על הדבש ועל העוקץ – נעמי שמר סיפור חיים

 - א - משפחה

בבית משפחת שׁוּקְסְטֵלִיסְקִי בווילנה היה קר מאוד בחורף 1917. העיר הייתה כבושה זה שנתיים בידי גרמניה, וחיילי הצבא הגרמני התנכלו לתושבי העיר: החרימו עצים להסקה, מזון וסחורות, בזזו בתים, וחטפו יהודים רבים לעבודות כפייה. התנאים הקשים, הרעב והמחלות שילשו בתוך תקופה קצרה את מספר המתים בקרב האוכלוסייה היהודית בעיר. פליטים מקובנה ומערי הסביבה הצטופפו בחדרי הבית הגדול. המזווה היה ריק, והרעב כבד. אבל ביום חורפי אחד אחר הצהריים טרחה חנה שוקסטליסקי סביב בתה רבקה בת השתים־עשרה: רחצה היטב את גופה, צחצחה את נעליה, הלבישה אותה בשמלה לבנה, כרכה לה על הגב סרט אדום קשור מאחור בצורת פרפר – ושלחה אותה, מלוּוָה באבא יונה, להופיע בנגינה בפסנתר בקונצרט התלמידים החגיגי. היא עצמה נשארה בבית, כי בְּדַלוּת חייהם לא היה לה לבוש הולם לגודלו של המעמד.1

המוסיקה אחזה ברבקה מגיל צעיר.

"הייתי מתגעגעת לקונצרט עוד בילדותי," כתבה לימים לבתהּ רותיק. "באיזה סכנת נפשות הייתי רצה, ילדונת בת עשר וחצי, ברחובות חשוכים, בסמטאות של העולם התחתון. שם, באחד הבתים, הורשיתי להתאמן על פסנתר, ורק בשעות הערב. [...] היה שם פסנתר ישן נושן, משולש. המנענעים היו שחורים, כמו על הפסנתר של נעמי, כדוגמת שיניים לא מצוחצחות. הבית היה ריק, גדול, והחדר לא מוסק. אור קלוש האיר את התווים שלי. הפסנתר היה קר והידיים שלי קפואות. רעבה ללחם, עם מעילון שאמא בקושי תיקנה לי מִשל אסתר [אחותה הגדולה – מ"ז]. אבל לא היה גבול לאושרי הרב ולהשראה שלי. הייתי, כמו נעמי אחותך בזמנהּ, לומדת קצת מן התווים – ושמה אותם הצדה, ומתחילה לרוץ על פני המנענעים, מעשה אשליה שאני ממש כבר מנגנת. הקצב של השיר הילדותי שהיה עלי להכין לשיעור לא סיפק אותי, והייתי מתרוצצת על פני לוח הפסנתר בכל היד מקצה הבסים עד קצה הצלילים הגבוהים, מתהום המעמקים ממריאה לשחקים עד לצלילים הכי דקים וגבוהים. מסתערת בכל עשר אצבעותי ומשמיעה אקורדים, כמובן שלא על פי חוקי ההרמוניה."2

בהגיע תורהּ בקונצרט התלמידים עלתה רבקה לבמה, ניגנה את "ולס הפרחים" מתוך 'מפצח האגוזים' של צ'ייקובסקי, ונראה שהפליאה בנגינתה, שכן אבא יונה בכה מהתרגשות. כשחזרו הביתה סיפר את רשמיו לאמא חנה, וגם בעיניה עלו דמעות.3 אגב, הקלוּת שבה מתלחלחות העיניים ברגעי התרגשות, שמחה ועצב תהפוך להיות תו היכר משפחתי מובהק, תטפס במעלה הדורות, ותגיע עד ימינו אלה.

אושרהּ של רבקה הנערה לא החזיק מעמד זמן רב. למחרת הקונצרט לקתה בדלקת חריפה בידה הימנית, שגררה סדרת ניתוחים כואבת ונמשכה שלוש שנים. אמהּ ואסתר, אחותה הבוגרת, ישבו לידה לילות ארוכים והחזיקו בידה המנותחת כדי להקל את הכאב. באחת הפעמים, הוזה למחצה, ראתה את עצמה "עומדת על גבעה בארץ־ישראל, לפנות בוקר, באור תכלכל, ומנגנת עלי כינור״. כשהתעוררה מן ההרדמה ראתה את אמה רכונה עליה בדאגה, "עיניה מלאות דמעות, ואני כולי מאושרת וכאב צורב בידי הימנית, החבושה."4

הכאב הצורב היה גם כאב ההחמצה. חלומה של הילדה, שמגיל צעיר ייעדה את עצמה לנגינה, נגדע באחת: עיוות קל נשאר לתמיד באצבעותיה ומנע את עתידה המוסיקלי. "המוסיקה שלי היא השיגעון הפרטי של אמא שלי," תגיד נעמי בריאיון עיתונאי, אחד מני רבים,5 ותמתח קו ישר בין הילדה רבקה במלחמת העולם הראשונה בווילנה והילדה נעמי בכנרת.

קשי החיים של יהדות וילנה במהלך המלחמה קיבל את ביטויו גם בקורותיה של משפחת שוקסטליסקי. האב יונה, חייט מומחה, הקים כמה שנים קודם לכן מתפרה גדולה צמודה לביתו, והעסיק בה תופרות ופועלים לרוב. עשן מגהצים עלה דרך קבע מן החדר, וקולות שירה קורעת לב – עירוב של קינת העובדות על נעוריהן העוברים עליהן בעבודה קשה וצלילי המהפכה הפרולטרית הכושלת של שנת 1905. יונה היה קם בשתיים בלילה לגזור בדים, ובמהלך היום היה "עומד ומספר הרבה, מבדח או משתפך על יד שולחן הגזירה בחזנות של הרשמן, סירוטה וקברטין, ומרוב התרגשות היה שוכח שעליו למהר, והיה מזיל דמעה מהתרגשות. אמא במקרה כזה היתה מתלוצצת על חשבונו, ובתוך לבהּ גם היא נהנתה".6

יונה היה בין עסקניה הבולטים של הקהילה: גבאי בית הכנסת ובית המדרש ("הקלויז"), פעיל במספר אגודות צדקה וציוני חם, שבביתו כונסו "מיטינגים" אינספור. בעוד יונה טרוד בעסקי ציבור, את המתפרה ניהלה חנה. היא טיפלה בענייניהם של הפועלים ועמדה מול הלקוחות הזועמים – נשים כבוּדות שלא קיבלו את בגדיהן במועד. בו בזמן ניהלה גם את הבית על ששת ילדיו: אסתר, יוסף, יצחק, רבקה, בלה ודוד, הגדולה בת שש־עשרה והקטן בן שלוש. את הילדים שלחו לבתי ספר עבריים, והשפה העברית הייתה חלק מהווי החיים בבית.

את הרווחים מהמתפרה תרם יונה כל השנים לבית המדרש ולאגודת הצדקה של החייטים, וכשפרצה המלחמה התברר כי נשארו בחוסר כול. העבודה פסקה, פליטים חסרי ישע מילאו את הבית, והקור והרעב היו ללא נשוא. בגבור המצוקה, כמה ימים לאחר חג הפסח, החליטה חנה לקחת את כל ילדיה – למעט אסתר הבכורה שנשארה עם אביה – ולצאת אל הכפרים הסובבים את וילנה, שם האמינה כי ניתן למצוא לחם לילדיה הרעבים. שלושה ימים הלכו ברגל עשרות קילומטרים, בקור המקפיא של ליטא של טרם אביב.

"לא היו לנו מספיק בגדים," כתבה לימים רבקה, "אמא לבשה על עצמה איזה בד גדול של וילון עבה, כהה, מאחד החלונות או הדלתות, בד כבד וחם. ופתאום התחוללה סערה, ולא היה לנו לאן להיכנס. היינו רעבים. את דודקה סחבנו עלינו בסירוגין על הידיים ובלה הלכה ובכתה מר. יצחק היה מורה הדרך שלנו. היה קר מאוד. רגע ואמא התיישבה וחיבקה את כולנו להסתיר מהרוח. ואז, לא אשכח את הרגע הזה, קמה גבוהה, רזה, זקופה, הסירה מעליה את הוילון וקרעה אותו לחמש חתיכות – עוד לפני עיני החתיכות המתעופפות ברוח הסוחפת – והיא קושרת לכל ילד לחוד את הראש, הידיים, והיא עצמה נשארה בשמלה דקיקה בלבד לעורה."7

בסופו של המסע המסויט הזה מצאו מחסה זמני בבית אחד הכפריים בעיירה אנישקט. שלושה ילדים והאם חלו בטיפוס ואושפזו בבית חולים מקומי, וסופם שחזרו אל וילנה הרעבה ושרדו בה איכשהו עד סוף המלחמה.

בסוף 1918 נסוגו הגרמנים מווילנה. בשנתיים שלאחר מכן היטלטלה העיר בין כובשים שונים, שתפסו בה לסירוגין את השלטון: פולין, רוסיה וממשלת ליטא העצמאית. כתמיד, נפנו השליטים החדשים לפרוע קודם כול ביהודים, ובאוקטובר 1920, כשכבשו הפולנים את וילנה, השתוללו החיילים בעיר ובכל מקום רצחו יהודים.

"לביתנו באו קצינים שניים," כתבה רבקה, "כביכול לחפש קומוניסטים. תופסים את אבא ואת יצחק ומעמידים אותם לקיר, כשקנה הרובה נעוץ בפיהם. אמא תפסה את הקצין והחייל ביד ועצרה בעדם לירות באבא וביצחק. לא יכול היה הרוצח לעמוד בפני הדמות הזאת, האמא. לא עמדה בו רוח לרצוח בנוכחותה. והלכו. בנס ניצלנו."8

עם תום המלחמה יצאו שלושת האחים הגדולים – אסתר, יוסף ויצחק – מהבית וחיפשו את דרכם לארץ ישראל. אסתר ויצחק יצאו להכשרה חקלאית בחוות וליצ'ני הסמוכה לווילנה – חווה שהוקמה במטרה להעניק הכשרה מעשית לנוער היהודי, שבעקבות המלחמה ותהפוכותיה לא הספיק לרכוש מקצוע, ולחנכו לעבודה פרודוקטיבית. הם למדו לחלוב פרה, לעבוד בגן ירק ולאפות ‏לחם. אסתר הצטרפה לקבוצת הכשרה של החלוץ ששהתה בכפר ז'ורביצי הסמוך, ועמם עלתה לארץ בחודש אב תר"פ, אוגוסט 1920, תוך שהם זוכים לתואר המכובד "קבוצת וילנה הראשונה". ‏יוסף ברח ברגל עוד בטרם תמו הקרבות לקרובי משפחה בקובנה, שם המשיך בלימודיו והצטרף גם הוא לתנועת החלוץ. בניסן תרפ"א, 1 במאי 1921, עלה לארץ, שהה תקופה קצרה בגדוד ‏העבודה, ואחרי זמן־מה חבר לאסתר בקבוצת וילנה. יצחק עלה ארצה שנה אחרי יוסף, ב־1922, והצטרף לשני אחיו בקבוצה, שעבדה באותה העת בהכשרת קרקע על הר כנרת (פוריה של היום), בסלילת ‏כבישים ובבנייה בטבריה.

נניח לרגע את קורות משפחת שוקסטליסקי, נחזור אליהם עוד מעט, ונפנה להכיר את מאיר.

בראש חודש אב תרס"א, 17 ביולי 1901, בווילנה, ארבע שנים לאחר הולדת אחותו הבכורה ברטה, נולד למינה וליעקב ספיר בן זכר – מאיר. ביתם עמד על גדות נהר הווילניה החוצה את העיר, לא הרחק מהגשר הירוק הנטוי בין שתי גדותיו. יעקב, אבי המשפחה הקטנה, היה אדם תקיף והחלטי, ועסק במסחר עצים, משלח יד נפוץ בקרב יהודים מהמעמד הבינוני: חכירת חלקות יער, חטיבת עצים, ניסורם ועיבודם במנסרות, והשטתם בנהר אל שוקי הערים הגדולות למכירה. האב נהג ללכת עם בנו אל "הקלויז דגשר הירוק, ק"ק וילנא" – בית הכנסת של סוחרי העצים ובעלי המנסרות, שם למד מאיר הילדון ב"חדר", ומאוחר יותר נשלח אל "הגימנסיה של כגן". היה זה בית ספר תיכון יהודי מפורסם בבעלות פרטית ששפת ההוראה בו הייתה רוסית, חוץ ממעט לימודי יהדות ודת בעברית. יעקב היה ציוני נאמן, חבר בהסתדרות הציונית, והחזיק במניות הבנק הציוני הראשון – אוצר התיישבות היהודים.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה בספטמבר 1914 נקטעו הלימודים בגימנסיה, וכשהגרמנים כבשו את וילנה התדלדל המסחר בעצים, והמשפחה התרוששה באחת. מאיר הצעיר בן השש־עשרה יצא לעזור בפרנסת המשפחה, ומכל המקומות מצא משרה דווקא במשרד צבא הכיבוש הגרמני. "הוא התגלה לפני בפעילותו ובשאיפותיו כאדם אחראי שיש לסמוך עליו," כתב הקצין הממונה עליו ביבושת גרמנית טיפוסית.9 האב נכנס לדיכאון מן המצב הקשה ונפטר שבור לב, ככל הנראה בשנת 1916, בטרם הגיע לגיל חמישים. עול פרנסת אמו ואחותו הוטל בכל כובדו על מאיר, שנשא את מות האב כצל תמיד שליווה את חייו. "תמיד קיננה בלבו הרגשה שגם הוא לא יאריך ימים," כתבה עליו רבקה בחוברת הזיכרון, "היה חוזר על כך תוך בדיחות דעת והלצה, אך בלבו היה בטוח בזה."10

בד בבד עם הירתמותו לעול פרנסת המשפחה הצטרף מאיר למועדון צעירי ציון ברחוב זאוואלנה בווילנה. הייתה זו תנועת צעירים יהודית, נטולת אוריינטציה פוליטית חד־משמעית באותה העת, שדגלה בציונות מעשית: עלייה לארץ, שפה עברית וחיי חלוציות. עד מהרה התחבב על חבריו לתנועה בשל יכולתו הטבעית לקשור קשרי חברות ולמצוא מסילות ללבם של האנשים סביבו. הוא הצטרף לחוג הדרמטי של צעירי ציון ששפתו עברית, והיה פעיל בין חובבי הבמה ביידיש. "היה נושא דבריו ושר שיריו באופן חפשי וטבעי," כתב עליו חברו שלמה כנרתי, "ספיר'קה העליז ומלא החיים היה 'נפש החברה' הצעירה שלנו וחביבהּ."11

בשנת 1920 התארגנה קבוצת החלוץ הראשונה מווילנה לעלייה לארץ, ומאיר הצטרף אליה ללא היסוס, משאיר מאחוריו את אמו ואחותו האהובות. אף שהפסיק לקיים מצוות זה מכבר לקח עמו, מלבד בגדים מעטים, גם את תיק התפילין וכוס של פסח – חפצים יקרים ללב ששמר כל השנים, צמודים למכתבי אמו, מזכרת מעולם שהיה ולא ישוב עוד.

בן תשע־עשרה בלבד היה עת הצטרף לקבוצת וילנה הראשונה, אך כבר באונייה, בדרך לארץ ישראל, החל להתבלט בהתגייסותו למען הכלל, תכונה שתלווה את חייו בכנרת לאורך כל השנים. חבריו לקבוצה מינוהו כסניטר, שמלבד אחריותו לענייני התברואה, תפקידו המרכזי היה להגיש מזור, לנפש ולגוף, לכל הזקוק לכך. "מאיר הוא הכתובת להשחת־לב ולבקשת עזרה," כתב עליו חברו לקבוצה מאיר מלמד, "מאיר היה מחונן בסגולה היקרה והנדירה להקשיב לחבר, בייחוד לחבר קשה לב, להקשיב ברצינות, בסבלנות, בחברות עמוקה, בהזדהות ובנכונות רבה להגיש עזרה."12 תוך שנים מעטות יהפכו שני המאירים לקרובי משפחה: מאיר מלמד יישא את אסתר, ומאיר ספיר יתחתן עם רבקה, אחותה הצעירה.

בשנתה הראשונה של העלייה השלישית, בכ"ו באב תר"פ, 10 באוגוסט 1920, נחתה בנמל יפו קבוצת וילנה הראשונה ובה עשרים בחורים ושמונה בחורות. אחרי שקיבלו חיסון נגד אבעבועות סיירו בעיר האוריינטלית כבסיפור אגדה, גומאים את המראות הצבעוניים בעיניהם. אחר פנו לבית החלוצים של מפלגת הפועל הצעיר, אכלו – לראשונה בחייהם – עגבניות, שרו בהמיית נפש את השירים שנהגו לשיר במועדון בווילנה, והתקשו להירדם. "עלינו על הגג השטוח," סיפר לימים שלמה כנרתי, "לילה ללא ירח, שמים זרועי כוכבים, שאון גלים בים – וכל עתידנו לפנינו. תם ונשלם היום הארוך, יומנו הראשון במכורה."13

ארבעה ימים לאחר בואם ארצה טבע חברם שלום סימרניצקי בימהּ הסוער של תל אביב. נער בן שבע־עשרה היה, חשמלאי, בין המעטים שהיה בעל מקצוע של ממש בקבוצה הצעירה. ארץ ישראל, מושא חלומותיהם ושאיפותיהם בווילנה, הפכה באחת מוחשית וכואבת. האסון המשותף חיזק אותם למהר ולתור אחר מקום עבודה לקבוצתם, והם עלו – בעצה אחת עם משרד העבודה של הפועל הצעיר – אל הגליל. בשנתיים הקרובות ינועו חברי הקבוצה בין אתרים ועבודות ברחבי הצפון: יסקלו אבנים ויעקרו שיזפים במטרה להכשיר את המדרון הנטוי לעבודה חקלאית; ישתתפו בסלילת כביש עפולה־נצרת וכביש חיפה־ג'דה (רמת ישי); יבנו בתים בשכונת היהודים החדשה בטבריה; וישלחו חברים לכל עבודת חוץ מזדמנת כדי להביא עוד פרוטה לקופת הקבוצה. ובכל שנות הנדודים יחלמו על הקמת יישוב משלהם, פיסת קרקע תחת הרגליים שבה יוכלו סוף־סוף לממש את חיי השיתוף הקבוצתיים, שאיפתם מימי המועדון בווילנה הרחוקה. הם שמו עין על אדמת חיטין שמעל הכנרת, שהייתה קרקע שוממה לחלוטין, יעד מושלם ללהטם החלוצי.

אך לשר ההיסטוריה יש דרכים משלו לחרוץ גורלות. באחד מימי סוף הקיץ של שנת 1922 הגיע בן־ציון ישראלי, ממייסדי כנרת, אל אוהלי הקבוצה בטבריה ובפיו הצעה מטלטלת: הוא קרא להם להצטרף אל הקבוצה הוותיקה, שהוקמה תשע שנים קודם לכן, ועמדה עתה בפני המשבר החמור בתולדותיה. רבים מחבריה עזבו עם השנים, וקבוצה גדולה של חברים התייאשו מחיי השיתוף בקבוצה הקטנה, ועברו זה עתה לעמק יזרעאל, מי לנהלל ומי לעין חרוד. בחצר כנרת, מקום מושבה של הקבוצה, נשארו מתי מעט, ובן־ציון ראה בהצטרפותה של קבוצת וילנה פתח הצלה יחיד לקבוצתו. שעה ארוכה עמד בפניהם ומנה בכנות את הקשיים המחכים להם אם יבואו, אך גם הפליג בלהט בדבר אפשרויות פיתוח המשק, ובלבד שיהיו לו, למשק, נושאי דגל נאמנים כמו הווילנאים.

קבוצת וילנה הזעיקה את כל חבריה הפזורים בעבודות חוץ מצפת ועד ג'נין, וקיימה דיון ארוך ונוקב על ההצעה. "קשה היה לנו להיפרד ממשאת נפשנו, הקמת משקנו על קרקע בתולה," כתב ממרחק השנים שלמה כנרתי, "רצינו לבנות מבראשית במו ידינו ולא לבוא אל המוכן." אך החלום הזה היה רחוק מתמיד, ואילו ההצעה המעשית הבטיחה מפנה מיידי בחייהם.

"ריח אדמה ומשק עלה באפינו," סיכם שלמה את המצב.14

הפור נפל. בערב ראש השנה תרפ"ג, 23 בספטמבר 1922, ‏הגיעו הווילנאים לכנרת והתאחדו עם המקום שיהפוך לזירת חייהם. תמו חיי הנדודים של הקבוצה.‏

נחזור עתה לקורות משפחת שוקסטליסקי.

הפעולה הראשונה שנקטו שלושת האחים עם איחודם בארץ הייתה עִברוּת שם המשפחה, שהרי לא ייתכן כי שם משפחה מסורבל כזה ישמש חלוצים ובוני הארץ שכמותם. את המשימה הטילו על יוסף, שהיה המלומד ביניהם ובקי במקורות, והלה לא התעצל, עלעל בתנ"ך ומצא את המילה היחידאית שפריר (ירמיהו, מ"ג י). יוסף החליט לבחור במילה הנדירה עקב שתי האסוציאציות הקשורות בה: אריג מיוחד המשמש חיפוי לצרכים שונים (אשר ירמוז למקצועו של אבי המשפחה החייט), וגם דבר־מה יפה ונאה. את היו"ד בסוף הוסיף לציון בעלות: הנושאים בשם זה הם אנשי שבט השפרירים, וכל אחד מהם הוא "שפרירי!" בכך גם שימר את האות הראשונה ואת האות האחרונה של השם הישן "שוקסטליסקי". שנים ספורות אחר כך תתאחד המשפחה בארץ, כפי שעוד יסופר, וההורים יונה וחנה יקבלו עליהם ללא עוררין את הכרעת ילדיהם החלוצים, ויישאו בגאווה מעתה ועד יומם האחרון את השם "שפרירי".15

עם תום המלחמה, בעוד שלושת האחים עושים את צעדיהם הראשונים בכנרת, התחדשו החיים בווילנה במלוא עוזם, והעיר הפכה לכרך שוקק ותוסס מבחינה רוחנית ותרבותית. יהודי וילנה, שבשנת 1921 מנו כחמישים אלף נפש והיוו שליש מאוכלוסיית העיר, התאוששו במהירות מאימי המלחמה: ארגון אורט סייע בהקמת ארגוני בעלי מלאכה, יהודים זכו לייצוג במוסדות העירייה ואף הצליחו להשיג הקצבות לבתי ספר ולמוסדות תרבות יהודיים.

יונה וחנה חידשו את העבודה במתפרה, בלה ודוד נשלחו לבתי ספר יהודיים, ורבקה בת השש־עשרה למדה בגימנסיה על־שם אפשטיין, בית ספר יהודי חילוני שדגל בשיטת עברית בעברית, היינו – מוריו יצרו מונחים רבים בעברית לצורך לימוד המקצועות השונים, ואף חיברו ספרי לימוד במיוחד לשם כך. הגימנסיה תשתלב ברשת בתי הספר 'תרבות' כשזו תיכנס לעיר באמצע שנות העשרים. הנערה תאבת התרבות והמוסיקה הרבתה ללכת לאופרה, לתיאטרון ולקונצרטים. לעתים לקחה את אמהּ, ושתיהן נהנו בצוותא מ'פר גינט' ומ'כרמן'. "ניגנו שם כלי הרוח, קרן היער ומנגינה צובטת את הלב," כתבה רבקה בהתרפקות שנים רבות אחר כך.16

פעימות החיים של המשפחה היו המכתבים שהגיעו מארץ ישראל. חנה התגעגעה לילדיה הרחוקים, במיוחד לאסתר, וכשזו הודיעה לה שהיא ומאיר מלמד "התקשרו", נחפזה לברר עם רבקה את משמעות הדבר – והתרגשה עד דמעות. את תמונתם – שני צעירים בהירים ויפים על רקע נוף הכנרת – שמרה קרוב ללבה והייתה מוציאה אותה שוב ושוב ומזינה בה את עיניה. אסתר כתבה מכתבים ארוכים גם לרבקה, וצירפה לעתים בין דפיהם פרח מיובש מארץ ישראל. רבקה הייתה מביאה את המכתב לבית הספר, ובהפסקות הייתה קוראת בפני חבריה את המילים היקרות שהגיעו "משם".

אסתר גם שיתפה אותה במכתביה בקשיי הגיבוש של קבוצת כנרת ובטעם המריר־מתוק של חלומות גבוהים בפוגשם את קרקע המציאות. רבקה ראתה באחותה, הגדולה ממנה בחמש שנים, כתובת לשתפה בלבטיה הכמוסים:

"כמה שונים שני המכתבים שכתבת," ענתה לה אסתר מארץ־ישראל, "אחד מלא חיים, מרץ ואמונה בעצמך, והשני... עצבנות, רוגז ועצבון. [...] מה את מענה את עצמך ומבקשת את שאינו ניתן? לו היינו מאושרים בהסתפקות מהיש – יתכן כי אז החיים לא היו מתקדמים. ובכל זאת אין לשאוף לדבר לא ניתן להשיגו. ישיג בן־אדם הרבה – מה יש לו עוד לעשות?"17

בשנת 1922 החלה רבקה ללמוד בסמינר למורים, שהוקם בווילנה שנה קודם לכן, ושעתיד אף הוא להיות חלק מרשת 'תרבות'. רבקה הייתה תלמידה מבריקה, במיוחד במקצועות הריאליים והמדעיים, והתעתדה להיות מורה. שליטתה במקצועות הללו ואהבתה אליהם ילוו אותה כל חייה, ואף שמסלול חייה ירחיקה מהוראה – היא תקיים עמה מגע חם שוב ושוב: תכין בהתנדבות תלמידים לבחינות בגרות במתמטיקה וסטודנטים לבחינות כניסה לאוניברסיטה.

מאז עלו שלושת ילדיהם תכננו יונה וחנה לאחד את שני חלקי המשפחה ולעלות ארצה. אף ששני ההורים היו שומרי מצוות ואילו כל ילדיהם שינו את אורחות חייהם והפכו לחילונים גמורים, היה ברור להם כי מצוות יישוב הארץ מחד גיסא, והחום והקרבה המשפחתית מאידך גיסא, יעשו את שלהם ויחברו את כולם.

נדרשו עוד שלוש שנים ארוכות עד שיונה חיסל את עסקיו, מכר את הבית בן שלוש הקומות בפינת רחוב טרוקי ורחוב הגרמנים, והחל בהכנות מעשיות לנסיעה. רבקה התלבטה קשות אם לסיים תחילה את חוק לימודיה ורק אז לעלות. היא שיתפה את אסתר, וזו ענתה לה: "את שואלת אם מוצדק לשאוף ולהכין את עצמך לעבודת חינוך של הדור הצעיר? באמת לא תיארתי לעצמי אותך אחרת, ודאי אין עבודה טובה ומפצה מזו שלפני עיניך מתפתחים חניכים צעירים."18 רבקה לא שוכנעה, ובצר לה פנתה לד"ר יונה טשרנא, מורהּ הנערץ מן הסמינר שהיה ציוני בלב ונפש, "והוא, בביטחון, הצביע לפנַי על הדרך לארץ, לעבודה. שמעתי בקולו."19

וכך, בסוף חודש מרס 1925 עזבו את הבית חנה ויונה עם רבקה בת העשרים, בלה בת השבע־עשרה ודוד בן השתים־עשרה, ונפרדו לעולמים מהעיר שבה חיו כל חייהם. בערב לפני הנסיעה לא עצמו עין, ישבו על חבילותיהם בבית הריק, וחיכו לבוקר. עם אור ראשון יצאו לדרך, עלו על האונייה בטריאסט, ירדו ממנה בחיפה, עלו לרכבת העמק המובילה מחיפה לדמשק, ירדו בתחנת צמח, עלו על ספינת מוטור קטנה שנסעה דרך קבע בין צמח וטבריה וירדו על החוף למרגלות חצר כנרת.

בערב פסח תרפ"ה, 8 באפריל 1925, נכנסו לחצר, היישר לליל הסדר.

"החצר הייתה ספוגה ריחות החושחש והפרדס הפורח למטה," תיארה רבקה שנים אחר כך את הרגע המיוחד ההוא, "כולם צעירים, לבושים לבן, חגיגיים, הכל מסויד, מורגשת הייתה תכונה רבה. הקבוצה כולה קיבלה את ההורים. קשה לי להיזכר בפרטי פרטים, כי הייתי שיכורה מהכל. אבל כמו מבעד צעיף מעורפל אני רואה את אמא רוויַת הסבל ואכולת הגעגועים, בהיפגשה עם אסתר, כשזו לבושה שמלה לבנה והתינוק שָׁלומיק, בן שלושה חודשים, בידיה."20

ובמקום אחר השלימה את התמונה: "הבוקר הראשון, בוקר חמסיני אביבי של שנת בצורת אכזרית, ניסה בכוח לנדף את חלום האמש. אז היה לי צורך לראות ילדים, קטנים. יצאתי ואספתי סביבי על הגורן את הילדים הראשונים שהזדמנו בדרכי – ושרתי איתם."21