על שפת חור שחור

הבן של סמדר גרינברג

ארבע לפנות בוקר, שעה מהגיהינום. שעה שכבר איננה לילה ועדיין לא יום.

וגם בלילה הזה אני מתעורר בארבע, כאילו כבר נוצק בתוכי מנגנון של שינה מופרעת, משובשת, ועם היקיצה נשאב החלום במהלכו הייתי אל תוך חור שחור של שכחה, מותיר בי רק את הידיעה העמומה (שבטח תשַמח את הפסיכיאטר שלי) שחלמתי על הזמרת השמנה, מאמא קאס, מ"האמהות והאבות", שאת המוזיקה שלהם אני בקושי מכיר ובכלל, נדמה לי, לא אוהב.

שמי לא יגיד לכם דבר, אבל זה אני, הבן של סמדר גרינברג, ממודעת האבל המתקלפת שבכניסה לבניין, שגר בדירת הפרטר עם התריס השבור, הפונה לרחוב, הדירה שמדי בוקר נשמעו מתוכה בפול ווליום צלילי הרקוויאם מהסרט "חייה הכפולים של ורוניק" של קישלובסקי, שאמא אהבה לפתוח איתם את היום, כאילו היו נבואה קודרת שהיא מתעקשת להקשיב לה, הדירה אשר בוקר אחד הוציאו מתוכה שני פרמדיקים גופת אישה מכוסה בסדין, והובילו אותה אל אמבולנס פרטי שלמרבה האירוניה היה כתוב עליו "אמבולנס נועם", כאילו יש שמות פרטיים לאמבולנסים או כאילו יש משהו נעים במוות.

אבא שלי אומר שמאז ומתמיד אני מתגורר איתו בבית הזה (מלבד השנה בה התגוררנו בברלין). שכאן, ליד הקיר, עמדה מיטת התינוק שלי, שעל הרצפה הזו זחלתי, שעל הקירות האלה ציירתי וכתבתי בצבעי גואש את המילים הראשונות בחיי (לדברי אבא אלה היו המילים המגמגמות נ... נח... נחמ...נחמן... מאומן, שנתקלנו בהן במהלך הנסיעות במכונית). וכולם התלהבו מכישרוני ומהחינוך הפתוח והנאור של הורי, שאיפשרו לי להתייחס לקירות כמו אל מחברת ציור. עד שהסתבר מתישהו שאני דיסלקטי, דפוק במוח, וגדודי המילים השחורות שבספרי הלימוד הפכו לאויבים שהתישו ותיסכלו אותי, ועשו אותי לנער אלים ולתלמיד רע שמאוים מדי שנה להישאר כיתה או להיות מסולק לחינוך המיוחד.

יש לי בחדר כל מה שאני צריך. מחשב, מגבר, שני רמקולים ישנים ואיכותיים, אוסף תקליטים קטן שירשתי מאמי, מהתקופה הפרנקופילית בחייה: אדית פיאף, מונטאן, אזנאבור, ברל, אדאמו, ג'וני האלידיי, הנחשב לאלביס הצרפתי, ומייק ברנט. וחוץ מזה, יש לי בחדר מיטה, מנורת קריאה, ארון בגדים, קוצץ ציפורניים, פוסטר של ניק דרייק, עשרים־שלושים ספרי ילדים שסבא משה, אבא של אבא, הביא לי לימי הולדת, תוך התעלמות מוחלטת מהעובדה שאני לא קורא ספרים, דבר ששיגע את אבא, ואטלס של כל העולם, גדול וכבד, שמשמש לרוב כמשקולת לניירות, ולאחרונה, כתומך לרגל הקצרה והצולעת של שידת המחשב, אבל כשהייתי קטן, כך סיפר לי אבא, תיירתי באצבעותי ובדמיוני על פני חמשת היבשות שבו.

אני אוהב את החדר שלי, ואם היו לי בתוכו גם שירותים, יכולתי להישאר בו כל הזמן. כדי להבטיח את פרטיותי הדפסתי במדפסת שלט: "נא לא להיכנס לחדר בלי לבקש רשות", והדבקתי על הדלת.

מדי פעם אבא שלי נוקש בדלת החדר, אומר שהוא מכין לעצמו כוס תה או קפה ושואל אם גם אני רוצה. ולפעמים הוא מצרף לתה צלחת עוגיות, או טוסט שרוף מדי ולידו מלפפון פרוס, שם את המגש על השולחן, ליד המחשב, בדיוק כמו שאמא לא סבלה ולא הרשתה, ויוצא בהבעה נרגשת ומתחסדת של גוי צדיק שמאכיל את אנה פרנק שלו בחדר המסתור.

כמו כל הזקנים, אבא שלי מודאג מהשעות הרבות בהן אני יושב מול המחשב, ואני לא אתפלא אם הוא רואה במחשב את האחראי לכל מה שמשובש בעולם. מלחמות, רעידות אדמה, שיטפונות, הפשרת הקטבים, התחזקות האסלאם הרצחני, רעב ומגפות. הוא בטח רואה אותי בדמיונו מסתובב באתרים של פורנו אלים, או באתרים אפלים אחרים שמדריכים נערים מלנכולים יתר על המידה, כמוני, איך לבחור ולבצע את ההתאבדות המתאימה להם. בין השאר הוא גם פוחד שמחבלת ערבייה מתחזה תפתה אותי בצ'אט להיפגש איתה בירושלים המזרחית ותשחט אותי בסכין, כמו שקרה פעם לאיזה נער אומלל. לכן, מדי פעם הוא שואל אותי בצחוק, "נו, מה שלום פאטמה?" ושנינו צוחקים, למרות ששנינו יודעים שלא רק יהודים וערבים רוצחים זה את זה, ושהעולם מלא בסוטים ובחולי נפש, כמו אותו חרמן זקן בעל חברת אבטחה למחשבים, לדבריו, שמדי לילה, בחצות, מבקש ממני שאתאר לו איך אני נראה ומה אני לובש בזמן שידו הימנית או השמאלית המרוחה בווזלין או בשמן תינוקות מתנועעת מתחת לשולחן המחשב, מאונן, ממלא בשפיך של זרע חבילת טישו או את תחתוני החוטיני של אשתו — ולמרות זאת, ואולי דווקא בגלל זה, אני משוחח איתו.

קיץ עכשיו, חם. נדמה לי שהקירות מזיעים, שהם מצמיחים שלפוחיות, נדמה לי שפרצה שריפה בבניין, שחדר המדרגות והפיר של המעלית בוערים, ועוד רגע הם ימיסו את הקירות ונהר של אש יפרוץ פנימה ויהפוך אותי לגוש פחם לא מזוהה, שלשם זיהויו יצטרכו להתייעץ בד"ר סיקולר, רופא השיניים שלי.

על תקרת החדר מוטל מלבן אור לא מוכר לי. אולי זה השכן מהבניין הסמוך, שהחליף סוף־סוף את הנורה השרופה במרפסת הפונה לדירה שלנו? ולעומת זאת נדמה לי שהחושך מחק את דלת החדר ואני כלוא בו בלי יכולת לצאת.

את קוצר הראייה ירשתי מאמא שלי. אני מגשש אחר המשקפיים שעל השידה ומרכיב אותם. עכשיו מתבהרים תווי החדר ואיתם שבים הרציפות והזיכרון. אני שומע קולות דיבור רם וחגיגי ונזכר שהשארתי את הטלוויזיה פתוחה בסלון ואת המזגן סגור. על פי השאגות אני מבין שמשדרים בשידור חוזר את התיקו המאכזב בדרבי של מנצ'סטר. זו פעם ראשונה שצפיתי בדרבי בלי אבא. נהגנו להיערך למשחקים האלה כמו לקראת הפנינג ענק או מופע רוק בפארק. אבא לבש את חולצה מספר שבע של קנטונה ואני את מספר שתיים של גארי נוויל. על צוואר הטלוויזיה כרכנו צעיף אדום ועל קודקודה חבשנו כובע צמר שעליו סמלי הקבוצה. על השולחן שמנו צלחות עם כמה מיני פיצוחים ובקבוקי בירה קרים, אשר הגירו זיעה ירוקה. אבא גילגל סיגריה עם גראס באצבעות מיומנות והעביר מיד ליד.

דאגתי תמיד להזמין כמה מחברי או מבני כיתתי כדי להתגאות באחווה החברית חסרת הגבולות שביני לבין אבא, לראות את החברים נצבטים מקנאה ומתמסטלים ממציצה או שתים מהסיגריה.

פעם אפילו הרחקנו עד לפאב בהרצליה שמשמש כמועדון מעריצים של הקבוצה. הזמנו צ'יפס ובירה בקנקני ענק, שרנו שירי אוהדים עם האחרים וראינו את ויין רוני מבקיע במספרת על שלושה מסכי ענק, וכשהסתיים הערב הארוך והמרגש לקחנו איתנו טרמפ, עד לתחנה המרכזית, אוהד קולני וססגוני בלבושו, שענה יותר על הסטריאוטיפ של אוהד בית"ר מאשר של אוהד יונייטד, ושמדי משחק עושה את הדרך להרצליה באוטובוסים או בטרמפים מבאר טוביה, שם הוא גר.

אבל הערב אבא ישן אצל לינדה, החברה הכי טובה של אמא. לפני כשנה, אחרי שאמא מתה במפתיע, הפכה הידידות שבין אבא ללינדה לתלות מובנת, כאילו ראה אבא בלינדה המשך מסוים, דומה עד כמה שרק ניתן, של אמא. עם הזמן ראיתי איך מבצבצים ביניהם גילויי חיבה גופנית שבין גבר לאישה, ואחריה התשוקה הבלתי נמנעת, וכבר כמה חודשים שאבא ישן אצלה כמעט מדי לילה ואני חופשי לעשות בדירה כרצוני.

אבא לועג תמיד להורים המטומטמים שבמקום לסמוך על חושיהם נזקקים לספרי פסיכולוגיה כדי לדעת איך לגדל את הילדים שלהם, ונוהג מתוך התרסה לשתף אותי בתכנים בוגרים ואפלים, שמרבית ההורים מסתירים מילדיהם. כך למשל צפינו יחד, כשהייתי רק בן שתים־עשרה, באורגיית המין והאוכל שבסרט "הזלילה הגדולה", ובסרטים שבוחנים את מושג האלימות של מיכאל הנקה, ולמרות זאת אבא לא דיבר איתי אף פעם על הזוגיות החדשה בחייו. אבל לינדה הזמינה אותי צהריים אחד למסעדת תבשילים אהובה עלי, הציגה אותי בפני בעלת המקום, הקיפה אותי במבטים מפלרטטים, חזרה ואמרה: "נכון שהוא חתיך?" הניחה את ידה על ידי, שתקה, גימגמה, נעצה בי עיניים דומעות, קינחה את האף, הציתה סיגריה, ולבסוף דיברה ברגש רב, והשקר הסריח מכל מילה, היא אמרה ששום דבר לא יכול לבוא במקום האהבה היפה והעמוקה שהיתה בין אבא לאמא, ושאבא והיא מחבבים מאוד זה את זה ומאוחדים באהבה גדולה לאמא ולי. פתאום גיליתי שיש לה וריד על הצוואר שמתנפח כשהיא מדברת. עקבתי אחריו עד שהיא סיימה לדבר וחזרתי הביתה מדוכא.

אמא שלי מתה בשנתה, ללא שום מחלה ידועה או רמז מקדים להסתלקותה. גם התיק הרפואי שלה לא היה מגלה דבר. הוא היה בטח רגיל וטיפוסי לגילה. במהלך השנים שמעתי אותם מדברים זה עם זה על הבדיקות שלהם. כולסטרול גבוה, טריגליצרידים גבוהים, לחץ דם לא יציב, ולאמא גם אלרגיה לקרדית האבק ולחתולים. אמפיזמה, בשלביה הראשונים, בגלל הסיגריות. מעט ענייני נשים: רירית רחם הפוכה, מיומות לא מסוכנות ברחם, ושומה טרום־סרטנית בכף הרגל שהוסרה בניתוח.

הכול התחיל בשפעת רגילה. כשחלפו סימני השפעת היא נותרה עם שיעול יבש וטורדני והמתינה בסבלנות שיעבור. כשראתה שהשיעול לא עובר הלכה לרופאת המשפחה. הרופאה הקשיבה לריאות ופסקה שהן נקיות והוסיפה שהווירוסים של היום עמידים ועקשניים יותר מהוריהם בני הדור הקודם, וליתר ביטחון המליצה על סירופ מכייח. ואז, פתאום, ללא שום היגיון, החום שלה שוב עלה ואיתו הופיעו קוצר נשימה וסחרחורת עזה. אמא החליטה שהתסמינים האלה הם על רקע חרדתי, לקחה קסנקס ומיד לאחר מכן שני אקמול ונכנסה למיטה. מכיוון שהתקשתה להירדם לקחה גם כדור שינה, אולי שניים, ואולי בעצם יותר. אף אחד מאיתנו לא ראה וידע. אבא ישב עד שעה מאוחרת על ענייני העבודה שלו באוניברסיטה. לפנות בוקר, כשנכנס למיטה, ראה שהיא קפואה ולא נושמת והוא מיהר נבעת להזעיק אמבולנס. אחר כך העיר אותי. אני לא אשכח את מראה פניו.

גוחן מעלי, מלטף את לחיי, לוחש את שמי בעדינות ובחמלה, כאילו שחזרתי להיות ילד והזעקתי אותו אל מיטתי בגלל חלום רע, פניו חיוורות, פיו פעור, על מצחו אגלי זיעה, שערו וזיפי פניו לבנים כולם, כאילו הלבין במהלך שנתו או כאילו שאני מביט בתשליל של תמונתו.

בארבע לפנות בוקר נקשו בדלת שני פרמדיקים. אחד מהם מיהר להניח סטטוסקופ על החזה של אמי, אחר כך האיר בפנס אל תוך אישוניה, הפטיר משהו לחברו, אשר פרק מכתפו מכשיר לעיסוי לב אוטומטי, הוציא מתיקו מזרק אדרנלין, קילף את הכיסוי ונעץ אותו בחזה של אמא והחל להנשים אותה. הוליווד גבתה את ליטרת האשליה. ציפיתי שהחזה של אמא ינתר, ששיעול דמי יפרוץ מפיה, שהיא תתחיל לחרחר ושוב לנשום, אבל הגוף של אמא נותר דומם. אימה הכתה בשנינו. אחד הפרמדיקים עשה בידיו תנועה של חוסר אונים וצער, הביט בשעונו, והתיישב לכתוב דוח פטירה. אור בוקר אפרורי פשט בחדר. הזמן והכאב קפאו ונדחסו אל תוך כמוסת זיכרון. אחד הפרמדיקים הזעיק את המשטרה, מסתבר שככה עושים תמיד כשהמת מת בבית. נכנסו שני שוטרים. אחד חקר — שאל את אבא כמה שאלות והתיישב גם הוא למלא איזה טופס, והשני בחן את הרהיטים ואת הבית כמו מי שבא לשכור או לקנות את הדירה. הפרמדיקים השכיבו את אמא על אלונקה והוליכו אותה בחדר המדרגות. הלכתי איתם גם אני. ריק ומרוחק, זר, צופה במעמד שאני חלק ממנו. במישורת שבין הקומות באה מולנו השכנה המבוגרת המופקדת על ועד הבית. שיערתי שהקדימה לצאת לסופר לקניות, כי מתוך תיק רשת ביצבצו קרטון חלב וכמה לחמניות ריחניות. מבטה הנבעת של השכנה ריצד על פני האלונקה ושפתיה נעו מבלי להפיק מילים למראה פני אמא המכוסות בסדין. היא הצטדדה כדי לאפשר לנו לעבור. כשחלפנו לידה נשמטה ידה של אמא מהאלונקה והתנדנדה קדימה ואחורה, ונדמה היה כאילו הנפטרת מבקשת ללחוץ את ידה של השכנה לפרידה או להפקיד בידה צ'ק המיועד לוועד הבית.

ברחוב ניצב אמבולנס בחניה כפולה. כמה שכנים כבר הסתובבו סביבו וריחרחו לדעת מה קרה. על האמבולנס היה כתוב "אמבולנס נועם" ונדמה היה לי כאילו יש בכך רמז אירוני לכתובתה החדשה של אמא ואולי גם לטיב החיים שמצפים לה שם.

כמעט שנה עברה מאז שמתה אמי. העולם חשף את פרצופו האמיתי. סביבי ראיתי כעת רק חולי, כיעור, בערות ומוות, וגרוע מהאדישות — הרחמים.

נדמה היה לי שמרגע שאני יוצא לרחוב מלווה אותי מקהלת מבטים וקולות: הנה הולך זה שאמו מתה. הנה ממתין במעבר חציה היתום. הנה קונה פיצה זה שאמו התפגרה.

ראיתי מדי פעם את אבי מביט בי בעין בוחנת וחשדנית, תוהה, כאילו הוא מנהל איתי תחרות, אם היעדרה אמנם מוחשי לי, ולמי היא חסרה יותר.

ואני, מתחת למסווה הקהות והרגילות התגעגעתי אליה לא פעם. פינות רבות בבית אצרו בתוכן את דמותה: מתהלכת במטבח, מבשלת, יושבת מול המחשב, מדברת בנייד, לוקחת עיתון ומסתגרת בשירותים, צוחקת צחוק מפתיע, רם ומבעבע, כמו בתרגילי פיתוח קול לשירה אופראית, כועסת, רבה עם אבא, מתהלכת עם מגבת על הראש לאחר חפיפה, קוראת ספר על הספה בסלון, מכורבלת במיטה, משקפי הטלוויזיה על חוטמה, צופה באחת הסדרות האהובות עליה בנטפליקס, מעשנת במרפסת המטבח כדי לא להסריח את הבית, וגם מפליצה.

אבל — באורח טבעי, אני מניח, עבור מרבית האנשים הצעירים — כמעט אף פעם לא מצאתי את עצמי מהרהר בה מתוך עצמה, חושב על האדם שהיתה, אישה צעירה עדיין, שחייה נקטעו ללא שום התראה, וודאי שלא מצאתי את עצמי טרוד ומטיל ספק בנסיבות מותה.

קמתי מהחדר לסלון, הדלקתי את המזגן, סגרתי את הטלוויזיה והלכתי למטבח. השעון שמעל למקרר הראה ארבע ועשרים לפנות בוקר. לקחתי מהמקפיא קופסת גלידה של בן אנד ג'ריס, הצטיידתי בכף מרק ולא הפסקתי לנבור ולאכול עד שגמרתי את הקופסה והשלכתי אותה לפח. כעת היתה הבטן שלי תפוחה וצמיגית. תופפתי עליה מקצב מהדיסק החדש של קנדריק לאמאר והלכתי לחדר השינה של הורי, כדי להביט בעצמי במראה הארוכה שבארון הבגדים המאפשרת לראות את הגוף כולו.

בחנתי את עצמי מלפנים ומהצד ושוב מלפנים ושוב מהצד. הלכתי ונעמדתי על המשקל של אמא.

האבלים נוהגים לרזות, אבל אני, מאז שאמי מתה, שמנתי בארבעה קילוגרם. מרביתם נספגו בבטן והשאר בשדיים שתפחו ורטטו קלות כשהתנועעתי, כמו שדי נערה שעירה. סיכמתי עם עצמי בסיפוק שהגוף העכשווי, המכריס קלות, המוזנח והעייף, האנדרוגיני, מוצא חן בעיני יותר מאשר הרזון המוחלט שאפיין אותו קודם, וגם יותר מן האפשרות להיות עוד אחד מבעלי הגופים התפוחים והשריריים שנראים כאילו יצאו מהסרט הנע של מכוני הכושר. חשבתי: אני בדרכי לקבל את הגוף של אבא שלי. במתאר הנפש יותר קשה להבחין, אבל גם בה אני ודאי דומה לו הרבה יותר מכפי שאני מוכן להודות.

על המיטה של הורי רבצה מישהי שלא זכרתי את שמה ושכחתי את הימצאותה בדירה. היא היתה שרועה על בטנה ועיינה באלבום תמונות החתונה של הורי. במהלך השנים הורגלתי לראות אנשים שונים שנשארו ללון בבית שלנו ואפילו התארחו בו, ללא שום הכנה, ללילה או לימים מספר, ולפעמים אף לשבועות אחדים, וטיפחתי גאווה על אופיים הבוהמי של הורי, וליתר דיוק של אבי. לא פעם קרה שהוא יצא לקנות חלב או לחם וחזר עם תייר שחוצה את המזרח התיכון על אופניים או בהליכה על הידיים, או עם חסר בית בעל אישיות מסקרנת.

כך עברו דרך דירתנו הקטנה קומוניסטים ומצפניסטים, הלומי קרב וגולים פוליטים בעיני עצמם. לפעמים היה זה לשעה ארוכה של פטפוט על כוס קפה, ולפעמים אימצנו לנו דייר משנה, כמו אותו עובד ירקנייה ערבי שלא מצא מי שישכיר לו דירה, ואבא, שכיהן אז כוועד הבית, שיכן אותו בהסתר בחדר הכביסה שעל הגג, שהמפתחות שלו היו אז בידיו.

הנערה הזו הגיעה לפני כמה ימים. היא מיעטה לדבר, סיפרה שהיא ממושב בצפון הארץ. אביה רופא בכיר בבית חולים בעמק, אמה יועצת חינוכית, והיא בדיוק חזרה מהודו. מתישהו הסתודדנו רק שנינו, במרפסת.

היא חקרה אותי לגבי בית הספר בו למדתי וביקשה לדעת אם התגייסתי, וכששמעה ממני שלא, רצתה לדעת מהי הסיבה ומה סדר היום שלי וטיב יחסי עם הורי. כששאלתי אותה עליה, סיפרה שאביה נהג לאנוס אותה ואת אחיה כשהיו קטנים, ובימים אלה מתנהלת חקירה נגדו במשטרה וגם נגד אמה ששיתפה איתו פעולה. ונדמה היה לי שהיא חולה בנפשה וממציאה דברים.

אחרי כמה דקות היא תיקנה את גרסתה ואמרה שכל מה שסיפרה לי הוא מומצא ודמיוני, ושבבית הספר למשחק בו היא לומדת הטילו עליהם משימה לשחק דמות שונה מאישיותם, ושבכוונתה להיות שחקנית תיאטרון גדולה, כמו יעל בר־זוהר וחנה רובינא. כך בדיוק, על פי הסדר הזה. וכי עוד יומיים מתפנה חדר בדירה שכורה שאליה היא מתכוונת להיכנס וביקשה את הסכמתי להתארח אצלנו עוד יומיים.

היומיים הפכו לשבועיים והיא עדיין כאן. ונדמה שהיא מרגישה בנוח. היא משתמשת במוצרי המזון שבמקרר, במרכך השיער ואפילו במכונת הגילוח שלי. עושה מקלחות ארוכות שמותירות אותי בלי מים חמים.

ערב אחד, כשהתמסטלנו, מצאנו את עצמנו במיטה, מתמזמזים בלהט. ניסיתי לחדור לתוכה אבל לא הצלחתי, תהיתי אם זה מפני שהיא בתולה או שאולי היא יבשה ואני נחפז מדי ולא מנוסה, ואולי גם ניסיתי לדחוק אותו לחור הלא נכון. שקעתי בדכדוך. פתאום היא ירדה ומצצה לי ונדמה היה לי שהיא עושה את זה כדי לנחם אותי. גופי המופתע נעתר לה והתיז זרע, התעוות והמשיך למלא את פיה בגלוני זרע עד שפסק, והיא רצה עם פה סגור אל הכיור שבחדר האמבטיה לירוק אותו, חזרה והבזיקה אלי חיוך תם ומקסים.

מאז לא חזר הקסם על עצמו ותהיתי אם זה בגללי או בגללה.

באחד הימים שלאחר מכן, כשחזרתי מבחוץ, תפסתי אותה ואת אבא שלי יושבים זה ליד זה על הספה ומדברים, והיה משהו באופן הישיבה של שניהם ובאופן בו השתתקו שגרם לי לחוש שקורה ביניהם משהו, ושייתכן שהיא מצצה גם לו, הכניסה את האיבר הזקן והמקומט, הנבול, אל פיה הצעיר, ולעסה אותו עד שמילא גם הוא את פיה בזרע זקן ודליל. כל זה עורר בי משטמה לא מוכרת לאבי, ומצאתי את עצמי תוהה, מתרעם, איך הוא לא השגיח על אמא בזמן שהיתה חולה, שהרי אם הוא היה הולך באותו לילה אחת לכמה זמן לבדוק את שלומה, היה מספיק להזעיק אמבולנס ואפשר היה להציל אותה. ואם הוא לא נהג כך האם זה משום שהם היו באחד מאותם ריבים מטופשים שלהם בהם כל אחד מתבצר צודק בעצמו, או שזה רק משום שאבא אמנם היה טרוד במאמר מדעי שהקשה עליו במיוחד, ואולי הוא השתעשע באותן שעות קריטיות במחשבה הפלילית, אבל גם האנושית כל כך, שהיא תמות, תדעך, תתאדה מהחיים שלו.

נשכבתי במיטה ליד הנערה המתארחת בדירה והבטתי יחד איתה באלבום תמונות החתונה של הורי: אמא עטויה הינומה, אוחזת זר פרחים, ואבא בחליפה מיושנת ומצחיקה לידה, ונדמה שהוא לא יודע מה לעשות עם ידיו. אבא, סבא והרב שהשיא אותם רכונים מעל הכתובה. שולחנות האוכל. שורת מגשים שעליהם קציצות דג, שזיפים ממולאים, פולקעס שנעטפו בנייר כסף, קערות אורז וירקות מוקפצים ופירות קיץ: ענבים, שזיפים, אפרסקים, חבורות המוזמנים לפי קטגוריות שונות. משפחה, חברים, שכנים, והחופה: אבא מקרב את כוס היין אל שפתי אמא, ושוב אבא, רגלו מונפת לנפץ את הכוס. נזכרתי שאמא סיפרה לי שכשהייתי קטן, באותו גיל פלאי בו נדמה לכולנו שנולדנו עם לידת הזמן והעולם, ודיפדפתי באלבום תמונות החתונה וראיתי שם את כולם מלבד את עצמי, שאלתי את אמא, "ואיפה אני הייתי אז?" ואמא ודאי התמוגגה ואימצה אותי אל גופה כאילו הייתי התינוק הגאון והמתוק שלה. פתאום הבחנתי בתמונה ישנה ולא מוכרת לי. נער כבן עשר, שכבר ידעתי שזה אבא, מחזיק בידה של ילדה שמנה וחסרת הבעה שלא ראיתי אף פעם, ולמרות שהילדה גבוהה מאבא נדמה שאבא הוא זה שמוביל אותה. נזכרתי שאבא סיפר לי על אחותו שנולדה שונה ועל כך שנאלצו לאשפז אותה במוסד.

ופעם אבא ואמא התווכחו ביניהם. אמא חשבה שאבא צריך לקחת אותי לבקר את הדודה השונה שלי, ואבא, שוודאי לא רצה להכביד עלי, התנגד. תהיתי אם זו היא, והוספתי וחשבתי שהלוואי שהיתה לי אחות, ואפילו אחות משונה כזו, שהייתי יכול לדבר באוזניה על אמא — עדיף מאשר להיות בן יחיד.

השתוקקתי לגראס. בקופסת הטבק הקטנטנה שאבא מחביא באחד מארונות המטבח, מאחורי המיקסר, עוד נותר קצת עשב. גילגלתי סיגריה ועישנתי במנוחה. נזכרתי בהלוויה של אמא. אבא נקרא לזהות את אמא בחדר הטהרה, כנהוג. כשהוא יצא משם היו הפנים שלו צהובות, כשל מי שחלה בצהבת, ושפתו התחתונה רעדה, פירכסה. הסתבר שאנשי החברה קדישא התבלבלו וזו היתה מישהי אחרת. המחשבה שעל האלונקה, מעליה היינו עומדים וממררים בבכי ונושאים דברי הספד, היתה שוכבת אישה אחרת, אותה היינו משליכים לבור הקבר של אמא, וכעבור חודש שמים מצבה עם שמה של אמא וציון שנות חייה — המחשבה הזו עדיין מעוררת בי פלצות. המתנו שעה ארוכה עד שהמתים הושבו איש למשפחתו. אז התחיל טקס ההלוויה. אבא הוציא מכיס מכנסיו נייר מקומט שנראה כמו דף קניות למכולת, והקריא ממנו בנימה מחויכת ובקול שבע רצון. הוא סיפר איך הם נפגשו בקו עשרים וארבע כששניהם למדו באוניברסיטה. אמר שהיא היתה חברתו הטובה ביותר. אז עבר לפאזה של המשורר והפילוסוף שבאיש המדע וסיפר שהחוקרים גילו שבסביבת חור שחור הזמן מתעקם ונשבר, וכי על ספו של החור השחור הזמן עוצר מלכת. וכי הוא מאמין שהוא ואמא עוד ייפגשו. האנשים הביטו בי, מצפים שגם אני אומר משהו. והאמת היא שכתבתי דברי פרידה, אבל באותו רגע החלטתי שאבא כבר מיצה את כמות הצביעות והגועל־נפש שמותרים למי שנשאר בחיים, והחלטתי לא להקריא.

אז התחיל מסע ההלוויה והסתבר שטומנים את אמא ליד הגדר וסמוך לכביש, בקבורה בקומות, מפני שאנחנו לא עשירים וזו קבורה זולה יותר. הקברנים מתחו ידיים והכניסו את אמא לאחת המגירות העליונות בארון הבטון העצום. סלסוליו ותחינתו של החזן ויפחת הבכי של האבלים נבלעו בנהם המכוניות השועטות בדרכן לכביש האגרה, דבר שהעצים בתוכי את תחושת האפסיות שהמוות מביא איתו. הסתכלתי מסביב וחשבתי: זה הבית החדש של אמא. זו הכתובת החדשה שלה. שורות של מתים ששוכבים זה ליד זה על הגב. הגוף שלהם מרקיב ומעליהם השמים המחורבנים האלה שנמשכים עד האינסוף, אותו אינסוף שהשכל לא מסוגל לצייר ולהבין אותו.

חרדה מוזרה אחזה בי שמשהו בחומר דפוק הפעם ובגלל זה המחשבות הקודרות האלה. נדמה היה לי גם שמשהו השתבש בפעילות המוחית שלי ושהברז שמופקד על המילים והאותיות וההברות החל לדלוף פתאום וכי הדליפה המילולית הזו עומדת לשגע אותי, כמו עינוי סיני. הנערה פתאום היתה שוב לידי, על המיטה בחדרי. היא הושיטה יד לסיגריה עם הגראס, כאילו שאנחנו חברים והיא רכשה לעצמה זכות שימוש בבית שלי וכעת גם בגראס שלי. זעם עיוור ונחוש אחז בי. אמרתי לה: "תלכי מכאן. תקומי ותלכי מכאן." היא העמידה פנים מיתממות ושאלה: "עכשיו, באמצע הלילה?" זינקתי אל צווארה, אחזתי בו והתחלתי לחנוק אותה. היא חירחרה ובעטה בי כדי להרחיק אותי, אבל הייתי חזק ממנה. תחושת הכוח שיכרה אותי ונעמה לי. לפתתי אותה בחיבוק, השכבתי אותה על בטנה, וריתקתי אותה למיטה. היא חדלה להיאבק בי בחלק גופה העליון ורק הקפיצה מדי פעם את ישבנה, אבל זה רק הגביר את הנאתי, למרות שהתקשיתי לפענח אם היא מנענעת את אחוריה כדי לסלק אותי מעליה או שזה חלק מהירקמותה של היענות. ואולי רק העמדת פנים של היענות כדי להיחלץ ממני.

ראשה, שהיה כבוש במיטה, נח כעת על צדו. בחנתי את פניה. את האף הגרום, הארוך מעט, את הסנטר החזק, הגברי כביכול, ושוב תקפה אותי אותה תחושת בלבול ותהייה מוזרה על הדומה והשונה בין גברים לנשים, מלבד איברי המין כמובן. תחושה שהובילה אותי לתמונת דמיון בה שתי הזהויות מותכות לזהות אחת, אנדרוגינית, ולהרגשה מוזרה שאני שוכב על גבר.

היא קפאה כשקילפתי את מכנסיה ואת תחתוניה, חילצתי את הזין מהתחתונים, מיששתי באצבעותי אחר החור שלה והחדרתי אותו. החור היה רך ולח ורחב מכפי ששיערתי וזכרתי. לרגע נבהלתי שחדרתי לפי הטבעת. התנועעתי פעמיים והתפרקתי אל תוכה. התזת הזרע היתה כל כך נמרצת וארוכה, עד שנבהלתי כי בטעות השתנתי אל תוכה. היא נעזרה ביד כדי להגמיר את עצמה. זה היה מתוק וחריף מכל מה שידעתי עד כה, אבל לא כך מהומת הרגשות שעטה עלי. פתאום הייתי משוכנע שחדרתי לפי הטבעת שלה. היא התיישבה והציתה לעצמה סיגריה וחייכה אלי בקרבה כאילו זה היה זיון רגיל, נועז אולי מעט מהרגיל, ולא מעין אונס או פלישה בדרך אסורה אל תוך גופה. לא יכולתי לשאת יותר את עומס הרגשות ואת מורכבותם. הרגשתי אשם. הרגשתי כאילו חשפתי סוד אפל מתהום הנפש. נדמה היה לי שאני עומד לצרוח ולדפוק את הראש בקיר. רציתי לדבר עם אמא. התמונה שלה מילאה לי את העיניים. חשבתי שהגעגוע הזה יהרוג אותי. טילפנתי באצבעות רועדות לאבי. הוא נשמע ישנוני ומודאג. "כן ילד. הכול בסדר?" קולי נסדק. התפורר. אמרתי רק, "בוא." שמעתי כוס מתנפצת. חשבתי, זו בטח כוס המים שהוא שם כל לילה על הכוננית שליד המיטה. "מה קרה?" הוא שאל, בהול. רציתי לצרוח: רוצח. רצחת את אמא. אבל רק אמרתי שוב, "בוא," וניתקתי. היה הכרח להימלט מהבית. התלבשתי, והיתה לי הרגשה מוזרה כאילו אני מלביש מישהו אחר, חלול, שמתגורר בתוכי. הטלפון צילצל. זה ודאי היה אבא. לא עניתי. בכוונה.

יצאתי לרחוב. מישהו שייט חלף על פני באופניים ישנים עם מנשא, ארגז ירוק, שהושאל מאחת המכולות. ליד הספסל, עליו מניחים מדי פעם תושבי השכונה בגדים שאינם נזקקים להם יותר, עצר והחל לפשפש ולנבור בין הבגדים. בקצה הרחוב ניצב בית הכנסת, מואר גם בשעה המוקדמת הזאת. חשבתי: כשאחלוף על פניו ודאי יצא אלי החב"דניק הבוהמיין שמחליק לעתים על סקטים כשזקנו ופאותיו מתבדרים ברוח, ויציע לי להיכנס לשיעור גמרא או קבלה (שנערכים תמיד, כך שמעתי, בשעות המאוחרות של הלילה), או להצטרף לתפילת שחרית, והפעם אני איעתר, אכנס אל תוך מהומת המלמול והפלפול, אתיישב בינות לחניכים האחרים, ארכין את ראשי אל התלמוד ואנדנד את ראשי קדימה ואחורה עד שאשכיח מעצמי את הכול. עטלף חלף מעלי, הנמיך וצרח, ונדמה היה לי שהוא מתכוון לנעוץ את רגליו במצחי ולעקור אחת מעיני. הנמכתי את קומתי והלכתי כפוף, נושא את ידי למעלה כמגן בפני הציפורים האחרות. במרפסת הבית ממנו ברחתי עמדה בדמיוני הנערה חסרת השם אותה תקפתי, וצעקה: "אונס. תעצרו אותו. אונס שלא כדרך הטבע." האותיות הלטיניות שהרכיבו את תמונת הגרפיטי, בגינה הציבורית שלפני, התפרקו והפכו לפנים של אמי. נדמה היה לי שהיא מדברת אלי וקוראת לי לבוא אליה ולהסתתר בתוכה וכי אני הולך ונבלע בתוך הקיר.