עלמת השמיים – קרן טנדלר

1.

אנחנו חמישה, שני מכונאים מוטסים, שני טייסים ואני. אנחנו חמישה, שלושה לוחמים בבטן היסעור ושניים בתא הטייס. הסרבלים שלנו חמים, ואני מזיע מתחת לחולצה, טיפה נוטפת מהקסדה למצח, פלסטיק מתחכך בעור הפנים, לילה חם. האור הפנימי כבה ונדלק, הלהבים חגים מעלינו ומאחור, ריח של דלק סילוני. אורן בודק מדי שמן, אילן מתיישב ורושם נתונים בקצה תא הטייס, מִספרים שרק חיית הברזל מבינה. אני מסדר רצועות, שלא יעופו, עובר אחת אחת, מהדק חגורות מעל מושבים ריקים. דלת המסוק לא נסגרת עד סופה, לוע התמסח פתוח. אני בעמדה אחורית, תצפית מלחמה, קול הכריזה נשמע קודם מהטייסת, אבל מרגע ההנעה ושריקת הלהבים, הראשי והאחורי, רק תנועות אילמות, קרן רצה למסוק שני, ובאור הפנסים מנצנצת הקסדה ורעש מנועי סילון. אנחנו חמישה בקשר הפנימי, קולות נלחצים ומופסקים, מתנשפים.

זו הטסה עצומה, לא היתה כמותה מעולם, חזרו ואמרו בתדריך, תדריך גדול שכמותו עוד לא ראיתי, לא מצאתי מקום לשבת, ישבתי על הרצפה, נשענתי על הקיר, הקשבתי. הזרקור הגדול נדלק מעל קו המסוקים, נדלקים פנסי המכשירים, אורות החוץ, יסעור אחד ועוד אחד, שורה גדולה, מקהלת סער נעה בסיבוב. עלי איקליפטוס עפים ברוח, מכונאי קרקע מסמן לי ואגודלו מופנה למעלה. ומתחילה הסעה, הלהבים עוד נמוכים, חותכים את האוויר. אורחה נוסעת על דרכי גישה, יסעור אחר יסעור, אנחנו פונים אל המסלול. הרצועות שהידקתי שותקות, הטייסים מדברים עם הפקח, אות קריאה, מספר. אנחנו ראשונים, מספר 1 שומע, מובילים מבנה, מספר 2 מאחורינו, אחריו 3. המנוע מתרגש, ההמראה קלה, עוד לא נכנסו החיילים לבטן, עוד לא כבד הציוד על המַשק. מהר עולה היסעור מעל אדי אוגוסט, מעל פנסים ומגדל, אורות יישוב מנצנצים, פנסים על הכבישים. אחרינו ממריא 2, אחריו ממריא 3, פנסיהם דולקים מאחורַי. בצפון יהיה אחרת, רק אור הירח.

אנחנו חמישה באוויר והד הלהבים עולה על הד מנועינו. אנחנו מובילים ובפנים המבטים, אורן נעמד בצד הדלת, אני צועד לאורך היסעור, מביט למעלה, בודק שהכול קשור, חזק. שרוך נפרם מנעל ימיני, קושר ומחבר את הקשר לחבקי מתכת. מהר, הכול מהר.

עוד לפני התדריך יודעים. חוזרים בשבת ומיד מבינים, קורה פה משהו. שותים כוס קפה בליין, גרגירי הקפה נמסים בכוס הרותחת, הלשון בוערת וכבר אתה במלחמה. זה קורה ברגע, התפקוד משתנה מרגע השיבוץ לטיסה, ריכוז טיס, נכון. תדריך ומה שאתה עושה זה מיוחד, זה לא אימון, יש מלחמה. בכל ימי הלחימה אני פה, חלק בבסיס, חלק בבית, ישן והולך, טסים ונוחתים, אוכלים כאילו חייבים, בטייסת ובבית. אני הצ"ח, באתי לטוס, האנשים עובדים ללא סוף, עד שהסוללות מתרוקנות, במשמרות. מתחילה מלחמה ובלחימה אתה דרוך, כל אחד יודע מה הוא עושה ואיך הוא עושה, אתה מגיע כמו חייל אמריקאי שהגיע לעיראק, אתה נכנס, רואה מה קורה ועובר לאדרנלין 110. צריך להיות דרוך, לתפקד, כל הזמן יעיל, במקסימום שאפשר, פיקס, ואם יקרה משהו, מה אתה עושה? כמה שעות קודם אתה פוגש את רון משיח, יום שבת, בשעות האור. אתה רואה אותו שקוע במחשבות.

"יש לי זמן להתקלח?" הוא שואל כשאתה מתקרב, מביט בעיניו.

"כן," אתה עונה לו, "תתקלח, תהיה רענן."

עוד כוס קפה בחדר התדריכים, ואפס מקום, רק ראשים וסרבלים. אחרי התדריך כל אחד מבין לאיזה צוות הוא שייך, מה הוא עושה. ובמסכים כל הזמן דיווח עיתונאי, תקשורת מכל העולם משדרת הכול, ומי שכובש, מנצח, אני יודע מספרוּת צבאית.

אנחנו חמישה והמכונאים המוטסים הבכירים יושבים מאחור, בתצפית. כמה שיותר נקודות תצפית, יותר טוב. חשוב לי שכל החיילים ידעו מה לעשות בהעמסה על היסעור ובפריקה ממנו. אנחנו סופרים לוחמים, בודקים שהם בסדר, שיש להם ציוד, כל הציוד. אנחנו שלושה מכונאים מוטסים, אילן יחזקאל, אורן פרץ ואני מאחור בתא המטען. לכולם יש קסדה על הראש, גם לחיילים שעולים ליסעור. ובטיסה חַם ורעידות, כמו ערסל גדול מנדנד את הכתפיים והם נרדמים, שעת לילה. בנקישה על הקסדה, אתה מעמיד את כולם, ברגע שגלוז מסמן נחיתה. אני עובר אחד אחד, נוקש בקסדה ומקים, נוקש בראש כל חייל ומעיר למלחמה, קדימה, קדימה, מהר. עוד לפני שממריאים מהמנחת, יש תהליך מסודר, אני מתרגל אותם בהעמסה ובפריקה, מתדרך. יש? בודק, שיכירו, שיבינו, שיסתכלו. ברגע הנחיתה אתה מעמיד אותם על הרגליים בנקישה אחת, שאבי לא יחכה, אפילו שנייה, שנייה.

הם יורדים, מהר משעלו, רצים מלהבי המסוק, נפלטים אל הסבך, אל השטח. והחיילים בחוץ בזמן שיא.

"רמפה סגורה. רשאי להמריא," אני מדווח בקשר הפנים.

ואבי שואל פעמיים: "רשאי?"

ואתה מאשר, כמה שיותר מהר, זה פחות יסכן. אתה דרוך, מסתכל, בודק מה שעף. מתקדם במשימה, בצוות שלי, ואתה רואה הבזקים, טילים נורים לארץ, נופלים בצפון. אין מה לעשות. אתה קשור ברצועות מכונאי מוטס למושב. לא יודע בדיוק מי נמצא ואיפה, מה קורה במשימה הגדולה או מי שם, עד שהקשר נדלק ואני בתצפית קורא:

"מספר 2 נפגע. מבצע נ"א." ואחרי כמה שניות, "קבל, מספר 2 התרסק."

ואני רואה אותו נופל, ככה. ואני מבין את זה ולא מבין, והמסוק מיטלטל. אני תופס ספסל ומחזיק את עצמי, את הראש. שומע את הלב הולם, נקישה, נקישה, ופתאום בשבריר של שנייה, אותה הרגשה, כמו לפני שנישאתי, רואה את כל החיים שלי.

2.

אנחנו חמישה. שני אחי הגדולים ואני, השלישי, הסנדוויץ'. אנחנו חמישה בפריז, אבי משרת בצבא בצרפת, בגרמניה, במגדלי פיקוח. מקפידים על שבת, משפחה ציונית, עלייה. אנחנו חמישה בבאר שבע, בארץ גל חום ושמש, זה שונה ממה שהכרנו, אנחנו חופשיים להסתובב מתי שרוצים, לאן שרוצים. נותנים לנו קרקרים קשים כמו בלטה וחלב שרובו מים. חרקים, הג'וקים, במרכז הקליטה — זה מעניין, צנוע.

חודש וחצי אולפן ומשם למסגרות לימודים. אני בפנימייה, זו החלטה של אבא, הוא סגן מנכ"ל, למד בבתי הספר הטובים בצרפת, התקדם בעולם המחשוב, איש מכירות מעולה בחברה גדולה. אחי הקטן עם אמא בבית, אחי הבכור עבר לפנימייה דתית, נבחן לבגרות בצרפתית. אחי ואני באותה פנימייה.

לאט־לאט הבנו. אנחנו חמישה אנשים, חמישה מוסקטרים, "לה פררו" — האחים. בכל דבר אנחנו עוזרים אחד לשני, אנחנו בקשר מעולה. אנחנו בתרבות שונה, וזה כיף, הפנימייה עושה עבורי המון, מחזקת את הקשר שלי עם אחי. חמש שנים גרים הורי ואחי הקטן במרכז הקליטה, חמש שנים לפחות. יום אחד, אחרי דיון במטה, הלכתי לראות את מרכז הקליטה, וזה הפך מוזנח.

יש כיתת אולפן מיוחדת בפנימייה, קבוצת עולים מהונגריה, מרוסיה ואנחנו, השנה 1990. בנים ובנות, ועם הזמן אתה מבין שצריך לתת גז. אני קופץ כיתה, שתי כיתות, לומד לבגרות מלאה. הפנימייה מוכוונת חיל האוויר, ומדריך מגיע פעם בשבוע, מכונאי מוטס. אני בכיתה י', מביט בבחור, מכונאי מסוקים, ורוצה להיות כמוהו, מכונאי מוטס.

קפצתי, היה הכול מהכול, גם אחי קפץ, ישר לכיתה י'. אני מדבר עם המחנכת שוב ושוב, עד שמעבירים אותי לכיתת ממ"ס, מכונאי מטוסים, השנה הראשונה. בכיתת מצ"ק — מכונאי ציוד קרקע — אין בגרות במתמטיקה. בממ"ס יש בגרות ותעודה מקצועית מוכוונת — "זה מקנה ניסיון," אמרו לי ואני הולך.

יש סרט צרפתי, "שלושה גברים וילד", אחד מהגברים טייס. הלימוד היה שונה בצרפת. הכתיבו, פסיק למעלה, פסיק למטה. פה היה פרק חדש, פה זה אחרת, אתה יכול להשקיע ולקבל ציונים, ציונים מטורפים. עד היום לא חזרתי לצרפת, החיבור נהיה מורכב. זה פרק חדש, פה. בהיסטוריה קיבלתי ציונים טובים מהישראלים, והמורה הפוזל אומר: "שימו לב, תתביישו לכם, עוד מבחן ופטריק קיבל ציון ראשון."

אני מתחיל ללמוד לבד, מהתחלה עד הסוף, לומד שעות, תוכי, אין לי זמן, לומד גם בסוף השבוע. סוגר את החדר, לא קאנטרי, לא הנאות, בלי שיפריעו — "פטריק לומד". אני רוצה להצליח, רק אני שולט בבית הספר, וזה נותן לי את הכוח.

אנחנו בבניין חדש, מבנה חדש, החדרים שונים, עוד שינוי, עוד חיבור. אני לומד, והלימודים באים על חשבון חיי החברה.

יש לי חברים אתיופים במרכז קליטה. יום אחד אבא שלי שוכח לסגור את הבית, אנחנו נוסעים למלון בירושלים. ואיש זקן, אתיופי, מחליט לשמור על הבית שלנו, שם כיסא ושומר על הבית. אנחנו הלבנים היחידים שמוזמנים לחתונות של האתיופים. הנשים מסבירות לאמא שלי איך להפריד בין העור של העוף לבשר. ואמא מבשלת טעים. יש כמה צרפתים פה ושם, אבל החיבור החזק — עם אחי, האח שלי קרוב.

אני מקבל 90 בבגרות בצרפתית, 91 בתנ"ך, בעל פה, 35, 36 יחידות בבגרות. אני מחליט ללמוד י"ג־י"ד, באורט תל אביב או במכללה קרובה. אבא ואני נוסעים להירשם, התקבלתי למכללה. אני מדריך בפנימייה, מתנדב וגר בפנימייה.

אני הולך ברגל לפנימייה, בימים אחרים נוסע באוטובוס, יש לי מוטיבציה גבוהה. אני משפץ כנה נסע של מטוס מיסטר, מניח בו מנגנון, פרויקט גמר. אני לומד מטעויות, קח ימינה שלא יראו את הנזילות, אני אומר לחבר לפרויקט. אני הנדסאי מכונות תעופה. למדתי להיות חזק, להוכיח את עצמי, גם פיזית. אני דוחה את השירות כדי להגיע לתפקיד בטייסת. עובד כשומר בקניון, מודה לכולם בפנימייה וחוזר לבית ההורים, אשדוד. אני מניח תפילין, לא מדליק אש בשבת, הולך עם אבי, שאינו חובש כיפה, לבית הכנסת ומתפלל.

היה לי שכן שהיה מכונאי מוטס ב־114, והוא אמר לי אתה חייב להיות ב־114, הוא והמדריך שיכנעו אותי. 118 אלופים בהמצאות, אבל 114 עובדים טוב יותר. "רק בקשה אחת," אמרתי בטכני, "114." והפנו אותי למסוקים, ליסעורים. ידעתי, זה מה שאני רוצה. מוציא פריפלייט בתוך שלושה חודשים, וכדי לקצר אני צריך להישאר שבתות, ללמוד. יש צוות אורגני למסוק — איש DI, איש פריפלייט, ומוביל מסוק, איש קבע. נפלתי לצוות טוב, אני לומד, רוצה להתקדם. אני מוצא דברים. אין מצב שאחרי פריפלייט מוצאים כשל, המסוק חייב להיות נקי, מבריק. אני חופר את המסוק מכל הכיוונים, ומבין את המשמעות של כשל. בכל פעם עוד, להמשיך. והמפקדים קשים, של פעם, אבל יש מועדון טייסת, יש פּק־מאן, עובדים. עוד שלב, משקיע, לומד. אני איש פריפלייט, יוצא לקורס מכונאים מוטסים, קורס מספר 7 בחצרים.

אני חוזר, כף היד נשברה במפרק, והיד התנפחה. אני הולך לרופאה, לבית חולים, שבר, שלושה וחצי חודשים מינימום, הם אומרים. אני מושבת, נותנים לי לתקתק נתונים למחשב. אבל לפני שעוברים שלושה וחצי חודשים, אני מבקש מהרופא שיוריד לי את הגבס. הוא בודק, ומוריד, הכול טוב. אני חוזר. נכנס לקורס הבא, קורס 8, ומשתלב מהשלב שעצרתי בו. מסיים ויוצא מקורס מכונאים מוטסים, סַמל בקבע. הסמכה ייעודית בטייסת, נַגד בסיסי. אנחנו מחלצים מול חופי אשדוד, הזנקה של החיים, 11 מלחים בספינה והדלק אזל. אני מנהל, מגיע קצין טכני, אלפסי, ודוחף אותי לקורס. אני צוער קצונה, חניך למופת, קורס מ"מ, קורס צניחה, קצין פיתוח הדרכה במדור, קצין תחזוקה בשדה דב, נשוי ליפעת, יפעת.

קרן רוצה להתקדם, לצאת. היא חברה קרובה של יפעת, שלנו, היא מחייכת, אנחנו חברים, שלושתנו. אני מכיר אותה בסדיר, אני מכונאי מוטס והיא מכונאית קרקע. מסתכל עליה, כשהיא מקבלת תפקיד, מ"ע הדרכה. "זה תפקיד מאוד חשוב," אני אומר לה, והיא פונה ומחייכת. אנחנו הולכים יחד — קרן, יפעת ואני. אנחנו גרים באזור של הכביש העוקף, והיא גרה לא רחוק, רחובות. סללו מסלול ריצה והיא מגיעה אלינו, אנחנו הולכים ורצים, מדברים, מתנשפים, השלושה. אני רואה אותה מעוכבת, שיטה כזו, מתסכלת. זה מה שדחף אותי לקורס קצינים, אני חושב. "אם לא, כנראה זה לא המקום," אני אומר לקרן. יש לה ציונים גבוהים, גבוהים מאוד, מכונאית מוטסת יחידה במערך היסעור, היא מוכיחה את עצמה. לא כל אחד יכול, קרן לומדת משפטים, מתנדבת, היא חוזרת למלחמה.

קרן, קרן. בשמים אש וכדור להבה, ובקשר הפנים אוזלות המילים, ושתיקה. אנחנו חמישה, טסים חזרה, כל אחד במושב שלו. אני בעמדה, ליל ירח. אנחנו מביטים סביב, מנסים להבין, מי עוד בצוות? מה היה? רק בשטח שלנו אנחנו קולטים. נפלו חמישה.