עם בוא השקיעה

 פרק 1 כיום

השחר הפציע, ורוד כוורד, צובע את ההרים המכוסים בשלג בגוון עדין. דישונים השמיעו קולות רמים כששחו בערפילים במהלך טיול הבוקר שלהם, והתרנגול קרא את קריאת ההשכמה העיקשת שלו.

בודין לונגבואו נהנתה ממה שנותר מהקפה שלגמה, ונעמדה ליד דלת המטבח כדי להביט במה שהחשיבה כתחילתו של יום מושלם בחודש נובמבר, ולהקשיב לצליליו.

הדבר היחיד שהיה יכול לשפר עוד את יומה הוא שעה נוספת. עוד כשהייתה ילדה הצטערה על כך שאין ביממה עשרים וחמש שעות, ואפילו רשמה לעצמה מה הייתה משיגה בשישים הדקות הנוספות.

מאחר שסיבוב כדור הארץ לא סיפק לה את השעה העודפת הזאת, היא פיצתה על כך בזה שלעיתים נדירות בלבד ישנה אחרי חמש וחצי. עד שהשחר הפציע, היא כבר הייתה מסיימת את מטלות הבוקר — מקלחת, טיפוח, התלבשות, בדיקת אי־מיילים, מסרונים ואכילת ארוחת בוקר — יוגורט עם גרנולה, שהיא משכנעת את עצמה לחבב, ללא הצלחה במשימה — תוך כדי בדיקת לוח הזמנים בטבלט שלה.

מאחר שלוח הזמנים כבר חקוק במוחה, הבדיקה לא הייתה נחוצה, אבל בודין האמינה בגישה יסודית.

כעת, כשהחלק של טרום השחר מאחוריה, היא יכולה להקדיש כמה דקות להנאה מקפה הבוקר שלה — אספרסו כפול, כוס מלאה חלב ונתזי קרמל, שהבטיחה למבקר הפנימי שבתוכה לוותר עליהם, בסופו של דבר.

שאר בני הבית יתקבצו בקרוב; אביה ואחיה יגיעו מבדיקת העדר ומפיקוח על תחילת העבודה של פועלי החווה. בודין ידעה, שמאחר שזה היום החופשי של קלמנטיין, אימא שלה תשייט לתוך המטבח בעליצות ותכין באופן מושלם ארוחת בוקר משביעה כנהוג בחוות מונטנה. לאחר האכלת שלושה גברים, מורין תשליט סדר במטבח לפני שתשייט לכפר הנופש בודין, שם היא משמשת מנהלת המכירות.

מורין בודין לונגבואו הייתה פלא מתמיד בעיני בתה.

בודין, לא רק שהייתה בטוחה לגמרי שאימא שלה לא מייחלת בפועל לשעה הנוספת הזאת בבוקר, אלא שברור לגמרי שהיא לא זקוקה לה כדי לדאוג שהכול יתבצע; לתחזק נישואים יציבים, לעזור לנהל שני עסקים מורכבים — בחווה ובכפר הנופש — וכל זה תוך כשהיא ממשיכה ליהנות מהחיים במלואם.

בעודה מהרהרת בכך נכנסה מורין פנימה כרוח סערה. שערה הקצר בגוון אגוז קלוי עיטר פנים נאות כניצן ורד. עיניה הירוקות ומלאות החיים חייכו אל בודין.

"בוקר טוב, תינוקת שלי."

"בוקר טוב. את נראית נהדר."

מורין החליקה את ידה על מותניה הצרים ועל שולי השמלה בצבע ירוק־חורש. "יש לי היום פגישה מארץ הפגישות. אני חייבת לעשות רושם."

היא פתחה את דלת האסם הישנה שהובילה למזווה, והורידה מהוו סינר קצבים צחור.

לא שאיזו טיפת שומן קותלי חזיר סוררת תעז לנחות על שמלתה, חשבה בודין.

"את מוכנה להכין לי קפה לאטה?" ביקשה מורין כשקשרה את סינרה על מותניה. "אף אחד לא מכין קפה טוב כמוך."

"בטח. יש לי הבוקר פגישה עם ג'סי," אמרה בודין, מתייחסת למנהלת האירועים של כפר הנופש זה שלושה חודשים, ג'סיקה באזוב. "בקשר לחתונה של לינדה סו ג'קסון. לינדה סו צפויה להגיע בשעה עשר."

"מממ. אבא שלך סיפר לי שרוי ג'קסון מקטר בפאב על הסכום שעולה החתונה של הבת שלו, אבל אני יודעת בוודאות שאימא של לינדה סו נחושה לעשות כל מה שאפשר להצלחת החתונה ויותר מזה. היא הייתה שולחת את הנערה הזאת למזבח לקול שירת מלאכים לו יכולנו לספק לה את זה."

בודין הרתיחה במומחיות את החלב לקפה. "תמורת מחיר הולם, ג'סי בטח תוכל לארגן גם את זה."

"היא עובדת ממש טוב, נכון?" מורין החלה לטגן את קותלי החזיר במחבת ענקית שהניחה על כיריים של שמונה להבות. "אני מחבבת את הבחורה הזאת."

"את מחבבת את כולם." בודין הושיטה לאימא שלה את הקפה.

"החיים מאושרים יותר ככה. אם מחפשים, אפשר למצוא בכל אחד משהו טוב."

"אדולף היטלר," אתגרה אותה בודין.

"טוב, בעקבות מה שהוא עשה, שרטטנו את הקו הברור ביותר שאסור אי פעם לחצות שוב. זה דבר טוב."

"אין עלייך, אימא." בודין כופפה את קומתה הגבוהה במיוחד — כבר כשמלאו לה שתים־עשרה, היא הגיעה לגובה של אימה, מטר־חמישים־ושמונה, וגבהה מאז בעוד שנים־עשר סנטימטרים — ונשקה ללחייה של מורין. "יש לי מספיק זמן לערוך את השולחן לפני שאני הולכת."

"אוה, מותק, גם את צריכה לאכול ארוחת בוקר."

"אכלתי יוגורט."

"את שונאת יוגורט."

"אני שונאת יוגורט רק כשאני אוכלת אותו, וזה טוב בשבילי."

מורין נאנחה, הוציאה רצועות בשר לצלחת בצד והכניסה נוספות. "נשבעת לך, לפעמים אני חושבת שאת אימא יותר טובה לעצמך ממה שאני הייתי לך אי פעם."

"את האימא הכי טובה שיש," חלקה עליה בודין והוציאה ערמת צלחות מהארון.

היא שמעה את הרעש שניות אחדות לפני שהדלת האחורית נפתחה. הגברים בחייה התקבצו פנימה בלוויית זוג הכלבים שלהם.

"נקו את המגפיים, אם לא אכפת לכם."

"אוה באמת, ריני, כאילו אנחנו שוכחים את זה אי פעם." סאם לונגבואו הסיר את כובעו. איש לא הסב לשולחן של מורין כשכובעו לראשו.

הוא עמד מתנשא לגובה מטר־שמונים־ושמונה, הרוב רגליים, גבר נאה ורזה שפסי כסף שזורים בשערו השחור, וקמטי הבעה נפתחים כמניפות בזוויות עיניו החומות, העמוקות.

הניב השמאלי שלו עקום קצת, ובודין חשבה שהוא מוסיף קסם לחיוכו.

צ'ייז, אחיה של בודין, המבוגר ממנה בשנתיים, תלה את כובע הבוקרים שלו על הוו והשיל מכתפיו מעיל עבודה. הוא קיבל מאביו את הגובה ואת מבנה הגוף — כל האחים במשפחת לונגבואו קיבלו את התכונות האלה — אבל את הצבעים ואת תווי הפנים קיבל מאימו.

רורי, הצעיר מבודין בשלוש שנים, שילב בין שני ההורים בשיער חום־עמוק, בעיניים ירוקות מלאות חיים ובגרסה בת עשרים ושתיים של פניו של סאם לונגבואו.

"את יכולה להכין עוד מנה, אימא?"

מורין הרימה גבות מול צ'ייז. "אני תמיד יכולה להכין עוד מנה. מי הסועד?"

"הזמנתי את קאל לארוחת בוקר."

"טוב, אז תוציא עוד צלחת," הורתה מורין לצ'ייז. "עבר זמן רב מאז קאלן סקינר ישב לשולחננו."

"הוא חזר?"

צ'ייז נד בראשו לחיוב לשאלתה של בודין, ושם פניו למכונת הקפה. "הוא הגיע כבר בלילה שעבר. הוא מתארגן בצריף, כמו שסיכמנו. ארוחת בוקר חמה בהחלט תעזור לו."

בשעה שצ'ייז לגם קפה שחור, רורי הוסיף מנות נדיבות של חלב ושל סוכר לקפה שלו. "הוא לא נראה כמו איזה קאובוי מסרט הוליוודי."

"אכזבה לצעיר שלנו," אמר סאם תוך שרחץ את ידיו בכיור השירות. "רורי קיווה שהוא יסתובב עם דורבנות מצטלצלים, רצועת כסף סביב כובעו ומגפיים מצוחצחים."

"אין לו שום דבר מאלה." רורי הגניב לפיו כמה רצועות בייקון. "הוא לא נראה שונה בהרבה מהיום שעזב. מבוגר יותר, אני מניח."

"הוא מבוגר ממני בפחות משנה. תשאיר קצת בייקון גם לנו," הוסיף צ'ייז.

"אני מכינה עוד," אמרה מורין בשלווה והרימה את פניה כשסאם רכן לנשק לה.

"את נראית כמו בונבוניירה, ריני. וגם יש לך ריח טוב."

"צפויות לי הרבה פגישות הבוקר."

"אם מדברים על פגישות," אמרה בודין והציצה בשעונה, "אני חייבת ללכת."

"אוה, חמודה, לא תוכלי לחכות להגיד שלום לקאלן? לא ראית את הבחור כמעט עשר שנים."

שמונה שנים, חשבה בודין, ובליבה הודתה כי היא סקרנית לפגוש אותו שוב. אבל... "אני פשוט לא יכולה. מצטערת. אראה אותו בסביבה, וגם אותך," אמרה ונשקה לאביה. "רורי, אני צריכה לעבור איתך על כמה עניינים במשרד."

"אגיע לשם, בוס."

היא השמיעה נחרת בוז ושמה פניה למרפסת השירות, שם הניחה את תיק המסמכים שהכינה למשך היום. "יֵרד שלג אחר הצהריים," קראה, מתעטפת במעיל, בכובע ובצעיף. היא עטתה כפפות ויצאה אל הבוקר הקר.

מאחר שאיחרה בדקה, צעדה במהירות לטנדר שלה. היא ידעה שקאלן חזר, ואף השתתפה במפגש המשפחתי שבו דובר על כך שיעסיקו אותו כסייס ראשי.

הוא היה החבר הכי טוב של צ'ייז מאז ומעולם, ובמחשבותיה התנדנד בין היותו קללת קיומה ובין מושא ההתאהבות הראשון הסודי שלה, בחזרה לקללה ושוב להתאהבות.

היא לא זכרה בדיוק באיזו קטגוריה תייגה אותו כשעזב את מונטנה. כעת, כשנהגה בדרך החווה המתולמת המכוסה בערמות שלג, עלה בדעתה שהוא היה צעיר מרורי ביום שעזב את הבית.

בערך בן עשרים, חישבה, וללא ספק עצבני ומתוסכל מכך שאיבד את כל זכויותיו מלידה. אדמה, חשבה כעת, שאביה קנה מהסקינרים כאשר אביו של קאלן נקלע לזמנים קשים, אם לנסח זאת בנימוס.

האב נקלע לזמנים קשים כי הימר בלי סוף. 'מהמר עלוב ולא יוצלח,' שמעה פעם את אביה אומר עליו, 'ומכור להימורים כמו שאנשים מסוימים מכורים לטיפה המרה.'

לכן, כשקאלן סקינר נשאר עם פחות ממאתיים דונמים משטח האדמה שלבטח אהב, הוא החליט לעזוב ולחפש את מזלו.

לדברי צ'ייז, הוא הצליח די יפה, ולאחרונה אילף סוסים לסרטים.

כעת, כשאביו הלך לעולמו, אימו נותרה אלמנה ואחותו נשואה עם ילד קטן ועם תינוק בדרך, הוא החליט לחזור.

היא שמעה מספיק כדי לדעת, שהאדמה שנשארה ברשות משפחת סקינר אינה שווה את הבעלות עליה בגלל משכנתאות והלוואות שסכומן גדול מערכה. כמו כן, ידעה שהבית עומד ריק מהיום שבו גברת סקינר עברה לגור עם בתה ומשפחתה בבית נאה במיסולה, שם סוואנה ובעלה החזיקו בבעלותם חנות אומנות.

היא ציפתה לפגישה נוספת בתוך זמן קצר, בקשר לרכישת אותם מאתיים דונמים, ותוך כדי נהיגה שקלה אם המגרש הזה יועיל לחווה או אולי דווקא יביא תועלת רבה יותר לכפר הנופש.

אפשר לתקן את הבית, הרהרה, ולהשכירו לקבוצות. או לאירועים. חתונות קטנות יותר, מסיבות גיבוש של חברות, מפגשים משפחתיים.

או לחסוך את הזמן ואת ההוצאות, להרוס את הבית עד היסוד ולבנות אחר תחתיו.

היא השתעשעה באפשרויות השונות עד שעברה מתחת לקשת, שהשלט "כפר הנופש בודין" מתנוסס עליו בלוויית לוגו עלה התלתן.

היא נסעה סביב, ושמה לב לאורות הדולקים בתחנת המסחר, כאשר מי שעבד במשמרת הראשונה התכונן לפתוח את המקום. השבוע הם מקיימים מכירה של אוסף פריטים נייד, שכולל מוצרי עור ואומנות שימושית, מה שימשוך לחנות את התיירים של הסתיו המאוחר. או ימשוך בעזרת צוותי השיווק של רורי לקוחות שאינם אורחים לסעוד ארוחת צהריים ב"אבוס".

היא עצרה מול המבנה הנמוך הארוך, שלאורכו מרפסת רחבה, ובכניסה אליו ניצבת עמדת הקבלה.

הוא תמיד עורר גאווה בליבה.

כפר הנופש נולד לפניה, במפגש שבו השתתפו אימא שלה, סבתא שלה ואם סבתה. קורה ריילי בודין, סבתא שלה, היא שהובילה את המיזם.

מה שהחל כחווה צנועה בסגנון מערבי התפתח לכפר נופש יוקרתי שמציע ארוחות, שירותים אישיים, הרפתקאות, פינוקים, אירועים, בידור ועוד ועוד, הכול ברמה של חמישה כוכבים, על פני שטח של יותר ממאה עשרים אלף דונמים, שמכיל גם את חוות הבקר. וכל זה, חשבה כשיצאה מהטנדר, על רקע הנוף המרהיב של מונטנה.

היא מיהרה להיכנס למבנה, שבו זוג אורחים הסבו מול האש הבוערת באח ונהנו מקפה טרי.

ניחוח סתווי של דלעת וציפורן עלה באפה ומצא חן בעיניה. היא נופפה בידה לשולחן הקבלה, בעודה פוסעת נחרצות אל משרדה להתארגן ליום העמוס. היא עקפה את השולחן כשסאל, הג'ינג'ית העליזה שבודין מכירה מאז ימיהן בבית הספר היסודי, אותתה לה.

"רציתי להודיע לך שלינדה סו בדיוק התקשרה להגיד שהיא תאחר קצת."

"היא תמיד מאחרת."

"כן, אבל הפעם היא מדווחת מראש במקום סתם לא להגיע בזמן. היא קופצת בדרך לאסוף את אימא שלה."

בסיס יומה היציב של בודין נסדק. "אימא שלה מגיעה לפגישה?"

"מצטערת." סאל חייכה חיוך עצוב.

"זאת בעיקר הבעיה של ג'סי, אבל תודה רבה על קריאת האזהרה."

"ג'סי עדיין לא הגיעה."

"זה בסדר. בכוונה הגעתי מוקדם לפגישה."

"את תמיד מקדימה," קראה סאל כשבודין התרחקה לעבר משרדה — המשרד של מנהלת כפר הנופש.

היא חיבבה את המידות שלו. גדול דיו לקיים בו פגישות עם סגל העובדים או המנהלים, אך קטן דיו כדי לשמר בפגישות האלה אווירה אינטימית ואישית.

דרך החלון הכפול שבמשרדה נשקפו שבילי אבן, חלק מהמבנה שהכיל את אבוס ואת חדר האוכל המהודר יותר, ומעבר לו השדות המשתרעים עד להרים.

בכוונה תחילה הציבה את מכתבת עץ האלון הישנה שהייתה של סבתה, כך שתשב בגבה לחלון, למנוע הסחות דעת. היא ריהטה את המשרד בשני כיסאות עור גבוהי משענת, שבעבר פיארו את המשרד בבית החווה, ובספה קטנה — שבעבר הייתה של אימה, וכעת היא שלה לאחר שריפדה אותה מחדש באריג צפוף בצבע כחול קיצי עז.

היא תלתה את המעיל, את הכובע ואת הצעיף שלה על מתלה המעילים שבפינה, העבירה יד על שערה השחור כשל אביה, שאסוף בזנב סוס ארוך לאורך גבה.

היא דמתה לסבא שלה — כך אלמנתו אמרה תמיד. בודין ראתה תצלומים ובהם זיהתה את הדמיון שלה לרורי בודין, שנגזר גורלו למות בווייטנאם עוד בטרם מלאו לו עשרים ושלוש שנים.

היו לו עיניים בצבע ירוק־עז, פה רחב ושפתיים מלאות. שערו השחור היה גלי בעוד שלה ישר כסרגל, עצמות לחייה גבוהות כשלו וכן אפה הקטן הסולד ועורה אירי לבן, שדורש אוקיינוסים של קרם הגנה מפני השמש.

אבל היא אהבה לחשוב שירשה מסבתה את החוש העסקי הזהיר.

היא ניגשה לדלפק שעליו ניצבה מכונת קפה, ולהרגשתה הפיקה קפה נסבל, לקחה ספל מלא לשולחנה, והתחילה לעבור על הערותיה באשר לשתי הפגישות הראשונות של היום.

כשסיימה שיחת טלפון ושליחת אי־מייל בעת ובעונה אחת, ג'סיקה נכנסה למשרד.

כמו מורין, גם ג'סי לבשה שמלה — בצבע אדום עז — ועליה מקטורן עור קצר בצבע שמנת. מגפי העקב בגובה הקרסול שנעלה לא יחזיקו מעמד אפילו חמש דקות בשלג, אבל הם התאימו לשמלה האדומה כאילו נטבלו יחד באותה גיגית צבע.

בודין לא יכלה שלא להתפעל מסגנון הלבוש המרשים.

ג'סיקה אספה לאחור את שערה הצבוע פסים בלונדיניים בפקעת מושלמת, כמנהגה לעיתים קרובות בימים שעבדה. הצבע שמשחה על שפתיה התאים באופן מושלם לצבע השמלה, והלם את עצמות לחייה החדות, את אפה הישר והצר ואת עיניה הצלולות בצבע כחול־קרחוני.

היא התיישבה כשבודין סיימה את השיחה, הוציאה את הטלפון שלה מכיס המקטורן וגללה בו משהו.

בודין ניתקה והזדקפה. "המתאמת של איגוד הסופרים המערביים עומדת להתקשר אלייך בקשר לכינוס בן שלושה ימים ולמסיבת פרדה."

"יש להם תאריכים? מספר משתתפים?"

"מספר משוער תשעים ושמונה. הגעה בתשעה בינואר, עזיבה בשנים־עשר בינואר."

"ינואר הקרוב?"

בודין חייכה. "היה להם מקום אחר, אבל משהו השתבש, אז הם מתאמצים למצוא מקום חלופי. בדקתי, ואנחנו יכולים להסתדר. יש האטה אחרי החגים. נשמור להם את ה'טחנה'. נקצה להם שם חללים לפגישות ולמסיבה ואת מספר החדרים שהיא ביקשה לארבעים ושמונה שעות. המתאמת — מנדי — נשמעה מאורגנת גם אם קצת נואשת. הרגע שלחתי לך, לאימא שלי ולרורי אי־מייל ובו כל הפרטים. התקציב שלהם אמור להספיק."

"בסדר גמור. אני אדבר איתה, אכין תפריטים לארוחות, סידורי הסעה, הצעות לפעילויות וכן הלאה. סופרים?"

"כן."

"אודיע מראש ל'מסבאה'." ג'סיקה תקתקה הערה בטלפון שלה. "אף פעם לא ארגנתי אירוע לסופרים שלא הסתיים בחשבון שמן בבר."

"מצוין בשבילנו." בודין הצביעה על מכונת הקפה הקטנה. "קחי לעצמך."

בתגובה הרימה ג'סיקה את הספל של "כפר הנופש בודין" שתמיד היה בידה, ובו משקה בריאות או מים.

"איך את מסוגלת לחיות בלי קפה?" תהתה בודין ברצינות. "או בלי קוקה קולה. איך את חיה על מים?"

"כי יש גם יין. ויש יוגה, מדיטציה."

"כל הדברים האלה מרדימים."

"לא אם עושים אותם בצורה נכונה. באמת שאת חייבת לתרגל יותר יוגה. ומדיטציה בוודאי תעזור לך לצמצם את צריכת הקפה."

"מדיטציה תמיד גורמת לי לחשוב על כל הדברים האחרים שהייתי מעדיפה לעשות במקום למדוט." בודין נשענה לאחור וסובבה את כיסאה מצד לצד. "המקטורן שלך ממש מוצא חן בעיניי."

"תודה רבה. נסעתי למיסולה ביום החופשי שלי ובזבזתי כסף. וגם זה עיסוק טוב כמו יוגה למוח ולנפש. סאל אמרה לי שלינדה סו תאחר קצת — מה חדש? — ושאימא שלה תבוא איתה."

"ככה הבנתי. נתמודד. הם מזמינים חמישים וארבעה ביתנים לשלושה ימים. ארוחת חזרה, חתונה, קבלת פנים, בעיקרון הם הזמינו את זן טאון יום לפני החתונה בנוסף לשאר הפעילויות."

"החתונה בעוד ארבעה שבועות, ככה שלא נשאר להם הרבה זמן לשנות את התוכניות שלהם, או להוסיף כל מיני דברים קטנים."

זוויות פיה הרחב של בודין התרוממו בחיוך שבע רצון. "פגשת את דולי ג'קסון, נכון?"

"אני יכולה לטפל בדולי."

"מוטב שאת תטפלי בה מאשר... כל אחד אחר," קבעה בודין. "בואי נעבור על מה שכבר יש לנו."

הן עברו על הרשימה מלמעלה עד למטה; לוח זמנים, תזמונים, עיצוב, סידור החדרים, הפינוקים המיוחדים לכלה ולחתן, מסיבת כלה, תפריטים, הסעות, התוועדויות ופעילויות שונות.

אחר כך עברו לדון באירוע של מסיבת חג קטנה יותר בשבוע שלפני חג המולד, כשסאל תחבה את ראשה בדלת.

"לינדה סו ואימא שלה הגיעו."

"כבר נצא אליהן. חכי רגע, סאל? תזמיני בבקשה כמה כוסות קוקטייל מימוזה?"

"עכשיו את מדברת לעניין."

"חכם מצידך," אמרה ג'סיקה כשסאל הציצה שוב פנימה. "תטרחי סביבן ותרככי אותן קצת."

"לינדה סו לא גרועה כל כך. צ'ייז יצא איתה איזה חמש דקות בתיכון." בודין קמה וסידרה את האפודה שלה בצבע חום־כהה. "אבל קוקטייל מימוזה יכול רק להועיל. בואי נתייצב לקרב."

לינדה סו — נאה, חטובה, מסמיקה בקלות — צעדה במבואה כשכפות ידיה שלובות בין שדיה.

"את לא יכולה פשוט לדמיין את זה, אימא? הכול מקושט לכבוד חג המולד, העצים, האורות, אש בוערת כמו עכשיו. וג'סיקה אמרה שהטחנה תזהר בשלל אורות."

"כדאי מאוד שכך יהיה. אני אומרת לך שאנחנו צריכים את הפמוטים הגדולים ההם, לינדה סו, לפחות תריסר כאלה. מוזהבים, כמו שראיתי בירחון ההוא. לא מהזהב הנוצץ, מהזהב הקלסי."

בעודה מדברת, שרבטה דולי על דף בתיקיית החתונות העבה והלבנה.

עיניה הביעו טירוף קל.

"וקטיפה אדומה — אדום־כהה, לא אדום־זוהר — פרושה על השביל מהמקום שהמזחלת נעצרת, במקום הקטיפה הלבנה. אדום יבליט יותר את השמלה שלך. ואני אומרת לך שאנחנו צריכות נבלאית — בשמלת קטיפה אדומה עם אמרת זהב קלסית — שתנגן בזמן שאנשים נכנסים להתיישב."

ג'סיקה התנשפה. "נצטרך עוד מימוזות."

"הבנתי אותך." בודין הדביקה חיוך לשפתיה וחשפה את עצמה למטח האש.

*

בודין הקדישה לחתונה המוזהבת הקלסית ארבעים דקות, ואז נמלטה על נפשה. בשלושת החודשים האחרונים, מאז ג'סיקה מילאה את תפקיד מנהלת האירועים, היא הוכיחה מעל ומעבר את יכולתה בטיפול באימא טרחנית ובכלה־לעתיד הססנית.

בכל מקרה, נקבעה לה פגישה עם מנהל מזון ומשקאות; היא נדרשה לענות על כמה שאלות של אחד מהנהגים שלהם, ורצתה לסמן וי ולהוציא מרשימת המטלות את הדיון עם מנהל התעבורה שלהם.

אורכה של הדרך ההררית המתפתלת, המכוסה חצץ, ממשרדה למרכז הפעילות של המקום היה כשבע מאות חמישים מטרים, אבל ברגע שפסעה החוצה, לאוויר הקר, החליטה שברצונה ללכת לשם ברגל ולא לנסוע במכונית.

כעת הריחה את השלג, והגיעה למסקנה שהוא יחל לרדת לפני שעות אחר הצהריים. אבל לעת עתה, השמיים היו עדיין בצבע כחול־בהיר מתחת לעננים המתקבצים אט־אט.

היא פסעה ליד כמה מכוניות קיה קטנות ירוקות שסופקו לאורחים במהלך שהותם, לשימוש בכפר הנופש בלבד, ואז פנתה לדרך חצץ צרה ולא ראתה איש.

שדות השתרעו מהעבר השני, מכוסים כעת בשלג. היא הבחינה בשלושה צבאים מדלגים בהם, זנבותיהם הלבנים מבזיקים, פרוות החורף שלהם כהה ועבה.

קריאת בז גרמה לה להרים את מבטה ולעקוב אחריו כשחג באוויר. אילוף בזים דורג במקום גבוה בתוכנית התלת־שנתית שלה לכפר הנופש, והיא התקדמה בתחום זה כבר בסוף השנה הראשונה.

הרוח העיפה שלג מהקרקע, סחררה אותו סביבה כמו אבק נוצץ, בעוד מגפיה הלמו בקרקע הקשה כברזל.

היא הבחינה בתנועה ליד מרכז הפעילות, חלק מהעובדים יצאו עם כמה סוסים לכר המרעה המקורה. הריח החמים של הסוסים נישא אליה, וכמוהו גם תערובת ריחות של עור משומן, חציר וגרעינים.

היא הרימה יד לברכה כשגבר במעיל חם ועבה, שלראשו כובע רחב שוליים, הסתכל לעברה. אייב קוטר ליטף את הסוסה שהבריש וניגש לקדם את פניה של בודין.

"צפוי שלג," אמרה.

"צפוי שלג," הסכים. "היה לי זוג מדנוור. הם רצו לרכוב. ראו שהם יודעים מה הם עושים, אז מאדי לקחה אותם לסיבוב. הם בדיוק חזרו."

"רק תגיד לי אם אתה רוצה להעביר מישהו לחווה. להחליף."

"יכול להיות. את באה מהמבנה הראשי?"

"כן, רציתי ללכת קצת באוויר הצח, אבל אתה יודע, אני חושבת שאשים אוכף על אחד מהסוסים וארכב בחזרה, אקפוץ לראות מה שלום הגברות בבית בודין."

"תמסרי להן ד"ש ממני. אני אכין לך את הסוס, בו. לתלת־גרב לא יזיק לדהור קצת. ככה תצילי את העצמות הזקנות שלי."

"זקנות בתחת שלי."

"בפברואר אני אהיה בן שישים ותשע."

"אם תדבר ככה ליד הסבתות שלי, הן יירו לך בעצמות הזקנות שלך."

הוא צחק, ונתן לסוסה ליטוף נוסף. "אולי, אבל אני לוקח את חופשת החורף כמו שסיכמנו. אסע לבקר את אחי באריזונה. עם אשתי. מייד אחרי חג המולד עד אפריל."

היא נרתעה למרות שבתוכה התכווצה למחשבה על כך. "אתה ואדה תחסרו לנו פה."

"החורפים נהיים קשים יותר ככל שמתבגרים." הוא בדק את פרסות הסוסה והרים אחת מהן לנקותה. "בחורף אין כל כך הרבה הזמנות לטיולי רכיבה. מאדי יכולה לקחת פיקוד ולנהל את ענייני הסוסים במשך כמה חודשים. יש לה ראש טוב על הכתפיים."

"אני אדבר איתה. היא בפנים? ממילא אני חייבת להיכנס, לדבר עם דרו."

"הוא שם עכשיו. אני מכין לך את תלת־גרב לרכיבה."

"תודה רבה, אייב." היא החלה ללכת וחזרה לאחור. "מה, לעזאזל, אתה הולך לעשות באריזונה?"

"תיפח רוחי אם אני יודע חוץ מעצם השהייה באזור חם."

היא הקיפה את הבניין ונכנסה לתוכו. החל מהאביב ועד לסוף אוקטובר החלל הגדול, דמוי האסם, יכיל קבוצות שיתכוננו לראפטינג או לטיולים ברכב שטח, טיולי רכיבה, טיולי העברת בקר וטיולים מודרכים ברגל.

כשהשלג מתגבר ונערם, הפעילויות האלה מתמעטות, וכעת צעדיה הדהדו בחלל הריק כשחצתה אותו דרך הדלפק המפותל ואל מנהל מרכז הפעילות של הכפר.

"מה שלומך, בו?"

"בסדר, מאט, וטוב שכך. מה איתך?"

"טוב שאנחנו מתעדכנים. קיבלנו קבוצה של חובבי סקי מחוף אל חוף, קבוצת קליעה. קבוצה של שנים־עשר קרובי משפחה יוצאת מחר לטיול רכיבה, אז הודעתי על זה לצ'ייז. הוא אמר לי שקאל סקינר חזר ויטפל בעניין."

"נכון."

היא שוחחה איתו על רשימת המצאי, על החלפת כלים וציוד, ואז שלפה את הטלפון שלה, עיינה בהערות שציינה לעצמה לדון בתוספות הפעילויות בחתונה של משפחת ג'קסון.

"אשלח לך אי־מייל עם כל הפרטים. לעת עתה תוודא שהכול נכנס ונרשם ותגייס את כל מי שדרוש לך כדי לעמוד במשימות שנוספו."

"הבנתי."

"אייב אמר לי שמאדי הייתה פה."

"היא בשירותי הנשים."

"או־קיי." היא הביטה בשעון שעל צג הטלפון שלה לפני שהכניסה אותו לכיס. היא רצתה לצאת לרכיבה במטרה לבקר את הסבתות שלה, ואז לשוב מייד למשרד. "אחכה לה כמה דקות."

היא ניגשה למכונה האוטומטית למכירת משקאות. ג'סיקה צודקת; עליה לשתות יותר מים. היא רצתה משהו מתוק ותוסס. היא רצתה קוקה קולה ארורה.

ארורה ג'סי הזאת, חשבה, תחבה מטבעות לחריץ, ובחרה בקבוק מים.

היא לגמה לגימה ממושכת ראשונה מהמים, כשמאדי יצאה מהשירותים.

"היי, מאדי."

בודין פסעה אל מטפלת הסוסים. היא התרשמה שמאדי נראית קצת חיוורת, קצת עייפה, עיגולים כהים מסביב לעיניים, למרות החיוך המהיר ששיגרה.

"היי, בו. בדיוק חזרתי ממסלול טיול רכיבה."

"שמעתי. את בסדר? את נראית קצת רזה מהרגיל."

"אני בסדר גמור," ענתה מאדי בקצרה. "יש לך זמן לשבת איתי רגע?" שאלה.

"בטח שיש לי." בודין הצביעה על אחד השולחנות הקטנים שהיו מפוזרים סביב בחלל החדר. "הכול בסדר? כאן? בבית?"

"הכול נהדר. באמת נהדר." מאדי, חברתה מאז ומתמיד, התיישבה והסיטה לאחור את שולי כובעה, שכיסה את שערה הארוך הבלונדיני־בהיר. "אני בהיריון."

"את... מאדי! זה נהדר. פשוט נהדר."

"זה נהדר וזה נפלא ומדהים. וקצת מפחיד. תאד ואני החלטנו שאין טעם לחכות. התחתנו רק באביב האחרון, והתוכנית שלנו הייתה לחכות שנה, אולי שנתיים. ואז אמרנו, למה לחכות? אז ישר צללנו והינה התוצאה."

היא צחקה, ואז טפחה על הבקבוק של בודין. "אני יכולה לקבל לגימה?"

"שתי הכול. אני כל כך שמחה בשבילך, מאדי. את מרגישה בסדר?"

"בחודשיים הראשונים הקאתי שלוש פעמים ביום. על הבוקר, בזמן ארוחת צהריים ובארוחת ערב. אני מתעייפת מהר יותר, אבל הרופא אומר שככה זה. שההקאות ייפסקו לגמרי בקרוב. אני מתפללת שהוא צודק. אני מניחה שכן, כי כבר יש הקלה. קודם הייתה לי בחילה אבל לא הקאתי, אז גם זה משהו."

"תאד בטח עושה סלטות באוויר."

"לגמרי."

"באיזה שבוע את?"

"בשבת הקרובה זה יהיה השבוע השנים־עשר."

בו פתחה את פיה, סגרה אותו ולקחה ממאדי בחזרה את בקבוק המים ולגמה ממנו. "שנים־עשר."

מאדי פלטה אנחה ונשכה את שפתה התחתונה. "כמעט סיפרתי לך מייד בהתחלה, אבל כולם אומרים שצריך לחכות עד שיעברו שלושה חודשים, סוף השליש הראשון. לא סיפרנו לאף אחד פרט להורים שלנו — להם צריך לספר, וגם ככה סיפרנו להם רק אחרי שהייתי בשבוע הרביעי."

"את בטוח לא נראית בהיריון."

"בקרוב יראו עליי. האמת, שמכנסי הג'ינס שלי כבר הדוקים במותניים, אז במקום לכפתר אני שמה סיכת ביטחון."

"לא נכון!"

"נכון מאוד." כדי להוכיח זאת, מאדי הרימה את חולצתה והראתה לבו את הסיכה הכסופה הקטנה. "ותראי את זה."

מאדי הרימה את כובעה, וכופפה את ראשה להראות לחברתה שני סנטימטרים של שורשים חומים שחוצים את הבלונד לשניים. "לא ממליצים לצבוע שיער בתקופת ההיריון. אני לא אוריד את הכובע עד הלידה, אני נשבעת לך. מגיל שלוש־עשרה לא ראיתי את הצבע הטבעי של השיער שלי, ואת עזרת לי לצבוע אותו בפעם הראשונה בקופסה ההיא של 'קל ויפה'."

"והשתמשנו בחלק קטן מהחומר לצבוע פס בשיער שלי, והוא יצא כמו חתיכת דלעת ניאון."

"אני חשבתי שזה נראה מגניב. אני בלונדינית בנשמה, בו, אבל אני הולכת להיות ברונטית בהיריון."

כשהיא צוחקת, החזירה בודין את בקבוק המים למאדי. "הגברים נהנים מהחלק הכיפי של העניין, לא? ולא צריכים לדאוג בקשר לכל השאר."

"זאת האמת. העניין הוא שזה מוצא חן בעיניי." בעודה לוגמת מים ליטפה מאדי את בליטת התינוק הבלתי נראית עדיין. "אני מרגישה שונה, באמת, וזה מין פלא. בודין, אני הולכת להיות אימא."

"את הולכת להיות אימא מצוינת."

"אני בהחלט מתכוונת להיות כזאת, אבל, טוב, יש משהו שאני לא אמורה לעשות."

"לרכוב."

מאדי הנהנה ושתתה שוב. "דחיתי את זה כבר יותר מדי זמן, אני יודעת. אלוהים, אני רוכבת מאז הייתי תינוקת, אבל הרופאים קשוחים בקשר לזה."

"גם אני. את יצאת היום לטיול רכיבה, מאדי."

"אני יודעת. הייתי צריכה לספר לאייב, אבל רציתי לספר לך קודם. ואז הוא התחיל לדבר על זה שאני אחליף אותו כשהוא ייסע בחורף. לא רציתי לאכזב אותו, כי הוא ממש מחכה לנסיעה הזאת, ותיארתי לעצמי שאחרי שאספר לו הוא יבטל אותה."

"הוא לא יבטל ואת לא תעלי על אוכף עד שתקבלי אישור מהרופא. סוף פסוק."

מאדי נשכה שוב את שפתה — סימן לדאגה — ופתחה וסגרה את פקק הבקבוק שוב ושוב. "ישנו גם נושא השיעורים."

"אנחנו נמצא מישהו אחר שיעביר אותם." היא תחשוב על פתרון, החליטה בודין בליבה. זה מה שהיא תמיד עושה. "בקשר לסוסים, יש הרבה עבודה חוץ מהרכיבה עליהם, מאדי."

"אני יודעת. אני כבר עושה חלק מעבודת הניירת. אני יכולה לטאטא ולהאכיל ולנהוג בקרון הסוסים, להסיע את האורחים למרכז הרוכבים. אני יכולה-"

"מה שאת יכולה זה להביא לי מהרופא שלך רשימה המפרטת מה מותר ומה אסור לך. מה שמותר, תעשי, ומה שאסור, לא תעשי."

"העניין הוא, שהרופא נורא זהיר, ו-"

"גם אני," קטעה אותה בודין. "תביאי את הרשימה ותיצמדי אליה, אחרת אני אגיד לך לעזוב."

כתפיה של מאדי נשמטו והיא שתקה בזעף. "תאד אמר שזה מה שתגידי."

"לא התחתנת עם אידיוט. והוא אוהב אותך. וגם אני. עכשיו את הולכת הביתה עד מחר."

"אני לא צריכה ללכת הביתה."

את הולכת הביתה," חזרה בו. "תישני קצת, וכשתתעוררי תתקשרי לרופא שלך ותגידי לו-"

"זאת רופאה."

"לא משנה. תגידי לה להכין את הרשימה, לשלוח אותה אלייך עם העתק אליי. משם נמשיך. הכי גרוע, מאדי, במשך כמה חודשים תחליפי את האוכף בשולחן משרדי." בודין חייכה. "את הולכת להיות שמנה."

"אני קצת מצפה לזה בשמחה."

"יופי, כי זה יקרה. עכשיו סעי הביתה." בודין נעמדה ורכנה לחבק את מאדי. "ואיחולים חמים."

"תודה רבה. תודה רבה, בו. קודם אני הולכת לספר לאייב. אני אגיד לו שאת תדאגי למישהו במקומי, בסדר?"

"בטח. תגידי לו."

"אני הולכת לספר לכולם. אני מתה לספר את זה מהיום שהשתנתי על המקל. היי, מאט!" מאדי נעמדה וליטפה את בטנה. "אני בהיריון."

"אלוהים אדירים!"

בודין הספיקה לראות אותו מזנק מאחורי הדלפק ורץ להרים את מאדי באוויר.

תחילה מספרים להורים על התינוקות שעומדים להיות נכדיהם, חשבה בודין, אבל יש המון בני משפחה נוספים פה סביב.