עזאזל

הקלף הראשון

התחלת הכתיבה

רחמים, אלוהי. רחמים וסליחה, אבינו שבשמים. רחם עלי וסלח לי. הן יודע אתה שכה חלש אני. אלוהי הרחום, ידי רועדות מאימה ומפחד, לבי ונשמתי רועדים ממצוקות ומטלטלות העת הזאת. רק אתה, אלוהי הרחום רב־התהילה, רק אתה יודע שרכשתי מגילות קלף אלה לפני שנים רבות בסביבות ים המלח לכתוב עליהן את שירַי ואת סוד שיחי איתך בשעות פרישוּתי, למען ישתבח שמך בפי האנשים שעל פני האדמה כפי שהוא משתבח בשמים. התכוונתי לכתוב בהן את תחינותי שתקרבנה אותי אליך, וחשבתי כי אפשר שתהפוכנה לתפילות ותינשאנה בפי נזירים ופרושים יראי שמים בכל זמן ובכל מקום. והנה, בהגיע מועד הכתיבה, עומד אני לכתוב דברים שקודם לא עלה על דעתי לכתוב אותם, ואלה עלולים להביאני אל עברי פי פחת. אלוהי, התשמעני? אני, עבדך הנאמן אובד העצות, היפא הנזיר, היפא הרופא, היפא הנוכרי — כפי שמכנים אותי האנשים בנכר. רק אתה לבדך, אלוהי, יודע את שמי האמיתי, אתה ותושבי מולדתי הראשונה. הלוואי שלא הייתי נולד כלל, הלוואי שהייתי מת בילדותי נקי מכל עוון, כי אז ודאי הייתי זוכה בסליחתך וברחמיך.

רחם עלי, האל הרחום, שכן לבי חרד ממה שנאלץ אני לעשותו. והרי יודע אתה ממרום שמים כיצד צרות עלי הפצרותיו של אויבִי ואויבך הארור עזאזל, שאינו חדל לדרוש ממני להעלות על הכתב את כל אשר ראיתי בחיי. למען האמת, איזה ערך יש לחיי שיצדיק זאת? הצילני, אלוהי הרחום, מלחשושי פיתוייו ומעוולתי שלי. אני, אלוהי, אינני חדל לחכות לאותות ממך, אך לשווא. סברתי כי סליחתך מתמהמהת, ועם זאת, עד כה לא הטלתי בה ספק. לפיכך, אם ברצונך, בעל העוז והתפארת במרומים, לשלוח לי אות, הריני מוכן ומזומן לקבלו בהכנעה. אם תעזבני, אובַד, שהרי נפשי מתענה זה מכבר, נקרעת בין מַדוּחֵי עזאזל הארור לייסורי געגועי למרתה, שלאחר הסתלקותה חרב עלי עולמי.

הלילה אפּיל תחנוני בפניך, אלוהים, אתפלל ואישן. בראת אותי, מטעם נסתר, עתיר חלומות. שלח לי אפוא בחלומי ברוב נדיבותך אות, למען יאיר לי את דרכי, כל עוד בשׂורותיך יקרות מציאות הֵן בעֵרוּתי ומנועות ממני. אם תניאני באותותיך מהכתיבה, אלוהי, אניח לה, ואם תעזבני, אכתוב. אינני, אלוהי, כי אם נוצה המיטלטלת ברוח, אחוזה באצבע רפה העומדת לטבלה בקסת ולכתוב את כל אשר אירע לי ואת כל שקרה וקורה עם גדול העריצים, פורק העול עזאזל, ועבדך החלש ומרתה. רחמים, רחמים, רחמים.

בשם האל הנעלה אתחיל לכתוב את שהיה ואת שהווה בתולדות חיי ולתאר את המתרחש סביבי ואת החרדות הבוערות בקרבי. אתחיל לכתוב — אינני יודע מתי והיכן אסיים — בליל עשרים ושבעה בחודש תות4 (ספטמבר), שנת 147 לקדושים המעונים,5 שהיא השנה ה־431 להולדת ישוע המשיח. זוהי השנה המקוללת שבה הודח ונודה הבישוף הדגול נסטוריוס, והזדעזעו אמות הספים של הדת.6 אפשר שאספר על פיתויים וייסורים שנלוו ליחסי עם מרתה היפה ועל מעלליו של עזאזל, הנוכל הארור. אספר מקצת מקורותיו של ראש המנזר שבו אני מתגורר ושבו אינני מוצא לי מרגוע. במהלך כתיבתי אספר על האירועים בחיי מאז יצאתי מכפר הולדתי הסמוך לעיר אסואן בדרום מצרים, על גדת הנילוס. תושבי כפרי מאמינים כי הנהר נובע מבין אצבעות האלים, וכי מימיו יורדים מהשמים. בילדותי גם אני האמנתי לאגדה זו, עד שלמדתי את אשר למדתי בנַגְע חמאדי7 ובאח'מים,8 ולאחר מכן באלכסנדריה, ונוכחתי לדעת כי הוא נהר ככל הנהרות, וכי שאר הדברים הם כשאר הדברים, והם נבדלים זה מזה רק במידה שאנו מבדילים ביניהם בהזיות, בהשערות ובאמונות שאנו מַעטים עליהם.

מאין אתחיל לספר את סיפורי? ההתחלות שזורות זו בזו וגודשות את ראשי. ואולי ההתחלות, כפי שנהג לומר מורי בשכבר הימים, סיריאנוס, אינן אלא הזיות שאנו מאמינים בהן ותו לא. שהרי ההתחלה והסוף נמצאים אך ורק בקו הישר, ואין קווים ישרים אלא בהזיותינו ובפיסות הנייר שעליהן אנו כותבים אותן. לעומת זאת, בחיים ובהוויה כולה הכול מעגלי וחוזר אל הנקודה שממנה התחיל ומשתלב עם הדברים הנקשרים אליו. במציאות אין התחלה וסוף, והיא איננה אלא רצף שאינו נפסק. ביקום ההתקשרויות אינן נקטעות, ההשתלבויות אינן ניתקות, ההסתעפויות אינן חדלות, וכך גם ההתמלאויות וההתרוקנויות. התקשרויותיו של דבר אחד נמשכות ברצף, והמעגל שלו מתרחב ומשתלב בדבר אחר, ומשניהם מסתעף מעגל חדש המשתלב בפני עצמו בשאר המעגלים. החיים מתמלאים כאשר המעגל שלהם נשלם, ומתרוקנים בהיותנו על סף המוות, ואז אנו שבים אל נקודת ההתחלה. אבוי, אני כל כך מבולבל. מהם הדברים האלה שאני כותב? המעגלים כולם סובבים בראשי ונעצרים רק ברגעי השינה שבהם סובבים חלומותי. ובחלומות, כבעֵרוּתי, נערמים בלבי הזיכרונות ומתישים אותי. הזיכרונות כמוהם כמערבולות של רצף מעגלים המשתלבים זה בזה. אם אכנע להם ואעלה אותם על הכתב, מאין אתחיל?

אתחיל בהווה, ברגע הנוכחי, בישיבתי זו בחדרי, שאורכו ורוחבו אינם עולים על שני מטרים. קיימים במצרים קברים מרווחים ממנו. קירותיו עשויים אבן, שהאנשים מביאים ממחצבות קרובות ושבה הם בונים באזורים אלה. צבעה היה פעם לבן, אך כיום היא חסרת צבע.

לחדרי דלת עץ התלויה על צירה ואיננה נסגרת היטב. היא נפתחת החוצה אל מסדרון ארוך העובר על פני שאר חדרי הנזירים. אין בחדר דבר זולת לוח עץ שעליו אני ישן, המכוסה שלוש שכבות של צמר ופשתן — המזרן הרך והשמיכה שלי — הגם שהתרגלתי לישון בישיבה כמנהג הנזירים במצרים.

בפינה השמאלית מול הדלת עומד שולחן קטן, קצר רגליים, ועליו קסת דיו ומנורת שמן ישנה בעלת פתילה עלובה ושלהבת רוטטת. תחת השולחן מונחות מגילות קלף לבנות, שטרם נכתב בהן דבר, ומגילות דהויות שהכתוב בהן נמחק. לצד השולחן מונחים שק ובו פרוסות לחם יבשות, כד מים, בקבוק שמן למנורה וכמה ספרים מגולגלים. על הקיר תליתי תמונה של מרים הבתולה מגולפת בעץ. בכל פעם שאני מביט בפניה של הבתולה האֵם, אני מתמלא שלווה ורוגע.

בפינה הצמודה לדלת מונחת תיבת עץ מעוטרת בריקועי נחושת. קיבלתי אותה במתנה כשהיא מלאה בתמרים מאדם אמיד שהגיע אלי מהעיר צור. ריפאתי אותו משלשולים כרוניים, ולא לקחתי ממנו תשלום, זכר למנהגו של הרופא רם־המעלה היפוקרטס, שלימד את האנושות רפואה בהרהיבו עוז להעלותה על הכתב בספרים. מעניין לדעת אם היה זה עזאזל שהאיץ בו לכתוב...

כאשר אסיים לכתוב את אשר התחלתי הלילה, אניח את כתבי בתיבה זו עם ספרי הבשורה הגנוזים והספרים האסורים האחרים, אטמין אותה תחת אריח השיש הרופף ליד שער המנזר ואכסה אותו היטב באדמה. כך אותיר כאן משהו משלי, לפני שאלך בחלוף ארבעים ימי פרישוּתי. אלה החלו היום עם ראשית כתיבתי זו, שלא סיפרתי עליה לאיש.

חדרי שוכן בקומה העליונה של הבניין, והוא אחד מעשרים וארבעה חדרים זהים, שבהם גרים הנזירים של מנזר זה. מקצת החדרים נעולים, אחרים הם מחסני תבואה, ואחד מיועד לתפילה. בקומה הראשונה של הבניין נמצאים מטבח המנזר, חדר האוכל וחדר האירוח רחב הידיים. במנזר גרים עשרים ושניים נזירים ועשרים חניכים, המשרתים במקום עד שיוסמכו לנזירות. בכנסיית המנזר הגדולה מכהן כומר זמני, כוהן דת שאיננו נזיר. למעשה, הוא הכומר של הכנסייה הקטנה השוכנת בין הבתים הפזורים למרגלות גבעת המנזר. הוא משרת את כנסיית המנזר מאז נפטר הכומר הנזיר שלה לפני שנים, ומצפה למינויו של כומר אחר מבין הנזירים. טקס ההסמכה יתקיים בכנסיית אנטיוכיה, שמנזר זה כפוף אליה. לכמרים יש נשים שבחיקן הם ישנים, ואילו אנו, הנזירים, ישנים לבדנו. במרבית הלילות אנו ישנים בישיבה, או שאיננו ישנים כלל שכן אנו שקועים בתפילות ובמזמורי הלל ארוכים.

ראש המנזר מתגורר בחדר מרווח הנמצא במבנה נפרד. פינותיו הן ארבעה עמודים רומיים עתיקים, שניצבו בעבר בחצר רחבת הידיים המשתרעת מול כנסיית המנזר הגדולה. כאשר חיברו בין העמודים בקירות דקים, הם הפכו לפינות החדר המרווח. בסמוך לחדרו נמצאת הכנסייה הקטנה שלרוב אנו מתפללים בה. לכנסייה הגדולה יש שתי כניסות, האחת מצד המנזר והשנייה משקיפה על הגבעה שמחוץ לחומה, וכמוה כשתי כנסיות — האחת של הנזירים ברוב הימים, והשנייה של המאמינים ושל המתנצרים החדשים9 הבאים לקחת חלק במיסות בימי ראשון ובחגים. המאחרים שאינם מוצאים מקום נאלצים להצטופף מחוץ לחומה ההרוסה, סביב השער החיצוני.

חדרי הוא המעגל הקטן של עולמי המוחשי, ומקיף אותו מעגל גדול יותר שהוא המנזר הזה. התאהבתי בו ביום שנכנסתי אליו לראשונה לפני שנים, ומאז לא עזבתי אותו. חייתי בו בשלווה ובנחת, דבר שייחלתי לו במשך זמן רב לפני בואי לכאן, עד שהיה מה שהיה, ועל כך אספר בהמשך.

הגעתי אל המנזר מאַלְקֻדְס, שָלֵם, היירוסלם, אוּרְשָלִים, אוּרוּשָלִים, ירושלים, אִילִיָא, בית האלוהים... שמות רבים לעיר הקדושה הזאת, המוקפת שממה מכל עבריה. התגוררתי בה שנים אחדות לפני בואי לכאן כדי למלא את רצון האל ומתוך היענות להצעתו ולהמלצתו של נסטוריוס, יעזור לו עתה האל. תחילה הציע לי לבוא עמו לאנטיוכיה ולגור בה עד סוף ימַי, אך לאחר מכן שינה את דעתו מטעם כלשהו ויעץ לי לבוא לכאן. הוא נתן בידי מכתב המלצה כתוב בכתב ידו למוסרו לראש המנזר. כך חרץ את דיני מורי ורבי, וגזר עלי הגורל אירועים שהייתי עד להם וסבלתי מהם, ואלה לא עלו על דעתי כלל לפני כן. את המכתב שנסטוריוס שלח עמי לראש המנזר אני עדיין שומר תחת הכרית הנוקשה שלי. ראש המנזר השיב לי אותו כאשר ביקשתי זאת ממנו שנה לאחר בואי לכאן מירושלים. אה, ירושלים... כמה רחוקה היא נראית לי עתה. ימי בה נדמים לי כחלום שזרח בשמי חיי החיוורים, ואחר כך הועם זוהרו וכבה.

מדוע זה כבה הכול? אור האמונה שהאיר בקרבי, שלוות הנפש שפעמים רבות הנעימה את רגעי בדידותי כנרות בחשכה, תחושת הביטחון והרוגע בין קירותיו של חדר מלא חמלה זה... אפילו השמש ביום נראית לי זה מכבר כבויה ובודדה.

האם תסור תוגה זו מלבי, ותגענה אלי ידיעות משמחות אחרי אלה שהגיעו אלינו מהעיר אפסוס, שבה צרו הכמרים והבישופים על הבישוף המבורך נסטוריוס, דנו בעניינו, ולבסוף הדיחו אותו? הגורל המר לו וגם לי, והכריעוני הצער והדאגה. מה יהיה בסופו של הבישוף נסטוריוס המנודה? הכרתי אותו בימים שבהם כיהן ככומר. נפגשנו בירושלים כאשר עלה אליה לרגל עם משלחת מאנטיוכיה ארבע שנים לפני שהוסמך לבישוף של קונסטנטינופול. שנים ארוכות חלפו מאז נפגשנו. כיום נראית לי פגישתנו רחוקה, ואיתה הלכו והתרחקו ממני עד מאוד הערים והמקומות האחרים.

האומנם היינו בירושלים?