מספריים
בשנת 1924 מלאו לסבתא שלי רוזה שבע-עשרה, לדודתי מזל מלאה שנה ואימי עדנה נולדה. באחד מימי החול של חודש ינואר, בעוד השמש נמלטת לעבר הרקיע מבין ענני המזרח, פקעו מימיה של סבתא. סכר הפקק של צוואר הרחם שלה הגיר כמה טיפות דם, ואלה נמהלו במי השפיר שפרצו והרטיבו את הסדינים, את השמיכות, את המזרן ששכב על מיטת הברזל החורקת.
בטנה של סבתא החלה מתכווצת בכאב גדול, וכשקורי שינה עדיין בעיניה, הבינה שהגיעה זמנה ללדת.
נתונה בגלי צירים שהלכו והפכו תכופים יותר ויותר, ומשלא היה עוד ספק בליבה כי היא כורעת ללדת, קראה בלחש בשמו של סבא, ששכב לידה שקוע בחלום של אשמורת אחרונה. כשלא נענתה דחקה בעדינות את מרפקה בין צלעותיו, ואמרה בקול חזק יותר, "חיים, קום, צריך לנסוע לבית החולים."
בבהילות מהולה בכאבי הלידה הממשמשת ובאה, הם הלבישו את דודה מזל בת השנה, ויצאו מהדירה הקטנה שברחוב אגריפס שבירושלים. כפי שסוכם עם השכנה רחל מהדירה הסמוכה להם בשכנות-החצר, הם נקשו בדלתה, והפקידו למשמרת את מזל הקטנה עד ישוב חיים מבית החולים.
לאחר שנפרדו בנשיקות ממתוקתם הבכורה, החישו פעמיהם לעבר שער הברזל שהגדיר את הגבול בין החצר הפנימית המרובעת - המתפנקת בהגנתם של בנייני המגורים בני שלוש הקומות או הקומותיים שסביבה - לבין הרחוב. סבא שלשל את ידו לכיס מכנסיו העמוק, ושלה את מפתח הברזל הגדול של שער השכונה.
היום כבר האיר כשהם נחלצו ממתחם השכונה, ועד שהגיעו אל תחנת האוטובוס התהלכה סבתא בכבדות מחמת צירי הלידה שהחלו מכים ביתר עוז. משהתיישבו, בסופו של דבר, על ספסל האוטובוס, ניסה סבא לדבר על ליבו של הנהג להגיע במהירות האפשרית לבית החולים, בעוד אנחות כאב קורעות לב החלו נמלטות מפיה של סבתא.
היא אחזה בירכו של סבא בחוזקה, וצבטה את קפלי מכנסיו, בעוד שיניה חורצות את שפתה התחתונה, בניסיון לאסור את הקולות שבקעו מגרונה.
האוטובוס פלט מתוכו את הנוסעים, וביניהם את סבא וסבתא, ברחוב הנביאים 37, בבית החולים היהודי הראשון בירושלים, בית החולים מאיר רוטשילד.
כשידה האחת לופתת את מעקה המדרגות ברעד, וידה האחרת נעוצה בזרועו של סבא, החלו השניים עולים אט-אט בגרם המדרגות החיצוני של הכניסה לבניין - מדרגה, בטן מתקשה בציר ונשיפה. עוד מדרגה, בטן מתקשה ונשיפה.
ברגליים כושלות ורועדות ממאמץ הגיעה סבתא לחדר הנשים, שבקומה השנייה ולצידה בעלה.
האחות התורנית סייעה לסבתא לפשוט את בגדיה, ועטפה אותה בכתונת תכולה שגבה פרום. חשדו של הרופא על כי חלף זמן רב מדי מאז ירדו מימיה של סבתא, הביא להחלטה להבהילה לחדר הניתוח ולנתחה בו במקום.
ריח חומר החיטוי עמד באוויר כאשר בטנה של סבתא נחתכה. בידיים מיומנות שלף המיילד את אימא שלי, וסבתי הופתעה על המתנה שקיבלה באותו יום חול רגיל שברגילים: בת נוספת.
בטנה המדלדלת של סבתא החלה מתקשטת אט-אט בתפירתו של הרופא, וכפי שנהוג ציפו כולם כי תחלים בטנה במהרה ותסמן בצלקתה את סיפור לידתה של אימי. אך מצבה של סבתא לא השתפר בתום ימי האשפוז המקובלים. חומה עלה, היא שכבה במיטתה כשהיא הוזה, בטנה הולכת ותופחת אדומה ומודלקת, ולא ניכר היה כי תוכל להשתחרר אל ביתה.
שבוע לאחר הניתוח הוחלט כי סבי יעשה את דרכו חזרה אל הבית שברחוב אגריפס עם הקטנה, בעוד אשתו תישאר להחלים בבית החולים. סבי, דאג מבעוד מועד למינקת עבור אימי. הוא הגיע לבית החולים מצויד בחבילת בגדים קטנים שהורתחו בדוד על ערמת זרדים בחצר המשותפת. אותן שכנות שסייעו לו, דאגו גם למזל הקטנה שנותרה מאחור, והבריקו את רצפות הבית לקראת בואה של הרכה הנולדת אל משכנה החדש.
ימים נוספים חלפו, ומצבה של סבתא הלך והחמיר. כל ניסיון לטפל בה באמצעים הקיימים כשל, ולאחר שהתעלפה פעמים אחדות בשל הכאבים בבטנה, הוחלט להבהילה לחדר הניתוח. לאחר שנפתחה שוב בטנה, והמנתח פשפש בין קרביה, הוא שלף את ידו העטויה כפפה מגואלת בדם כשהיא אוחזת בזוג מספריים שנשכחו בתוכה לאחר הניתוח.
חמישה חודשים נוספים חלפו עד שסבתא התאוששה. לאט חזרה למוטב עד ששוחררה ושבה הביתה. היא הודתה לכל השכנות היקרות מפז על כי סייעו לסבי בקניות, בבישולים ובמלאכות הבית השונות ולמינקת הודתה במיוחד.
* * *
חלפו שנים רבות, ולסבתי כבר נולדו תריסר צאצאים. שלושה מהם לא שרדו.
בהמולת החיים הזו עשתה סבתי את תפקידה כאם הבית באהבה גדולה, אך אם הייתם שואלים שכנות רכלניות, ייתכן שהייתם שומעים על אגדה מסתורית באשר למספריים ששכנו בבטנה. 'מספריים מכושפים', כך קראו להם, והוסיפו כי הם גזרו, בהיותם ברחמה, את החוט המקשר בין פרי בטנה של אישה לנפשה האימהית.
אגדה זו לא הילכה בחצר נחלאות לחינם. סבתי מעולם לא הצליחה לגשר על חמשת חודשי הפרדה ולקבל את אימי לחייה. בהיותה דומיננטית ובעלת מזג תוסס, הנהיגה את ביתה ביד רמה, ואילו את בתה שרצתה בקרבתה, השיבה ריקם. אימי עשתה כל מאמץ לרצות אותה ולדלות בכוח פירורי חום ואהבה - אך ללא הצלחה.
כשהפכה אימי לאישה צעירה, תמירה ויפהפייה - הלכה סבתי והפכה ביקורתית יותר ויותר כלפיה, מתהלכת כשבבטנה חריץ מהוה, נדמה היה אפילו כי קנאתה בוערת בה על צעירותה המלבבת של בתה. אז נאלצה אימי להתמודד גם עם איסורי אהבה שהוטלו עליה ממרום כס אמה.
בחור, הבכור למשפחה יוצאת עירק שהתגוררה גם היא בחצר נחלאות המשותפת, התאהב באימי. סבתא סיכלה כל ניסיון חיזור שנעשה מצידו, והוא לא אמר נואש ויצא מגדרו כדי להביע את אהבתו לאימי - אחת משכמותיו זכתה באות E, האות הראשונה של שם אימי, שנצרבה בסיגריה כיאה לקעקוע של הימים ההם.
אך רוח להבי המספריים פרצה בחלון נפשה של סבתי, הקשיחה את עמדותיה ואסרה על אימי להתראות עימו ביחידות.
היא טענה שמוצאו העירקי אינו הולם את מעמדה של משפחתה, משפחה שהיא ס"ט (ספרדי טהור), והוסיפה כי הוא טרוד בפרנסת משפחתו שלו, וכי לא יעלה בידו להקים בית בישראל. לימים יצא שמעו של הבחור למרחוק כמזרחן מומחה להווי הערבי, כפרשן רדיו בערבית, חוקר תנ"ך ועורך דין ושופט בית משפט שלום.
* * *
ימים נקפו, ובעת ששירתה אימי בלח"י הכירה באחת מהתכנסויות המחתרת את אליהו בית צורי, עלם חמודות אחר. בתום האספה הוא ניגש אליה והציע באבירות ללוותה לביתה, ומאז החלו השניים נראים יחדיו באירועים שונים.
אותו יליד הארץ, בהיר שיער ובעל עיניים ירוקות, שבה את לבה של אימי בכישרונותיו הספרותיים, ועטף אותה בשירים בעת היותו סטודנט באוניברסיטה העברית בירושלים. אל אלה הצטרפו תעוזתו ויכולתו לתחבולות לטובת ההגנה על המולדת, וכל אלה הציתו בלבה של אימי את אש האהבה מחדש.
* * *
זמן קצר לאחר שהחל ללבלב סיפור אהבתם, הגיע באחד הלילות אל ביתה ושרק את השריקה 'שלהם'. אימי מיהרה לצאת לקראתו, נזהרת לא להעיר את בני הבית. הוא נפרד ממנה בחטף. כל שאמר היה כי הוא יוצא למשימה בקהיר, והוסיף בהתרגשות כי ליבו שייך רק לה, וכי ישוב בקרוב לזרועותיה.
אימי לא ידעה את נפשה מרוב אושר על הכרזתו, מילותיו האחרונות הדהדו בה, 'אם יקרה לו משהו, שתדע שאהב אותה מאוד'. הוא נשק לה לאורו של ירח, ונגוז אל חשכת הלילה.
* * *
בחודש נובמבר 1944 נפוצו ידיעות כי מיניסטר המדינה הבריטי בקהיר, הלורד מוין, הלוא הוא אדוארד וולטר ג'ונס, נורה ונהרג בקהיר. היו אלה אליהו חכים או בשמו המחתרתי 'בני', לוחם לח"י, ואליהו בית צורי אהוב ליבה של אימי, שכונה 'זבולון' בפי חבריו למחתרת לח"י, אשר נשלחו למצרים להתנקש בלורד מוין בהוראתו של יאיר שטרן מפקד לח"י.
חכים שלף את אקדחו הטעון לנגד הלורד שישב במכונית השרד שלו, וירה בו שלושה כדורים, ובית צורי נחלץ לעזרתו וירה בנהגו של הלורד, שניסה להוריד את חכים שאולה. אימי לא שיערה כי כאשר ינוסו על אופניהם ייתפסו לבסוף על ידי המשטרה המצרית.
הנה שוב, חשבו המכשפות הרכלניות בחצרה של סבתי, עדיין לא נס לחם של מספריי האימה, וכי גם את עבותות האהבה האלה בין פרי בטנה של סבתי לבין אהובה הצליחו, גם אם ממרחקים, לגזור ולנתק. בן צורי וחכים נדונו למוות בתלייה.
* * *
שלושים שנה מאוחר יותר - כאשר הועלו ארונות אהובה וחברו ארצה, בעת שיצחק שמיר, מי שהכיר את השניים היכרות אישית, התבקש לזהותם וציין בתדהמה כי גופות השניים נותרו שלמות לגמרי עד כדי סלסולו של שפמם - היה זה הרגע שבו אימא מחתה דמעה.
וכך, בעוד שירם של 'שני אליהו' נשמע ממקלטי הרדיו בבתים, 'היפה מלבוש זה השק האדום, אליהו חכים לתליין כה הגיד, אליהו בית צורי ממרום הגרדום, שר "התקווה" ומחייך אל העתיד' נגזר ונקבר באחת עוד סיפור אהבה של אימא.
* * *
אימי, שבתבונתה הבינה שעשייה היא התרופה היחידה לאבל, סיימה את לימודיה באוניברסיטה העברית בבית הספר לעבודה סוציאלית, התקבלה לעבודה ברמת גן והניחה את זיכרונותיה בחצר נחלאות, אך 'קללת המספריים', כפי שסיפרה האגדה והעמיקה, המשיכה לרדוף אותה - בהיותה עלמה בשלה לגמרי, היא פגשה את אבי ונכנסה עמו בברית הנישואין. "סוף כל סוף הותר הכישוף", אמרו אז שכנות החצר, אך שנים מאוחר יותר, לאחר שנתנה פרי בטן, את אחי ואותי, נאלצה לגזור בעצמה את עבותות האהבה מאבי, ועל כך יסופר בסיפור אחר.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.