על קצות האצבעות

פרק 1 אלכס

"לעזאזל, גרוטאה שכמותך," אני נוהמת על המכונית הישנה שמשמיעה רעשים מוזרים ונעצרת בזמן שאני פונה ימינה. אם לא היו לי סנטימנטים אליה, הייתי מעיפה אותה כבר מזמן. היא הייתה שייכת לסבתא שלי זיכרונה לברכה, וזו הסיבה היחידה לכך שאני משאירה אותה אצלי.

"בבקשה," אני מתחננת לחתיכת הפח הישנה, "אני מבטיחה לא למכור אותך, רק תתניעי שוב." אני עוצמת את עיניי ומתפללת בשקט בעודי מסובבת שוב את המפתח ומנסה להתניע אותה, אך כלום. אני בטוחה שירין תהרוג אותי. היא נלחצת כשאני מאחרת. וגם מזג האוויר הסגרירי לא תורם למצבי, אלא רק מוסיף על עוגמת הנפש שנגרמת לי כשאני מגלה ששכחתי את התיק בבית.

מכוניות צופרות מאחוריי ואני מסמנת לנהגיהן לעקוף אותי, סופגת בדרך קללות ותנועות מגונות. איך אף אחד מהם לא חושב לעצור ולעזור לי?

אני יוצאת וטורקת את הדלת מאחוריי, אך קופאת על מקומי ברגע שאני נזכרת שהדלת ננעלת כשטורקים אותה. אם חשבתי שהיום הזה התחיל גרוע, אז עכשיו גם המפתח נותר נעוץ בחריץ ההצתה ואין לי שום גישה פנימה.

אני רוטנת על טיפשותי ואז נמתחת לאחור ומנסה למשוך בידית, אך לפתע שתי ידיים גדולות אוחזות בי ומרחיקות אותי לכיוון המדרכה.

בשנייה הראשונה אני קופאת על מקומי וכל האוויר עוזב את ריאותיי, אבל אני מתעשתת במהירות וקוראת, "תעזוב אותי!" אני משתוללת בין זרועותיו, מנופפת בזרועותיי ומנסה להשתחרר מאחיזתו של הגבר הזר שאת פניו אני לא מצליחה לראות כי שערי נופל על פניי כמסך.

"תגידי, את מנסה להתאבד?! מה עבר לך בראש כשהחלטת לעמוד באמצע הכביש? האופנוע הזה יכול היה להרוג אותך!" הוא עומד מולי על המדרכה, ידיו ממשיכות לאחוז במפרקי ידיי, מנערות אותי בחוזקה.

"אל תיגע בי!" אני מעיפה את ידיו ונסוגה ממנו, "מה, לעזאזל – " המילים נעתקות מפי כשאני מרימה אליו את פניי. שערו המלא והשחור השזור בפסי כסף נופל מעט על פניו ועיניו הכהות כמו הלילה מביטות בי בכעס מבעד למשקפי ראייה, מושכות את כל תשומת ליבי וממגנטות את מבטי.

"זה גם מה שאני שואל. מה, לעזאזל?" הוא מתכופף ומרים תיק שחור, שככל הנראה נפל בזמן שהוא משך אותי למדרכה.

הוא שב ומתיישר, נועץ בי את מבטו ומחכה לתשובה. לפתע צפירה חדה נשמעת מאחוריי, ואני קופצת בבהלה ומאבדת מעט משיווי המשקל, כמעט מועדת לכביש, אך הוא מושיט את ידו ואוחז בי בעדינות מפתיעה.

כל שערותיי סומרות באחת ולשבריר שנייה אני מרגישה את הדמעות דוקרות בזוויות עיניי. אני נושפת בחדות ומנערת את ראשי. לא עכשיו, אלכס. תתעשתי. אני מישירה אליו את מבטי, מבינה שהוא עדיין מביט בי. אני נושפת בחדות כשאחת מגבותיו מתרוממת מעט, מעידה על כך שהוא אומד אותי, וממתינה, אך כשהוא לא אומר דבר אני תוהה אם הוא חושב שעליי להודות לו על כך שהציל את חיי. ובכן, שיחשוב שוב.

"היום שלי התחיל לא טוב," אני מתפרצת לבסוף, כאילו האחריות כולה מוטלת על כתפיו.

"אני מבין," הוא מסנן בכעס, מבטו חסר רגש, "אבל גם אם עבר עלייך יום רע, זו לא סיבה להתנהג בחוסר אחריות ולעמוד באמצע הכביש!"

אני מתחילה לרעוד. הטון שלו גורם לליבי להתכווץ בפחד וצמרמורת מפלחת את גופי. אצבעותיי מגששות אחר הגומייה שעל מפרק כף ידי, אך במקום למשוך בה עד כאב אני ממששת אותה באיטיות ונרגעת.

"אתה לא מכיר אותי," אני מסננת, "ואין לך שום זכות לדבר אליי ככה."

"את צודקת, אני באמת לא מכיר אותך," פיו מתעקם קלות ועיניו מצטמצמות לכדי מבט שאני לא מצליחה לפענח. "אז בואי נכיר באופן רשמי. נעים מאוד, רוי שחר."

"אלכס שור." אני מביטה בידו המושטת ומתעלמת ממנה בהתרסה.

"אז תגידי לי, אלכס שור," הוא מתעלם ותוחב את ידו בכיס מכנסיו, "האם אני טועה כשאני אומר שהתנהגת בטיפשות ושיכולת להיפגע?"

"נראה לי שהאגו שלך מנופח מספיק, מר שחר, וחוץ מזה אני לא הילדה הקטנה שלך אז בטח תסכים איתי שאני לא חייבת לך כלום."

הוא מנער את ראשו, מסלק קווצת שיער תועה מפניו. "נכון, את לא. הבת שלי..." קולו מתרכך, אולי אפילו נשבר מעט, "... יודעת שאסור לעמוד באמצע הכביש."

אני בוהה בו בלי לומר מילה, בטוחה שהוא ייקח את הדברים שלו ויעזוב אותי להתמודד לבדי עם הבעיה, אבל אז הוא מחייך כאילו אנחנו בכלל לא שני זרים שעומדים באמצע צומת סואן ומתווכחים, ואומר, "טוב, עכשיו בואי נראה מה אפשר לעשות כדי להזיז את המכונית שלך כך שהיא לא תפריע לתנועה."

"מה?" אני מכווצת את מצחי, תוהה מה בדיוק הוא מתכוון לעשות, אבל רוי מתעלם מהשאלה ומסיר את משקפיו, מכניס אותם לתיק ומוסר לי אותו.

אני אוחזת בתיק ושותקת בזמן שהוא מפשיל את שרוולי חולצתו הלבנה ופוסע בביטחון אל סף המדרכה. בזמן שהוא מנסה לפתוח את אחת הדלתות עיניי בוחנות את הבד הדק הנצמד לגופו ומבליט את שריריו, ואז הן נודדות אל מכנסיו השחורים המונחים על ישבן מוצק ועל רגליים שריריות. לפתע הוא עוצר על מקומו ומסב את ראשו לכיווני, זוקף גבה ומביט בי. לעזאזל, העיניים האלה! אני משפילה מייד את מבטי כמחפשת משהו על המדרכה, משתדלת להתנהג בטבעיות ומתאמצת לא להסתכל עליו, אך הסקרנות גוברת עליי. אי אפשר שלא לבהות בו.

רוי מחייך אליי בזחיחות ואז חוצה את הכביש, ניגש לג'יפ שחור שחונה לצד המדרכה של המסלול הנגדי ומוציא ממנו קופסה שחורה. הוא ממתין עד שהאור ברמזור יתחלף לירוק ואז חוצה שוב את הכביש, פותח את הקופסה ומניח משולש אזהרה מאחורי המכונית שלי.

"אפשר בבקשה את התיק שלי?" הוא מושיט לי את ידו ומבט לא מובן בעיניו, אבל אני ממשיכה לעמוד שם ולבהות בו, לא משחררת את התיק מאחיזתי.

"אלכס? התיק שלי?" הוא מנסה שוב.

"אה, כן." אני מתעשתת ומושיטה לו את התיק, וכשידו נוגעת בידי חמימות מוזרה מציפה את כל גופי.

"טוב," הוא אומר וגבותיו מצטופפות זו לזו בחשיבות עצמית מוגזמת, "נראה לי שיש לך שתי אפשרויות. הראשונה היא שאשבור את החלון ואז אוכל לנסות להתניע את הרכב, והשנייה היא – "

"לשבור את החלון?!" אני מזדעקת, ועוד לפני שהוא מספיק להוציא מילה מהפה, רעם מחריש אוזניים מרעיד את גופי וטיפות גדולות של גשם מתחילות לרדת.

אני שונאת את מזג האוויר ההפכפך הזה. אני שונאת את התקופה הזאת בכלל. למה תמיד הגשם מפתיע באביב, כשכבר אמור להיות חמים ונעים?

עוד לפני שאני מספיקה לחשוב על למצוא מחסה, הוא אוחז בידי בפתאומיות ומושך אותי אחריו. אני רוצה להתנגד, אבל הפחד משתק אותי ואני מוצאת את עצמי נגררת אחריו אל מבנה נטוש שנמצא בצד הדרך.

"אז אני מבינה שזה סוג של הרגל, למשוך נשים ולהעמיד אותן היכן שנוח לך?" אני מסננת ומשחררת את ידי מאחיזתו, נעה על מקומי בחוסר שקט.

"דווקא לא." הוא מחייך ומניח את התיק שלו בין רגליו, מצמיד אותי אליו ומגן עליי בגופו מהגשם הכבד.

אני רוצה לסלק אותו מדרכי ולברוח, אבל חום גופו מקנה לי ביטחון מוזר. אין לי מושג למה, אבל אני בוטחת בו, אחרת הייתי רועדת, ולא מקור. ראשי בגובה בית החזה הרחב והשרירי שלו, ואם אתקרב עוד סנטימטר אחד אולי אוכל אפילו לשמוע את פעימות ליבו.

אני שואפת באיטיות והריח העוצמתי שלו חודר לנחיריי. אני מרימה את עיניי ומעיזה לבחון אותו מקרוב. שערו לח מעט בקצותיו, ומקרוב עיניו כבר לא נראות כהות כל־כך, והן משדרות רוך. אני מבחינה בצלקת קטנה הממוקמת תחת עינו הימנית, אבל היא לא גורעת מהיופי שלו. עיניי נודדות אל הקמטים העדינים שבצידי עיניו, ומשם אל עצמות לחייו הגבוהות. אני משפילה מעט את מבטי ובוחנת את שפתיו הבשרניות, ואז את הזיפים הקצרים שמעטרים את פניו הנוקשות, נלחמת בדחף להרים את ידי בניסיון לרכך אותן, להרגיש את עורו בעורי. פי נפשק מעט ואני ממהרת לסגור אותו, נושכת את שפתי התחתונה. מה, לעזאזל, קורה לי?

האוויר בינינו נעשה סמיך וחמים עד שלפתע הוא מכחכח בגרונו, ואני מבינה שהוא הביט בי באותו אופן שבו אני הבטתי בו. "אז נשארנו עם האפשרות השנייה."

"שהיא?" אני מכווצת את מצחי במבוכה לנוכח קולי הצרוד.

"להתקשר לגרר."

"אם היה לי טלפון, הייתי כבר עושה את זה בעצמי. אגב, באמת התכוונת לשבור את החלון?" אני מטה את ראשי בסקרנות.

"לא באמת. סתם רציתי לראות איך תגיבי." פיו מתעקם קלות והוא מסיר את ידו מגבי כדי לתחוב אותה בכיס מכנסיו, מוציא מתוכו את הטלפון הנייד ומתקשר לשירותי הגרירה והחילוץ בזמן שאני עומדת שם, צמודה לגופו וידיי שמוטות לצידי גופי.

"חצי שעה הוא פה."

"כן, שמעתי. תודה רבה, ואני מצטערת על..."

"הכול בסדר. אני מבין. אבל להבא – "

"כן," אני קוטעת אותו בחיוך, "הבנתי, אין צורך להרצות לי שוב על הטיפשות שלי או על בטיחות בדרכים."

"לא אמרתי שאת טיפשה, אלכס," הוא אומר, הבל פיו החם נישא מעליי, "ואם את רוצה לספר לי למה היה לך יום רע, אני מוכן לשמוע."

"עזוב, אתה בטח תצחק עליי ואין לי כוח להטפות מוסר."

"אני מבטיח לא לצחוק," הוא מחניק גיחוך, "ותאמיני לי שאין לי שום כוונה לעצבן אישה יפה כמוך."

אני פוערת את עיניי. "אז עכשיו אתה מקניט אותי שוב?"

"לא הייתי מעז. אגב, כדי שתאמיני לי שאני לא מתכוון להקניט אותך, אני אגלה לך סוד. אני לא אוהב את הגשם ולכן אני מעדיף שנדבר על משהו."

אני פוערת את עיניי בתדהמה.

"כן, קשה לי לשמוע את הצליל הנורא הזה." הוא מושך בכתפיו.

"או־קיי, אז מאיפה להתחיל?" אני מצחקקת במבוכה, המומה שבדיוק כמוני, גם הוא שונא את הגשם.

"מההתחלה?" הוא מחייך אליי ואני מהנהנת ומספרת לו על השתלשלות האירועים עד לרגע שבו נתקלתי בו. ברק חוצה את השמיים ואחריו נשמע רעם שמרעיד את כל הרחוב.

"היי, היי, את בסדר?" הוא מחבק אותי אליו, לא נרתע מזרועותיי הנכרכות סביבו ומתהדקות בחוזקה.

"כן. רק שייגמר כבר הגשם הזה כי אני מאחרת, הייתי אמורה להיות כבר בסטודיו."

"בסטודיו?" זרועותיו נעות בעדינות במעלה גבי ונראה שהוא מהורהר מדי מכדי לשים לב לתנועה שלו או למבוכה שלי.

"כן, אני מורה לריקוד." אני נושמת נשימות עמוקות ואיטיות עד שהדופק שלי חוזר לקצב הרגיל.

"בלט?" ידו גולשת אל סנטרי ומרימה את ראשי.

"כן, גם, וכרגע יש בנות קטנות שמחכות לי בסטודיו, אבל לא מהן אני חוששת."

הגבה שלו מתרוממת בסקרנות. "אז ממי כן?"

"מירין, השותפה שלי. היא בטח משתגעת ברגעים אלו ממש כשהיא עומדת מול חבורת בנות מצחקקות ורועשות בזמן שאין לה מושג למה אני מאחרת."

"אני מבין," הוא אומר בטון מוזר.

"אמרתי משהו לא במקום?" אני תוהה בקול.

הוא מתעלם מהשאלה שלי ונראה שהוא מהרהר בדבריי, אך הוא לא אומר מילה ואנחנו עומדים ומביטים זה בזה בדממה עד שהגשם מפסיק לרדת.

"סוף כל סוף," הוא נאנח, "מזל שבקרוב מאוד יתחמם והאביב יגיע."

"בהחלט מזל," אני אומרת ומתרחקת ממנו, יוצאת מהמחסה ומחכה לו שיצטרף אליי.

אנחנו צועדים יחד לכיוון המכונית שלי ורוי מוציא שוב מכיסו את הטלפון ולוחץ על כמה מקשים. "אנחנו בהחלט לא רוצים שתאחרי לשיעור, המורה, אז הזמנתי לך מונית."

"כבר איחרתי, ובאמת לא היית צריך – " אני מתחילה לומר אך צפירה שנשמעת מאחוריי גורמת לי להשתתק מייד.

"נהג הגרר הוא חבר שלי והוא חייב לי טובה," רוי אומר כשהגרר עוצר לפני המכונית שלי, "ולגבי המונית, איך חשבת להגיע לסטודיו?"

"תודה רבה." אני מחייכת אליו ומושיטה לו את ידי ללחיצה, כבר לא מהססת.

הוא עוטף את ידי בשתי ידיו, מפתיע אותי. "זה בסדר. בואי, ניגש לסיים את העניינים לפני שהמונית תגיע."

לאחר שנהג הגרר מצליח לפתוח את דלת המכונית שלי הוא מחבר חבלים לוו הגרירה שבחלקה הקדמי ומקרב אותה באיטיות למסוע שירים אותה אל הגרר. "לאיזה מוסך לקחת אותה?"

"אין לי מושג, האמת," אני עונה, "אולי תבחר בעצמך?"

"אין בעיה," הוא שולף פנקס ועט מכיס חולצתו ואני מביטה בו כשהוא רושם לי את כתובת המוסך שאליו הוא עומד לקחת את המכונית ואת מספר הטלפון של העסק. "הנה, תתקשרי לשם מחר בבוקר," הוא אומר לי ואז מחליף כמה מילים עם רוי.

"נראה לי שהמונית שלך הגיעה," רוי מחווה אל מאחורי כתפו, "בואי, אני אלווה אותך."

הוא פותח עבורי את הדלת, מלטף את זרועי ואומר, "היה נעים להכיר אותך, אלכס, ואני מקווה שמעכשיו היום הזה ישתפר."

"גם אני מקווה, ושוב תודה על הכול." אני מחייכת ונכנסת למונית.

שנייה לפני שהדלת נסגרת רוי מתכופף לעברי ומניח בידי שטר של מאתיים שקלים. "תשמרי על עצמך, אלכס."

"כבר עשית מספיק, רוי. זה בסדר, ברגע שאגיע לסטודיו אוציא כסף מהקופה ואשלם." אני מרימה את ידי כדי להחזיר לו את השטר, אבל הוא ממהר לטרוק את הדלת לפני שאני מספיקה לעשות זאת.

"לאן, גברתי?" הנהג שואל כשאני מסתובבת להביט ברוי, שממשיך לעמוד על המדרכה, מביט בי ומחייך.

"אה, לסטודיו 'על קצות האצבעות', זה ברחוב – "

"אני יודע איפה זה," הוא אומר ומייד מתחיל בנסיעה.

עדיין המומה ממה שקרה, אני משעינה את ראשי על החלון ועוצמת את עיניי, חושבת על הידיים החזקות שלפני שניות ספורות אחזו בי כשלפתע גל קור מצמרר חודר לעצמותיי, מאלץ אותי להיאבק בזיכרון ששב ומציף אותי.

"בואי הנה!" הוא נושף לעברי, ריח האלכוהול הנודף מפיו חודר לנחיריי.

"לביא, זה לא יכול להימשך ככה," אני לוחשת בעודי מבחינה בשפתון של אישה אחרת המרוח על צווארון חולצתו. "אתה משתכר, בוגד בי ומוציא עליי את העצבים ואת התסכול במקום לנסות לסדר את העניינים."

"לסדר את העניינים?!" הוא צורח, "הפסדתי את כל הכסף שלי. בגללך!" הוא מתקרב אליי, תופס בחוזקה בזרועותיי ומנער אותי במן טירוף שאין ביכולתי לעצור. "אני אגיד לך מה את צריכה לעשות כדי לסדר את העניינים," הוא מגחך ובלי כל הכנה מוקדמת ידו מוטחת בעוצמה באוזני. אני מאבדת את שיווי המשקל וצונחת על ברכיי, המומה וכואבת, אבל הוא לא עוצר אלא תופס בשערי ומושך בחוזקה. "ונתחיל בזה שאת צריכה לספק אותי כי אפילו את זה את לא מצליחה לעשות."

"לביא..." אני מתחננת, "בבקשה, תפסיק."

הוא בועט בצלעותיי ונשימתי נעתקת. "תסתמי את הפה שלך! פאקינג סטודיו למחול את רוצה לפתוח, אה?! תשכחי מזה, אלכס! את תמכרי את הדירה של סבתא שלך ותפתחי את החסכונות שהיא השאירה לך, ואת כל הכסף הזה תוסיפי לסכום הנזיל שהזקנה הארורה הורישה לך ותעבירי אליי. שום סטודיו למחול לא יהיה לך, זה ברור?!" הוא צורח ולא מפסיק להכות אותי, ממשיך עד שאני כבר לא מרגישה את הכאב. "תתחילי להפנים שכל זה נגמר. מעכשיו הכול שייך לי. רצית לסדר את העניינים, אז זו תהיה התרומה הצנועה שלך. עכשיו קומי ותתפשטי. אני רוצה שתחכי לי עירומה בחדר השינה, ראש על הכרית ותחת למעלה, ותגידי לי איפה, לעזאזל, החבאת את הווזלין?!"

"גברתי, גברתי, הגענו." נהג המונית מחזיר אותי למציאות. אפילו לא הרגשתי שמשכתי בגומייה בחוזקה ועכשיו אני מבחינה בסימנים האדומים שחורצים את עורי. "גברתי, את בסדר?"

"כן, כן." אני מושיטה לו את השטר המקומט, מנערת את ראשי ויוצאת מהמונית.

"היי, גברתי," הוא קורא אחריי כשאני מתחילה ללכת לכיוון הסטודיו, "העודף שלך."

"אה, תודה." אני מסתובבת וניגשת אל הנהג, לוקחת את העודף מידו וחושבת על טוב ליבו של רוי שחר ועל העזרה שהושיט לי. לפתע מחשבותיי נודדות גם אל גופו השרירי ואל פניו היפות, ואני יודעת שאני חייבת לסלק אותן.

"תתעשתי, אלכסנדרה," אני מסננת וצועדת במהירות אל עבר הסטודיו, יודעת שאסור לי להסיר את המגננות. ברגע שאני פותחת את הדלת קולותיהן של הרקדניות הצעירות מגיעים אל אוזניי. אני מביטה בירין, שעומדת במרכז וסביבה חבורת בנות הלבושות בבגדי גוף ורודים ובחצאיות טוטו. הן נועלות נעלי בלט ונראות כמו בלרינות קטנות ויפות.

כשירין מוחאת כף, כל הבנות נעמדות במקומותיהן. היא מטה את ראשה ונועצת בי מבט מלא חשיבות עצמית, ואני נרגעת ונושמת נשימה עמוקה, מחייכת אליה ושולחת לה נשיקה באוויר.

נראה שמאז ומעולם ירין גל היא המלאך השומר שלי, המושיעה. בזכותה החיים שלי היום, בגיל שלושים ואחת, נראים כפי שהם נראים כי בלעדיה, לא הייתי כאן היום. אנחנו החברות הכי טובות עוד מימינו בגן חובה ושם, בארגז החול, גילינו שאנחנו חולקות אהבה משותפת למחול. כבר בבית הספר היסודי היינו ממציאות כוריאוגרפיות שונות לכל מיני שירים ומציירות בגדי ריקוד שיתאימו לכל אחת מהכוריאוגרפיות. אף גבה לא הורמה כשנרשמנו יחד ללימודים במגמה למחול בתיכון עירוני א' לאומנויות בתל אביב. המוטו שלנו היה תמיד אני רוקד משמע אני קיים.

הצלע השלישית במשולש שלנו הייתה פזית. היינו שלישייה בלתי נפרדת, רק שפזית לא ממש חלקה איתנו את האהבה לריקוד ולכן בזמן השירות הצבאי, בין שמירות לתורנויות מטבח, כשירין ואני רקמנו תוכנית לפתוח בית ספר למחול, מקום שיהיה רק שלנו, פזית טענה שאנחנו מבזבזות את הזמן שלנו על שטויות.

לאחר השחרור ירין טסה לטיול שלאחר הצבא, שם היא הכירה את דור לוין ומאז הם יחד. פזית נרשמה מייד ללימודים באוניברסיטת תל אביב, וגם אני בחרתי לוותר על הטיול הגדול ובחרתי להמשיך להתמחות במיומנויות ביצוע במחול ובתנועה בסמינר הקיבוצים ותוך כדי למדתי לתואר הראשון.

מייד לאחר הלימודים התחלתי ללמד בבתי ספר ובגנים במסגרת חוגים פרטיים, אבל מעולם לא הפסקתי לחלום על הסטודיו שיום אחד יהיה לנו, וכך גם ירין.

בזמן הלימודים, כשהייתי בערך בת עשרים ושלוש, פזית התחתנה. לא הופתעתי כשהושיבו אותי בשולחן המשפחה, לצידו של עומר, אחיה הגדול. עומר היה אחד החברים הכי טובים שלי. הוא זה שתמיד שמר עלינו והתייצב לצידנו בכל צרה. אומנם הוא היה גדול מאיתנו בשלוש שנים, אבל זה לא הפריע לקשר המיוחד שנרקם בינינו. הוא גם היה בין מעט החברים שהרשיתי להם לקרוא לי בשמי המלא, אלכסנדרה.

תמיד ידענו שעומר הוא חבר נאמן, כזה שמעולם לא יבגוד בנו, ושמחתי מאוד כשבחתונה של פזית הוא הכיר לי את לביא דיין, השותף שלו.

אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד. ברגע האמת עומר הפנה לי את גבו ובכך סתם את הגולל על החברות בינינו. הוא בגד באמון שלי וכתוצאה מכך גם השלישייה שלנו התפרקה והקשר עם פזית נותק מפני שהיא צידדה בו.

לביא היה בן עשרים וחמש כשהוא כבש אותי. הוא היה כריזמטי בטירוף, וגם נאה במיוחד. העיניים שלו היו בצבע כחול עמוק, כזה שלא יכולתי להפסיק להביט בו. לאחר שנה הוא ירד על ברכיו וביקש ממני להתחתן איתו ואני, שהרגשתי מוכנה להתמסד ולהביא ילדים לעולם, נעניתי.

זמן מה לפני שעמדנו תחת החופה איבדתי את הוריי בתאונת דרכים. מכונית התנגשה בהם כשהיו בדרכם חזרה מנופש בצפון. סבתי מצד אימי נותרה הקרובה היחידה שלי. תמיד היה בינינו קשר מיוחד וקרוב, מלא חום ואהבה, ולאחר האסון הקשר התעצם אפילו יותר. למרות הטרגדיה האישית, היא התעשתה ונעמדה לצידי, תמכה בי ולא הפסיקה להזכיר לי שאני אישה עצמאית וחזקה, אחת שיודעת מה היא רוצה מעצמה.

מייד לאחר השבעה דיברתי עם סבתי ואמרתי לה שאני רוצה לבטל את החתונה כי איך אוכל לצעוד אל העתיד כשכל מה שהיה לי בעבר איננו עוד, אבל היא הנידה בראשה ואמרה, "את מה שהאל חיבר אין להפר, ואת תעמדי תחת החופה ותתחתני כי לביא מסב לך אושר, וזה מה שההורים שלך רצו בשבילך."

ניסיתי להתווכח, אבל כולם הפצירו בי עד שלבסוף נעניתי. ויתרנו על חתונה גדולה כמו זו שתכננו בהתחלה והתחתנו ברבנות כשרק סבתי וחבריי הטובים עומר, פזית, ירין ודור עומדים לצידי, והוריו של לביא לצידו.

כשסבתא הלכה לעולמה היא השאירה לי את הדירה שלה, את המכונית המקרטעת ואת כל כספה. היא ביקשה ממני רק דבר אחד; שאגשים את החלום שלי ואפתח סטודיו לריקוד.

ללביא ולי הייתה זוגיות מופלאה. הוא היה המשפחה שלי, כל מה שנותר לי. הערצתי אותו וסגדתי לאדמה שלרגליו, והוא התייחס אליי כאילו הייתי יהלום נדיר. תמיד היינו הזוג היפה, הזוג שכולם קינאו בו מפני שככל שהימים חלפו כך האהבה שלנו פרחה, וכמוה גם העסק 'עומר & לביא השקעות'.

אבל כשנתיים לאחר החתונה הכול השתנה. פתאום לביא התחיל לחזור הביתה עצבני ושיכור, ומצבי הרוח שלו השתנו מקצה לקצה. כבר לא הרגשתי בטוחה ואהובה. פחדתי להיות במחיצתו וחששתי מהמכה הבאה גם לאחר שהתנצל והבטיח שכל זה לא יחזור.

לילה אחד לביא התעורר בצעקות. הוא אחז בראשו, הטיח אותו פעם אחר פעם בכרית וצרח. מייד הבנתי שמשהו לא בסדר. התחננתי אליו שילך לרופא, אבל הוא רק צחק עליי ואמר, "אני לא בסדר? את זו שצריכה לראות רופא!"

זמן קצר לאחר מכן המכות חזרו. לביא השפיל אותי בכל הזדמנות והרגשתי אבודה ומבוהלת. בכל פעם שהוא היה בסביבה נאלצתי להשפיל מבט וללכת על קצות האצבעות רק כדי שלא ימצא סיבה להתנפל עליי. ואם כל זה לא מספיק, גם גיליתי שאני בהיריון. הייתי חייבת לעשות משהו כדי להציל את עצמי ואת החיים החדשים שהתפתחו בתוכי, אך זמן מה לפני יום הולדתי העשרים ושבעה האדמה רעדה תחתיי שוב והמציאות השתנתה באחת.

צמרמורת מפלחת את גופי. למה דווקא עכשיו הכול חוזר אליי? אני מטלטלת את ראשי ומכוח ההרגל מושכת בחוזקה בגומייה שעל מפרק כף ידי.

המוזיקה נפסקת והילדות מתחילות להתפזר. ירין פוסעת לכיווני ואני מותחת את השרוולים הארוכים, יודעת שברגע שהיא תבחין בסימנים האדומים היא תתחיל לשאול שאלות ולא תרפה עד שתקבל תשובות. היא מכירה את נקודות התורפה שלי ויודעת לזהות מתי אני זקוקה לעזרה או לניעור, או שסתם יניחו לי.

"את בסדר?" ירין בוחנת אותי במבט מודאג, אך לפני שהיא מספיקה להוציא מילה נוספת מהפה אני מסובבת אותה לכיוון הספסל, מפנה את תשומת ליבה לילדה החייכנית שיושבת ומניעה את רגליה קדימה ואחורה.

"מי זאת?"

"אמיליה. או אמילי. היא ילדה מקסימה, שהגיעה היום לשיעור ניסיון. בהתחלה היא שמרה על מרחק מהבנות האחרות והייתה שקטה מאוד, אבל מהר מאוד הבנתי שהיא מלאת ביטחון."

"מישהו אמור לבוא לקחת אותה?" אני שואלת ומביטה אל עבר הכניסה, לא רגילה להורים שמאחרים לקחת את בנותיהם, ובטח שלא אחרי השיעור הראשון.

"כן, היא מחכה לסבתא שלה. היא אמורה להגיע בקרוב."

"או־קיי, אני אלך לשבת לידה קצת, עד שהשיעור הבא יתחיל."

"אלכס, הכול בסדר?" ירין תופסת בעדינות במרפק שלי.

"כן, פשוט היה לי יום מחורבן. המכונית נתקעה בדרך והתחיל לרדת גשם."

"ו...?"

"אל תדאגי. למזלי איזה גבר נחמד הציל את המצב, והנה אני פה, אז הכול בסדר. אני מבטיחה להחזיר לך על הכול. אין לי מושג מה הייתי עושה בלעדייך."

"תעצרי רגע," היא מרימה גבה, "אמרת גבר נחמד? ממתי את אומרת על גבר שהוא נחמד?"

ירין ודור, שידעו את האמת המרה על מערכת היחסים שלי ושל לביא, מעולם לא עזבו אותי. גם אם בהתחלה הם כעסו על שלא הגשתי תלונה ברגע שחטפתי את המכה הראשונה, הם תמכו בי ועזרו לי. והם עושים זאת עד היום.

מאז המקרה לא הייתי מוכנה אפילו לנסות לצאת עם גבר אחר. בכל פעם שהם הציעו להכיר לי מישהו התניתי זאת בכך שהם יצטרפו לפגישה מפני שלא יכולתי לראות את עצמי עושה זאת בלעדיהם, וזה שכנע אותם שאני פשוט לא מוכנה.

הפחד הזה ממשיך לנהל אותי גם היום. משום מה רוי שחר הפחיד אותי פחות. גם אם המגע שלו הרתיע אותי בהתחלה, לא הרגשתי מאוימת. משהו בו היה אחר, מכיל.

"אוף איתך. את ממש מעצבנת. כן, גבר נחמד. אבא לילדה קטנה. בזכותו אני פה כי הוא דאג לגרר שייקח את המכונית למוסך ולמונית שתביא אותי לכאן. עכשיו תני לי לגשת לאמילי ולפטפט איתה קצת."

"את יודעת שלא תוכלי להתחמק ממני ושאמשיך לנסות, נכון?" היא שואלת בשקט, אבל כשאני מושכת בכתפיי ולא עונה היא מסתובבת עושה את דרכה מעלה, למשרד שלנו.

אני מתקרבת אל אמילי, שיושבת ומזמזמת שיר שאני לא מכירה. "היי," אני מתיישבת לידה ומושיטה לה את ידי. "אני אלכס, ואת יכולה לקרוא לי גם אלכסנדרה, אבל אל תגלי לאף אחד כי רק לחברים הכי טובים שלי אני מרשה לקרוא לי כך. אני השותפה של ירין ואנחנו מלמדות יחד."

היא מפנה אליי עיניים כחולות כים, בוחנת אותי בהיסוס ואז מושיטה אליי את ידה הקטנה ולוחצת את ידי. "אני אמיליה, ואת יכולה לקרוא לי גם אמילי."

"יש לך שם מקסים, אמיליה, ואני מבינה שאת מחכה לסבתא שלך, נכון?"

היא מהנהנת והפקעת שאוספת את שערה הזהוב על מרכז ראשה נעה קדימה ואחורה.

"איך היה השיעור?" אני ממתינה שהיא תענה, אבל היא מתעלמת ממני, ולכן אני מחליטה להניח לה ומתחילה לזמזם לעצמי ולהניע את רגליי כמוה.

היא מניחה את כף ידה על פיה, מנסה להסתיר חיוך נבוך, אך פניה הסמוקות מסגירות אותה.

"את צוחקת עליי?"

"קצת."

"למה?"

"כי את מזמזמת את המנגינה הלא נכונה," צחקוק קטן נפלט מפיה.

"באמת?" אני מעווה את פניי, "מי קובע מהי המנגינה הנכונה?" הפעם הצחוק שלה מתגבר, ואני צוחקת איתה.

השיחה שלנו נקטעת כשהדלת נפתחת ולאולם נכנסת אישה יפה הלבושה בג'ינס ובחולצת טריקו.

"אוי, אני מצטערת כל־כך," היא ממהרת לכיווננו, "נתקעתי בפקק."

"סבתא," אמילי קמה ממקומה, רצה לקראת סבתהּ ומחבקת אותה.

אני מחייכת ומתקרבת אליהן כשהיא מתכופפת כדי לחבק את אמילי.

"איך היה?" היא מרימה אליי את מבטה ומחייכת בעודה מחכה לתשובתה של הילדה הקטנה שבזרועותיה.

"כיף." אמילי כורכת את זרועותיה סביב צווארה של האישה.

"אני שמחה, בובה. אז אנחנו בהחלט נגיע גם לשיעור הבא." היא מתרוממת, נושאת את אמילי בידיה ומחייכת אליי. "נעים מאוד, אני לילי, סבתא של אמיליה."

"נעים מאוד, לילי. אני אלכס שור, השותפה של ירין, שאותה בטח הכרת כשהבאת את אמילי."

"כן. ואני מצטערת על האיחור. אבא של אמילי היה אמור לאסוף אותה, אבל הוא לא הצליח להגיע," היא מסבירה בשקט, כאילו לא רוצה שהילדה תשמע.

"הכול בסדר. אין צורך להתנצל. העיקר שאמיליה נהנתה. אני אשמח לראות אתכן בשיעור הבא." אני מחייכת אל הילדה שמתרפקת בזרועות סבתה.

"סבתא, את יודעת שגם לאלכס יש שני שמות?" היא מצמצמת את עיניה ומנסה להתרכז. "אוף, שכחתי."

"אלכסנדרה," אני מזכירה לה.

"כן, זה. אבל אני אקרא לך אלכס, טוב?"

"אז אני אקרא לך אמילי. ואת יודעת מה? השיעור הבא יהיה מיוחד כי תהיה בו הפתעה."

"הפתעה?" עיניה של אמילי נפערות בהתלהבות כשהיא חוזרת אחריי והלב שלי מתרחב בכלוב צלעותיי.

אני רוכנת לעבר אוזנה של אמילי. "את יודעת לשמור סוד?"

"סוד?" היא שואלת.

"כן." אני מהנהנת. "בשיעור הבא את תהיי העוזרת שלי."

עיניה בורקות באושר. "אז אם היום יום חמישי..." היא מונה באצבעותיה ומרימה ארבע מהן, "אז ביום ראשון?"

"כן, מתוקה, ביום ראשון, אבל זה סוד, וסוד צריך לשמור בבטן ולא לספר לאף אחד, נכון?"

"אפילו לא לאבא." היא לוחשת ומניחה את ידה על פיה בהתרגשות.