עיניים אפלות 2: הדם הוא אהבה

היום

"סליחה, גברת. את בסדר?"

כן בטח. רק שכחתי איך לנשום, זה הכול.

אני מרימה את הראש ומביטה מעבר לכתף על האיש במעיל הכבד עם הזקן המוזנח והפנים של אדם שהחיים לא היטיבו עימו. הוא מתבונן בי בדאגה, שאני מתייחסת אליה ברצינות. אם הזר הזה דואג לי, אני כנראה באמת נראית רע.

אני מחייכת קצת, אבל רועדת כולי מבחוץ, צורחת מבפנים. "אני בסדר. תודה."

שקרים. הכול שקרים.

הוא מסתכל עליי עוד רגע, נשאר בצללים של הסמטה. אין לי מושג איך הגעתי קרוב כל כך לשכונת טנדרלוין. כנראה שוטטתי בלי לשים לב לאן אני הולכת. ברגע שיצאתי מהבית עברתי למצב חלום. לא היה אכפת לי לאן אני הולכת כל עוד אגיע למים. משום מה חשבתי שאם אראה את מפרץ סן־פרנסיסקו, הלב שלי יירגע והצלילות תחזור לראשי, ואיזכר שאני עדיין אותה לנור ווריק שהכרתי כל חיי. שאני עדיין אני, לא משנה מה אני עכשיו, לא משנה מה עשיתי.

אבל השיטוט שלי קירב אותי לאזורים בעיר שרוב האנשים יודעים שמוטב להתרחק מהם בעיקר בלילה. ועכשיו אני בעיצומו של התקף פניקה, משותקת, נשענת על קיר מלוכלך ומנסה לנשום. לא משנה שאני יכולה לשרוד בלי אוויר לפרקי זמן לא אנושיים הודות לערפדית שבי. לא משנה שאני בטוחה שיש כישוף שיכול להגן עליי מהתקפים כאלה, הודות למכשפה שבי.

לא, הדבר היחיד שמשנה כרגע הוא שאני מרגישה שאני עומדת למות. אין לי שום מחשבה הגיונית בראש, ואני מרגישה רק פחד, רק אימה חונקת ולוחצת שלעולם שוב לא אנשום נשימה עמוקה, שהלב שלי עומד לפרוץ מהגוף ושאני עומדת לקרוס על הרצפה המלאה במחטים. לא אכפת לי שאיזה הומלס רואה אותי מתחרפנת באמצע הרחוב.

טוב, קצת אכפת לי. מספיק כדי להסיח את דעתי, להסיט את מוקד תשומת הלב שלי אליו במקום. לא שאני ממש מפחדת ממנו, אבל בכל זאת, בת עשרים ואחת בשכונה הלא נכונה, לא שייכת, וברור שעובר עליי משהו.

אני מנסה להזדקף ולנתק את עצמי מהקיר ונתקפת סחרחורת. אני רוצה להוציא את הטלפון שלי, ללחוץ על אפליקציית החירום שיש לי ולתת לה להוציא אותי מזה, להזכיר לעצמי שהכול בראש שלי, אבל לא בא לי לנופף באייפון שלי במקום הזה.

"את בטוחה שאת בסדר?" האיש אומר ומתקרב אליי לאט.

אני מהנהנת במהירות, מהדקת את השפתיים. אני מרגישה שהפרעתי לו ושאני צריכה לפצות על כך. אני מחפשת בתיק הקטן שתלוי על הכתף שלי ואוספת מטבעות וכמה שטרות. אני לא בטוחה כמה יש לי, אבל מושיטה את היד אל האיש בצעד לקראתו.

"קח, אולי זה יעזור," אני אומרת.

האיש נראה מופתע ומושיט את ידו, ואני שומטת לתוכה את הכסף, בעיקר מטבעות רבע דולר ושטר אחד של חמישה דולר.

לפני שהוא מספיק להודות לי, אני מסתובבת על עקביי והולכת משם במהירות, מניחה לאדרנלין להוביל אותי.

את רואה? את נושמת, אני מזכירה לעצמי וחוזרת על המנטרות שאפליקציית החירום בדרך כלל אומרת לי. תסמכי על הגוף שלך ותני לו לנשום במקומך. הגוף שלך שומר על חייך. וגם ממש קשה להרוג אותך.

או־קיי, את הדבר האחרון אין באמת באפליקציה. אבל בגלל העובדה שקשה להרוג אותי, אני סובלת מהתקפי הפניקה האלה מלכתחילה.

אני מגיעה למרקט סטריט ומתעלמת מכל האורות, הקולות והאנשים, עד שאני ליד בניין המעבורת, נשענת על המעקה וצופה בגלים הכהים שמלחכים את המזח מתחת לשמי הלילה. למרות הצינה באוויר והקצף על המים, יש פה משהו מרגיע, כאילו המים לוקחים ממני את האנרגיות הרעות ומערבבים אותן עד שאני מתאזנת קצת.

האדרנלין מתחיל להתפוגג, כמו בלון שמאבד אוויר לאט. בעוד זמן קצר ארגיש תשישות רבה ואצטרך לקחת אוּבֶּר הביתה. אבל המחשבה על שהות במכונית של אדם זר עלולה גם היא לעורר התקף פניקה.

לפני חודש נחטפתי על ידי ערפד. תאמינו או לא, זאת הייתה הפעם השנייה שנחטפתי על ידי ערפד השנה. שמו היה יאניק, והוא תקף אותי לאור יום במכונית של אבא שלי בהייז ואלי. היינו במרחק רחובות אחדים בלבד מהבית של ההורים שלי כשזה קרה, תקועים בפקק תנועה, ואני לא יכולה להפסיק לראות את הפנים שלו. לא יכולה להפסיק לראות את יאניק מתקרב למכונית, ואת אבא שלי, החביב והנחמד, שואל אותו בתמימות למה התנועה עצרה, ואז יאניק כופף את הראש, כדי שאוכל לראות אותו ו...

העיניים שלו, עיניו השחורות, כתהום ללא תחתית, עיניים שרק רוע יכול להסתתר מאחוריהן.

זה מה שאני רואה בראש כל הזמן. יאניק תוקף את אבא שלי ואחר כך מתנפל עליי. אני מנסה להימלט ולא יכולה, וברגע הבא מאבדת הכרה. העולם בורח לי ומסתחרר. הכול שחור, ואני במקום של רשע מוחלט.

אחר כך הרגתי את יאניק באש, עם כוח שאני עדיין לא מבינה (ושלא הצלחתי לייצר מאז), אבל התחושה הראשונית, כשפחדתי שאבא שלי מת, כשהרגשתי חסרת תקווה, חסרת אונים ואבודה, היא הסיבה להתקפי הפניקה החוזרים.

והייתי בסדר. שהיתי שבועיים עם סולון בשלטר קוב, אחוזת החוף הרחוקה והמבודדת שלו צפונית לעיר. בזמן הזה התאוששתי, הנחתי לחיים האיטיים, לגלי הים ולזרועותיו של סולון להשיב את נפשי ואת גופי. כשחזרנו לעיר, עברתי רשמית לגור בחדר של סולון ו...

התקפי הפניקה התחילו. בהתחלה חזרו הסיוטים בלילות, חלומות קשים שהתעוררתי מהם שטופת זיעה. אחר כך הם התחילו לבוא אליי בהקיץ, כאילו אני חווה הכול מחדש כשאני ערה.

די לומר שלא הכול היה ורוד בחיי לאחרונה. לא רק שאני עדיין מנסה לעבד את מה שקרה לי, אני עדיין מתמודדת עם כל שאר הדברים שקרו בחודשים האחרונים. טראומה אחרי טראומה. זה התחיל כשסולון ועזרא חטפו אותי והחזיקו אותי במרתף שלהם. בהמשך גיליתי שאני ערפדית ועברתי את השינוי. אבל זה היה כלום לעומת התקרית שלי עם קוטל הערפדים אטלס פּוֹ, שהרג את חברתי הטובה אֶלי. אחר כך גיליתי שאני בתו של מכשף רע מפורסם בשם ג'רמיאס. ואז הייתה התקרית עם האקס שלי, מאט, שתקפתי אותו בצימאון דם פתאומי, וסולון נאלץ להרוג אותו. ובסוף, יאניק חטף אותי בשליחותו של סקארדה, מלך הערפדים האפל, אביו ואויבו המושבע של סולון. שרפתי את יאניק ואת משרתיו עטויי הגלימות של מסדר האופל. רצחתי את כולם.

אז כן, הצטבר הרבה זבל בתוכי, וזה נוסף על העובדה שהתברר לי שכל חיי היו שקר ושכל מה שהיה ידוע לי על העתיד שלי השתנה לנצח. את לא יכולה לגלות שאת חצי ערפדית וחצי מכשפה ולצפות שהכול יחזור להיות כרגיל.

אבל... אני רוצה שהכול יחזור להיות כרגיל. מאוד. אני אוהבת את סולון, באמת, ואני מחבבת את וולף ואת אמתיסט ואת איבון (עדיין לא סגורה על עזרא). אני אוהבת את ההרגשה של המשפחה שמצאתי בבית הזה, מפחיד ככל שהוא יכול להיות לפעמים. אבל אני מתגעגעת להורים שלי כפי שהכרתי אותם, לא כמכשף וכמכשפה ולא כאנשים שהרגו את ההורים הביולוגיים שלי. אני מתגעגעת לגור בדירת הקרקע בביתם, מתגעגעת לעלות לשתות את הקפה שלהם, מתגעגעת לשמוע את אבא שלי חופר על הזקן שלו. אני מתגעגעת לחרוש בערבים ספרי לימוד על אומנות מסופוטמיה העתיקה ולהשתכר עם אלי בקלויסטר בסופי שבוע. אני רוצה להתעורר עם הנגאובר וללכת מעבר לפינה לגלידת תות־בלסמי. אני מתגעגעת לקעקועים שלי. אני מתגעגעת להיות פאקינג בן אדם נורמלי.

וברגע אחד, הכול פשוט... נעלם. עוד לא היה לי זמן ממש לעכל את זה, ועכשיו, אחרי שחזרתי אל הבית, ושאני יודעת שההורים שלי בסדר, ואני מתחילה להתרגל לחיים החדשים שלי עם סולון — חיים שבהם אני חצי של הרבה דברים, אבל לא שום דבר שלם — אני מרגישה שאני לא עומדת בקצב.

וכאן נכנסים לתמונה התקפי הפניקה. היום אכלתי ארוחת ערב עם אמתיסט (כי הצד האנושי שולט בתיאבון שלי), בזמן שהערפדים ירדו לדארק אייז לשתות עם כמה חברים מוצצי דם. פתאום הרגשתי שהחדר סוגר עליי ושאני טובעת. אמרתי לאמתיסט שאני יוצאת להסתובב קצת, שאני צריכה אוויר צח וקצת זמן לבד, והיא נתנה לי ללכת בצייתנות. ידעתי רק שאולי אם אגיע למים, אם אגיע למפרץ, אצליח שוב לנשום.

אבל למרות הרצון שלי להיות לבד, אני יודעת שאני לא לבד.

אני יודעת את זה כי פתאום קר לי בגב. כאילו כנפי קרח נגעו בראש שלי, בכתפיים, בעמוד השדרה. זה סימן לנוכחות ערפד בקרבת מקום, אבל במקרה שלי אני יודעת בדיוק מי זה, כי שערות זרועותיי סומרות, ולא מפחד.

סולון.

הערפד שלי.

"אני אמור להיפגע מהנטייה שלך לברוח ממני כל הזמן," קולו מהדהד, קריר כמו אוויר הים המסתלסל סביבי.

אני נאנחת, בוהה באורות הרחוקים על גשר המפרץ. "ואני אמורה להיעלב מהמנהג שלך להמשיך לעקוב אחריי לכל מקום." אני מסתובבת לאט ובוחנת את סולון. "אתה יודע שאנחנו בזוגיות, נכון? אתה לא צריך לעקוב אחריי."

הוא לא מחייך. לא ציפיתי לחיוך. אבל יש ניצוץ קלוש בעיניו הכחולות שאומדות אותי. אני אומדת אותו בחזרה. כרגיל, אני בהלם מיופיו העל־טבעי. אני יודעת שכל בחורה מאוהבת חושבת את זה על הגבר שלה, במיוחד כשהזוגיות עדיין חדשה מהניילונים, וזה גם מה שאנשים נוטים לחשוב כשהם מסתכלים על ערפדים, בעיקר אם הערפד נראה כמוהו.

מהמעיל האפור הארוך שלו ועד החליפה היקרה שמתחתיו (המדים הרגילים שלו לאירוח בדארק אייז), הוא נראה אסוף בטירוף, התגלמות של רמה גבוהה ושל כוח, עם רמז פראי לאלגנטיות בשפת הגוף, ליכולתו לתקוף את וריד הצוואר לפני שטרפו יספיק לפתוח את הפה ולצרוח. הגבות השחורות שלו מקושתות מעל עיניו, יוצרות צללים ומדגישות את הכחול במבטו האכזרי. שערו שחור, בינוני באורכו, תמיד נופל בצורה מושלמת סביב פניו, מדגיש את המצח הרחב, את האף המסותת, את הלסת החזקה והסנטר הבולט, ואת השפתיים המלאות שלו שיכולות לגרום לעיניי להתגלגל כשהוא משתמש בהן.

אבל עכשיו הוא שומר על מרחק. במובן מסוים קשה להאמין שהגבר הזה מאוהב בי. אני לא מתכוונת במובן של, איך יכול להיות שהערפד ההורס, החכם, המדהים הזה שגילו מאות שנים יכול להתאהב בילדה קטנה ופשוטה מהמפרץ כמוני. אני מתכוונת שלמרות הכרזתו שהוא אוהב אותי, הוא לא אחד כזה שיגיד את זה לעיתים קרובות. לא שציפיתי למבול של הצהרות אהבה בשבועות האחרונים, כי זה באמת לא הסגנון שלו, אבל עדיין... יש בינינו חומה שפשוט לא הייתה שם קודם.

או שאולי היא תמיד הייתה שם, וזה משהו שהוא צריך ממש למוטט, להתאמץ בשבילו. אולי ההתאהבות לא טבעית לו, אולי זה משהו שהוא צריך להמשיך לעבוד עליו.

הוא מרים את היד ונוקש באצבעו על הרקה. עיניו צורבות אותי. "את חושבת יותר מדי," הוא אומר בקול נמוך, במבטא הקל הזה שמזגזג בין בריטי לאמריקני.

"למה המבטא שלך בריטי?" אני שואלת אותו, ממהרת לשנות את המחשבות, לפני שהוא יספיק לקרוא אותן. הוא יכול לעשות את זה לפעמים, והדבר האחרון שאני רוצה שהוא ידע זה שאני מנסה לנתח אם הוא אוהב אותי או לא. הזוגיות שלנו חדשה, ואני בטוחה שהדבר האחרון שהוא רוצה זה לראות אותי מתלהבת ממנו יותר מדי. אלוהים, איזו דאגה נורמלית.

הוא מטה את הראש מעט לצד, כמו ציפור. עוף דורס. "המבטא שלי?"

"כן. חשבתי שהוא יהיה סקנדינבי או משהו."

"הייתי הרבה באנגליה," הוא אומר כעבור רגע. "סיפרתי לך את זה."

"כמה זמן זה הרבה זמן? כאילו, כמו שמדונה עברה ללונדון ואחרי חצי שנה היה לה מבטא או..."

"מאתיים שנה," הוא אומר בפשטות. "מספיק כדי לסגל מבטא." עיניו סורקות את הפנים שלי. "למה ברחת ממני?"

"לא ברחתי ממך," אני אומרת לו, משלבת את הזרועות בהתגוננות מצינת הערב ומשעינה את הגב על המעקה. "היית במועדון למטה. פשוט הייתי חייבת לצאת מהבית."

"היית צריכה להגיד לי שאת הולכת."

"אני לא מתכוונת להודיע לך בכל פעם שאני יוצאת מהבית," אני אומרת לו, אבל חלק מזה רק כי אני עקשנית. "אין לך אמון בי?"

"זה לא עניין של אמון, יקירתי."

"אז סתם רכושנות מסורתית?" הטון שלי כועס יותר מהדרוש. בסך הכול רציתי לשאוף קצת אוויר צח, לעזאזל. הזדמנות להיות לבד. אין לי רגע לבד בבית הזה, תמיד יש שם מישהו, ואפילו כשאין, הציורים על הקירות עוקבים אחריי או שאני מוקפת רוחות רפאים. נכון שאני לא יכולה לראות אותן, אבל אני יודעת שהן שם. זה בית אפוף תחושות על־טבעיות.

הוא בוחן אותי במבט יציב. "קצת, כן. אבל מן הסתם את לא יכולה לצפות ממני לא לדאוג לך."

"אין לך מה לדאוג," אני אומרת, אבל זה נשמע כמו שקר. וכדי להקליל אני מוסיפה, "ואל תקרא לי מינה."

המצח שלו מתכווץ. "סליחה? מי זאת מינה?"

"אז אתה מכור לרחוב סומסום, אבל אף פעם לא ראית 'טיסה נעימה'?"

הוא ממשיך להסתכל עליי בתמיהה, ואני ממש קרובה להסביר לו שהערפד האהוב עליו הוא קאונט פון קאונט מרחוב סומסום כשהוא מושך בכתפיים. "אולי יש לי כל הזמן שבעולם, אבל זה לא אומר שראיתי את כל הסרטים הידועים לאנושות. בלי קשר," הוא אומר, מתקרב אליי בצעדים מאיימים שמקפיצים פרפרים עם כנפי קרח לאורך עמוד השדרה שלי, "אולי ברחת מיאניק, אבל זה לא אומר שיהיה לך מזל בפעם הבאה."

אני מחבקת את עצמי מפני הצינה שבדבריו. "יופי של דרך לנסוך בי ביטחון, סולון."

"אז התפקיד שלי הוא לנסוך בך ביטחון?" הוא שואל בסקרנות, מחפש את התשובה בפניי.

אני פותחת את הפה וסוגרת אותו, מנסה למצוא את המילים. "זה לא התפקיד שלך, לא, אבל... אתה נותן לי ביטחון בכל זאת. וזה כן התפקיד שלך להדריך אותי ברזי הערפּדוּת, לא? הרי אתה חטפת אותי."

"את מתכוונת להזכיר לי שחטפתי אותך עד סוף הימים?" חיוך קטן עולה על שפתיו.

"לגמרי," אני אומרת לו. "עוד לא החזרתי לך. ואני לא זוכרת התנצלות."

"אמרתי שאני מצטער," הוא אומר ביובש. "וזאת לא סתם התנצלות, שתדעי לך. אם יש משהו שלמדתי עם השנים זה להתקמצן על התנצלויות. אנשים בימינו, בעיקר אנשים צעירים, בעיקר נשים, בעיקר את, מתנצלים הרבה יותר מדי. את צריכה לשמור על ההתנצלויות שלך ולשלוף אותן רק כשאת באמת מתכוונת וכשהן באמת נחוצות."

יש לסולון קטע כזה שהוא כאילו קצת מסגביר, אבל זה נובע פחות מהעובדה שהוא גבר ויותר מניסיון חיים של מאות שנים. אני קוראת לזה התנשאות ערפדית. וולף, שותפו לפשע במקבילה הערפדית לדירת שותפים, עושה את זה הרבה.

"חשבת פעם לכתוב ספר עזרה עצמית?" אני שואלת בחיוך כבוש. "משהו כמו 'ערפדים לא מתנצלים'?"

עיניו רוקדות. "כמו 'המדריך למת הטרי'?"

"אז את 'ביטלג'וס' כן ראית?" אני צוחקת ומסיטה את המבט. אני מנידה את הראש, וכל הרגשות מקודם חוזרים אליי בבת אחת. "אני לא רוצה שתדאג לי," אני אומרת ברצינות. "אבל אולי אתה צריך. פשוט... אני לא יודעת מה קורה לי."

"את עדיין בתוך השינוי," הוא אומר בעדינות שכמעט מפרקת אותי. "זה מה שקורה לך. את עדיין סובלת מ... איך אומרים, כאבי גדילה." הוא מתקרב עוד צעד, ועכשיו הוא ממש מולי, מתנועע בגמישות על־טבעית ומניח את ידו על הלחי שלי. העפעפיים שלי מרפרפים ונעצמים. "את מתאבלת, יקירתי. על אובדן החיים שהיו לך. על אובדן החברים שלך. זה נורמלי לחלוטין."

אני מצליחה להניד את הראש, עדיין בעיניים עצומות, והלב שלי חסום. "שום דבר פה לא נורמלי, סולון. כלום."

"להתאבל זה נורמלי," הוא אומר בשקט. "לבני אדם, לערפדים, לבעלי חיים. אבל הוא גורם קבוע בחיים של כולנו. ואת לא פטורה מזה. וככל שחיים יותר זמן, חווים יותר אבל. תאמיני לי, מוּנשיין, זאת רק ההתחלה בשבילך."

אני בולעת את הרוק ופוקחת עיניים. דמעות תלויות על הריסים שלי. "תודה על העידוד."

סרקזם הוא לא הצד החזק של סולון, למרות העובדה שהוא די רהוט בו. "אני רק אומר לך את האמת, כי האמת היא כל מה שאני יודע."

"אמר האיש שיש לו חדר סודי מלא גולגולות."

"חדר שהוא כבר לא כל כך סודי, נכון? אני כמו ספר פתוח איתך, לנור."

אני צוחקת בשקט, וידו נשמטת מהפנים שלי. "מה אתה אומר? אז תגיד לי מה קורה בינינו. למה הריחוק? חזרנו משלטר קוב לפני שבועיים, ו... ואני מרגישה שהכול כבר משתנה."

"כי הכול באמת משתנה," הוא אומר בהדגשה. "את משתנה. אנחנו משתנים. מה שבינינו משתנה כל שנייה כל יום. הקשר שלנו, הוא רק מתחזק."

"אז למה נדמה לי שאתה מתרחק?"

"את לא במיטה שלי כל לילה?"

"סקס הוא לא התשובה היחידה לכל דבר."

הוא מרים גבה. "אמרה האישה שמזיינת אותי כל יום."

הוולגריות תופסת אותי לא מוכנה. אני מתה על הרגעים שבהם הפסאדה שלו מתערערת, ורמז לחיית הפרא שבו מבצבץ.

"תקשיב," אני אומרת לו, מרגישה עוד רגשות מבעבעים אל פני השטח. אני פצצת זמן מהלכת כרגע. "אני פשוט... אני לא רוצה להעיק עליך. אבל אני כן צריכה חיזוק מסוים, בעיקר כשהעולם שלי מתהפך עליי פעמיים בשבוע."

"חיזוק למה?"

אני נועצת בו מבט. אלוהים, כמה סתום הוא יכול להיות לפעמים. נראה שגם חיים של מאות שנים לא מחכימות גברים לגבי נשים.

אני אוזרת את האומץ, שונאת את האילוץ להגיד את זה. "אני לא יודעת. לקשר שלנו. לעובדה שאני מאוהבת בך ולמרות האמירה שלך שזה הדדי, אני פשוט כבר לא יודעת. אני... אני פוחדת שאולי שינית את דעתך."

הוא ממצמץ לאט, בתמיהה.

אני נאנחת, משפילה את המבט לנעליים שלי, מרגישה את הלחיים מסמיקות.

"שיניתי את דעתי?" הוא חוזר על המילים שלי.

"לא משנה," אני אומרת לו מהר. "עזוב."

"אני אוהב אותך," הוא אומר בלהט ובמהירות, בקול סדוק, בעיניים שהופכות לפראיות. המילים היקרות מדליקות זיקוקים בגב שלי. "אבל זה חדש גם לי. לאהוב מישהי, לאהוב אותך. לא נולדתי לזה, את חייבת להאמין לי. הלב שלי לא בנוי לזה. אני חושב שזה נכון לכל הערפדים, בעיקר אלה שנולדו ממקומות אפלים כל כך."

הוא מושיט את היד ומרים את הסנטר שלי באצבעותיו, עד שאני פוגשת את עיניו. "את שלי לתמיד, לנור, וזה לעולם לא ישתנה. בבקשה, תסלחי לי אם אני לא מראה את זה, אם אני לא אומר את זה מספיק. אבל תדעי שאני מרגיש את זה. אני מרגיש את זה. הלב השחור שלי שייך רק לך, יקירתי."

הוא לוקח את ידי ומצמיד אותה אל החזה שלו. "הוא עושה כמיטב יכולתו."

פאק. מכובד משקל המילים ועד למבט העמוק שהוא נועץ בי, כאילו הוא שוחה במעמקי הנשמה שלי, אני מרגישה נורא שהטלתי בו ספק בכלל.

"מצטערת," אני אומרת. "אני..."

"ששש..." הוא קוטע אותי בנשיקה מהירה. "מה אמרתי על התנצלויות?"

וברגע הבא הוא מנשק אותי. השפתיים והלשון שלו אומרות לי יותר ממה שמילים יוכלו. גופי משתחרר על גופו מייד, וכל הפניקה, המתח והפחד שנשאתי בתוכי מתפוגגים. תאווה היא חומר בעירה מושלם, והיא מלבה את הלהבה עד שהוורידים שלי מתלהטים, העולם נשכח ואני הולכת לאיבוד במגע החושני והאיטי של הלשון שלו ובאחיזה האיתנה שלו בשיער שלי.

דמו זורם בתוכי, ודמי זורם בתוכו. אני אף פעם לא מרגישה ממש שלמה, עד שהגופים שלנו מתאחדים בדרך זו או אחרת. אמרתי שסקס הוא לא התשובה לכל דבר, ואני עדיין טוענת כך, אבל אין להתכחש לחיבור המגנטי בינינו. לפעמים אני מרגישה שזה יותר מדי עבור העולם הזה.

אני לא יודעת כמה זמן אנחנו עומדים ככה על המזח ומתנשקים. אני מרגישה כמו תיכוניסטית, שאני יכולה להתנשק איתו שעות, להיכנע להקנטות העצלות והרכות של פיו.

פתאום אני מרגישה רטיבות בשיער ומרימה את הראש אל השמיים. טיפת גשם גדולה נוחתת על המצח שלי. היו לנו יומיים של מזג אוויר חם בתחילת השבוע, אבל אני מניחה שזאת הייתה רק התחלה מדומה לקיץ, כרגיל.

"בואי," סולון אוחז בידי ושולח מבט אל העננים הקודרים. "כדאי שנחזור. השארתי את האורחים שלי מחכים."

אני נועצת בו מבט. "נטשת אותם כדי לחפש אותי?"

"ברור. את חשובה לי יותר מכל דבר אחר. הם לא." בזמן שהמילים האלה מחלחלות, הוא פונה ומניף את היד באוויר ויוצר להבות. אני מסתכלת מהר מסביב כדי לראות אם מישהו צופה בנו — אי אפשר לדעת. אני בטוחה שגבר עם מראה ערפדי שיוצר להבות באוויר יש מאין ימשוך תשומת לב אפילו בסן־פרנסיסקו הזורמת. "אף אחד לא יכול לראות," הוא מוסיף כשהוא מבחין בהבעת פניי. "הדלת בלתי נראית לאדם הממוצע."

"אבל אני בטוחה שאותו ממוצע יכול לראות אותנו נעלמים פתאום."

"אני נותן לאנשים לראות רק את מה שהם צריכים לראות," הוא נותן תשובה מעורפלת, לכן אני מניחה שזה קסם מושאל כלשהו.

"ובלי קשר," אני אומרת לו, "אני לא רוצה ללכת דרך המקום הזה."

"למה לא?"

"כי בפעמים האחרונות שניסיתי לעבור בשמש השחורה הרגשתי שמישהו צופה בי. עוקב אחריי שם. הפחיד אותי יותר מדי, והייתי חייבת לצאת."

"כן, זה בטח הייתי אני," הוא אומר לי בחיוך מהיר. "אז נעשה את זה בדרך המשעממת. אובר."

אני נושפת. "משעממת? שכחת שעזרא חטף אותי באובר?"

"עוד פעם את מעלה את זה?" הוא אומר, אבל לוקח את ידי ולוחץ עליה, כשאנחנו מתחילים ללכת בגשם.