עם של גיבורי־על

שנה ישראלית אחת.

שנה מטלטלת כזו עוד לא הייתה.

שנה שבה היינו, כולנו, על הסף.

שנה של מלחמה עם אויב אכזר מבחוץ, ומאבק גדול מבפנים.

שנה של מאבק עלינו.

שנה שבה כבר לא היה לנו מושג אם אנחנו עדיין עם אחד.

שנה שגילינו בה שלא משנה מה - אנחנו עם אחד.

שנה שהיה בה ריכוז בלתי נתפס של שברים והתרסקויות, והיו בה אין־סוף מעשי גבורה וגדלות נפש.

שנה שבה הבנו שאנחנו נראים רגיל, אבל אנחנו עם של גיבורי־על. כי כשבאמת צריך - אנחנו מוצאים בתוכנו כוחות־על כדי להגן על הבית שלנו.

שנה שהיא מערבולת של רגשות, חוסר ודאות וסימני שאלה.

שנה של סימני קריאה.

קריאה להתנדבות, קריאה לעשייה, קריאה אל הדגל, קריאה להיות ביחד.

ישראליות שנמתחה בעוצמה אדירה לשני הקצוות - כעס ומחלוקת מצד אחד, ומן הצד השני - ערבות הדדית ותחושה עמוקה של שותפות.

הרבה מאוד זמן יעבור עד שנוכל, אם בכלל, להסביר ולהבין את השנה הזאת.

הספר הזה לא מתיימר לעשות זאת. הוא מבקש להשמיע קול אותנטי של דברים שנכתבו תוך כדי תנועה. קול דואג, אכפתי, שמתבונן על המתרחש מתוך המתרחש.

נקודת מבט לא אובייקטיבית בעליל. דואגת, אוהבת, גאה, חסרת אונים, משתאה, מעריכה, כועסת, עצובה, אבלה, מתגעגעת, מתפללת.

הספר הזה מבקש ליצור שיחה עם מעגל השנה העברי, שנמצא שם ביומן ופתאום פוגש אותנו בתוך מציאות משוגעת. הוא מנסה לשאוב השראה מעולם התרבות והיצירה העצום, ומהסיפור שלנו, עם ישראל. אני לא חושב שאפשר לעבור את הימים האלה ולשאוב תקווה ונחמה בלי לעלות קצת למעלה, ולנהל את השיחה הזאת בפרספקטיבה רחבה.

ההיסטוריה שלנו מלאת תהפוכות. רגעים קשים לצד רגעי התעלות. ולפעמים הכול מתערבב.

הספר הזה לא חוקר, ולא מנסה לתת סימנים, אלא דורש.

דורש אחדות, דורש סובלנות, דורש טוב לעמו ודובר שלום.

דורש בשנה ישראלית אחת.

♥

הספר הזה, טוב שלא היה משהיה.

הלוואי שיום אחד נתעורר ונגלה שהכול בעצם חלום בלהות. ששבת בבוקר, שבעה באוקטובר אלפיים עשרים ושלוש, הייתה פשוט יום יפה עם אימא ששותה המון קפה ואבא שקורא המון עיתון. והמון ישראלים ששמחו בשמחת התורה, והתבאסו מזה שהגיע הזמן הזה שדחינו בשבילו כל מה שרק היה אפשר - אחרי החגים.

יום שחשבנו שאחריו יתחדש הכול.

אבל במציאות קרה מה שקרה, וכך יצא הספר הזה, חבול ומבויש, לאוויר העולם.

לא התכוונתי לכתוב ספר.

כל מילה שנכתבה הייתה מה שחשבתי שנכון לומר באותו יום. לא ביקשתי לתעד, ולא לדווח או לספר את הסיפור המלא. רציתי, בצניעות של אדם מן היישוב שלא יודע שום דבר שאחרים לא יודעים, להציע מילים נכונות לרגע. בעין טובה. הכי טובה שאפשר.

כן, היו אירועים קשים ותופעות איומות, והיו המון כעס וביקורת. הרגשתי שכל אלו מקבלים מספיק מקום, ואין מה להוסיף עוד שמן לשריפת הענק המשתוללת הזאת. וחוץ מזה, כשמישהו שאוהבים חוטף מכה - צריך קודם כול לחבק, גם אם הוא לא היה בסדר. גם אם זו מדינה.

הספר מסודר כפי שנכתב במציאות. התאריכים מופיעים בראש הדף, ופה ושם גם ההקשר והרקע שבו הם נכתבו, כדי שאפשר יהיה לקרוא את הדברים באווירה הנכונה, ככל האפשר (ואי אפשר…).

בין לבין משובצים קטעים שנכתבו בעבר הלא רחוק בכלל, בימים שקדמו לשבעה באוקטובר, ימים שבהם נלחמנו בעצמנו, על דמותנו כחברה ישראלית, כפי שחשבנו שראוי או לא ראוי שתהיה.

מעין ׳פלאשבקים׳, פתקים שכאילו תחובים בין דפי היומן, וצצים להם תוך כדי הדפדוף הכרונולוגי.

אני מבקש להקדיש את הספר הזה למדינת ישראל שאני כל כך אוהב. לבניה ובנותיה, לרגבי אדמתה.

מאחל לה, ולכולנו - בשורות טובות.

קשה לחתום ספר 'יומני' שכזה בתקופה הפכפכה ומתוחה כל כך, כאשר כל יום מביא עימו בשורות חדשות, והכול עשוי להתהפך בן רגע, לכאן או לכאן.

אין לדעת מה יהיה מחר. נותר רק להתפלל לרפואתם של הפצועים בגוף ובנפש, ולחזרתם של אחינו ואחיותינו הנתונים בצרה ובשביה הביתה במהרה, מאפלה לאורה ומשעבוד לגאולה.