עינים שחורות גדולות

ראיתי שהספרים במדף התחתון לא מסודרים כרגיל, התכופפתי כדי לסדר אותם וכשהרמתי את עיניי ראיתי זוג נעליים ענקיות עומדות לפניי ומעליהן רגליים שלא נגמרות.

הגבר שעמד לפניי נראה כבן ארבעים, שערו אסוף בגומייה ועיניו מחייכות ופיו סגור. בעלת החנות אמרה: "תכירי זהו אוסקר, העובד החדש שלנו. הוא יהיה אחראי על המחלקה הלועזית". הושטתי את ידי ואמרתי, "אני רחל, אשמח לעבוד אתך".

בלבי חשבתי האיש ודאי זר, אינו משלנו. שאלתי אותו "מאין אתה?" והוא אמר "אני מגרמניה". אוי, חשבתי, עוד אחד שבא לכפר על עוון אבותיו, פלא שבחר לעבוד דווקא בחנות ספרים ולא התנדב לעבוד עם זקנים ונכים. בכל זאת יהיה מעניין לעבוד אתו.

הימים הבאים היו מסקרנים במיוחד, אוסקר נהג לשתף אותי בחוויותיו וסיפר לי דברים מעניינים. רק בשעות הצהריים מצאנו זמן לשוחח. כשהלקוחות המבוגרים נחים את מנוחת הצהריים, החנות נשארת כמעט ריקה. בילינו בשיחה נעימה על כוס קפה וכריך.

בעדינות שאלתי אותו על סיבת בואו לארץ, והוא אמר לי: "אני יהודי, אמי אמרה לי שאני יהודי". נדהמתי כי מראהו הטעה אותי. הוא נראה כל כך שונה שהייתי בטוחה שהוא גרמני נוצרי. התברר שיש לו משפחה, אישה וילד, ושהוא בעצם צייר.

"את אשתי רונית הכרתי בבית הספר לאמנות. אבל אני לא יכול להרשות לעצמי לעסוק רק באמנות כי צריך גם לפרנס את המשפחה. לכן אני עובד כאן וגם מטפל בקשישים; עבדתי גם כמה שנים בבית חולים אלין".

"איפה היית בצבא?" "לא הייתי בצבא". בלבי אמרתי בחור צעיר ובריא למה לא התגייס? אחרי שתיקה קלה הוסיף, "כי לא הרגשתי שהמקום שלי כאן בארץ ועד היום אני לא מרגיש כך".

"כשעליתי לארץ למדתי בישיבה". "ישיבה?? אתה היית תלמיד ישיבה?" הוא צוחק ועונה, "לא הרגשתי נוח שם ועזבתי. מאז ניסיתי לעבוד בהרבה מקומות עד שהתחתנתי ונולד לנו עופר. עופר הוא עיקר חיי. הוא בן שבע ואני לוקח אותו כל יום לבית הספר פשוט כדי להיות אתו, כי כאשר אני חוזר הביתה עופר כבר ישן. מובן שאם 'כואבת לו הבטן' או שהוא באמת חולה זה אני שנשאר אתו. אני נהנה מן השאלות שלו, מהאופן שבו הוא רואה את החיים ואני נהנה להיות אבא אף על פי שלי לא היה אבא, לא הכרתי אבא בכלל".

"איפה אוסקר? איפה אוסקר?" שמענו את קולה של הגברת גולדמן. צחקנו, גברת גולדמן מחפשת תמיד את אוסקר, אף על פי שאני מתמצאת הרבה יותר ממנו בספרות ילדים. "שמעתי שיש תרגום חדש וטוב לספרים של ז'ול ורן", אמרה גברת גולדמן.

"שלום גברתי, במה אוכל לעזור לך?" אמר אוסקר. "אני רוצה לקנות ספר איכותי לנכד שלי ובאתי להתייעץ אתך אם כדאי לקנות את התרגום החדש של הסופר האהוב עליי".

ברגע אחד התמלאה החנות בקונים ואוסקר שלח אליי מבט שאמר, אני רוצה לספר לך עוד משהו, יש לי מה לומר לך. החזרתי לו מבט מעודד.

בערב כשנסגרה החנות התכוננתי ללכת הביתה וראיתי שאוסקר מתעכב. לא הבנתי למה. ואז הוא אמר לי, "אני זקוק לכסף, אז אני נשאר לנקות את החנות". התרגשתי והחלטתי לחכות לו.

כשיצאנו לכיוון האוטובוס הציע אוסקר שנתחיל ללכת קצת ברגל כי מזג האוויר נעים ונוח, ואם נתעייף תמיד נוכל לעלות לאוטובוס בתחנה אחרת.

"כמו שסיפרתי לך", פתח אוסקר, "גדלתי בלי אבא, אבל כשהייתי קטן הייתי 'ילד טוב ברלין'. עם השנים התחלתי לכעוס על אימא שלי ואמרתי לעצמי שבגללה אין לי אבא; עדיין לא העזתי לומר לה את זה, אבל הרגשות האלה הכבידו עליי מאוד.

אימא סיפרה לי שבצעירותה היא נסעה לפלשתינה יחד עם אימא שלה, סבתא שלי, אבל מהר מאוד הן החליטו לחזור לברלין, כי בפלשתינה (אף על פי שכבר קמה מדינת ישראל היא המשיכה לקרוא לה פלשתינה) אי אפשר לחיות, קשה מאוד להתפרנס, ומה שהכי הפריע לה: האנשים שם חסרי תרבות.

כשהגעתי לגיל ההתבגרות כעסי וטענותיי גברו על נימוסיי והטחתי בפני אמי את כל מה שחשבתי. אמרתי לה שאין פלא שאין לי אבא כי היא אישה שלא יודעת לאהוב, היא לא אוהבת אף אחד והיא מרת נפש ואי אפשר לחיות אתה.

לאט־לאט בשלה בי החלטה לנסוע הכי רחוק שאפשר ודווקא לארץ 'שקשה לחיות בה והאנשים שם חסרי תרבות'. נסעתי למקום הכי מנוגד להשקפותיה, לישיבה בעיר העתיקה בירושלים. כמו שאת יודעת לא החזקתי שם מעמד וגם בגרתי.

כשהתחתנתי עם רונית ונולד לנו עופר נסענו לבקר את אימא בברלין. המעשה הזה הסב לאימא נחת רוח והיא התלהבה מעופר וביטאה את התפעלותה בקול רם.

מאז אנחנו נוסעים כל שנה בחופשה לברלין ואני נהנה ללכת עם עופר ברחובות העיר שבה נולדתי".

בוקר אחד קוראת לנו בעלת החנות להדרכה.

"אני רוצה להסביר לכם מהו תפקידכם היום ואיזה ספרים אתם אמורים 'לדחוף' ללקוחות", אמרה מחייכת. "אנחנו חייבים להיפטר מהספרים האלו כדי לפנות מקום לרבי המכר החדשים שיגיעו בעקבות חלוקת פרס ספיר, שאותם בוודאי יחטפו מיד", אנחנו מהנהנים בראשינו, ואוסקר אומר לי, "אני שונא מכירה אגרסיבית, הרבה יותר נעים לקונה להסתובב בחנות ולבחור מה שהוא רוצה ולא מה שאני ממליץ עליו כביכול".

נכון, אני חושבת, אבל איזו בררה יש לנו; היא הבוסית ואנחנו העובדים שלה.

הרבה פעמים אני תוהה, מי היא בעצם אשתו של אוסקר? מה הוא אופי היחסים ביניהם? אבל אני לא שואלת ולא מחטטת, אני חושבת שדווקא זה שאיננו מכירות זו את זו מאפשר לו להיות כל כך גלוי אתי ולהתבטא בכל תחום שהוא בוחר לדבר עליו.

אבל דבר אחד מטריד אותי ואינני יכולה להתאפק.

"מתי אתם חושבים להביא עוד ילד לעולם?" אוסקר מביט בי בהפתעה ואומר: "אנחנו לא חושבים להביא עוד ילד לעולם. רונית ואני קיבלנו החלטה משותפת בעניין הזה".

"למה, אם מותר לי לשאול?"

"כי בשביל לגדל ילדים צריך כסף, ואם אנחנו רוצים להשקיע בעופר הכול, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להרחיב את המשפחה".

החלטה זו החלטה, אני חושבת בלבי, גם אם היא שגויה, ונזכרת בילדיי וביחד שלהם, בהמולה השמחה ששררה בבית כשהיו קטנים ובקשר העמוק ביניהם עכשיו כשבגרו.

"ומה יהיה על עופר?" אני שואלת. "עופר יצטרך ללמוד להיות לבד. בינתיים הוא נהנה; לא נורא, גם אני גדלתי לבד..."

אוסקר מנסה לשנות נושא. הוא מספר לי, "פעם בחודש אני לוקח יום חופש, נוסע לתל אביב, הולך הרבה ברגל, יושב בבית קפה וחושב מחשבות ונהנה, ואם זה יום סגריר, קצת מעונן, אני מרגיש כמו בברלין ומתגעגע, מתגעגע לעיר מולדתי".