0
0 הצבעות
0

על זה לא מדברים

יוסי קליין

 37.00

תקציר

הגיבור הבדיוני – ששמו הוא קליין, כשם המחבר – הוא עיתונאי בן שלושים ותשע שחי בגפו בדרום תל אביב ומתקשה ביצירת קשרים חברתיים, במיוחד עם נשים. זמן קצר לאחר פיטוריו מדסק החדשות הוא מקבל שיחת טלפון מפתיעה מגזבר המושבה שבה גדל, וזה מבקש ממנו לכתוב “ספר יובל” למושבה, אשר הפכה בינתיים לעיר. השיחה הבלתי צפויה מעלה בזיכרונו של המספר את האירוע העלום ביותר בילדותו – “הרצח הנורא”. כך כוּנה מקרה הרצח של גניה הירש, מהגרת שופעת חיים שנישאה לפליט שואה עגמומי ונרצחה במיטתה ללא כל סיבה נראית לעין.

עד מהרה הופך קליין לאובססיבי בנוגע לרצח, בלי שיבין למה. “רציתי לחזור אליו כמו שחוזרים לאהבת נעורים שדחתה אותי פעם בבוז […] זה הכול? אומַר לעצמי, בגללה לא ישנתי בלילות?” הוא אומר בניסיון להבין את מניעיו. כשבקרבו מקננות שאיפות לכתוב רומן גדול בכסות של “ספר יובל”, הוא יוצא למסע כמו-בלשי אל מחוזות הזיכרון. הוא מבקר במושבה, מלקט ידיעות בארכיוני עיתונות, מראיין קשישים שהיו אז צעירים, שומע על רומנים ותשוקות שהסעירו את המקום, חושף מעורבות מסתורית של אנשי שב”כ, ותוהה – מה בדיוק קרה שם? מדוע יש מי שמנסים להרחיק אותו מסיפור הרצח הנורא ולתעתע בו? ולמה אף אחד מהדוברים לא נשמע אמין? אט-אט הוא הולך ומסתבך, ויחד איתו מסתבך גם חברו היחיד, אילן נוימן, שנעשה מעורב באופן מתמיה.

בכסות של ספר בלשי הנמסר באיפוק, בעדינות וללא עיטורים מיותרים, מספר לנו קליין על עולם שתושביו הולכים ונעלמים: אנשים מבוהלים שנמלטו ממחנות הריכוז, היגרו לישראל והדחיקו את העבר, על סודותיו הנוראים. במעמקי העלילה המותחת והמהירה שלו, רוחשת שכבה רגשית ואינטימית שבוחנת סוגיות כבדות משקל: מה טיבו של הזיכרון, האם יש טעם לעסוק בעבר, האם אפשר בכלל לחשוף אמת שנקברה, והאם חשיפה כזאת יכולה להביא איתה רגיעה.

קוראים כותבים

אין עדיין חוות דעת.