על הכול 2: להילחם על הכול

כל כך הרבה פעמים שמעתי בחיי את המשפט 'משפחה לא בוחרים'. כל כך הרבה פעמים הרגשתי שהמשפט הזה מכוון אליי. אם רק הייתה לי אפשרות לבחור את המשפחה שנולדתי בה, אולי הייתי בוחרת אחרת.

נולדתי לאבא ששימש רוב חייו העלובים כיד ימינו של שמעון קדוש, מי ששולט באזור הקריות עוד משנות השמונים של המאה הקודמת. ואם זה לא מספיק, עם השנים הוא גם פיתח התמכרות לסמים ולאלכוהול ואנחנו אלה שנאלצנו לשלם את המחיר על כל המעשים שלו, המשפחה שהוא לא היה ראוי לה, ולעולם גם לא יהיה.

למזלי, מישהו שם למעלה ריחם עליי ולפחות העניק לי את האח שכל אדם בעולם היה רוצה, את אסי. אחי הגדול הוא מסוג האנשים שימכרו את נשמתם לשטן אם זה מה שיבטיח את ביטחון היקרים לו. והוא באמת עשה את זה. אסי מכר את עצמו למען אימא ולמעני, הסתבך עם האנשים הלא נכונים ונלחם כדי להביא אותי אל מקום מבטחים, רחוק מהאנשים שרצו לפגוע בי – ומאבא שלי, שניסה לסגור את החובות שלו באמצעותי. אבל באותה נשימה אסי גם הרחיק אותי ממי שאני אוהבת כל חיי והוא אוהב אותי – תומר קדוש, 'הבן של'. ואם להיות כנה, אני לא יכולה לבוא אליו בטענות. לא כשהוא מי שקיבל על עצמו לפרנס את המשפחה ולשאת בעול, מאז ועד היום, בגלל אבא שלנו.

כבר יותר מעשור אני חיה במיאמי, לומדת ועובדת כרופאה מתמחה בבית חולים. על פי פסק בוררות אסי העביר אותי לכאן ביום שמלאו לי שמונה עשרה, הרחק מתומר. בהתחלה סירבתי ללמוד או לעשות משהו עם החיים שלי ועל אף הפצרות חוזרות מצידו ומצד אימא לא 'לקחתי את עצמי בידיים', מה גם שהמצב הכלכלי שלנו לא אפשר את זה. אסי טיפל באימא, וידא שתקבל את כל הטיפולים הרפואיים שהייתה צריכה ובמקביל שלח לי כסף למחייה. זה היה אנוכי מצידי לתת לו לממן לי לימודים. רק כשהמצב הכלכלי אפשר זאת הסכמתי לצאת ללימודים, והיום אני בסוף השנה האחרונה להתמחות, במרחק צעד מלהיות רופאה מוסמכת.

"אדר," ג'ניפר פקידת הקבלה עוצרת אותי ביציאה מחדרו של מטופל. "מחפשים אותך."

"מי?"

"אני לא יודעת. הוא רק אמר שהוא מישראל. הוא מחכה לך בכניסה לבית החולים."

"תודה, ג'ניפר." אני מוציאה את הטלפון מכיס החלוק, בודקת אם פספסתי הודעה מאסי. היחידים בישראל שיודעים מה המיקום המדויק שלי הם אסי ויוסי. שום הודעה. חשש עולה בי ואני צועדת אל הכניסה בהיסוס קל. ארצות הברית שונה מישראל בכל הקשור לביטחון, ואם מישהו גילה את המיקום שלי, אני בספק אם יהיה מי שיעזור לי. בישראל יש מיליון מאבטחים במקומות ציבוריים, שבודקים כל תיק ותיק של הנכנסים, כאן לא. הם אולי החמירו את נוהלי האבטחה שלהם בטיסות, אחרי אסון התאומים, אבל שם זה נגמר.

אני נעצרת מאחורי דלתות הזכוכית ומחפשת אדם מוכר. גבר בג'ינס, חולצה שחורה וכובע מצחייה, סימן ההיכר של הערס הישראלי, תופס את תשומת ליבי. הגבר הולך מצד לצד ואני מזהה את הנשק בגבו. הוא זורק סיגריה על המדרכה ומכבה אותה בקצה הנעל, שני סיבובים של הרגל לימין וסיבוב אחד לשמאל ומסתובב. תומר.

"את חייבת לפתח שיטות אחרות לזהות אותי מרחוק, קוף." הוא מרים את ראשו בחיוך כובש, קורץ לי מתחת לכובע המצחייה.

"מה אתה עושה פה?"

"קודם תגידי לי שלום כמו שאת אמורה להגיד ואז תתחילי בחקירות השב"כ שלך." הוא זועף. "קדימה, אדר, יום שלם טסתי לכאן, מגיע לי פרס."

"תקבל את הפרס כשתגיד לי מה אתה עושה כאן, תומר." אני שומרת על מרחק ממנו וסורקת את המקום סביבנו. רק חסר לי שמישהו עקב אחריו לכאן. איך, לעזאזל, שכחתי שהוא יודע מה המיקום שלי, גם אם הוא מעולם לא הגיע לכאן?!

"באתי להחזיר אותך הביתה, חיים שלי. באתי להחזיר אותך לתמיד." חיוך רחב עולה על שפתיו וליבי נצבט.

"דיברנו על זה, תומר. כל עוד אין לי אישור מאחי לחזור לפני סוף הבוררות, אני לא חוזרת." חיוכו דועך והוא נושם עמוק ונושף, מנסה להירגע. "קוף –"

"אל תגידי לי קוף! דיברנו על זה, נכון, אבל בשום שלב לא אמרתי שאני מסכים שתישארי כאן. אז עליתי לטיסה ובאתי לעזור לך לארוז את הדברים שלך כי את חוזרת איתי לארץ."

"אני לא מסוגלת. תבין אותי, בבקשה..." דמעות עולות בעיניי והוא מושך אותי אליו לחיבוק חזק ונושק לראשי בחום. אני נושמת את ריחו כמו נזקקת. חלפו שלושה חודשים מאז הפעם האחרונה שנפגשנו בניו יורק. שלושה חודשים שבהם אני לא מפסיקה להתגעגע אליו.

"התגעגעתי אליך כל כך." אני מחבקת אותו חזק יותר. "חיכיתי להודעה ממך מתי ואיפה ניפגש הפעם."

"אני חושב שהבנתי את זה כששלחת לי את התמונה ששלחת. פאק, אדר, כמעט שכרתי מטוס פרטי רק בשביל להגיע אלייך כמה שיותר מהר."

"אתה רואה, כשאתה רוצה אתה יכול לעזוב הכול ולבוא אליי ולא לגרור אותי למקום אחר." אני נותנת לו להמשיך לעטוף אותי בזרועותיו, מסרבת להתנתק ממנו. "מישהו עקב אחריך?"

"ככה את מכירה אותי?" הוא נועץ בי מבט כעוס. "אני בחיים לא אסכן אותך, קוף. בחיים. אני מוכן למות לפני שאסכן אותך."

"אני יודעת, אבל אם מישהו יגלה שאתה כאן, זה –"

"זה שום דבר." הוא קוטע אותי. "תמיד יהיו לי אויבים, אדר. גם כשתחזרי לארץ תצטרכי לדעת להגן על עצמך בנשק. זה שאף פעם לא דרכתי כאן, זה רק בשביל לשמור על מקום בטוח בשבילך, עד שתוסמכי כרופאה. הבטחתי לך שלא אהרוס לך את זה."

"ואתה חושב שהאויבים שלך לא יפגעו בי כאן? זה לא משנה איפה אהיה, כל עוד אהיה האישה שלך בגלוי הסכנה תרחף מעל הראש שלי."

"את האישה שלי. את שלי מאז ומעולם ואני יכול להבטיח לך שכולם יודעים את זה. לפחות כשתחזרי לארץ אהיה קרוב אלייך ואוכל לשמור עלייך, אוכל להציב לך אבטחה צמודה."

"תשים את ערן מחוץ לדלת שלי?" אני מנסה לצחוק והוא מניד בראשו בחיוך. "אם אגיד לאסי שאני חוזרת וששומר הראש שלי יהיה ערן, הוא בחיים לא ייתן לי לחזור." תומר מרצין מייד ומתרחק מעט לאחור.

"מתחיל להימאס לי, אדר. אני שם זין על אחיך. הגיע הזמן שתעמדי על שלך ותחזרי לארץ. את בת שלושים, לא בת שלוש. גם אם יקומו לי אויבים חדשים בכל יום, וסביר להניח שיקומו, אין לי כל כוונה להחביא אותך כאן לנצח. להפך, יש לי כוונה לעמוד איתך תחת חופה ולהקים איתך בית."

"אסי בסך הכול מנסה להגן עליי, תומר. כל מה שאחי עושה מיום שאני זוכרת את עצמי זה להקריב את עצמו למען אימא שלי ולמעני."

"ממי בדיוק הוא מנסה להגן עלייך? ממני?" הוא מתעצבן כרגיל. "כל השנים האלה שאת כאן לא הצליחו להפריד בינינו. אין רגע שאני לא במעקב אחרייך, לא מוודא שאת בסדר. ועכשיו, כשאת יכולה לחזור לארץ ומסיימת עם השיט הזה שלך של הרפואה, את מפחדת מאסי."

"זה לא שיט, זה המקצוע שלי!" אני מרימה עליו את קולי. "ואני לא מפחדת מאסי, אני מכבדת אותו. יש הבדל. זה שסגרת חשבונות עם האויבים התורנים שלך ועכשיו שוב מתאים לך שאחזור לארץ לא אומר שאני צריכה לפגוע במשפחה שלי. תכבד אותם, תומר."

"לכבד אותם? בלעדיי אחיך היה מת מזמן." הוא מרים את קולו ואני מתרחקת ממנו עוד יותר. "בואי לכאן, אל תברחי באמצע הדיבור."

"אנחנו לא מדברים, אנחנו רבים. שנים אני משקרת למשפחה שלי למענך ואתה מחפש כל הזדמנות לריב איתי ולהאשים אותם."

"אם אסי לא היה בוגד במשפחה שלי, כל זה לא היה קורה."

האשמה הקבועה עולה מחדש. מעל לעשור שאני שומעת את הניגון הזה.

"אם אסי לא היה בוגד במשפחה שלך, הוא עדיין היה החייל של אבא שלך. תזלזל בו עד מחר, אבל עד היום לא קם אדם אחד עם היכולת ועם הביצים שהיו לאחי בגיל צעיר כל כך להפיל את שמעון קדוש הגדול. אבא שלך היה מלך הקריות, עד שהוא ניסה לשלוט באדם הלא נכון." אני הודפת אותו לאחור בכעס. "אחי היה החייל הכי טוב שלכם וזה מה שהכי כואב לך!"

"פששש, איך את מגינה על אחיך..." הוא מוחא כפיים ומעקם את פרצופו. "אם לא הייתי 'חותם' על אחיך, הוא היה מת מזמן." הוא מצמיד את פניו אל פניי, נועץ בי מבט כועס. "מילה אחת שלי, ואת תביני שהוא לא כזה גיבור גדול."

"אם יקרה משהו לאימא שלי או לאחי, אתה תאבד אותי לתמיד." אני מבהירה לו. "שום פסק בוררות לא יחזיר אותי אליך."

"הגעתי עד לכאן בשבילך ומה שאת רוצה זה לריב איתי? כי אם כן אני עולה לטיסה לישראל עוד היום ומשאיר אותך לבד עד שתלמדי לא לריב איתי על שטויות."

"סוף כל סוף נכנסתי לשנה האחרונה בהתמחות, תומר. אני יכולה להתחיל להכין את הקרקע לחזרה שלי, אבל לא על חשבון המשפחה שלי. אם אתה מעדיף לשחק במשחקי אגו עם אחי במקום להיות איתי באמת, אני נשארת כאן ולא חוזרת לישראל."

"קוף," הוא נאנח, מניח את זרועותיו סביבי ומצמיד אותי אליו, כמו בכל פעם שאנחנו רבים על הנושא והוא מבין שזה אבוד והוא עלול לאבד אותי. "אני מצטער, חיים שלי."

"אין לי כוחות נפשיים לריבים האלה יותר, תומר. לקחת לי כל כך הרבה שנים מהחיים בגלל פסק בוררות מזורגג. השארת אותי כאן בגלות עם עצמי ובמקום להקים איתך בית כמו שחלמתי, החבאתי את האהבה אליך מהאנשים הכי יקרים לי בחיים האלה. מה עוד אתה רוצה ממני? מה עוד אני צריכה לעבור בשביל להפסיק את הריבים האלה?"

"את צודקת, אני מצטער." הוא חוזר ומחזק את חיבוקו, נושם עמוק ופולט אנחה כבדה. "הגיע הזמן לחזור לארץ, אדר."

"עדיין לא. אני צריכה לעשות את זה בצורה שקולה ומתונה. להתחיל לנגן לאסי שאני רוצה לחזור ולאט לאט לשכנע אותו שזה הדבר הכי נכון לעשות. מבחינתו, ברגע שאנחת בישראל הוא לא יוכל להגן עליי יותר, לא משנה כמה הוא ירצה."

"את לא צריכה הגנה. לא הייתי מחזיר אותך לארץ אם היה איזשהו סיכון שיפגעו בך."

"ממך, תומר. אחי רוצה להגן עליי ממך."

"יש דבר אחד שאת צריכה לזכור תמיד, אדר. לא משנה מה יקרה בינינו ובחיים שלנו בכלל, אני האדם האחרון שאת צריכה הגנה מפניו. אין אדם בעולם שיגן עלייך כמוני, וגם לא יהיה. זה ברור?" אני מהנהנת. "שאלתי אם זה ברור, אדר!"

"ברור."

"יופי, עכשיו תפסיקי לריב איתי ותראי לי מקרוב את מה ששלחת לי בתמונה. לא סתם טסתי לכאן." חיוך ממזרי עולה על פניו, מבהיר את מבוקשו.

"עדיין לא סיימתי משמרת. אלך להביא לך את המפתחות לדירה שלי, תחכה לי שם עד שאגיע."

"זאת הפעם הראשונה שלי כאן ואת זורקת אותי לכלבים? עליזה הייתה מתכחשת אלייך אם היא הייתה רואה את הכנסת האורחים שלך." קולו עליז. "תתביישי לך. במקום להעמיד לי סיר, פיצוי על הטיסות שעברתי בדרך אלייך."

"אני אוהבת אותך." אני מתרוממת אל שפתיו ומנשקת אותו. "אבל אני באמת חייבת לחזור פנימה ולסיים את המשמרת שלי. אני מרשה לך להיכנס בפעם הראשונה למיטה שלי ולהשלים שעות שינה. עד שתתעורר בטח אספיק לחזור ולבשל לך משהו שלא יבייש את אימא שלי."

"נכנסתי למיטה שלך כל כך הרבה פעמים בחיים שכבר איבדתי את הספירה, קוף," הוא לוחש בקול צרוד שמעביר בי צמרמורת. "אבל את צודקת, זאת הפעם הראשונה שאיכנס למיטה האמיתית שלך ולא למיטה במלון, בהגבלת זמן בגלל הלימודים שלך וכדי לשמור על הביטחון שלך."

"תומר!"

"אני רוצה שתיכנסי למיטה שלי, אדר." הוא מרצין. "אני רוצה שתחזרי לארץ ותישארי איפה שהיית צריכה להיות מאז ומעולם, איתי."

"בקרוב זה יקרה. זה חייב לקרות."

"תבהירי לאחיך שאת חוזרת לארץ או שאחזיר אותך בכוח. וקחי חופשה מהעבודה, יש לנו תוכניות לימים הקרובים, והרבה."

"תוכניות כמו מה?" אני מתעלמת מהאיום שלו, יודעת שזה לא הזמן או המקום להתווכח איתו שוב.

"אני מקווה שהדירה שלך מצוידת לימים הקרובים כי אין כל סיכוי שנצא מהבית, ואם זה תלוי בי, אז גם מהחדר. תיפרדי יפה מהשמש כשאת מסיימת משמרת."

"אין מה להגיד, בחרתי את התאום הרומנטי מהתאומים קדוש. אני הולכת להביא לך את המפתחות." אני ממהרת פנימה, לוקחת את צרור המפתחות מהתיק וחוזרת אליו. "תשאיר את הדלת פתוחה." אני נפרדת ממנו בנשיקה. "אשתדל לחזור כמה שיותר מהר."

"את יודעת איך להעיר אותי." הוא קורץ ופונה אל החניה, נכנס לרכב ספורט מושכר ונעלם באופק.

אני מוציאה את הטלפון שלי מהכיס ומחייגת לאסי. הגיע הזמן להתחיל להציק לו על הרצון שלי לחזור לארץ. במוקדם או במאוחר הוא ייאלץ לקבל את זה.