שיחה ראשונה במשבר מול פרויד
שמוליק: מה דעתך שאתחיל במשבר המחשבתי שלי כסטודנט לפסיכולוגיה?
מנחם: בסדר גמור.
שמוליק: בקיצור נמרץ, הרגשתי שאין לי בסיס איתן לעמוד עליו כאיש מקצוע. הפסיכואנליזה היתה בשבילי כמו מעיין מים חיים שנובע מהמקור האפל של הלא־מודע. חשתי אי נחת, אף על פי שלא הזדהיתי עם ההתקפות שהוטחו בפסיכואנליזה מכל עבר בחוגים האקדמיים.
מנחם: במה הפסיכואנליזה אכזבה אותך? ומהו בסיס מוצק לעמוד עליו במקצוע?
שמוליק: אני חשתי אז את מה שהַבֶּרמַס ניסח מאוחר יותר באופן כל כך מדויק כ"חוסר ההבנה של הפסיכואנליזה את עצמה". וחשתי גם את גדוּלתה. בעיקר חשבתי שההצעה הנועזת של פרויד לפתרון בעיית הגוף והנפש יצרה בסיס מדומה לכל מדע הנפש.
מנחם: מה פרויד חשב בנושא הזה?
שמוליק: פרויד פתר את בעיית הגוף והנפש בעזרת המודל הנוירולוגי.
מנחם: מה זאת אומרת?
שמוליק: הגילוי המדהים של הסינַפּסה והתפיסה של התא העצבי, בסוף המאה ה־19, שורטטו בעיקר על ידי שֶרינגטון ואחרים. התגלתה כביכול הפעולה האלמנטרית של היחידה הבסיסית של המוח וכל מערכת העצבים. אני משער שלא היה אפשר אז להיות איש מדע בלי לחשוב שכל גילוי קליני יוכל להיתרגם בסופו של דבר אל הנוף החדש של הנוירולוגיה.
מנחם: איך אפשר לתרגם מורכבות כה רבה בתחום יחסי אנוש כמו התסביך האדיפָּלי לנוירולוגיה?
שמוליק: הקושי הזה היה לב עבודתו של פרויד. אני סבור היום שעצם הרעיון הרדיקלי של פרויד, להשתית את כל הנוף האנושי על השאלה המינית, היה לא רק גילוי קליני אלא ניסיון לפתור את שאלת הקשר בין גוף ונפש.
מנחם: אתה מתכוון לליבידו? האם הליבידו הוא משהו ביולוגי או משהו מנטלי? והאם לא נכון יהיה לומר שפרויד גילה את פעולת הליבידו קודם כול בתחום המנטלי, ורק בגלל דימוי מסוים של מדעיוּת שעמד לנגד עיניו חיפש לו בסיס ביולוגי?
שמוליק: הגאונות של פרויד הייתה, לדעתי, בהבנתו שכשהוא שם במוקד את המהלך המיני, הוא מאפשר לנו לדמיין מבנה נוירולוגי המבוסס על העקרונות של צבירת מתח ופירוק המתח. כל הדברים צריכים להיות מתורגמים, בסופו של דבר, לעקרונות הללו.
מנחם: איך אפשר לתרגם תוכן קוגניטיבי למונחים ביולוגיים?
שמוליק: זה מזכיר לי את נקודת המוצא של עבודת הדוקטור שלי. ניסיתי לחשוב מהם המהלכים הבאמת מאלפים של פרויד, שהם פנינים מבחינה פרשנית, לעומת מהלכים אחרים שלו שאינם מביאים להבנה.
מנחם: תוכל לפרט?
שמוליק: הופתעתי לגלות, כשחרשתי את הקורפוס הפרוידיאני, שכל מהלך מאיר עיניים של פרויד במקרה מסוים שהוא דן בו, מתבסס על פרשנות אופיינית. כשניסיתי לברר לעצמי מהו המכַנה המשותף בין כל המקרים האלה, המסקנה שלי הייתה שבכולם פרויד נתן פרשנות סמלית, אמנם בעלת אפיון מסוים אבל בהחלט לא קטגוריה שונה מאנליזה סמלית.
מנחם: תן לי דוגמה לאנליזה סמלית.
שמוליק: אנליזה סמלית מתרחשת, למשל, כאשר איש העכברושים מספר לפרויד על חיזיון שהופיע לו באחד מחלומותיו, ובו העיניים של אחת מהנשים שמשכו אותו – והיו אחדות כאלה – נראות כשני גושי צואה. יש לדעת שאיש העכברושים ניחן באמביוולנטיות קשה כלפי הדמויות האהובות עליו, היה מתאהב בקלות ומיד מוצא פגמים קשים בדמות האהובה שגרמו לו להסתייג ולהתרחק. פרויד הבין את החיזיון של גושי הצואה כאילו איש העכברושים חשדני כלפי האישה ואהבתה לו, ואומר לה: "את נושאת את עינייך אליי רק בגלל כספי". הפרשנות המקסימה הזאת, בין היתר, מאירה את דמותו של איש העכברושים כאיש הגון שנושא אתו מטען של זעם ורצון נקמה מהסוג המלוכלך והירוד ביותר. זו אכן הפתולוגיה של הדמות כפי שהיא מתגלה לפנינו. המהלך של פרויד הוא דוגמה לאנליזה סמלית, שמחברת את הדימוי המלוכלך של הכסף כפי שהוא נתפס בתרבות שלנו עם האובססיה המלוכלכת של איש העכברושים. אבל לקשור בין פעולות שבהן הכסף הופך למלוכלך ובין מודל נוירולוגי הוא מהלך יומרני. מודל כזה, שבו השלב האנאלי, בגלל עקרון העונג, אמור לעבור מהפה לאזור פי הטבעת בילדות המקודמת, לא יסביר את הקשר עם הלכלוך כמשהו מלוכלך מטבעו, אלא יהיה רק שינוי מקום ביולוגי בלבד. לעומת זאת, להתחזות לאישה אוהבת מתוך מניע נסתר לזכות בכסף, זה מעשה מלוכלך מטבעו מפני שהמהלך הוא חשאי. לנעוץ סכין בגבו של מישהו הוא מעשה מלוכלך, כשם שכל פעולה פוגענית שנעשית "מאחורי הגב" היא מלוכלכת. הקוד הוא: חיסול בלתי נראה. אך מבחינה זאת, צואה אינה נתפסת כלכלוך, אלא במובן של הטמא שצריך להוציאו מחוץ למחנה. כמו כן, צואה אין לה מטבעה שום חיבור לכסף. כסף – דמים – היה יכול לסמל אף ביתר טבעיות את מערכת הדם בהקשר כלכלי כלשהו. לכן, כאשר פרויד מנסה, באופן מופשט, לקשור את מצבו הנפשי של איש העכברושים עם תורת השלבים המינית (באמצעות השלב האנאלי), זאת הנקודה שבה המסע הפרוידיאני מנסה לדבוק בשיטתיות מדעית המנוהלת על ידי מטאפורה נוירולוגית, מבלי להביא בחשבון שמהלך כזה עלול להיות ריק.
מנחם: אתה מכנה את המודל הנוירולוגי מטאפורה, אבל פרויד לא ראה אותו ככזה. לפחות בתקופה מסוימת, כך אני מבין מדבריך, הוא ראה בנוירולוגיה בסיס להסבר התופעות הנפשיות. האם הוא התמיד בעמדתו זו?
שמוליק: התמיד עד סוף חייו! כנראה לא הייתי מספיק ברור כאן: פרויד אכן לא ראה את המודל הנוירולוגי כמטאפורה אלא כממשות ביולוגית. זה בא לידי ביטוי כבר בתחילת עבודתו במסגרת "הפרויקט לפסיכולוגיה מדעית", ב־1894. השאפתנות של "הפרויקט" הייתה גדולה לא פחות מעבודתו של פַּבלוב על ההתניה הקלאסית בכלבים, שהתנהלה באותן שנים, אך הייתה לדעתי מקורית ומרחיקת לכת יותר. המכונה הנוירולוגית שפרויד בנה במהלך "הפרויקט" היא כמעט בעלת אינטליגנציה אנושית. מכונת ההתניות של פבלוב נשארה מיכנית. פרויד גם היה כן יותר מפבלוב ביחס לתוצאות: כשהחליט להרים ידיים ולהפסיק את הפרויקט, כיוון שהגיע למסקנה שהוא אינו מצליח לייצג את התובנות הקליניות שלו באמצעות מנגנון פיזיולוגי, החלטתו היתה סופית ומוחלטת, לעומת פבלוב, שהיה מסוגל להתפרץ בזעם על עוזריו כשהביאו לפניו הסתייגויות ביחס לתוצאות הניסויים. פרויד השעה את פרסום התוצאות של עבודתו והודיע כי מכאן ואילך יקדיש את עצמו לעיסוק "בתחומי הפסיכולוגיה" בלבד. עם זאת, אי אפשר לדעתי להבין את עבודתו של פרויד מבלי לראות את "הפרויקט" כאבן היסוד, שעליה הוא שאף להשתית את כל מפעל חייו.
מנחם: איפה אתה רואה את זה?
שמוליק: בראש ובראשונה ב"פשר החלומות". במבוא שכתבה העורכת, אנג'לה ריצ'רדס, למהדורה האנגלית של הספר בהוצאת פנגווין, היא טוענת שהפרק השביעי של הספר ספוג כולו ברוחו של "הפרויקט". ובכן אני עשיתי עבודה מאוד מאומצת על הפרק השביעי. זהו פרק כמעט בלתי עביר. בנקודה מסוימת כתבתי סיכום של כל עמוד בפרק הזה על גבי פתקיות צהובות והדבקתי כל אחת בראש העמוד המתאים, כדי לקבל את רצף הטיעון של פרויד. ואכן, הפלא ופלא, בפרק השביעי הזה פרויד מנסה לצקת את המסע הסימבולי שלו במחוז החלומות לתוך מבנה נוירולוגי פשוט לחלוטין, המתאר את תפקוד מערכת העצבים המרכזית, כולל הזיכרון והתפיסה. כל המושגים של "הפרויקט" חוזרים ומופיעים כאן בלבוש חדש. מערכות נוירונים הוחלפו ב"מערכות פסיכולוגיות". מושג הכמות הפיזיקלי הוחלף ב"קתרזיס" היפותטי של אנרגיה פסיכולוגית. עקרון האינרציה הפך לבסיס של עקרון העונג. תהליכים מורכבים יותר, כמו עקבות זיכרון במערכות הזיכרון, טבע המשאלות והדרכים השונות לספק אותן, והדגש על התפקיד של תהליכי החשיבה המילוליים בייצור התאמות לדרישות המציאות – כל אלה ניתנים להבנה על רקע מקביליהם הקודמים, הפיזיולוגיים, ב"פרויקט". פרויד מעולם לא ויתר על רעיון הגשר שיחבר בין המציאות הנפשית לבין המציאות הכימית והנוירולוגית וקיווה תמיד שיום אחד יעלה הגשר הזה במלוא ממשותו מתוך הערפל.
מנחם: מתי נכתב "פשר החלומות"?
שמוליק: הספר פורסם ב־1900, כחמש שנים לאחר כתיבת "הפרויקט". אבל תן לי לקחת אותך עשרים שנה קדימה. מלחמת העולם הראשונה מולידה את נוירוזות המלחמה. אנשים שחזרו משדות הקטל סובלים מסיוטים חוזרים בלילות. התופעה הזאת, כל כך מובנת ברמה האנושית, יוצרת משבר תיאורטי עמוק בתורה הפרוידיאנית. איך ייתכן שהמנגנון הנפשי מכניס את עצמו שוב ושוב לסבל לאין קץ? פרויד מוצא את עצמו מול מציאות קלינית חדשה, שמשמעה מכת נוקאאוט לעקרון העונג. הרי עקרון העונג לא רק מחייב בריחה מסבל, ולא רק מחייב לוגית את תופעת ההדחקה, אלא הוא הגשר הבסיסי שפרויד חזה בין גוף לנפש. בלי עקרון העונג אין פסיכואנליזה מדעית ואין מודל נוירולוגי. מה אפוא אמור פרויד לעשות?
מנחם: הוא כתב אז את "מעֵבר לעקרון העונג".
שמוליק: בדיוק! והוא מודיע שלאור הראיות הקליניות, המוטיבציה המינית עומדת לאבד את ריבונותה המוחלטת על חיי הנפש. זוהי נקודת מפנה יסודית בתולדות הפסיכואנליזה, תפנית שמאיימת על שלמותה המדעית של הפסיכואנליזה. לא כל המחנה הפסיכואנליטי הולך אחרי פרויד, שלנוכח נוירוזות המלחמה נאלץ להניח כי קיים באדם עקרון מוות בנפרד מעקרון הארוס. אך פרויד איננו טיפש והוא לא הולך לאבד את הנהגתו. הסיבה? מי שיבחן את הדברים היטב יגלה שהמודל הנוירולוגי כתשתית של הנפש נשאר איתן על מכונו. בידי פרויד, עקרון המוות מתנהג מבחינה נוירולוגית בדיוק כמו עקרון הארוס. כמו הארוס, גם עקרון המוות מוליך מהעצמה לפורקן, ממתח החיים להתרוקנות. בקיצור, פרויד, במחיר של פרדוקס קשה, של אחדות עקרון המוות והעונג, שומר על אחיזתו בגשר שלדעתו מחבר בין גוף לנפש.
מנחם: מעניין לחשוב איך מתנהלת כל הפוליטיקה הזאת מול המטופל בשטח.
שמוליק: אתה יכול לראות את זה די ברור במקרה של "איש הזאבים". הספר נכתב בזמן המחלוקות הגדולות עם אדלר ויוּנג על מעמד המיניות כציר המוטיבציה באדם. פרויד פרסם את המקרה כניסוי חותך לטובת עמדתו, עם תיאור נרחב של המהלך האנליטי. הפרשנות שנתן פרויד לאנליזה של איש הזאבים אמורה להראות כי נוירוזת ילדוּת, שיצרה נכוּת נפשית כללית, קשורה לאירוע מוקדם, שבו הילד סרגיי פַּנקייב (איש הזאבים), כשהיה בן שנה וחצי, צפה בהוריו בשעת משגלa-tergo (מאחור). הפרט שנחרט יותר מכול בתודעה הכללית של המקרה היתה הפוביה שהתפתחה בילד מפני זאבים שיבואו ויטרפו אותו. הפוביה פורצת בגיל ארבע, כשהילד חולם על זאבים לבנים שצופים בו, ופרויד משתמש בפוביה הזאת כגשר לאירוע הצפייה האסורה של הילד. קשה לחשוב על מקרה מובהק יותר של אטיולוגיה מינית לסבל של שנים. הילד גדל להורים אוהבים בתנאי הרווחה והחינוך הקפדני של האצולה הרוסית שלפני המהפכה. מלבד האטיולוגיה המינית, כפי שהיא מפורשת באנליזה של פרויד, שהייתה ארוכה ומפרכת והביאה הקלה במידה מסוימת, קשה לחשוב על סיבתיות מסוג אחר שתוכל להסביר את המקרה. ועכשיו נסה לחשוב על האפשרות שכל ציר התפיסה הזאת שגוי.
מנחם: מה פירוש שגוי?
שמוליק: המקרה של איש הזאבים מייצג כאב־ראש דיאגנוסטי שלא נפתר עד היום. השאלה הפשוטה, ממה איש הזאבים סובל, נשארת בלתי פתורה בהסבר הפרוידיאני. ואני רוצה להעז ולומר שההבנה של המקרה הזה לא היתה צריכה להסתבך – היא היתה יכולה להיות פשוטה כמו שהיא נראית לי היום.
מנחם: מה היה ההסבר של פרויד?
שמוליק: פרויד התבסס על אחת התלונות של איש הזאבים, שתיאר את הרגשתו כאילו הוא חי מאחורי מעטה כלשהו – מעין צעיף שחוצץ בינו לבין המציאות. הוא סבל גם מעצירות כרונית. והנה הסתבר – כפי שקורה לעתים עם סימפטומים, שהיעלמותם יוצרת הקלה כללית – שהמצב היחיד שבו איש הזאבים חש משוחרר ממעטה הצעיף, ומסוגל לראות את העולם בבהירות, היה לאחר טיפול בחוקן שהביא לשחרור מעיו. ברור שהתלונה בדבר הצעיף המסתיר את העולם סיפקה לפרויד הזדמנות להתעמק בשאלת הרגרסיה של איש הזאבים לשלב האנאלי. וכאן, מנקודה זו, אנחנו נכנסים למבוך.
השאלה המתבקשת היא, מה ההסבר הזה נותן לנו. ולחלופין, מה הניע את הרגרסיה של איש הזאבים לשלב האנאלי. פרויד דן בשאלה ומגיע למסקנה שקיימת משיכה מינית של איש הזאבים לאביו. מסקנה זו בנויה על הבנה מוקדמת שפרויד הפיק מהמקרה של שְרֵבּר. אכן שרבר הוא מקרה מרשים מבחינת ההשפעה האפשרית של התפרצות פתאומית של הומוסקסואליות על הופעת פסיכוזה. פרויד הבין את ההומוסקסואליות של שרבר כביטוי של אהבת הבן לאביו. כאן הוא יוצר אנלוגיה פשוטה: האנאליוּת של איש הזאבים היא ביטוי פרימיטיבי יותר לאהבה ההומוסקסואלית לאב. אהבה זו קיבלה את כיוונה וגיבושה באותו חיזיון מוקדם שבו ראה הבן את הוריו מזדווגים ונוצרה סינתיזה של הזדהותו הנשית של הילד עם האם. כל זה נראה טוב ועקבי, אבל עדיין לא מסביר מדוע מצבו הנפשי של איש הזאבים חמור כל כך. על כך משיב פרויד שהאגו של האיש אינו מתיר לו את המהלך ההומוסקסואלי־האנאלי. עולה השאלה, האם ייתכן שכל המבנה הזה, המורכב להפליא, נשען על אירוע אחד ויחיד שבו תינוק בן שנה וחצי ראה את הוריו מזדווגים. אבל פרויד לא ייפול לפח הזה. פרויד כבר הבין, ממשבר קודם של הפסיכואנליזה, שדיווּח של אישה צעירה שטענה שאביה "נגע בה" אינו חייב להיות מבוסס על זיכרון אמת, וטראומה יכולה להיווצר גם בלא זיכרון אמת. אדם נולד עם סכימות פילוגֵנֵטיות – כמו, למשל, תסביך אדיפוס – והוא ממלא אותן בפרטים קונקרטיים מאירועים שונים בחייו. פרויד טען אפוא שייתכן שאיש הזאבים לא ראה באמת את הוריו מזדווגים; ייתכן שראה כלבים באחוזה עושים את זה ובגיל מסוים הפעיל את תמונת הרפאים הזאת והפך אותה לזיכרון שלו. וכאן, בנקודה זו, השאיר אותנו פרויד להמשיך ולהתלבט לאין סוף בשאלת הסיבה לסבלו הקשה מעבר לכל מידה של איש הזאבים.
מנחם: איזו אלטרנטיבה אתה רואה כאן?
שמוליק: הבה נניח הצידה, בשלב ראשון, את כל הספקולציות לגבי תהליכים מיניים. ככלות הכל, אותנו מעניין לדעת מה הייתה המעבדה הרגשית הקריטית של הילד ומה היו האפיונים האנושיים של המעבדה הזאת.
מנחם: איך נוכל לשחזר את התנאים כשעוסקים במקרה מן העבר?
שמוליק: במקרים רבים לא נוכל, אבל במקרה של איש הזאבים אפשר לנסות לעשות זאת בעזרת ניחוש מושכל. אנחנו יודעים שסרגיי פנקייב הקטן גודל כמעט באופן מלא על ידי האומנת שלו, שהיא עצמה איבדה את ילדה. אנחנו יודעים שה"נאניה" העבירה אליו את כל רגשות אהבתה האבודה. אנחנו מקבלים רמזים רבים לכך שנאניה זו, שהיתה איכרה ממעמד נמוך, יצרה עם הילד הקטן קשר קרוב וחם ונעדר כל שיפוטיות. אנחנו מסיקים זאת מן העובדה שבשלב מאוחר יותר, כאשר הובאה מחנכת אנגליה לטיפול בילד, מחנכת שבוודאי הביאה עמה מנדט של חינוך למשמעת, נוצר משבר חמור בינה, מצד אחד, לבין הילד והנאניה שלו, מנגד. ידוע לנו שאנה, אחותו של סרגיי, קיבלה את המחנכת האנגליה ללא קשיים, ומכאן אפשר להניח שהמשבר לא נוצר בגלל האישיות של המחנכת, אלא מעצם ההתנגדות של איש הזאבים הקטן לדרישה לגבולות. תקופת העימות עם המחנכת האנגליה ארכה למעלה משנה, בהיעדרם של ההורים, ותוצאתה הייתה שינוי באופיו של איש הזאבים הקטן, שהפך מילד שקט לילד עצבני, תוקפני, עוין ונרגן. באשר למחנכת, היא הפסידה בקרב ועם שובם של ההורים נאלצה לעזוב את האחוזה.
קל לתאר את סוג המרק הרגשי שבו היו נתונים סרגיי הקטן והנאניה שלו. הנאניה תמיד מבינה מה הילד מרגיש, והוא אוהב אותה בדיוק על אותו בסיס. ככלות הכול, אנחנו אוהבים את מי שמבין אותנו, מי שיכול לחוש את רגשותינו. סרגיי הקטן אהב את הנאניה שלו ללא סייג כל חייו. אבל אהבה בלתי שיפוטית הוא מצב סימביוטי, שבו אובייקט האהבה נעלם כאובייקט.
מנחם: לְמה אתה מתכוון?
שמוליק: תאר לעצמך ילד שמתפרץ הביתה וצועק: "א־מ־א!", וכשהוא מוצא את אמו משוחחת בטלפון הוא מושך בשרוולה ומבקש לאכול. זוהי הנקודה שבה האובייקט הסימביוטי נוטה להיעלם כאובייקט. אם האֵם מגיבה במורת־רוח שיפוטית, ומוחה: "אתה לא יכול לחכות רגע? אתה לא רואה שאני באמצע שיחה?", היא מחלצת עבור הילד את האובייקט הנעלם. האֵם נהייתה לאובייקט: יש לה עולם, היא עסוקה במשהו, צריך להתחשב בקיומה. עם הופעת האובייקט נעלמה הסימביוזה, שנשענה על ההבנה האקסקלוסיבית של האם את צרכי הילד. במלים אחרות, במקום שבו נעדרת הפונקציה השיפוטית מצד האם מתעוררת הסכנה הנרקיסיסטית. איש הזאבים נטה לראות את עצמו תמיד כמרכז ההוויה. תיאור המקרה הצביע על סימנים נרקיסיסטיים בולטים. נשאלת השאלה, איך נפש צעירה מגיבה לרעל הנרקיסיסטי. זוהי בעצם הנקודה שבה ניתן לנו להבין איך עולות נטיות סדיסטיות בנפש, ומהי המוטיבציה של נטיות כאלה.
מנחם: מהי המוטיבציה באמת?
שמוליק: המוטיבציה היא לגרום לאובייקט הנעלם להתעורר לחיים ולהתחיל לגלות אחריות – לדחוף אותו מספיק כדי שיעניש, לאתגר אותו כדי שיגיב להצקות ויציב גבולות. ופה אני מגיע לנקודה המרכזית. מה שעורר את תשומת לבי במיוחד באיש הזאבים היה אירוע משמעותי שהתרחש בפגישה הראשונה עם פרויד. בעודו מתכונן לשכב על הספה המפורסמת, הוא פונה לפרויד ומספר לו על שתי משאלות שעלו בדעתו. האחת, לשכב עם הדוקטור בתנוחה אנאלית a-tergo. לא פחות מזעזעת היתה המשאלה השנייה. אנחנו יודעים עליה לא מתיאור המקרה, אלא ממכתב ששלח פרויד לשותפו הקרוב, הפסיכואנליטיקן פֶרֶנצי, ובו כתב על פנקייב: "יהודי נוכל; הוא היה רוצה להשתמש בי מאחור, ולחרבן על ראשי". מהי המוטיבציה למשאלות כאלה? אפשר לראות בהן רצון ממשי להשפלה, למשל. או את היצר המעוּות של ילד שקיבל כוח בלתי מוגבל למול הנאניה שלו, כוח להעמיד אותה על ראשה בלי להיענש. אפשר, אם כן, לראות את החלום של הילד על הזאבים הלבנים, העומדים על העץ שליד חלונו ומתבוננים בו בשקט, כפעמון אזעקה שהצטלצל בנפשו, כדי להזהירו שהאופי המואר והאהוב שלו עומד להיות לטרף בשיניה של חיה, חיה טובה.
מנחם: וכל זה, אתה אומר, מבלי להזדקק לספקולציות על תהליכים מיניים.
שמוליק: כל זה כדי להבין את המוטיבציות, כולל היווצרות העמדות המיניות. אי אפשר להכחיש שהחקירות שערך פרויד לפני מאה שנה היה בהן חידוש עצום. אף אחד לא חשב בכיוון כזה. אבל אני רוצה לסווג את החקירות האלה כ"היסטוריה של ביבים". אביא לך דוגמה לסוג המביך של היסטוריה כזאת שנתקלתי בה לפני כמה שנים. יצא לך במקרה לקרוא את הספר של לופטוס וארונס "המלחמה הסודית נגד היהודים?"
מנחם: לא.
שמוליק: הספר נכתב על ידי שני עתונאים חוקרים ידועים והוא מבוסס על ראיונות עם מאות סוכנים לשעבר שהמצפון הציק להם והחליטו לשבור שתיקה. אחת האפיזודות המפתיעות בספר הזה קשורה להצבעה הגורלית באו"ם, בנובמבר 1947, על הקמת מדינת ישראל. מסתבר שהמפתח להחלטה בעד הקמת המדינה היה נתון בידי מדינות דרום אמריקה, שעמדתן היתה בגדר נעלם. כדי להשיג את קולותיהן, לדברי לופטוס וארונס, בן־גוריון שלח שני אנשי מוסד לנלסון רוקפלר, שהיו לו קשרים ענפים בדרום אמריקה, והציע לו עִסקה: אם רוקפלר רוצה שהמדינה שבדרך לא תפרסם פרטים על טיב עסקיו בימי מלחמת העולם השנייה, כאשר חברת הנפט הענקית שלו, סטנדרד אויל, המשיכה לספק נפט לגרמניה של היטלר, כדאי שיגייס את קולותיהן של 13 ארצות דרום אמריקה לתמוך בהחלטה. וכך היה, בפרספקטיבה של היסטוריה זו של ביבים. העניין של לופטוס וארונס בפרשה קשור לניסיון שלהם להראות שפעילות חברת הנפט של רוקפלר במלחמת העולם השניה הייתה טיפוסית למלחמה הסודית הגלובלית נגד היהודים. אך לגבינו יש כאן שאלה מהותית לגבי האמת של המהלך ההיסטורי המכריע: האם ישראל נולדה בתגובה לשואה, או שהיא נולדה בעסקת ביבים מלוכלכת.
מנחם: אני חייב להגיד לך שהסיפור הזה של לופטוס וארונס נשמע מפוקפק מאוד מהרבה כיוונים. מה זה, רק בן־גוריון ידע על הפרשה הזאת? בנוסף לזה, שני ההסברים לא סותרים זה את זה.
שמוליק: נכון. אבל מה שאני רוצה לטעון הוא שהספקנות שמעוררות בנו פרשיות ביבים מסוג זה, היא אותה ספקנות שעולה בנו לגבי ההסברים של פרויד על הסיבתיות המינית. אנחנו כבר שכחנו את החוויה הזאת, את תחושת ההלם שאחזה את האנושות כשפרויד הציב את הנושא המיני בראש סדר היום. ההלם הזה מהדהד עד היום בביקורת נגד "הפן־סקסואליזם" של פרויד.
מנחם: כלומר?
שמוליק: הנקודה היא שלכאורה, במצב כזה של ספקנות ואי אמון כללי בציבור, פרויד לא היה יכול לזכות בבימה רצינית להמשיך ולהפיץ ממנה את דעותיו. אבל קרה ההיפך מזה. ואני חושב שהסיבה לכך היא ההבטחה שהיתה טמונה בהסבר המיני לספק את הגשר הנכסף שיחבר סוף כל סוף בין גוף ונפש.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.