עידן האור

1 פריז 1929

הערב שבו לי פוגשת את מאן ריי, תחילתו בביסטרו ריק למחצה, מרחק כמה רחובות מבית המלון שלה. היא יושבת שם לבדה, אוכלת סטייק וגרטן תפוחי אדמה ושותה חצאי קנקנים של יין אדום כהה. היא בת עשרים ושתיים. יפהפייה. הסטייק טעים עוד יותר משציפתה, הוא שוחה ברוטב חום עשיר שנקווה על הצלחת ומחלחל אל שכבות תפוחי האדמה והגושים הגדולים של גבינת הגרויר המומסת.

לי עברה על פני הביסטרו הזה פעמים רבות מאז הגיעה לפריז, שלושה חודשים קודם לכן, אבל — בשל מצבה הכלכלי — זאת הפעם הראשונה שנכנסה. זאת לא הפעם הראשונה שהיא סועדת לבדה: כאן היא כמעט כל הזמן לבדה, דבר שלא קל להסתגל אליו אחרי החיים העמוסים בניו יורק, עבודת הדוגמנות עבור "ווג" והיציאות אל מועדוני הג'אז כמעט מדי לילה, בכל פעם עם גבר אחר על זרועה. בתקופה ההיא נראה לה מובן מאליו שתקסים כל אדם שתפגוש: אבא שלה, קוֹנדֶה נאסט, אדוארד סטייכן, כל הגברים החזקים ששבתה את לבם עם השנים. אח, הגברים האלה. היא אולי הקסימה אותם, אבל הם לקחו ממנה דברים — ניכסו אותה במבטיהם, נבחו עליה פקודות תחת ברדסי מצלמות, צמצמו אותה לחלקֵי בחורה: צוואר לענוד פנינים, מותניים צרים להציג לראווה חגורה, יד לקרב אל שפתיה ולהפריח נשיקות. מבטיהם הפכו אותה למישהי שלא רצתה להיות. המסיבות אולי חסרות לה, אבל לא הדוגמנות, ולמעשה היתה מעדיפה לרעוב ולא לחזור למקצוע הישן שלה.

כאן בפריז, המקום שהגיעה אליו כדי לפתוח דף חדש וליצור אמנות במקום להיות מושא לאמנות, יופייה של לי אינו מושך הרבה תשומת לב. כשהיא הולכת במוֹנפָּרנָס, השכונה החדשה שלה, איש אינו מנסה ללכוד את מבטה, איש אינו מסתובב להסתכל אחריה. נראה שלי אינה אלא פרט יפה נוסף בעיר שכמעט כל דבר בה מעוצב בטוב טעם. עיר שנבנתה מתוך העדפה של צורה על תוכן, מקום שבו פטיפורים בגוונים של אבני חן נוצצים בחלון ראווה של פטיסרי ומושלמים מכדי לאוכלם. מקום שבו כובען מציג לראווה כובעים מורכבים להפליא, שלא ברור כלל כיצד חובשים אותם. אפילו הנשים הפריזאיות שיושבות בבתי הקפה על המדרכות נראות כמו פסלים, אלגנטיות בלי להתאמץ, שעונות לאחור בכיסאותיהן כאילו נועדו להיות קישוטים. היא אומרת לעצמה שהיא שמחה שלא מבחינים בה, שהיא נטמעת כך בסביבותיה, ועדיין, אחרי שלושה חודשים בעיר הזאת, היא חושבת בסתר לבה שלא ראתה מישהי יפה ממנה.

לאחר שלי גמרה לאכול את הסטייק והספיגה את שאריות הרוטב בלחם שלה, היא מתמתחת ונשענת לאחור בכיסאה. השעה מוקדמת. שקט במסעדה, הסועדים היחידים מלבדה הם פריזאים קשישים שקולותיהם שקטים מכדי לצותת להם. קנקני יין ריקים מסודרים יפה לצד צלחתה של לי, ובקצה הנגדי של השולחן נחה המצלמה שלה, שלי החלה לקחת איתה לכל מקום למרות משקלה וממדיה. ממש לפני שעלתה על ספינת הקיטור אל לֶה הָאבְר, אבא שלה דחף את המצלמה לידיה, מצלמת גרַפְלֶקס ישנה שלא השתמש בה עוד, ואף כי לי אמרה לו שאינה רוצה בה, הוא עמד על דעתו שתיקח אותה. היא בקושי יודעת איך לתפעל אותה — היא למדה רישום מודל, וכשעברה לפריז תכננה להיות ציירת, דמיינה את עצמה מרוכזת במשיחות צבע על בד, תחת כיפת השמים, לא מתעסקת בכימיקלים בחדר חושך מחניק. ועדיין, לי למדה משהו על צילום מאבא שלה וב"ווג", ויש במצלמה דבר־מה מנחם: חיבור לעברה, ומשהו שאמן אמיתי עשוי לשאת איתו.

המלצר עוצר ליד השולחן שלה ולוקח את צלחתה הריקה, ואז שואל אותה אם תרצה קנקן יין נוסף. לי מהססת, רואה בעיני רוחה את הפרנקים המידלדלים בתיקה הקטן, אך בכל זאת עונה בחיוב. אף על פי שחסכונותיה הולכים ואוזלים, היא רוצה סיבה להישאר כאן עוד קצת, להיות מוקפת אנשים גם אם אינה בחברתם, לא לחזור לחדרה במלון שהחלונות לא נפתחים בו כי נדבקו למשקופים בזמן הצביעה, והאוויר הלכוד מעיק תמיד בריח תבשילים. באחרונה היא שוהה שם יותר ויותר זמן, מציירת בדפדפת הרישומים שלה, כותבת מכתבים או שוקעת במנוחות צהריים ארוכות ולא מרעננות — כל דבר שיעביר את הזמן וישכיח ממנה את הבדידות. מאז ומעולם התקשתה להיות לבדה: כשעוזבים אותה לנפשה יש לה נטייה לשקוע בעצב ובחוסר מעש. עם חלוף השבועות הלכה הבדידות וצברה משקל וגוף: יש לה קווי מתאר עכשיו, כמעט צורה פיזית, והיא מדמיינת אותה יושבת בפינת חדרה ומחכה לה, יצור ספוגי שואב.

לאחר שלקח את הצלחת שלה, המלצר משתהה ליד השולחן. הוא צעיר, ויש לו חתימת שפם קלושה מעל שפתו העליונה, כה קלושה, שנדמה שצוירה בעיפרון. לי יכולה לראות שעוררה את סקרנותו.

"את צלמת?" הוא שואל לבסוף. המילה בצרפתית כמעט זהה לזו שבאנגלית, פוטוגראף, אבל הוא ממלמל, והצרפתית של לי כל כך גולמית, שנדרש לה רגע לפענח את השאלה. כשהיא לא עונה, הוא מסמן בראשו אל המצלמה.

"אה, לא, לא באמת," לי אומרת. הוא נראה מאוכזב, והיא כמעט מצטערת שלא אמרה שכן. היא צילמה פה ושם מאז הגיעה לכאן, אבל אלה תצלומים שאופייניים לכל התיירים: בגטים בסל של אופניים, נאהבים מתנשקים על פּוֹן דֶז אָר. הניסיונות הראשונים שלה לא עלו יפה. כשקיבלה את התמונות הראשונות מחנות הצילום הקטנה שמעבר לפינה, הן היו שחורות לחלוטין; איכשהו לי חשפה את הפלטות לאור, לפני הפיתוח. סט התמונות השני — הפעם נזהרה כל כך, שכאשר הכניסה את הפלטות למצלמה, טיפות זיעה קטנות בצבצו על שפתה העליונה — חזר כגושים אפורים עכורים שהיו מטושטשים עד כדי כך שהיה נדמה שצולמו כאן עננים או אבני מרצפת, בהחלט לא תקריבי הפסלים שצילמה בפארק. אבל סט התמונות השלישי שלה היה ממוקד, וכשהסתכלה על התמונות הקטנות הללו בשחור־לבן, שנוצקו לא רק ממחשבתה אלא גם משילוב ייחודי של אור וזמן, נמלאה התרגשות שמעולם לא חשה כשציירה. היא פתחה את תריס המצלמה, והיכן שקודם לכן לא התקיים דבר, היתה עכשיו אמנות.

לי רוצה שהמלצר ישאל אותה עוד שאלות, כל כך רוצה לנהל שיחה של ממש, להתחבר עם מישהו — אבל בדיוק אז הפעמון שמעל לדלת מצטלצל, וקבוצה של גברים מבוגרים יותר נכנסת, והמלצר ניגש אליהם להוביל אותם לשולחן.

לי לוגמת מהמשקה שלה לאט ככל יכולתה כדי למשוך זמן. החדר מתמלא בהדרגה, ועולה בדעתה שהביסטרו הזה משמים. כל הלקוחות מבוגרים ממנה בשנים רבות. מעל שפתי הגברים יש שפמים אפורים עבותים, דומים למברשות לניקוי חליפות; הנשים, אף שהן אלגנטיות, מכופתרות עד צוואר ונועלות נעלי נוחות. אבל אז נכנסת למקום שלישייה: שני גברים ואישה. בגדיהם כה משונים, שברגע הראשון לי חושבת שהם שחקנים. לגברים אין ז'קטים. הם לבושים בחולצה לבנה ובמכנסי גאוצ'ו עם אבנט שחובק את מותניהם. הם נראים כמעט כמו פרודיות של אמנים, אבל הם יושבים בנינוחות מושלמת, וכשהם מזמינים, המלצר בקושי מעיף בהם מבט. גם האישה לבושה מוזר, תלבושת הרמון שהיתה פופולרית כמה שנים קודם לכן. שערה מסופר בקארה קצר ומבריק כמו אגוז ממורק על ראשה הקטן, ושפתיה משוחות באדום כהה כל כך, שצבען נראה כמעט כמו צבע שערה.

לי מנסה לצותת להם בלי שיבחינו. הם מדברים אנגלית במבטא צפוני מודגש, ואף כי בדרך כלל היא מתאמצת להשאיר את פוקיפסי מאחוריה, בערב הזה הצלילים המוכרים של עיירת הולדתה מענגים כמו לשקוע באמבט חם. הם מדברים על מישהו בשם דיאָגילֵב, מנהל הבלט שיש לו סוכרת ומתגורר לבדו בבית מלון סמוך. נראה שהאישה חוששת מפניו, אבל לי אינה מצליחה לפענח מדוע. היא בבירור אינה רקדנית — גם בישיבה ברור שהיא מוצקה, וקרסוליה נראים כמו נקניקי סלאמי שנדחסו בין רצועות ה־T של נעליה.

"אם את מתכוונת להמשיך להקשיב, אולי כדאי שתצטרפי אלינו," אומר אחד הגברים ומסתכל אל התקרה.

לי לוגמת מהיין שלה.

"הֵיי, לוֹרֶלַיי," הוא אומר ומסתובב בכיסאו ונוקש באצבעותיו אל לי. "אם את מתכוונת להמשיך להקשיב לנו, עדיף כבר שתצטרפי אלינו."

כשמתברר לה שהוא פנה אליה, היא מופתעת כל כך, שהיא כמעט מתפתה לדחות את ההזמנה. אבל הרי זה הדבר שייחלה לו — שער אל עולם שנמצא קצת מעבר להישג ידה. לרגע היא חוששת לאפשר את הדבר. אבל המלצר שלה שמע אותם וניגש אליה להעביר את המשקה שלה. אז ההחלטה כבר התקבלה, והיא עוברת לשולחן שלהם.

ברגע שהיא מתיישבת, הגבר שהזמין אותה רוכן אליה. "אני ג'ימי," הוא אומר, "וזה אנטוניו, וזאת אחותי פּוֹפּי."

הוא מתעכב על המילה "אחותי" רגע אחד יותר מדי. לי מבינה שעליה להסיק שפופי אינה אחותו, אבל אין לה מושג מדוע הוא אמר שכן.

פופי מפנה את ראשה המבריק ומסתכלת על לי. "דיברנו על דיאגילב, אבל נמאס לי לדבר עליו. אני רוצה שערורייה. שמעת על איזה שערוריות?" פופי קופצת שפתיים, ולצד פיה נחקק קו, כמו סימן שאלה עדין.

לי מעיפה מבט סביב ופתאום חם לה מכל היין והמזון. מה יש לה לומר שיעניין אותם? מוחה נמחק כמו דף נייר ריק, והיא מצליחה לחשוב רק על החפצים סביבם: המנורה שמתנדנדת על השרשרת שלה, רצפת העץ השחוקה, הנר על השולחן עם מפל השעווה הקטן שלו.

"את שערורייה," ג'ימי אומר לפופי, ואז מושיט יד ומניח אותה על ברכה. היא מתעלמת ממנו וממשיכה להסתכל על לי, והאתגר שהציבה בשאלתה עדיין שם, עד שלבסוף היא מסיטה את מבטה והכול נגמר. היא פונה בחזרה אל ג'ימי וממשיכה לדבר, ובבת אחת המתח מתפוגג ולי נבלעת בחבורה.

"היינו ב'בָּלֶה רוּס'," ג'ימי מסביר.

"נאלצנו לעזוב," פופי אומרת. לי תוהה אם סילקו אותם בגלל הלבוש שלהם.

ג'ימי מאזן את עצמו על הרגליים האחוריות של הכיסא שלו. "פופי שלנו רגישה מאוד. היא לא מסוגלת לראות אדם אחר סובל. למנהל הבלט יצא שם מסוים — בואי נאמר שיש לו מזג חם —"

פופי קוטעת אותו. "העיניים של הרקדנית נראו נפוחות. יכולתי לראות שהיא בכתה. והתפאורה של גוֹנְצָ'רוֹבָה היתה לגמרי לא מתאימה."

"בעיני היא מצאה חן. חסר לי שלא, אחרי כל הזמן שהקדשתי לה כדי לעזור לה לצייר אותה." אלה המילים הראשונות שאנטוניו אומר. הוא לא מוציא את הסיגריה מפיו כשהוא מדבר.

לי מסתובבת אליו. "אה, אתה מצייר!"

"לא." אנטוניו שואף שאיפה עמוקה מהסיגריה, ואז מועך אותה במאפרה ומדליק אחרת בתנועה אחת מתמשכת ומלאת חן.

"אנטוניו עושה רישומים אוטומטיים," ג'ימי אומר, ולי מהנהנת כאילו היא יודעת למה הכוונה. אנטוניו רק יושב שם, אז ג'ימי ממשיך. "עבודות מדהימות. הוא באמת נכנס למצב חלום. הזמן כמו גלגלי שיניים שחרגו מהצירים. דברים משונים."

"ההפך ממך," פופי אומרת ומסתכלת על לי שוב. לרגע לי המומה, עד שהיא מבינה שפופי מצביעה על המצלמה שלה שהניחה על השולחן, והיא מופתעת לגלות שהמצלמה עושה בדיוק את מה שהיא קיוותה שתעשה: תאותת על זהותה החדשה. לי מושיטה יד ומרפרפת על נרתיק המצלמה. הוא עדיין קר למגע בחדר החמים.

"אני מכינה איורים עבור 'ווג'," לי אומרת, להוטה לומר משהו שיישמע מסקרן. "כשעברתי לכאן הם שכרו אותי לתעד פריטי אופנה מהלובר."

זה נכון, או לפחות היה נכון: במשך שבועות לי ישבה על השרפרף המתקפל הקטן שלה באגף המזרחי של הלובר ורשמה פריטי רנסנס מהתצוגה. חפת תחרה עם דוגמת ורדים, חגורה עם אבזם כסף ענקי. היא שלחה את האיורים ישירות לקונדה נאסט, אבל הוא אמר לה שבסופו של דבר הם לא יוכלו להשתמש בהם. יש לנו ברומא מישהו שמצלם תמונות, הוא כתב לה. זה מהיר בהרבה, וזו דרך מצוינת להראות את כל הפרטים. לי לא חזרה למוזיאון מאז, וגם לא מצאה עבודה חדשה.

"אופנה מהלובר," ג'ימי מושך את המילים. "כמה בורגני."

לי מסמיקה, אבל לפני שהיא מספיקה לדבר אנטוניו אומר, "האור שם טוב. אני עובד שם לפעמים."

לי חושבת על הצללים האלכסוניים המתמשכים מחלונות המוזיאון, צלליות הפסלים המוטלות על הרצפה. "כן," היא אומרת, וכשהיא מסתכלת על אנטוניו, הוא מחייך אליה חיוך חם וכן. ג'ימי מסחרר אצבע באוויר להזמין עוד משקאות, ופופי זעה במושב כך שפניה אל לי עכשיו, והיא מתחילה לספר לה סיפור ארוך וסבוך על ילדותה באוהיו, ובבת אחת, לי מרגישה כאילו הניפה אזמל על חומת פריז וביקעה את הסדק הראשון.

מאוחר יותר. עוד יין. ידה של פופי מתגנבת לאורך ירכו של ג'ימי, השוליים הלבנים של המניקור שלה כמו ירחים חיוורים על רקע מכנסיו. גל חום שמתחיל בבטנה של לי מטפס ועולה אל צווארה, כאילו היא קנקן שמישהו ממלא באטיות בתה חם. עד שהתחושה החמימה מגיעה אל סנטרה, היא כבר נשענת לאחור בכיסאה, רגליה פשוקות בתנוחה שאינה הולמת גברת, והיא צוחקת כל כך ממשהו שאמר ג'ימי, שהיא שוכחת להסתיר בידה את הרווח בין שיניה הקדמיות. ולכן כשפופי מפהקת ומסתכלת סביב על המסעדה ששוב התרוקנה למחצה ואומרת, "בואו נלך לאיפשהו — לא אכפת לי לאן," לי מוכנה להצטרף, ואפילו לא חשוב לה לאן ייקחו אותה.

"אל המקום של דְרוֹסוֹ," ג'ימי אומר בסמכותיות וקם ומשליך ערמת שטרות על השולחן — לי אינה יודעת כמה, אבל הסכום נראה לה עצום, די והותר לכסות את מחיר הארוחה שלה — ועכשיו הם בחוץ ויורד גשם, אז הם נדחקים אל המושב האחורי של מונית, כה צפופים, שלי מרגישה בזיפי השיער של הירך החשופה של פופי הנדחקת אל שלה. אנטוניו דחוק אל צדה האחר, משקיף מהחלון.

"זהירות על הכוס שלך," ג'ימי אומר לפופי, שלקחה את כוס היין שלה למונית ועכשיו לוגמת לגימות קטנות בכל פעם שהם עוצרים.

פופי פונה אל לי כאילו הן באמצע שיחה, ואולי זה נכון — לי לא זוכרת. "לפני כמה שבועות קארֶס והארי3 הכריחו אותנו לנסוע לאֶרְמֵנוֹוִיל. יש להם טחנה שם, ונפגשנו בשדה מאחוריה. אני ישבתי במכונית של הארי, וקארס במכונית של ג'ימי. מושבי עור בצבע סגלגל, עבודת יד. בהתחלה זה היה כל כך מלהיב. החלפה אחת קטנה, ופתאום את חיה חיים חדשים ומשגעים. הארי נתן לי את הגרדניה שלו —"

ג'ימי מושיט יד ותופס בפנים של פופי בכוח, מועך את לחָייה עד שפיה מתעוות בכיווץ מכוער. הוא מרפה לאחר רגע, והיא לוגמת לגימה מהמשקה שלה כאילו דבר לא קרה. היא שותקת בשארית הנסיעה. אנטוניו מתעלם מהם, וכשלי מעיפה בו מבט, היא רואה שהוא מנקה את ציפורניו באולר. בדרך כלל היתה נגעלת מדבר כזה. יש לו ידיים ענקיות ואצבעות ארוכות שהולכות ונעשות צרות בקצותיהן. ידי אמן, לי חושבת. להב האולר מחזיר את אור פנסי הרחוב בעודם נוסעים, ולי צופה בו זמן־מה, ואז מביטה החוצה אל העיר שנראית מימית ומטושטשת מבעד להשתקפות של לי על חלונות המונית המעורפלים.

מתברר שהמקום של דרוסו הוא דירה בקומה השלישית של בניין חסר ייחוד במונמרטר. מבחוץ אין שום רמז לעולם השופע שהם מוצאים בפנים, חדרים שמובילים זה אל זה כמו אבני חן מוארות להפליא, מרוהטים בספות משי ובשטיחים פרסיים ובערמות של כריות סאטן רקומות. דרוסו עצמו מקדם את פניהם בזרועות פרושות, לבוש במעיל המשונה והפנטסטי ביותר שראתה לי מימיה, ז'קט ארוך בצבע שני עם כנפי פרפר ממשי שמחוברות מאחור ומרפרפות כשהוא מתקרב. הוא מנשק כל אחד על שתי הלחיים, נשיקות ארוכות עד להביך.

"מָניפיק," הוא לוחש ומרחיק את לי למרחק זרוע, מורה לה להסתחרר עבורו, מעביר אותה תחת כנפו ומניח לכנף לרפרף עליה כמו מסך. לאחר שסיימה להסתחרר, דרוסו מחייך ובזרוע אחת מחבק אותה, ובאחרת את פופי. הוא מוביל אותן אל חדר הלבשה, ואז יוצא וסוגר את הדלת מאחוריו. עשרה חלוקי משי ססגוניים תלויים מווים על הקיר. פופי מתחילה להתפשט מיד ועורמת את בגדיה באי־סדר בפינה. תחילה לי מנסה להסתכל עליה בלי להיראות כמי שנועצת מבטים, אבל המאמץ הזה מיותר: לפופי אין עכבות, והיא נחלצת מתוך חגורת הביריות והגרבונים שלה כפי שהיתה עושה בוודאי בפרטיות.

כשהיא רואה שלי מסתכלת עליה, היא אומרת, "כולם מחליפים בגדים אצל דרוסו," כאילו זה מסביר הכול. לי מתלבטת כמה רגעים נוספים, ואז עושה כמותה. היא מתעסקת בכפתורי השמלה שלה, מקפלת את הבגד בדקדקנות לפני שהיא מניחה אותו על הרצפה, ולאחר שהיא רואה שפופי פושטת את החזייה שלה היא עושה אותו הדבר ומרגישה כאילו חזרה אל חדר ההלבשה בסטודיו לצילום. לאחר שהתפשטה היא בוחרת בקימונו תכול וקושרת את החגורה במהודק סביב המותניים, מגע המשי קריר וכמעט רטוב כנגד עורה. היא אינה מסוגלת להשאיר שם את המצלמה שלה — מה אם יגנבו אותה? — ולכן היא לוקחת אותה איתה ומנסה להתעלם מחוסר ההתאמה המגוחך שבין החלוק שהיא לובשת למצלמה שהיא נושאת בידה.

הן יוצאות מחדר ההלבשה, ולי שומעת קולות מעומעמים ומוזיקה שקטה שבוקעים מהמשך המסדרון. דרוסו מחכה להן. הוא מוביל אותן אל קצה הדירה, לספרייה שמדפיה מוזהבים, ואז ניגש אליה ומושך בידית. קיר המדפים נפתח וחושף מאחוריו חדר ענקי נוסף, צבוע בגון חציל עמוק, ובתוכו כמה עשרות אנשים, רובם בחלוקים, מפורקדים על ספות ועל הרצפה. במרכז החדר ניצב שולחן פליז נמוך ועליו נרגילה וכמה מקטרות אופיום. גבר כהה עור יושב לצד השולחן בשיכול רגליים, לבוש מעיל רקום בגזרה צבאית ועל ראשו כובע קטן הדוק. הוא מזנק על רגליו כשהם נכנסים לחדר וקד קידה עמוקה. בפינת החדר יושבים בני זוג מלופפים זה בזה וחולקים שאיפות מצינור נרגילה שמתפתל לעברם מהשולחן. ידו של הגבר נחה על שׂער האישה בלי לזוז, ועיניה עצומות. כשלי צופה בהם, ראשה של האישה מתחיל להישמט קדימה, וידו של הגבר תופסת בשערה ומחזיקה אותה זקופה. האישה פוקחת את עיניה ומחייכת אליו חיוך ישנוני.

נדמה שהם יצאו מפריז ונכנסו אל מאהל בדואי, והחדר הוא אוהל שקירות הבד שלו מעמעמים את הקולות ומטילים צללים גדולים ומעוותים כשאנשים מתהלכים בו. מחיצה מרוקאית בפינת החדר מסתירה חלקית זוג מתנשק. קרוב למרכז החדר שוכב גבר בפניו מטה. הוא כה דומם, שלי תוהה אם איש לא חושש שהוא מת.

לי אינה יודעת מה לחשוב על המקום הזה, על האנשים האלה, על העשן הסמיך שמכסה את רצפת החדר ומסתלסל סביב קרסוליה כמו חתול אפור דומם. הכול כאן מבלבל: הריח, ריח קינמון ומשהו חריף יותר, כמו של גופים לא רחוצים, ולי מרחרחת בצנעה את בתי השחי הלחים שלה כדי לוודא שהמקור אינו בה. האיש המשתופף ליד הנרגילה נועץ בה מבט מאז נכנסה ומרים לעברה את אחד הצינורות בכל פעם שהיא יוצרת קשר עין. הנגן המנגן בפינה במעין צ'לו נמוך וזמזמני מעניק לכל המתרחש איכות ניהיליסטית.

איש אינו מתייחס אליה, אבל לי אינה מסוגלת להפסיק לחשוב על המראה שלה: על האופן שבו הידקה את הקימונו שלה, על נרתיק המצלמה המסורבל שהיא עדיין אוחזת בידה כמו תיירת פעורת פה בחופשה בהודו.

היא שיכורה, אבל לא שיכורה דיה לשקול עישון אופיום. כך נהגה אמא שלה להעביר את הזמן. עם מורפיום, ליתר דיוק — הבקבוקונים הכחולים הקטנים היו מסודרים על אדן החלון של חדר ההלבשה שלה ונצצו בשמש כמו אבני ספיר. לי מסתכלת סביב ורואה את אמה בכל הנשים המנומנמות בחדר. "לכי מ'פה, לי־לי. אני עייפה." היו זמנים שאמה ננעלה בחדר השינה שלה והתעלמה מלי במשך ימים שלמים, וכשהגיחה משם היתה נפוחת פנים וקרירה, ושאריות האיפור מרוחות סביב עיניה.

לי התמסטלה פעם אחת בחייה: היא וחברתה הטובה ביותר, טניה, ניסו יחד לָאוּדָנוּם, ולפעמים כשהיא חולה היא מרגישה בטעם באחורי גרונה, ציפורן ועשבים מרים ואלכוהול, קהות בלשון ותחושת הריחוף הסחרחרה שלאחר מכן. היא שנאה את זה ונלחצה, כאילו חייה היו בלון וידה הרפתה מהחוט.

ועכשיו היא לכודה. המחשבה על טניה מעוררת בה געגועים לחברתה ורצון עז שיהיה פה מישהו שמכיר אותה. קיר הספרים נסגר מאחוריה. פופי מחוברת לג'ימי, ולי רואה אותם חבוקים בפינה מרוחקת. דרוסו כורע לצד בחור צעיר ועוזר לו להכניס ביציבות מחט לזרועו. רק אנטוניו נשאר בקרבת מקום, אז לי מסתובבת אליו, והוא מבחין במבט שלה ומסמן לעבר עגלת בר שלא הבחינה בה עד כה. היא מהנהנת, אסירת תודה, ומניחה לו להכין לה משקה. למען האמת, מוטב שלא תשתה עוד — היא הפסיקה לעקוב אחר כמויות היין ששתתה במסעדה — אבל נוסף על עצבנותה היא מרגישה גם נמהרת.

אנטוניו נותן לה ברנדי, משקה גברי, והנוזל המר מפלח את תחושת החנק ומשפר את הרגשתה מיד.

"היית פה פעם?" הוא שואל אותה בקול שקט. במסעדה הוא היה שקט כל כך, שמפתיע אותה לשמוע אותו שואל שאלה.

לי מנענעת בראשה. "אני גרה בפריז רק כמה חודשים."

"לא הכול ככה." אנטוניו מסמן סביבו. "דרוסו הוא אספן אמנות. הוא עשיר מאוד."

"מה הוא אוסף?"

"הכול, אני חושב, אבל הוא אוהב במיוחד יצירות מודרניות. הוא מממן את המגזין 'ליטֶרָטוּר'. לכן כולנו מגיעים לכאן לעתים קרובות כל כך, להיסמך על שולחן פטרוננו הפוטנציאלי." הוא מחווה בראשו לעבר כמה גברים שיושבים סביב נרגילה.

"כל מי?" לי לוגמת לגימה נוספת מהברנדי שפותח את החזה שלה באופן משונה, חותך כמו סכין לוהטת דרך עצם החזה שלה.

"אֶלוּאָר, צארָה, דושאן. כל הסוריאליסטים. באים לתעל את הלא־מודע." אנטוניו מסמן מירכאות באוויר ומגחך כקושר קשר.

היא מכירה את השמות האלה, שמעה אותם מוזכרים במסיבות בניו יורק, קראה עליהם במגזינים ספרותיים. כשאנטוניו מזכיר אותם כבדרך אגב, התחושה היא כמו מפתח שמחליק לתוך מנעול. "אתה מכיר אותם?"

"בטח."

זמזום הצ'לו פוסק, ולי מסתכלת על אנטוניו, מביטה ישירות בפניו וקולטת כמה נאה הוא. פיו מלא, שפתיו יבשות, כמעט כמו נייר. לעיניו צבע אפור רך, יפהפה, והן מוקפות ריסים שחורים.

"אתה יכול להכיר לי אותם?" היא שואלת ורוכנת לעברו בחוסר יציבות. "אני מכירה אותם — זאת אומרת, אני רוצה להכיר אותם. אני רוצה לפגוש אותם."

לי מתקשה לדבר בהיגיון, המילים מתנודדות כמו רגליה, ולכן היא מושיטה יד ומניחה אותה על זרועו של אנטוניו, שהיא נוקשה וחמימה מתחת לחלוק שלו. עכשיו, משפסקה המוזיקה, היא שומעת הכול: בעבוע הנרגילה, הנקישה והרחש של מציתי המעשנים מעל המקטרות, הטינק־טינק של הקרח בכוס הברנדי שלה. היא לוגמת לגימה נוספת, ועוד אחת.

"עכשיו כנראה לא הזמן המתאים," אנטוניו אומר וקולו חביב, ואף על פי שהיא מנסה לגרור אותו לכיוון אחר, אל הצד השני של החדר, למקום שדושאן יושב בו, הוא מוביל אותה בעדינות אל ספה ריקה צמודה לקיר אחורי ומנסה לקחת את כוס הברנדי מידה. היא לא מניחה לו לעשות זאת. היא זקוקה לזכוכית הצוננת, לצריבה המחממת של האלכוהול.

"אתה יכול להכין לי עוד משקה?" לי שואלת אותו, והוא מסתכל עליה כמה רגעים ואז מושך בכתפיו ועושה כבקשתה. הוא מחליף את כוסה הריקה בכוס חדשה, והיא מרימה את החדשה אל פיה ולוגמת לגימה ענקית.

"אני כבר חוזר," אנטוניו אומר, או לפחות נדמה ללי ששמעה אותו אומר. כך או כך הוא משאיר אותה שם, והספה עמוקה וממולאת מדי ומרופדת בבד חלקלק שפשוט מתחנן שתגלוש עליו, ולכן היא מסיימת את הברנדי החדש ומתרווחת.

רגע לפני שהיא אינה חושבת עוד דבר, היא חושבת כך: הברנדי הזה הוא לא סתם ברנדי. הקול בתוך ראשה זועם, ואז היא נרדמת.

ייתכן שעברו דקות, ייתכן ששעות. לי מתעוררת, עדיין על הספה, לחייה שעונה על כרית מעוטרת רקמה כבדה. היא משפשפת את העיניים, פוקחת אותן. דרוסו עומד מעליה וכנפי הפרפר שלו תלויות לצדי גופו, פניו הגדולות והמבריקות סנטימטרים ספורים משלה.

"אני בסדר, אני בסדר," לי ממלמלת, ומנופפת בידה לעברו כמו מגרשת זבוב. היא זוקפת את ראשה וסורקת את החדר בחיפוש אחר פופי או אנטוניו, אבל לא רואה אותם בשום מקום.

"אני חייב לגלות לך סוד לוהט," דרוסו אומר בצרפתית. לי מבולבלת מכדי להבין אותו, ולכן הוא חוזר על דבריו כמה פעמים, עד שלסוף מישהו אחר ניגש אליהם ואומר באנגלית, "הוא אומר שהוא צריך להתוודות בפנייך על משהו."

האיש נמוך מדרוסו, ויש לו שיער עבות מתולתל שמזדקר לצדדים מרקותיו.

דרוסו פונה אל האיש בצרפתית מהירה. הוא מחזיק בידו כוס שמפניה ומצביע על לי, מדבר במהירות כזאת שגם במצב של צלילות גמורה היא לא היתה מצליחה לעקוב אחריו. האיש הנמוך יותר צוחק ומסתכל עליה.

"הוא אומר..." האיש משתתק לרגע ונראה מתלבט אם לומר את המילים הבאות. "הוא אומר שהוא מעולם לא ראה שדיים יפים כל כך. הוא אומר שהשד שלך הוא כמו גרסה מושלמת יותר של הכוס שהוא מחזיק. הוא רוצה לצייר אותו ואז ליצוק אותו כדי לשתות שמפניה מתוכו. הוא רוצה לשתות שמפניה מהשד שלך בזמן שהוא נוגע בשד שלך."

במהלך כל ההצהרה הזאת, דרוסו מהנהן בהסכמה נלהבת. לי מתיישבת. מסתכלת למטה. החגורה שלה התרופפה. הקימונו נפער ללא בושה מעצם החזה ועד עצם הירך, כך שאפילו מתוך הערפול שהיא שרויה בו היא יודעת שדרוסו ראה אותה היטב. היא מצמידה את בד הקימונו אל חזהּ, מועכת את המשי הכחול באגרופה חזק ככל האפשר, ואז קמה ומהדקת עוד יותר את החלוק המגוחך סביב גופה.

האיש הנמוך מחייך אליה, ואף שהבעת פניו ידידותית וכמעט מתנצלת, אין דבר שלי רוצה יותר מלהתרחק ממנו.

"בבקשה אמור לחבר שלך," היא אומרת לו במבטא אמריקאי יהיר ככל האפשר, "שהוא לעולם לא ייגע בשדיים שלי, אפילו לא אם אפול מבניין בוער והשד שלי יהיה הדבר היחיד שיוכל לתפוס בו כדי להציל אותי ממוות."

הוא פורץ בצחוק, ולי מתרחקת ממנו. היא הולכת לעבר קיר מדפי הספרים אבל אז מבינה שאין לה מושג איך לפתוח אותו. יד אחת שלה עדיין אוחזת בחלוק, וביד השנייה היא מגששת על פני המדפים, מחפשת נואשות ידית או תפס או משהו שיאפשר לה לצאת. אבל היא לכודה.

"חכי," האיש אומר. "חכי."

לי מסתכלת סביב נואשות. "איך אני יוצאת מפה?" היא שואלת אישה ששוכבת בקרבת מקום בעיניים עצומות. האישה לא מגיבה.

האיש שהלך בעקבותיה מושיט יד אל ידית זהב קטנה על קיר המדפים, וזה נפתח בקלות. כשהיא מסתובבת לעבר היציאה, הוא מקיף בעדינות את מפרק ידה בידו.

"הוא מתרומם," הוא אומר ומחווה בידו לעבר דרוסו. "הוא לעולם לא היה מנסה לעשות משהו, לא איתך ולא עם אף אישה אחרת. את מבינה מה אני אומר? זאת סתם השתטות. הצגה."

לי מנענעת בראשה לשלילה.

"מי את?" הוא שואל.

היא מנענעת בראשה שוב. היא לא רוצה לומר לו את שמה, לא רוצה שיֵדע עליה שום דבר נוסף.

"זה בסדר," הוא אומר. "את בסדר. אני מצטער שהוא הפחיד אותך."

"אני לא מפחדת. אני בסך הכול רוצה ללכת."

"אני מבין. אם תצטרכי משהו מתישהו, את יכולה לחפש אותי. אני מאן ריי."

השחצנות שבהצהרתו — לא, "קוראים לי מאן ריי", אלא "אני מאן ריי", כאילו אין סיכוי בעולם שלא שמעה עליו — מדהימה אותה. נכון, היא באמת שמעה עליו: התצלומים שלו התפרסמו ב"ווג" לצד תמונות הדוגמנות שלה. בעולם האופנה הוא מוכר לא פחות מאדוארד סטייכן או מססיל ביטון — היא שמעה את שמו מוזכר במסיבות רבות לפני שעזבה את ניו יורק.

מאן ריי מכניס יד לכיס מעילו — רק עכשיו היא מבחינה שהוא אינו לבוש בחלוק — ומושיט לה כרטיס קטן שכתובתו מודפסת עליו. לי רק רוצה לעזוב, להיות לבדה במקום כלשהו, מקום שתוכל להעמיד בו פנים שדבר מזה לא קרה, ולכן היא אומרת תודה ולוקחת את הכרטיס ומסתובבת, יוצאת במהירות רבה ככל האפשר, אבל שלא תיראה כריצה ממש.

רק לאחר שמצאה את דרכה בחזרה אל חדר ההלבשה ואיתרה את בגדיה ולבשה אותם באצבעות רועדות ונסעה במונית כל הדרך בחזרה למונפרנס ונשכבה במיטתה הקרה כשהשמיכה משוכה עד סנטרה ומהודקת סביב גופה כמו שמיכת בית חולים, רק אז מכה בה ההומור השחור שבכל הסיפור. אחרי כל החודשים שקיוותה לפגוש אמנים אחרים, הנה היא פוגשת את מאן ריי במאורת אופיום, מקום שהביך אותה עד כדי כך שלא יכלה לעשות דבר מלבד לברוח. לבדה במיטה היא מתכווצת נוכח הזיכרון, עד שעולה בה מחשבה אחרת, עגומה בהרבה: המצלמה שלה, שהשאירה על הספה מרוב חיפזון להימלט.

3 קארס והארי קרוסבי, שהיו פטרונים של האמנות והמוציאים לאור של רבים מהכותבים האמריקאים הגולים בפריז.