עמוד האש

 1

נד וילארד חזר הביתה לקינגסברידג׳ בסופת שלגים.

הוא הפליג במעלה הזרם מנמל קומב בתא על אַרבָּה איטית עמוסה בדים מאנטוורפן ויינות מבורדו. כשהבין שהספינה מתקרבת סוף־סוף לקינגסברידג׳ הוא התעטף היטב בגלימתו הצרפתית, הידק אותה אל כתפיו, משך את הברדס מעל אוזניו, יצא לסיפון הפתוח והסתכל קדימה.

תחילה נמלא אכזבה. מסביבו ראה רק שלג, אבל געגועיו למראה של העיר היו כמו כאב, והוא נעץ את עיניו בפתיתי השלג, מלא תקווה. אחרי זמן־מה התמלאה בקשתו, והסופה נחלשה. טלאי מפתיע של שמים כחולים הופיע. כשהסתכל על צמרות העצים מסביב ראה את מגדל הקתדרלה - מאה עשרים ושלושה מטרים גובהו, כפי שידע כל תלמיד ממוצע בבית הספר היסודי של קינגסברידג׳. שולי כנפיה של מלאכית האבן שהשקיפה על העיר ממרום הצריח היו מכוסים שלג, דבר שהפך את קצות נוצותיה מאפור־יונה ללבן בוהק. כשהסתכל על הקתדרלה האירה קרן שמש רגעית את הפסל ומירקה את השלג, כמו ברכה. אחר כך חזרה הסופה ושוב נעלמה המלאכית מהעין.

זמן־מה הוא לא ראה דבר מלבד עצים, אבל דמיונו השלים את החסר. הוא עמד להתאחד עם אמו אחרי היעדרות של שנה. הוא לא חשב לומר לה עד כמה התגעגע אליה, כי גבר אמור להיות עצמאי ובלתי תלוי בגיל שמונה־עשרה.

יותר מכול הוא התגעגע אל מרג׳רי. הוא התאהב בה, בעיתוי נוראי, שבועות ספורים לפני שעזב את קינגסברידג׳ כדי לבלות שנה בקאלֶה, עיר הנמל האנגלית על חוף צרפת. משנות ילדותו הוא אהב את בתו השובבה והפיקחית של סר רג׳ינלד פיצג׳רלד. כשגדלה, עטתה ביישנותה כוח פיתוי חדש, והוא מצא את עצמו מסתכל עליה בכנסייה, כשפיו יבש ונשימתו קצרה. הוא היסס לעשות משהו מלבד לבהות כי היא הייתה צעירה ממנו בשלוש שנים, אבל לה לא היו עכבות כאלה. הם התנשקו בבית הקברות של קינגסברידג׳, מאחורי מצבתו הגדולה של הנזיר פיליפ שחנך את הקתדרלה ארבע מאות שנה לפני כן. לא היה שום דבר ילדותי בנשיקתם הארוכה ומלאת התשוקה. אחר כך היא צחקה ורצה לדרכה.

היא נישקה אותו שוב למחרת, ובערב שלפני נסיעתו לצרפת הם התוודו על אהבתם זה לזה.

בשבועות הראשונים הם החליפו ביניהם מכתבי אהבה. הם לא סיפרו להוריהם על רגשותיהם - נראה להם מוקדם מדי לעשות זאת - ולכן לא יכלו לכתוב בגלוי, אבל נד התוודה על אהבתו באוזני אחיו הגדול, ברני, שהיה לאיש הקשר ביניהם. אחר כך עזב ברני את קינגסברידג׳ ונסע לסביליה. גם למרג׳רי היה אח גדול, רוֹלוֹ, אבל היא לא בטחה בו כפי שנד בטח בברני. וכך הסתיימה ההתכתבות ביניהם.

היעדר התקשורת לא שינה את רגשותיו של נד. הוא ידע מה נהוג לומר על אהבה ראשונה, והוא בחן את עצמו ללא הרף וחיכה שרגשותיו ישתנו, אלא שזה לא קרה. אחרי כמה שבועות בקאלה הבהירה בת דודתו תרז שהיא מאוהבת בו ומוכנה לעשות כמעט כל מה שירצה כדי להוכיח את אהבתה, אבל נד לא התפתה. זה הפליא אותו, מכיוון שמעולם לא ויתר על הזדמנות לנשק בחורה יפה בעלת שדיים נאים.

ובכל זאת, משהו אחר הטריד אותו כעת. אחרי שדחה את תרז היה בטוח כי רגשותיו כלפי מרג׳רי לא ישתנו גם כשיהיה רחוק מהבית, אבל עתה שאל את עצמו מה יקרה כשיראה אותה. האם מרג׳רי במציאות תהיה מושכת ומקסימה כפי שנחרתה בזיכרונו? האם אהבתו תצלח את האיחוד המחודש?

ומה באשר אליה? שנה היא זמן ארוך בשביל נערה בת ארבע־עשרה - עתה בת חמש־עשרה כמובן, ובכל זאת. אולי רגשותיה נמוגו אחרי שהמכתבים נפסקו. אולי היא התנשקה עם מישהו אחר מאחורי המצבה של הנזיר פיליפ. נד ידע שיתאכזב מאוד אם היא תפגין כלפיו שוויון נפש. וגם אם עדיין אהבה אותו, האם נד הממשי ישתווה לדמותו המוזהבת כפי שנחרתה בזיכרונה?

הסופה נחלשה שוב, והוא ראה כי האַרבָּה עוברת דרך הפרוורים המערביים של קינגסברידג׳. על שתי הגדות היו בתי מלאכה של תעשיות שנזקקו להרבה מים: צביעה, עיבוד בדים, ייצור נייר ושחיטת בעלי חיים לבשר. מכיוון שהתהליכים האלה יכלו להיות מצחינים, שכר הדירה באזור המערבי היה נמוך.

לפניו התגלה אי המצורעים. השם היה ישן. כבר מאות שנים לא היו כאן מצורעים. בקצה הקרוב של האי ניצב בית החולים של קַריס, שהקימה הנזירה שהצילה את העיר בתקופת המגפה השחורה. כשהארבה התקרבה הצליח נד לראות, מאחורי בית החולים, את הקשתות התאומות של גשר מֶרתין המחבר את האי עם היבשת מצפון ומדרום. סיפור אהבתם של קריס ומרתין היה חלק מאגדה מקומית שהועברה מדור לדור סביב האח בימות החורף.

הארבָּה התקרבה למעגן שעל הגדה ההומה. לכאורה, העיר לא השתנתה הרבה בשנה אחת. מקומות כמו קינגסברידג׳ משתנים לאט, חשב נד. קתדרלות, גשרים ובתי חולים נבנים כדי לשרוד לנצח.

תרמיל היה תלוי על כתפו, ועתה נתן לו רב־החובל של הארבָּה את המטען היחיד הנוסף שלו, ארגז עץ קטן שהכיל כמה בגדים, זוג אקדחים וספרים אחדים. הוא הרים את הארגז, נפרד לשלום וירד אל הרציף.

הוא פנה אל המחסן הגדול הבנוי אבן, שהיה המטה הראשי של העסק המשפחתי שלו, אבל אחרי שפסע רק כמה צעדים שמע קול מוכר במבטא סקוטי אומר: ״בחיי שזה נד שלנו. ברוך הבא הביתה!״

הדוברת הייתה ג׳נט פייף, סוכנת הבית של אמו. נד חייך חיוך רחב, מלא שמחה לראותה.

״בדיוק קניתי דג לארוחה של אמא שלך,״ היא אמרה. ג׳נט הייתה רזה עד כי נראתה כעשויה ממקלות, אבל היא אהבה להאכיל אנשים. ״גם אתה תקבל קצת.״ היא הביטה בו במבט אוהב. ״השתנית,״ אמרה. ״הפנים שלך נראות רזות יותר, אבל הכתפיים התרחבו. דודה בלאנש האכילה אותך כמו שצריך?״

״כן, והדוד דיק העביד אותי בסיקול אבנים.״

״זאת לא עבודה לאדם מלומד.״

״לא הפריע לי.״

ג׳נט הרימה את קולה: ״מלקולם, מלקולם, תראה מי פה!״

מלקולם היה בעלה של ג׳נט והסַייס של משפחת וילארד. הוא בא בצליעה מכיוון הרציף. לפני שנים, כשהיה צעיר וחסר ניסיון, בעט בו סוס. הוא לחץ בחום את ידו של נד ואמר: ״אַקוֹרן הזקן מת.״

״הוא היה הסוס האהוב על אחי.״ נד הסתיר חיוך. אופייני היה למלקולם לספר חדשות על בעלי חיים לפני חדשות על בני אדם. ״אמא שלי בסדר?״

״הגברת במצב טוב, תודה לאל,״ אמר מלקולם. ״וגם אחיך, בפעם האחרונה ששמענו - הוא לא כותב הרבה, ולוקח למכתבים חודש או חודשיים להגיע הנה מספרד. תן לי לעזור לך עם החבילה, נד הצעיר.״

נד לא רצה ללכת מיד הביתה. הייתה לו תוכנית אחרת. ״תהיה מוכן לקחת את הארגז שלי הביתה?״ שאל את מלקולם. בהחלטה של רגע הוא המציא סיפור כיסוי. ״תגיד להם שאני נכנס לקתדרלה להודות לאל על הנסיעה שעברה בשלום. אבוא הביתה מיד אחר כך.״

״בסדר גמור.״

מלקולם התרחק משם בצליעה, ונד המשיך ללכת לאט, נהנה מהמראה המוכר של הבניינים שביניהם גדל. שלג קל המשיך לרדת. הגגות כולם הלבינו, אבל הרחובות המו בני אדם ועגלות, ומהשלג נשאר רק בוץ. נד עבר על פני המסבאה הידועה לשמצה, ״הסוס הלבן״, שבה פרצו קטטות מדי שבת בערב, והמשיך במעלה הגבעה ברחוב הראשי אל כיכר הקתדרלה. הוא עבר על פני ארמון הבישוף ונעצר לרגע נוסטלגי מחוץ לבית הספר היסודי. דרך חלונותיו הצרים והמחודדים הוא ראה מדפי ספרים מוארים. שם למד לקרוא ולמנות, לדעת מתי להילחם ומתי לברוח, ולספוג הלקאה מצרור ענפי שַדָר בלי לבכות.

בצד הדרומי של הקתדרלה עמד המנזר. מאז ביטל המלך הנרי השמיני את המנזרים הלך והידרדר מצב המנזר של קינגסברידג׳. בגגות נפערו חורים, הקירות מטו לנפול וצמחייה חדרה למבנה מבעד החלונות. הבניינים השתייכו עתה לראש העיר, אביה של מרג׳רי, סר רג׳ינלד פיצג׳רלד, אבל הוא לא עשה בהם שימוש.

הקתדרלה, למרבה השמחה, תוחזקה היטב וניצבה במקומה גבוהה ומלאת עוצמה כבעבר, סמל האבן של העיר החיה. נד עבר בפתח המערבי הגדול ונכנס לאולם התווך. הוא אכן עמד להודות לאל על המסע שעבר בשלום, וכך להפוך את השקר שסיפר למלקולם לאמת.

הכנסייה, כתמיד, שימשה מקום לעסקים ולא רק לעבודת האל. לנזיר מוּרדוֹ היה מגש בקבוקונים ובהם אדמה מארץ הקודש, בתוספת ערובה לאמיתותם; גבר שנד לא זיהה הציע אבנים חמות לחמם בהן את הידיים תמורת פֶּני; ופַּס לאבג׳וי, שרעדה מקור בשמלה אדומה, מכרה את מה שמכרה תמיד.

נד הסתכל על צלעות הקימורים, שנראו כמו זרועות של בני אדם, הנשלחות כולן לגן עדן. בכל פעם שנכנס למקום הזה חשב על הגברים והנשים שבנו אותו. רבים מהם הונצחו ב׳ספרו של טימותי׳, היסטוריה של המנזר שנלמדה בבית הספר. הבנאים טום בילדר ובנו החורג ג׳ק; הנזיר פיליפ; מרתין פיצג׳רלד, שמלבד הגשר עמד גם מאחורי המגדל המרכזי; וכל הסתתים, בוחשות המלט, הנגרים והזגגים, אנשים פשוטים שעשו דבר יוצא דופן, התעלו על תנאי חייהם העלובים ויצרו משהו בעל יופי נצחי.

נד כרע לרגע לפני המזבח. מסע שעבר בשלום היה דבר שיש להודות עליו. גם בחצייה הקצרה של התעלה בין צרפת לאנגליה יכלו אוניות להיקלע לצרה ואנשים יכלו למות.

הוא לא השתהה שם זמן רב. תחנתו הבאה הייתה ביתה של מרג׳רי.

בצד הצפוני של כיכר הקתדרלה, מול ארמון הבישוף, עמד פונדק ׳הפעמון׳, וסמוך אליו הלך ונבנה בית חדש. הוא ניצב על אדמה שהייתה שייכת בעבר למנזר, ולכן שיער נד כי אביה של מרג׳רי בנה אותו. זה עמד להיות בית מרשים, ראה נד, ולו חלונות בולטים וארובות רבות. הבית המפואר ביותר בקינגסברידג׳.

הוא המשיך ללכת ברחוב הראשי עד פרשת הדרכים. הבית שמרג׳רי גרה בו ניצב באחת הפינות, מול בניין הגילדה. אף שלא היה מרשים כמו ההבטחה שנשא הבית החדש, הוא היה מבנה גדול במסגרת בולי עץ שעמד על ארבעה דונמים מהאדמה היקרה ביותר בעיר.

נד נעצר על סף הדלת. הוא חיכה לרגע הזה שנה שלמה, אבל עכשיו, אחרי שהרגע הגיע, התברר לו כי לבו מלא חששות.

הוא הקיש על הדלת.

את הדלת פתחה משרתת זקנה, נעמי, שהזמינה אותו להיכנס לאולם הגדול. נעמי הכירה את נד כל חייו, אך היא נראתה מוטרדת, כמו היה זר מפוקפק. כששאל על מרג׳רי אמרה נעמי כי תלך לבדוק.

נד הסתכל על תמונת ישו על הצלב שהייתה תלויה מעל האח. בקינגסברידג׳ היו שני סוגים של תמונות: תיאורים תנ״כיים ודיוקנים רשמיים של אצילים. נד הופתע לראות, בבתי מידות צרפתיים, תמונות של אֵלים פגניים כמו ונוס ובכחוס, על רקע של יערות דמיוניים, לבושים גלימות שתמיד נראו כעומדות ליפול מעליהם.

אלא שכאן היה משהו יוצא דופן. על הקיר מול הצלוב נתלתה מפה של קינגסברידג׳. נד מעולם לא ראה דבר כזה, והוא התבונן בה בעניין. ראו בה בבירור את העיר מחולקת לארבעה חלקים על ידי הרחוב הראשי, שנמשך מצפון לדרום, ורחוב החנויות, שנמשך ממזרח למערב. הקתדרלה והמנזר לשעבר תפסו את הרובע הדרומי־מזרחי; האזור התעשייתי שריחותיו רעים היה ברובע הדרומי־מערבי. כל הכנסיות היו מסומנות במפה וכן כמה מהבתים, ביניהם הבתים של משפחת פיצג׳רלד ומשפחת וילארד. הנהר סימן את גבולה המזרחי של העיר, ואחר פנה בזווית, כמו רגל של כלב. פעם הוא יצר גם את הגבול הדרומי, אבל העיר התפשטה מעבר לנהר, הודות לגשר של מרתין, ועתה שכן פרוור גדול על הגדה הרחוקה שלו.

נד ציין לעצמו כי שתי התמונות מייצגות את הוריה של מרג׳רי. אביה, הפוליטיקאי, הוא שתלה כנראה את המפה; ואמה, הקתולית המסורה, תלתה מן הסתם את הצלוב.

לא מרג׳רי היא שנכנסה לאולם הגדול, אלא אחיה, רולו. הוא היה גבוה מנד, יפה תואר ושחור שיער. נד ורולו למדו באותו בית ספר, אבל מעולם לא היו חברים. רולו היה מבוגר מנד בארבע שנים. רולו היה התלמיד החכם ביותר בבית הספר, ומונה לאחראי על התלמידים הצעירים, אבל נד סירב לראות בו אדון ומעולם לא קיבל את מרותו. המצב הוחמר כשהתבהר במהרה כי נד עתיד להיות פיקח לא פחות מרולו. הדבר עורר מריבות וקטטות, עד שרולו נסע ללמוד בקולג׳ קינגסברידג׳ שבאוקספורד.

נד ניסה להסתיר את טינתו ולהדחיק את מורת רוחו כשאמר בנימוס: ״ראיתי שיש אתר בנייה ליד ׳הפעמון׳. אביך בונה שם בית חדש?״

״כן. הבית הזה כבר מיושן.״

״העסקים בקומב כנראה טובים.״ סר רג׳ינלד היה גובה המכס בנמל קומב. זאת הייתה משרה רווחית שהוענקה לו מידי מרי טיודור אחרי הכתרתה, כגמול על תמיכתו.

רולו אמר: ״אם כך, חזרת מקאלה? איך היה שם?״

״למדתי הרבה מאוד. אבא שלי בנה שם מזח ומחסן, ומנהל אותם דודי דיק.״ אדמונד, אביו של נד, מת עשר שנים לפני כן, ואמו ניהלה מאז את העסק. ״אנחנו מעבירים מנמל קומב לקאלה עפרות ברזל, בדיל ועופרת מאנגליה, ומשם הסחורה נמכרת לכל אירופה.״ המחסן בקאלה היה הבסיס העיקרי בעסק של משפחת וילארד.

״איך השפיעה המלחמה על העסק?״ אנגליה נלחמה בצרפת, אך ניכר כי דאגתו של רולו הייתה מזויפת. למען האמת, הוא נהנה מהסכנה שריחפה על עתיד העסק של וילארד.

נד לא התרגש. ״קאלה מוגנת היטב,״ הוא אמר, ונשמע בטוח יותר מכפי שחש באמת. ״היא מוקפת מבצרים שהגנו עליה מאז הפכה לחלק מאנגליה לפני מאתיים שנה.״ ואז סבלנותו פקעה. ״מרג׳רי בבית?״

״יש לך סיבה לפגוש אותה?״

זאת הייתה שאלה לא מנומסת, אבל נד העמיד פנים שלא הבחין בכך. הוא פתח את תרמילו. ״הבאתי לה מתנה מצרפת,״ הוא אמר והוציא יריעת משי בוהק בצבע סגול, מקופלת בקפידה. ״אני חושב שהצבע יהלום אותה.״

״היא לא תרצה לפגוש אותך.״

נד קימט את מצחו. מה פשר הדבר? ״אני בטוח למדי שהיא תרצה.״

״אני לא רואה שום סיבה.״

נד בחר בקפידה את המילים. ״אני מעריץ את אחותך, רולו, ואני מאמין שגם היא מחבבת אותי.״

״אתה עומד לגלות שדברים השתנו כשלא היית כאן, נד,״ אמר רולו בזלזול.

נד לא קיבל את דבריו ברצינות. הוא חשב שרולו מנסה לפגוע בו בערמומיותו. ״בכל זאת, תשאל אותה, בבקשה.״

רולו חייך, וחיוכו הדאיג את נד, כי זו הייתה הבעת הפנים שעטה כשקיבל רשות להלקות את אחד התלמידים הצעירים בבית הספר.

רולו אמר: ״מרג׳רי התארסה.״

״מה?״ נד נעץ בו עיניים בתחושת הלם ועלבון, כמו הוכה מאחור באלה. הוא לא ידע למה לצפות, אבל על דבר כזה לא חלם.

רולו רק השיב לו מבט וחייך.

נד אמר את הדבר הראשון שעלה בדעתו. ״עם מי?״

״היא עומדת להתחתן עם הוויקונט שירינג.״

״עם בארט?״ שאל נד. זה היה בלתי נתפס. מכל הגברים הצעירים במחוז, בארט שירינג קשה התפיסה ונטול ההומור היה המועמד הכי פחות סביר לשבות את לבה של מרג׳רי. האפשרות שיום אחר יהיה הרוזן שירינג יכלה אולי להספיק לנערות רבות, אבל לא למרג׳רי, בזה היה נד בטוח.

או כך לפחות חשב לפני שנה.

הוא שאל: ״אתה ממציא את כל זה?״

השאלה הייתה טיפשית, כך הבין מיד. רולו ידע להיות ערמומי ונקמני, אבל הוא לא היה טיפש. הוא לא היה ממציא סיפור כזה כדי לא להיראות שוטה כשהאמת תצא לאור.

רולו הגיב במשיכת כתפיים. ״מחר, במסיבה אצל הרוזן, יודיעו על האירוסים.״

למחרת היה היום השנים־עשר של חג המולד. אם הרוזן שירינג עורך חגיגה, משפחתו של נד בוודאי הוזמנה אליה. לכן נד יהיה שם בעצמו וישמע את ההודעה, אם אכן דיבר רולו אמת.

״היא אוהבת אותו?״ שאל נד.

רולו לא צפה את השאלה הזאת, ועתה הגיע תורו להיות מופתע. ״אין לי שום כוונה לדון בזה אתך.״

ההתחמקות שלו עוררה בלבו של נד חשד שהתשובה שלילית. ״למה אתה מתפתל?״

רולו אמר בבוז: ״כדאי שתסתלק מכאן, לפני שארגיש צורך לחבוט בך כמו שנהגתי לעשות פעם.״

נד לא נשאר חייב. ״אנחנו כבר לא בבית הספר,״ אמר. ״אתה אולי תופתע מי משנינו יספוג חבטות.״ הוא רצה להיאבק ברולו, וכעסו הסיר מלבו את החשש פן לא יוכל לנצח.

אלא שרולו היה שקול ממנו. הוא ניגש אל הדלת ופתח אותה. ״שלום,״ הוא אמר.

נד היסס. הוא לא רצה ללכת בלי לראות את מרג׳רי. אילו ידע איפה נמצא חדרה, אולי היה פורץ בריצה במדרגות, אך הוא ייראה טיפשי אם יפתח באקראי דלתות חדרי שינה בבית שאינו שלו.

הוא לקח את יריעת המשי והחזיר אותה לתרמילו. ״זאת לא המילה האחרונה,״ אמר. ״לא תוכל להחזיק אותה נעולה כאן עוד הרבה זמן. אני אדבר איתה.״

רולו התעלם מדבריו ועמד בסבלנות ליד הדלת.

נד השתוקק להכות את רולו, אבל הצליח לגבור על הדחף. עתה שניהם היו גברים, וכגבר לא יאה שיפתח בקטטה בגלל התגרות מזערית. הוא הרגיש מרומה. לרגע ארוך היסס ולא ידע מה לעשות.

בסופו של דבר יצא.

רולו אמר: ״אל תמהר לחזור.״

נד עבר את המרחק הקצר ברחוב הראשי אל הבית שבו נולד.

בית משפחת וילארד ניצב מול החזית המערבית של הקתדרלה. במשך השנים הורחב באקראי מפה ומשם, ועתה השתרע בחוסר סדר על פני כמה מאות מטרים רבועים. הבית היה נוח, והיו בו קמינים עצומים, חדר אוכל גדול לארוחות רבות משתתפים ומיטות מרופדות היטב. המקום היה ביתם של אליס וילארד, שני בניה וסבתם, אם אביו המנוח של נד.

נד נכנס ומצא את אמו בטרקלין הקדמי ששימש לה משרד כשלא הייתה במחסן שעל קו המים. היא מיהרה לקום מכיסאה שליד שולחן הכתיבה, חיבקה ונישקה אותו. הוא ראה מיד כי עלתה במשקל מאז השנה הקודמת, אבל החליט לא לומר על כך דבר.

הוא הסתכל סביבו. החדר לא השתנה. התמונות האהובות עליו היו שם, תמונה של ישו והנואפת מוקפים קהל של פרושים צבועים שרצו לסקול אותה למוות. אליס אהבה לצטט את ישו: ״מִי מִכֶּם נָקִי מֵחֵטְא, שֶׁיְּהֵא הוּא רִאשׁוֹן לְהַשְׁלִיךְ עָלֶיהָ אֶבֶן!״ התמונה הייתה גם ארוטית, כי שדי האישה היו חשופים, מראה שמיד עורר בלבו של נד הצעיר חלומות מלאי חיים.

הוא הסתכל החוצה מבעד לחלון הטרקלין אל כיכר השוק ואכסדרת העמודים המהודרת של הכנסייה הגדולה, עם הקווים הארוכים של הקשתות המחודדות והחלונות הצרים. היא הייתה שם כל חייו. רק השמים מעליה השתנו על פי עונות השנה. זה עורר בו תחושה מעורפלת אך עזה של ביטחון. אנשים נולדו ומתו, ערים קמו ונפלו, מלחמות החלו והסתיימו, אבל הקתדרלה של קינגסברידג׳ תישאר עד יום הדין.

״נכנסת לקתדרלה להודות לאל,״ היא אמרה. ״אתה ילד טוב.״

הוא לא היה מסוגל לשקר לה. ״הלכתי גם לבית משפחת פיצג׳רלד,״ אמר. הוא ראה מבט קצר של אכזבה חולף על פניה ואמר: ״אני מקווה שלא אכפת לך שהלכתי לשם לפני שבאתי הנה.״

״קצת,״ היא הודתה. ״אבל אני עדיין זוכרת איך זה להיות צעירה ומאוהבת.״

היא הייתה בת ארבעים ושמונה. אחרי מותו של אדמונד אמרו כולם שעליה להינשא שנית, ונד הקטן, שהיה אז בן שמונה, נבהל מהאפשרות שיהיה לו אב חורג אכזרי. אבל היא נותרה באלמנותה כבר עשר שנים, והוא תיאר לעצמו שכך גם תישאר.

נד אמר: ״רולו סיפר לי שמרג׳רי עומדת להתחתן עם בארט שירינג.״

״אוי, לא. מזה חששתי. נד המסכן. אני כל כך מצטערת.״

״למה יש לאביה זכות לומר לה עם מי להתחתן?״

״אבות מצפים למידה מסוימת של שליטה. אבא שלך ואני לא הצטרכנו לדאוג בקשר לזה. לי מעולם לא הייתה בת... שנשארה בחיים.״

נד ידע זאת. אמו ילדה שתי בנות לפני שנולד ברני. נד הכיר את שתי המצבות הקטנות בבית הקברות בצד הצפוני של קתדרלת קינגסברידג׳.

הוא אמר: ״אישה צריכה לאהוב את בעלה. את לא היית מאלצת בת להינשא לאדם גס כמו בארט.״

״לא, כנראה לא.״

״מה חושבים להם האנשים האלה?״

״סר רג׳ינלד מאמין בהיררכיה ובסמכות. בתור ראש עיר, הוא חושב שתפקידם של חברי המועצה הוא להחליט החלטות ולאכוף אותן. כשאבא שלך היה ראש העיר הוא אמר שחברי המועצה צריכים קודם כול לנהל את העיר בכך שישרתו אותה.״

נד אמר בקוצר רוח: ״זה נשמע כמו שתי צורות שונות להסתכל על אותו דבר.״

״אבל זה לא כך,״ אמרה אמו. ״אלה שני עולמות שונים.״

*

״אני לא אתחתן עם בארט שירינג!״ אמרה מרג׳רי פיצג׳רלד לאמה.

מרג׳רי הייתה עצבנית ונרגזת. שנים־עשר חודשים היא חיכתה לשובו של נד, חשבה עליו מדי יום, התגעגעה לראות את חיוכו העקום ואת עיניו החומות־זהובות, ועתה נודע לה, מהמשרתים, שהוא שב לקינגסברידג׳, שבא לראותה, אבל הם לא סיפרו לה, והוא הלך! היא זעמה על משפחתה שהוליכה אותה שולל ובכתה מרוב תסכול.

״אני לא מבקשת ממך להתחתן עם הרוזן שירינג היום,״ אמרה ליידי ג׳יין. ״רק לכי לדבר אתו.״

הן היו בחדרה של מרג׳רי. באחת הפינות עמד שולחן תפילה, שלפניו היא כרעה פעמיים ביום כשפניה אל הצלב התלוי על הקיר ומנתה את תפילותיה בעזרת מחרוזת של חרוזי שנהב מגולפים. שאר החדר היה מהודר: מיטת אפריון מצוידת במזרן נוצות וקישוטים צבעוניים, שידה מגולפת גדולה מעץ אלון לאחסון שמלותיה הרבות, שטיח קיר של נוף יער.

במשך השנים היה החדר הזה עֵד לוויכוחים רבים עם אמה. אלא שעתה הייתה מרג׳רי אישה. היא הייתה קטנה, קצת גבוהה וכבדה מאמה הזעירה והנמרצת, והיא חשבה שלא כל ריב חייב להסתיים בתוצאה הבלתי נמנעת של ניצחונה של ליידי ג׳יין והשפלתה של מרג׳רי.

מרג׳רי אמרה: ״מה הטעם? הוא בא הנה לחזר אחרי. אם אדבר אתו הוא יראה בזה עידוד. ואז הוא יכעס עוד יותר כשידע את האמת.״

״את יכולה להיות מנומסת.״

מרג׳רי לא רצתה לדבר על בארט. ״איך יכולת להסתיר ממני שנד היה כאן?״ היא שאלה. ״זה לא היה הגון.״

״ידעתי על זה רק אחרי שהוא הלך! רק רולו ראה אותו.״

״רולו עשה את רצונך.״

״ילדים אמורים לעשות מה שרוצים הוריהם,״ אמרה אמה. ״את מכירה את הדִיבֵּר: כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ. זאת חובתך לאל.״

כל שנות חייה הקצרים נאבקה מרג׳רי בחובה הזאת. היא ידעה שאלוהים רוצה שתהיה צייתנית, אבל היה לה אופי עצמאי ומרדני - כפי שנאמר לה לעתים כה קרובות - והיא התקשתה מאוד להיות טובה. עם זאת, כשהזכירו לה את חובתה היא תמיד דיכאה את נטיותיה ונעשתה צייתנית. רצון אלוהים היה חשוב מכל דבר, והיא ידעה זאת. ״אני מצטערת, אמא,״ אמרה.

״לכי לדבר עם בארט,״ אמרה ליידי ג׳יין.

״בסדר.״

״רק תסתרקי, יקירתי.״

מרג׳רי התפרצה בהבזק אחרון של מרי. ״השיער שלי בסדר גמור,״ אמרה, ולפני שהספיקה אמה לטעון אחרת יצאה מהחדר.

בארט היה במסדרון. הוא לבש מכנסיים צהובים חדשים והתגרה באחד הכלבים, הציע לו חתיכת בשר חזיר ומיהר להרחיקה ממנו ברגע האחרון.

האֵם ירדה בעקבות מרג׳רי במדרגות ואמרה: ״קחי את לורד שירינג לספרייה ותראי לו את הספרים.״

״הוא לא מתעניין בספרים,״ ענתה מרג׳רי קצרות.

״מרג׳רי!״

בארט אמר: ״הייתי רוצה לראות את הספרים.״

מרג׳רי הגיבה במשיכת כתפיים. ״בוא אחרי, בבקשה,״ היא אמרה והובילה אותו אל החדר הבא. היא השאירה את הדלת פתוחה אבל אמה לא הצטרפה אליהם.

ספריו של אביה היו מסודרים על שלושה מדפים. ״אלוהים, כמה ספרים יש לכם!״ קרא בארט. ״מי שירצה לקרוא את כולם יבזבז כך את כל חייו.״

היו שם כחמישים ספרים, יותר משנראו בדרך כלל מחוץ לספרייה של אוניברסיטה או של קתדרלה, וזה היה סימן לעושר. אחדים מהם היו בלטינית ובצרפתית.

מרג׳רי השתדלה למלא יפה את תפקיד המארחת. היא הורידה ספר אחד באנגלית. ״קוראים לו ׳לבלות בהנאה׳,״ היא אמרה. ״זה יכול לעניין אותך.״

הוא לכסן אליה מבט והתקרב. ״הנאה היא בילוי נהדר.״ הוא נראה מרוצה מההערה השנונה שלו.

היא נסוגה. ״זאת פואמה ארוכה על חינוכו של אביר.״

״אה.״ בארט איבד עניין בספר. הוא הסתכל על המדף ובחר את ׳ספר הבישול׳. ״זה חשוב,״ אמר. ״אישה צריכה לדאוג שלבעלה יהיה אוכל טוב, את לא חושבת?״

״כמובן.״ מרג׳רי השתדלה מאוד לחשוב על נושא לשיחה. במה התעניין בארט? במלחמה, אולי. ״אנשים מאשימים את המלכה במלחמה עם צרפת.״

״למה זאת אשמתה?״

״הם אומרים שספרד וצרפת נאבקות על שטחים באיטליה, שלסכסוך הזה אין שום קשר לאנגליה, ושאנחנו מעורבים בו רק מפני שהמלכה שלנו מרי נשואה למלך פליפה מספרד והיא צריכה לתת לו גיבוי.״

בארט הנהן. ״אישה צריכה ללכת בעקבות בעלה.״

״לכן נערה צריכה לבחור את בעלה מאוד בזהירות.״ ההערה המושחזת הזאת עברה מעל ראשו של בארט. מרג׳רי המשיכה: ״יש כאלה שאומרים שהמלכה שלנו לא הייתה צריכה להתחתן עם מלך זר.״

בארט התעייף מהנושא. ״אנחנו לא אמורים לדבר על פוליטיקה. נשים צריכות להשאיר נושאים כאלה לבעלים שלהן.״

״לנשים יש כל כך הרבה חובות כלפי הבעלים שלהן,״ אמרה מרג׳רי, וידעה שבארט לא יבין את הנימה האירונית שלה. ״אנחנו צריכות לבשל בשבילם, לתת להם להוביל אותנו ולהשאיר להם את הפוליטיקה... אני שמחה שאין לי בעל, החיים בלעדיו יותר פשוטים.״

״אבל כל אישה זקוקה לגבר.״

״בוא נדבר על משהו אחר.״

״זאת האמת.״ הוא עצם את עיניו, התרכז, ואחר כך פתח בנאום קצר ומוכן מראש. ״את האישה היפה ביותר בעולם, ואני אוהב אותך. בבקשה, תהיי אשתי.״

תגובתה הייתה אינסטינקטיבית. ״לא!״

בארט נראה המום. הוא לא ידע איך להגיב. ברור שציפה לתשובה ההפוכה. אחרי שתיקה קצרה הוא אמר: ״אבל אשתי תהיה יום אחד רוזנת!״

״ואתה צריך להתחתן עם בחורה שמשתוקקת לזה בכל לבה.״

״את לא?״

״לא.״ היא ניסתה לא להישמע תוקפנית, אבל התקשתה בכך. לשון המעטה הוא לא הבין. ״בארט, אתה חזק ונאה, ואני בטוחה שגם אמיץ לב, אבל אני בשום אופן לא אוכל לאהוב אותך.״ דמותו של נד עלתה בדעתה. אתו היא מעולם לא מצאה את עצמה מנסה לחשוב על נושא לשיחה. ״אני אנשא לגבר חכם ורגיש שרוצה שאשתו תהיה יותר מהמשרתת הבכירה שלו.״ את זה, היא חשבה, אפילו בארט יהיה מסוגל להבין.

הוא נע במהירות מפתיעה ואחז בזרועותיה. אחיזתו הייתה חזקה. ״נשים אוהבות ששולטים בהן,״ אמר.

״מי אמר לך את זה? תאמין לי, אני לא!״ היא ניסתה להשתחרר מאחיזתו, אבל לא הצליחה.

הוא משך אותה אליו ונישק אותה.

ביום אחר היא הייתה מרחיקה את פניה ומסתפקת בכך. שפתיים אינן מכאיבות. אבל היא עדיין חשה עצב ומרירות על שהחמיצה פגישה עם נד. במוחה התרוצצו מחשבות על מה שהיה יכול לקרות: איך היא הייתה מנשקת אותו, נוגעת בשערו ומושכת את גופו אליה. נוכחותו הדמיונית הייתה כה חזקה עד שחיבוקו של בארט דחה אותה עד כדי בהלה. בלי לחשוב היא שילחה את ברכה אל אשכיו בכל כוחה.

הוא שאג מכאב ומהלם, שחרר אותה מאחיזתו והתכופף. עיניו נעצמו כשהוא נאנק בסבלו, ושתי ידיו הונחו בין ירכיו.

מרג׳רי רצה אל הדלת, אבל לפני שהגיעה לשם נכנסה אמה לספרייה, אחרי שמן הסתם האזינה מבחוץ.

ליידי ג׳יין הסתכלה על בארט, הבינה מיד מה קרה, פנתה אל מרג׳רי ואמרה: ״ילדה טיפשה שכמוך.״

״אני לא אתחתן עם החיה הזאת!״ צעקה מרג׳רי.

אביה נכנס. הוא היה גבוה ושחור שיער, כמו רולו, אבל בניגוד לרולו גם היה מנומש. הוא אמר בנימה קרה: ״את תתחתני עם מי שאביך יבחר בשבילך.״

האמירה מבשרת הרעות הפחידה את מרג׳רי. היא החלה לחשוד שלא העריכה נכון את נחישותם של הוריה. זו הייתה טעות לתת לכעסה להשתלט עליה. היא ניסתה להירגע ולחשוב בהיגיון.

עדיין מלאת להט, אך שקולה יותר, היא אמרה: ״אני לא נסיכה! אנחנו עשירים, אבל לא אצילים. הנישואים שלי הם לא עניין פוליטי. אני בתו של סוחר. אנשים כמונו לא מתחתנים בשידוך.״

זה הרגיז את סר רג׳ינלד, והוא הסמיק מתחת לנמשיו. ״אני אביר!״

״אבל לא רוזן!״

״אני צאצא של ראלף פיצג׳רלד, שהיה הרוזן שירינג לפני מאתיים שנה - בדיוק כמו בארט. ראלף פיצג׳רלד היה בנו של סר ג׳רלד ואחיו של מרתין, בונה הגשר. דם אצילים אנגלים זורם בעורקַי.״

מרג׳רי הבינה לתדהמתה שהיא יצאה לא רק נגד רצונו הנוקשה של אביה, אלא גם נגד גאוותו המשפחתית. היא לא ידעה איך תצליח לעמוד מול הצירוף הזה. הדבר היחיד שידעה לבטח הוא שאסור לה לגלות חולשה.

היא פנתה אל בארט. הרי בוודאי לא ירצה לשאת לאישה כלה שאינה רוצה בו. היא אמרה: ״אני מצטערת, לורד שירינג, אבל אני עומדת להתחתן עם נד וילארד.״

סר רג׳ינלד היה המום: ״לא, זה לא יקרה, אני נשבע.״

״אני מאוהבת בנד וילארד.״

״את צעירה מכדי להיות מאוהבת בכלל, ומשפחת וילארד היא בעצם משפחה פרוטסטנטית!״

״הם באים למיסה בדיוק כמו כל אדם אחר.״

״בכל זאת, את תתחתני עם הרוזן שירינג.״

״זה לא יקרה,״ היא אמרה בתקיפות שקטה.

בארט התאושש ומלמל: ״ידעתי שהיא תעשה צרות.״

סר רג׳ינלד אמר: ״היא רק זקוקה ליד חזקה.״

״היא זקוקה לשוט.״

ליידי ג׳יין התערבה. ״תחשבי על זה, מרג׳רי,״ אמרה. ״יום אחד תהיי רוזנת, והבן שלך יהיה רוזן!״

״זה כל מה שמעניין אתכם, נכון?״ אמרה מרג׳רי. היא שמעה את קולה הופך לצעקה, אבל לא יכלה להפסיק. ״אתם רק רוצים שהנכדים שלכם יהיו אריסטוקרטים!״ היא ראתה על פניהם כי צדקה בהנחתה ונגעה באמת. בבוז היא אמרה: ״לידיעתכם, אני לא אהיה סוסת הרבעה רק מפני שיש לכם אשליות על אצולה.״

ברגע שאמרה זאת ידעה שהגזימה. העלבון שעלבה באביה נגע במקום הרגיש ביותר אצלו.

סר רג׳ינלד הסיר מעליו את חגורתו.

מרג׳רי נסוגה ממנו בפחד ומצאה את עצמה מול שולחן הכתיבה. ידו השמאלית של סר רג׳ינלד תפסה אותה בעורפה. היא ראתה כי קצה החגורה מצופה נחושת, ונבהלה כל כך עד כי השמיעה צעקה.

סר רג׳ינלד כופף אותה מעל השולחן. היא התפתלה נואשות אבל הוא היה חזק ממנה ואחז בה בקלות.

היא שמעה את אמה אומרת: ״עזוב את החדר, בבקשה, לורד שירינג.״ זה הפחיד אותה עוד יותר.

הדלת נטרקה, והיא שמעה את החגורה שורקת באוויר. החגורה נחתה על החלק האחורי של ירכיה. שמלתה הייתה דקה ולא הצליחה להגן עליה, והיא צעקה שוב, הפעם מכאב. הוא הצליף בה שוב ושוב.

אחר כך אמרה אמה: ״אני חושבת שזה מספיק, רג׳ינלד.״

״חוסך שבטו מפנק את בנו,״ אמר האב. האמרה הייתה ידועה היטב. כולם האמינו כי הלקאה טובה לילדים, מלבד הילדים, כמובן.

ליידי ג׳יין אמרה: ״הפסוק בתנ״ך אומר בעצם משהו אחר. ׳חוֹסֵךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ וְאוֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר׳. הוא מתייחס לבנים, לא לבנות.״

סר רג׳ינלד ענה לה: ״פסוק אחר בתנ״ך אומר: ׳אַל תִּמְנַע מִנַּעַר מוּסָר׳, נכון?״

״היא כבר לא ילדה. וחוץ מזה, שנינו יודעים שהגישה הזאת לא עובדת על מרג׳רי. עונש רק מגביר את העקשנות שלה.״

״אז מה את מציעה?״

״תשאיר לי אותה. אני אדבר איתה אחרי שהיא תירגע.״

״בסדר,״ אמר סר רג׳ינלד, ומרג׳רי חשבה שזה נגמר. אחר כך החגורה השמיעה שוב שריקה ופגעה ברגליה הכואבות, והיא צעקה פעם נוספת. אלא שמיד אחר כך שמעה את מגפיו הצועדים על הרצפה יוצאים מהחדר, ואז זה באמת הסתיים.

*

נד היה בטוח שיראה את מרג׳רי בנשף שערך הרוזן סוויתין. הוא הניח כי הוריה לא ימנעו את השתתפותה כי זו תהיה הכרזה כי משהו אינו כשורה. כולם ידונו בשאלה מדוע מרג׳רי לא שם.

חריצי הגלגלים בדרך הבוצית קפאו והתקשו, וסוסתו של נד פסעה בזהירות על פני השטח המסוכן. חוּמה של הסוסה חימם את גופו, אבל ידיו וכפות רגליו איבדו תחושה בגלל הקור. לצדו הייתה אמו, אליס, שרכבה על סוסה משלה.

ביתו של הרוזן שירינג, ניו קאסל, היה במרחק תשעה־עשר קילומטרים מקינגסברידג׳. הרכיבה לשם נמשכה כמחצית יום חורף קצר, ונד היה קצר רוח. הוא היה חייב לראות את מרג׳רי, לא רק מפני שהתגעגע למראה שלה, אלא גם כדי לברר מה מתרחש, לכל הרוחות.

ניו קאסל נראתה מרחוק. מאה וחמישים שנה לפני כן הבית היה חדש. לאחרונה בנה הרוזן בית על שרידיו של המבצר מימי הביניים. החומות שנשארו, שנבנו מאותה אבן אפורה שממנה נבנתה הקתדרלה של קינגסברידג׳, קושטו היום בסרטים ובסלילי ערפל קפוא. כשהתקרב למקום שמע נד קולות של חגיגה: ברכות רמות, קולות צחוק, צלילי תזמורת כפרית - תוף חזק, כינור מלא חיים וחליל יבבני שנישאו באוויר הקר. הרעש הביא אתו הבטחה של אש בוערת, אוכל חם ומשקה משמח לב.

נד זירז את סוסתו בקוצר רוח, הוא רצה לשים קץ לאי הוודאות שלו. האם מרג׳רי אוהבת את בארט שירינג ועומדת להינשא לו?

הדרך הובילה ישירות לכניסה. עורבים שטיילו על חומות הטירה קראו בקולי קולות אל האורחים. הגשר הזחיח נעלם כבר מזמן והחפיר התמלא, אבל בבית השער עדיין היו חרכי ירי. נד חצה ברכיבה את החצר הסואנת, שהמתה אורחים בבגדים חגיגיים, סוסים, כרכרות ומשרתים עסוקים של הרוזן. נד הפקיד את סוסו בידי סַייס והצטרף לקהל שנהר לבית.

הוא לא ראה את מרג׳רי.

בצד הרחוק של החצר עמד בית לבנים מודרני, צמוד לבנייני הטירה הישנים, כשהקפלה בצד אחד ומבשלת השיכר בצד האחר. נד היה כאן רק פעם אחת בארבע השנים מאז נבנה הבית, והוא שוב התפעל משורות החלונות הגדולים והארובות הרבות. הבית, מפואר מבתי הסוחרים העשירים ביותר בקינגסברידג׳, היה הגדול ביותר במחוז, אם כי ייתכן שהיו גדולים ממנו בלונדון, שאליה מעולם לא הגיע.

הרוזן סוויתין ירד מגדולתו בתקופת שלטונו של הנרי השמיני, מכיוון שלא תמך במלך במחלוקתו עם האפיפיור, אבל כשעל כס המלוכה עלתה מרי טיודור הקתולית, חמש שנים לפני אותו משתה, חזרו אליו כוחו, מעמדו ועושרו, דבר שהבטיח כי האירוע יהיה מפואר.

נד נכנס לבית והגיע לאולם גדול בגובה שתי קומות. החלונות הגבוהים האירו את החדר גם ביום חורפי. הקירות היו מחופים עץ אלון בוהק ועליהם נתלו שטיחי קיר המתארים סצנות ציד. בולי עץ בערו בשתי אחים ענקיות משני קצותיו של החדר הארוך. ביציע, שנמתח לאורך שלושה מבין ארבעת הקירות, ישבו המוזיקאים שנגינתם נשמעה מהדרך וניגנו במרץ. על הקיר הרביעי היה תלוי דיוקן אביו של הרוזן סוויתין, מחזיק בידו שרביט המסמל עוצמה.

כמה אורחים כבר רקדו ריקוד כפרי בקבוצות של שמונה, שילבו ידיים ויצרו מעגלים, ואחר כך נעצרו כדי להיכנס ולצאת מתוכם. אחרים התגודדו ושוחחו, והרימו את קולם כדי לגבור על המוזיקה ועל שעטות הרוקדים. נד לקח לעצמו ספל עץ של סיידר חם וסקר בעיניו את החדר.

חבורה אחת עמדה בריחוק מהרוקדים. בעל האונייה פילבֶּרט קוֹבּלי ומשפחתו, לבושים כולם באפור ובשחור. הפרוטסטנטים של קינגסברידג׳ היו חבורה חשאית למחצה. כולם ידעו שהם שם, ויכלו לנחש מי הם, אבל קיומם לא הוכר בגלוי - קצת כמו קהילה סודית של גברים שאוהבים גברים, חשב נד. הפרוטסטנטים לא הודו באמונתם, כי אילו הודו בה היו מענים אותם עד שחזרו בהם או שורפים אותם למוות אם סירבו לעשות זאת. כשנשאלו במה הם מאמינים, היו מתחמקים. הם השתתפו בטקסים הקתוליים מאחר שנאלצו לעשות זאת על פי חוק, אבל ניצלו כל הזדמנות להתנגד לשירים הבוטים, לשמלות החושפניות ולכמרים השיכורים. נגד בגדים חדגוניים לא היה שום חוק.

נד הכיר כמעט כל אדם בחדר. האורחים הצעירים היו הבנים שאיתם למד בבית הספר היסודי של קינגסברידג׳ והבנות שאת שערן משך בימי ראשון אחרי הביקור בכנסייה. האצילים המקומיים בני הדור המבוגר היו מוכרים לו באותה מידה, כמי שנהגו להיכנס לבית אמו ולצאת ממנו כל הזמן.

עיניו, שתרו אחרי מרג׳רי, זיהו אדם זר: גבר בעל אף ארוך בשנות השלושים המאוחרות לחייו, ששערו החום כבר החל לסגת וזקנו המטופח מחודד על פי צו האופנה. הוא היה נמוך וזריז, ולבש מעיל אדום כהה שנראה יקר במיוחד. הוא שוחח עם הרוזן סוויתין ועם סר רג׳ינלד פיצג׳רלד, ונד נדהם מיחסם של שני השוֹעים המקומיים. היה ברור שהאורח המכובד הזה אינו לרוחם - רג׳ינלד נשען אחורה בזרועות שלובות וסוויתין עמד ברגליים פשוקות כשידיו על מותניו - ועדיין הם האזינו לו בתשומת לב.

הנגנים סיימו קטע בתרועה רמה, ובשקט היחסי דיבר נד עם דניאל, בנו של פילברט קובלי, בחור שמן בעל פנים עגולות חיוורות שהיה מבוגר ממנו בשנתיים. ״מי זה?״ שאל אותו נד והחווה על הזר במעיל האדום.

״סֶר ויליאם סֶסיל. הוא מנהל האחוזה של הנסיכה אליזבת.״

אליזבת טיודור הייתה אחותה למחצה הצעירה של המלכה מרי. ״שמעתי על ססיל,״ אמר נד. ״הוא לא היה מזכיר המדינה מתישהו?״

״נכון.״

באותו זמן היה נד צעיר מכדי להתעניין בפוליטיקה, אבל הוא זכר את שמו של ססיל, שאמו דיברה עליו בהערצה. ססיל לא היה קתולי דיו לטעמה של מרי טיודור, וברגע שעלתה על כס המלוכה הוא פוטר. מסיבה זו מונה כעת לתפקיד מרשים פחות, אחראי על ענייניה הכספיים של אליזבת.

אז מה מעשיו כאן?

אמו של נד הייתה רוצה לדעת על ססיל. אורח מביא אתו חדשות, ואליס הייתה אובססיבית בקשר לחדשות. היא לימדה תמיד את בניה כי מידע יכול להפוך אדם לעשיר או להצילו מהרס, אבל כשנד חיפש בעיניו את אליס הוא מצא את מרג׳רי, ומיד שכח את ויליאם ססיל.

הוא נדהם ממראיה של מרג׳רי. דומה כי היא התבגרה בחמש שנים ולא באחת. שערה המתולתל, החום־בהיר, היה אסוף בתסרוקת מוקפדת ומכוסה כיפה גברית בתוספת נוצה עליזה. צווארון לבן קטן סביב צווארה האיר את פניה. היא הייתה קטנה, אך לא רזה, והמחוך האופנתי הקשיח של שמלת הקטיפה הכחולה לא הסתיר לגמרי את עגלגלותו המקסימה של גופה. פניה היו מלאות הבעה, כתמיד. היא חייכה, הרימה את גבותיה, הטתה את ראשה והחליפה הבעות של הפתעה, מבוכה, כעס ועונג בזו אחר זו. הוא מצא את עצמו בוהה בה, כפי שעשה בעבר. לכמה דקות נראה כאילו אין איש מלבדם בחדר.

כשהתעורר מהקיפאון פילס לעצמו דרך בקהל והלך לקראתה.

היא ראתה אותו בבואו. פניה אורו לקראתו בשמחה, אבל מיד השתנתה הבעתה, מהר מכפי שמשתנה מזג האוויר ביום אביב, והיא נראתה מודאגת. כשהתקרב אליה התרחבו עיניה בפחד ודומה כי סימנה לו להתרחק, אך הוא התעלם מבקשתה. היה עליו לדבר איתה.

הוא פתח את פיו, אבל היא דיברה ראשונה. ״בוא בעקבותי כשהם ישחקו ב׳לצוד את האַיל׳,״ אמרה בלחש. ״ועכשיו אל תגיד שום דבר.״

״לצוד את האיל״ היה משחק מחבואים ששיחקו הצעירים בחגיגות. נד התעודד לשמע הזמנתה, אבל לא היה מוכן ללכת בלי לקבל לפחות כמה תשובות. ״את מאוהבת בבארט שירינג?״ הוא שאל.

״לא! עכשיו לך - נוכל לדבר אחר כך.״

נד שמח, אך עדיין לא סיים. ״את מתכוונת להתחתן אתו?״

״לא כל עוד אני נושמת ומסוגלת להגיד לו שילך לעזאזל.״

נד חייך. ״טוב מאוד, עכשיו אני יכול לחכות בסבלנות.״ הוא הסתלק משם, מרוצה.

*

רולו עקב בעניין אחרי חילופי הדברים בין אחותו לנד וילארד. הם לא נמשכו זמן רב, אבל היה ברור ששיחתם מלאת רגש, וזה הדאיג אותו. יום קודם לכן הוא האזין מחוץ לדלת הספרייה כשאביהם היכה את מרג׳רי, והיה שותף לדעת אמו שעונשים רק מגבירים את עקשנותה.

הוא לא רצה שאחותו תתחתן עם נד. מאז ומתמיד שנא את נד, אבל זה היה הפרט החשוב פחות. חשוב מזה היה שמשפחת וילארד נטתה לפרוטסטנטיות. אדמונד וילארד היה מרוצה למדי כשהמלך הנרי פנה עורף לכנסייה הקתולית. נכון, דומה כי הוא לא הוטרד במיוחד כשהמלכה מרי החזירה את המצב לקדמותו, אבל גם זה פגע ברולו. הוא לא סבל אנשים שהתייחסו לדת בקלות דעת. סמכות הכנסייה צריכה להיות מעל הכול.

חשוב כמעט באותה מידה, נישואים עם נד וילארד לא יכלו להועיל ליוקרתה של משפחת פיצג׳רלד. הם יכלו רק לכונן ברית בין שתי משפחות סוחרים עשירות. לעומת זאת, בארט שירינג יוכל להכניס אותם אל חוגי האצולה. בעיני רולו, יוקרתה של משפחת פיצג׳רלד הייתה חשובה יותר מכל דבר, מלבד רצון האל.

הריקודים הסתיימו, ואנשיו של הרוזן הכניסו לחדר לוחות וחמורי נגרים כדי ליצור שולחן בצורת T, שהצלב בקצה אחד שלו וזנבו נמשך לכל אורכו של החדר. אחר כך הם החלו לערוך את השולחן. הם ביצעו את עבודתם ברוח קלילה, לדעת רולו, והשליכו ספלי חרס וכיכרות לחם על המפה הלבנה באקראי. אולי נהגו כך מפני שלא הייתה אישה שהשגיחה על משק הבית. הרוזנת מתה שנתיים לפני כן, וסוויתין טרם נשא אישה שנייה.

אחד המשרתים אמר לרולו: ״אבא שלך קורא לך, אדון פיצג׳רלד. הוא בטרקלין של הרוזן.״

הוא ליווה את רולו לחדר צדדי ובו שולחן כתיבה ומדף עמוס ספרי חשבונות. היה ברור שזהו המקום שממנו מנהל הרוזן סוויתין את עסקיו.

סוויתין ישב על כיסא ענקי שדמה לכס מלכות. הוא היה גבוה ונאה, כמו בארט, אם כי שנים רבות של אכילה מרובה ושתייה בשפע הרחיבו את מותניו והאדימו את אפו. ארבע שנים לפני כן הוא איבד את רוב אצבעות ידו השמאלית בקרב ביער הַרְטְלי. הוא לא ניסה להסתיר את הפגם, ואפילו נראה גאה בפציעתו.

אביו של רולו, סר רג׳ינלד, ישב ליד סוויתין, רזה ומנומש, כמו נמר ליד דוב.

גם בארט שירינג היה שם, ולמגינת לבו של רולו כך גם אליס ונד וילארד.

ויליאם ססיל ישב על שרפרף נמוך לפני ששת המקומיים, אבל למרות הסמליות שבישיבה, נראה לרולו כי ססיל הוא הממונה על הפגישה.

רג׳ינלד אמר לססיל: ״אכפת לך אם הבן שלי יצטרף אלינו? הוא היה באוניברסיטה של אוקספורד ולמד משפטים בלונדון.״

״אני שמח לראות כאן את הדור הצעיר,״ אמר ססיל בחביבות. ״גם אני משתף את בני בפגישות, אף על פי שהוא רק בן שש־עשרה - עדיף להתחיל איתם מוקדם, כך הם לומדים הכי מהר.״

רולו, שבחן את ססיל, שם לב שעל לחיו הימנית יש שלוש שׁומות, ושזקנו החום החל להאפיר. הוא היה אחד מאנשי החצר החשובים בימי מלכותו של אדוארד השישי, כשהיה רק בשנות העשרים לחייו. אף כי עדיין לא מלאו לו ארבעים שנה, הוא נראה חכם ובטוח בעצמו, כאדם מבוגר בהרבה.

הרוזן סוויתין זז בקוצר רוח. ״יש לי מאה אורחים באולם, סר ויליאם. כדאי מאוד שתגיד לי מה הדבר החשוב שיש לך לומר שראוי בגללו להרחיק אותי מהמסיבה שלי.״

״מיד, אדוני,״ אמר ססיל. ״המלכה לא הרה.״

רולו השמיע חרחור של פליאה ועצב. המלכה מרי והמלך פֶליפֶּה השתוקקו ליורשים לשני הכתרים שלהם, כתר אנגליה וכתר ספרד, אבל כמעט לא בילו יחד, מכיוון שהיו כה עסוקים בשליטה על ממלכותיהם הנפרדות. לכן שמחו בשתי הארצות כשמרי הודיעה שהיא מצפה ללדת בחודש מרס הבא. משהו כנראה השתבש.

אביו של רולו, סר רג׳ינלד, אמר בעצב: ״זה כבר קרה בעבר.״

ססיל הנהן. ״זאת הפעם השנייה שהיא עוברת היריון מדומה.״

סוויתין נראה המום. ״מדומה?״ הוא שאל. ״מה זאת אומרת?״

״לא הייתה שום הפלה,״ אמר ססיל ברצינות.

רג׳ינלד הסביר: ״היא כל כך רוצה תינוק, עד שהיא משכנעת את עצמה שהיא הרה, כשבעצם אין זה כך.״

״אני מבין,״ אמר סוויתין. ״טיפשות של נשים.״

אליס וילארד הגיבה בנחרת בוז על ההערה הזאת, אבל סוויתין התעלם ממנה.

ססיל אמר: ״עכשיו אנחנו חייבים להתמודד עם האפשרות שהמלכה שלנו לעולם לא תביא ילד לעולם.״

מוחו של רולו הסתחרר מההשלכות. התינוק המקוּוה של המלכה מרי הקתולית־קיצונית ומלך ספרד הקתולי באותה מידה היה אמור לקבל חינוך קתולי מובהק ולזכות בתמיכת משפחות כמו משפחת פיצג׳רלד. אבל מותה של מרי בלי יורש יטרוף את כל הקלפים.

ססיל הבין זאת כבר מזמן, הניח רולו. ססיל אמר: ״הימים שבהם עובר השלטון למלך חדש מהווים סכנה לכל ארץ.״

רולו נאלץ להדחיק תחושת בהלה. אנגליה עלולה לחזור לדת הפרוטסטנטית, וכל מה שמשפחת פיצג׳רלד השיגה בחמש השנים האחרונות עלול לרדת לטמיון.

״אני רוצה לתכנן העברה חלקה, בלי שפיכות דמים,״ אמר ססיל בשיקול דעת. ״אני כאן לדבר איתכם, שלושה מראשי הקהילה החשובים שלכם - הרוזן של המחוז, ראש העיר קינגסברידג׳ והסוחרת המובילה של העיר - ולבקש מכם שתעזרו לי.״

הוא נשמע כמו משרת חרוץ שמתכנן תוכניות זהירות, אבל רולו כבר הצליח להבין שהוא בעצם מהפכן מסוכן.

סוויתין שאל: ״במה נוכל לעזור לך?״

״בכך שתביעו תמיכה בגברתי, אליזבת.״

סוויתין אמר בנימה מתגרה: ״אתה יוצא מהנחה שאליזבת תירש את הכתר?״

״הנרי השמיני הניח שלושה ילדים,״ אמר ססיל בסבלנות, ופירט את הידוע לכול. ״בנו, אדוארד השישי, המלך הילד, מת לפני שהספיק להוליד יורש, כך שהבת הבכורה של הנרי, מרי טיודור, נעשתה מלכה. אי אפשר להתעלם מההיגיון. אם המלכה מרי תמות בלי יורשים, כמו המלך אדוארד, הבאה בתור למלוכה היא ללא ספק בתו האחרת של הנרי, אליזבת טיודור.״

רולו החליט שהגיע הזמן לדבר. הוא הרגיש שאי אפשר לתת לשטות המסוכנת הזאת לעבור בלי להגיב עליה, והוא היה עורך הדין היחיד בחדר. הוא ניסה לדבר בשקט ובהיגיון כמו שעשה ססיל, אבל למרות המאמץ שהשקיע, לא נסתר ממנו צליל הדאגה שנשמע בקול שיצא מפיו. ״אליזבת היא בת לא חוקית!״ אמר. ״הנרי לא היה אף פעם נשוי באמת לאמא שלה. הגירושים שלו מאשתו הקודמת לא קיבלו את אישור האפיפיור.״

סוויתין הוסיף: ״ממזרים לא יכולים לרשת לא רכוש ולא תואר - את זה יודעים כולם.״

רולו התכווץ. ההתייחסות אל אליזבת כ״ממזרה״ נראתה לו גסות מיותרת כלפי היועץ שלה. התנהגות גסה הייתה אופיינית לסוויתין, לרוע המזל, אבל רולו הרגיש שתהיה זו פזיזות לקומם את ססיל המיושב בדעתו. האיש אולי איבד מכוחו, אבל עדיין הקרין עוצמה מסוימת.

ססיל התעלם מחוסר הנימוס. ״הגירושים אושרו בפרלמנט האנגלי,״ אמר בעקשנות ובנימוס.

סוויתין אמר: ״שמעתי שיש לה נטיות פרוטסטנטיות.״

זה היה לבו של הוויכוח, חשב רולו.

ססיל חייך. ״היא אמרה לי פעמים רבות שאם יוטל עליה למלוך, שאיפתה הגדולה ביותר היא שאף אנגלי לא יומת בגלל אמונתו.״

נד וילארד אמר: ״זה סימן טוב. איש לא מעוניין לראות עוד אנשים נשרפים על המוקד.״

אמירה טיפוסית למשפחת וילארד, חשב רולו. הם היו מוכנים לתת הכול תמורת חיים שקטים.

הרוזן סוויתין התעצבן באותה מידה מחוסר הבהירות. ״מה היא? קתולית או פרוטסטנטית?״ שאל. ״היא חייבת להיות כזאת או כזאת.״

״להפך,״ אמר ססיל. ״היא דוגלת בסובלנות.״

סוויתין נשמע כעוס. ״סובלנות?״ אמר בלעג. ״כלפי כפירה? כלפי חילול הקודש? כלפי חוסר אמונה באל?״

כעסו של סוויתין היה מוצדק, לדעת רולו, אבל הוא לא היה תחליף לטיעון חוקי. לכנסייה הקתולית הייתה דעה משלה מי אמור להיות השליט הבא של אנגליה. ״בעיני העולם, היורשת האמיתית של הכתר היא מרי השנייה, מלכת הסקוטים.״

״ודאי שלא,״ טען ססיל, והיה ברור שהוא צפה זאת מראש. ״מרי סטיוארט היא לא יותר מבת אחיינו של הנרי השמיני, ואליזבת טיודור היא בתו.״

״בתו הלא־חוקית.״

נד וילארד דיבר שוב. ״ראיתי את מרי סטיוארט כשנסעתי לפריז,״ אמר. ״לא דיברתי איתה, אבל הייתי באחד החדרים החיצוניים של ארמון הלובר כשעברה שם. היא גבוהה ויפהפייה.״

רולו אמר בקוצר רוח: ״למה בדיוק זה קשור?״

נד התעקש: ״היא בת חמש־עשרה.״ הוא נתן ברולו מבט קשה. ״בדיוק בגיל של אחותך, מרג׳רי.״

״זאת לא הנקודה...״

נד הגביר את קולו כדי להתגבר על ההפרעה. ״יש אנשים שחושבים שנערה בת חמש־עשרה צעירה מכדי לבחור בעל, ובוודאי צעירה מכדי לשלוט בארץ שלמה.״

רולו נשף בקול ואביו השמיע גניחת כעס. ססיל קימט את מצחו כשהבין, מן הסתם, שלאמירתו של נד יש משמעות מיוחדת הנסתרת מעיניו של אדם מבחוץ.

נד הוסיף: ״נאמר לי שמרי מדברת צרפתית וסקוטית, אך אנגלית היא בקושי יודעת.״

רולו אמר: ״לשיקולים כאלה אין שום ערך משפטי.״

נד התעקש: ״אבל זה לא הכול. מרי מאורסת לנסיך פרנסואה, יורש הכתר הצרפתי. העם האנגלי שונא את נישואיה הנוכחיים של המלכה למלך ספרד, והם יהיו עוד יותר עוינים כלפי מלכה שתינשא למלך צרפת.״

רולו אמר: ״החלטות כאלה אינן מתקבלות על ידי העם האנגלי.״

״בכל זאת, במקום שיש ספק עלול להיות מאבק, ואז האנשים עלולים לקחת את החרמשים והגרזנים שלהם ולהביע כך את דעותיהם.״

ססיל הוסיף: ״זה בדיוק מה שאני מנסה למנוע.״

זה היה בעצם איוּם, חשב רולו בכעס, אבל לפני שהספיק לומר זאת, סוויתין דיבר שוב. ״איך היא הנערה הזאת, אליזבת, באופן אישי? לא פגשתי אותה אף פעם.״

רולו קימט את מצחו בכעס לנוכח הסטייה הזאת משאלת החוקיות, אבל ססיל ענה ברצון: ״היא האישה המשכילה ביותר שפגשתי,״ אמר. ״היא מדברת לטינית באותה קלות כמו אנגלית, והיא גם יודעת צרפתית, ספרדית ואיטלקית, ולכתוב ביוונית. היא לא נחשבת יפהפייה, אבל מסוגלת להשפיע על גבר ולשבות אותו בקסמה. היא ירשה את כוח הרצון החזק של אביה, המלך הנרי. היא תהיה מלכה החלטית.״

ברור כי ססיל מאוהב בה, חשב רולו, אבל זה לא היה החלק הגרוע ביותר. מתנגדיה של אליזבת נאלצו לסמוך על טיעונים משפטיים מכיוון שלא היה להם דבר אחר להיאחז בו. נראה כי אליזבת בוגרת במידה מספקת, חכמה במידה מספקת והחלטית במידה מספקת לשלוט באנגליה. היא אולי פרוטסטנטית, אבל פיקחית מכדי לנופף בכך, ולהם לא הייתה שום הוכחה.

הסיכוי שמלכתם תהיה פרוטסטנטית החריד את רולו. היה ברור לו שהיא תַפלה לרעה משפחות קתוליות. משפחת פיצג׳רלד אולי לעולם לא תוכל להחזיר לעצמה את נכסיה.

סוויתין אמר: ״אם היא הייתה מתחתנת עם בעל קתולי חזק, שיכול לשלוט בה, היא הייתה מתקבלת ביתר רצון.״ הוא השמיע צחקוק שטוף זימה ורולו נאלץ להסתיר רעד שעבר בגופו. סוויתין ללא ספק התרגש מהמחשבה על נסיכה שאפשר לשלוט בה.

״אני אביא את זה בחשבון,״ אמר ססיל ביובש. פעמון צלצל כדי להזמין את האורחים להתיישב לאכול, והוא קם. ״אני מבקש רק דבר אחד, שלא תמהרו לשפוט. תנו הזדמנות לנסיכה אליזבת.״

רג׳ינלד ורולו נשארו מאחור כשהאחרים יצאו מהחדר. רג׳ינלד אמר: ״אני חושב שהעמדנו אותו במקומו.״

רולו הניד בראשו. לפעמים השתוקק שאביו לא יהיה ישיר כל כך. ״ססיל ידע, לפני שהוא בא הנה, שקתולים נאמנים כמוך וכמו סוויתין לעולם לא יביעו תמיכה באליזבת.״

״אני מניח שזה נכון,״ אמר רג׳ינלד. ״הוא בהחלט שולט בחומר.״

״וברור גם שהוא אדם פיקח.״

״אז בשביל מה הוא בא הנה?״

״שאלתי את עצמי אותו דבר,״ אמר רולו. ״אני חושב שהוא בא להעריך את כוחם של אויביו.״

״אה,״ אמר אביו. ״על זה לא חשבתי.״

״בוא נלך לאכול,״ אמר רולו.

*

נד היה חסר מנוחה במשך כל הנשף. הוא בקושי הצליח לחכות לסיום הארוחה כדי שאפשר יהיה להתחיל במשחק ׳לצוד את האיל׳. אבל בדיוק כשפונו הקינוחים נתקלו עיניו באמו שקראה לו אליה.

הוא שם לב כי היא שקועה בשיחה עם סר ויליאם ססיל. אליס וילארד הייתה אישה גוצה ונמרצת. היא לבשה שמלה אדומה יקרה, עטורה רקמת זהב, וענדה סביב צווארה תליון בדמות מריה הבתולה כדי להזם כל האשמה בפרוטסטנטיות. נד התפתה להעמיד פנים שלא הבחין בהזמנתה. המשחק יתנהל בזמן שהשולחנות מפונים והשחקנים מתכוננים לקראת המחזה. נד לא ידע מהי תוכניתה של מרג׳רי, אך בכל מקרה לא העלה בדעתו להחמיץ את המפגש איתה. עם זאת, אמו הייתה תקיפה לא פחות משהייתה אוהבת והיא לא תסבול חוסר משמעת, ולכן הוא ניגש אליה.

״סר ויליאם רוצה לשאול אותך כמה שאלות,״ אמרה אליס.

״בכבוד רב,״ אמר נד בנימוס.

״אני רוצה לדעת על קאלֶה,״ פתח ססיל ואמר. ״אני מבין שזה עתה חזרת משם.״

״יצאתי משם שבוע לפני חג המולד והגעתי הנה אתמול.״

״אני לא צריך לומר לך ולאמך כמה חשובה העיר הזאת לסחר האנגלי. זה גם עניין של גאווה לאומית שנמשיך לשלוט בחלק קטן של צרפת.״

נד הנהן. ״מה שמאוד מרגיז את הצרפתים, כמובן.״

״איך המורל בקהילה האנגלית שם?״

״בסדר,״ אמר נד, אבל החל לדאוג. ססיל לא חקר אותו סתם מתוך סקרנות. הייתה לכך סיבה. ועכשיו, כשחשב על כך, פני אמו נראו קודרות. הוא המשיך: ״כשעזבתי הם עדיין שמחו על תבוסת הצרפתים בסנט קוונטין באוגוסט. זה גרם להם לחוש שהמלחמה בין אנגליה לצרפת לא תשפיע עליהם.״

״ביטחון מוגזם, אולי,״ מלמל ססיל.

נד קימט את מצחו. ״קאלה מוקפת מבצרים: סונגאט, פְרֶטָה, ניֶיל...״

ססיל קטע אותו: ״ואם המבצרים האלה ייפלו?״

״יש בעיר שלוש מאות ושבעה תותחים.״

״אתה מצטיין בפרטים, אבל האם התושבים יוכלו לסבול מצור?״

״יש להם מזון לשלושה חודשים.״ נד וידא את נכונות העובדות האלה לפני צאתו לדרך, כי ידע שאמו תצפה לקבל דיווח מפורט. הוא פנה עתה אל אליס: ״מה קרה, אמא?״

אליס אמרה: ״הצרפתים כבשו את סונגאט ביום הראשון של ינואר.״

נד היה המום. ״איך זה ייתכן?״

ססיל ענה על השאלה הזאת. ״הצבא הצרפתי התארגן בחשאיות גמורה בערים הסמוכות. המתקפה הפתיעה את חיל המצב בקאלה.״

״מי מוביל את הכוחות הצרפתיים?״

״פרנסואה, דוכס גיז.״

״פני צלקת!״ אמר נד. ״הוא אגדה.״ הדוכס היה הגנרל החשוב ביותר של צרפת.

״עכשיו העיר במצור.״

״אבל היא לא נפלה.״

״לא ככל שאנחנו יודעים, אבל הידיעות האחרונות שקיבלתי הן מלפני חמישה ימים.״

נד פנה שוב אל אליס. ״לא שמעת דבר מהדוד דיק?״

אליס הנידה בראשה. ״הוא לא יכול לשלוח הודעה מתוך עיר נצורה.״

נד חשב על קרוביו שם: הדודה בלאנש, טבחית טובה בהרבה מג׳נט פייף, אם כי נד לעולם לא היה אומר זאת לג׳נט; בן הדוד אלבין, שהיה בגילו ולימד אותו לומר בצרפתית את שמותיהם של האיברים האינטימיים בגוף ועוד כמה דברים שאינם ראויים להיזכר; ותרז האהובה. האם ישרדו?

אליס אמרה בשקט: ״כמעט כל מה שיש לנו נמצא בקאלֶה.״

נד קימט את מצחו. האם זה ייתכן? הוא אמר: ״אין לנו מטענים בדרך לסביליה?״

הנמל הספרדי סביליה היה מחסן הנשק של המלך פֶליפֶּה, שהיה לו תיאבון בלתי נדלה למתכת. קרלוס קרוּס, בן דוד של אביו של נד, קנה כל מה שאליס הצליחה לשלוח והפך את הכול לתותחים ולקליעי תותחים לטובת מלחמות ספרד האינסופיות. אחיו של נד, ברני, היה בסביליה, גר ועבד עם קרלוס, ולמד על עוד צד של העסק המשפחתי, כמו שנד עשה בקאלה. אבל המסע הימי היה ארוך ומסוכן, ואוניות נשלחו לשם רק כאשר המחסן הקרוב יותר בקאלה היה מלא.

אליס השיבה על שאלתו של נד: ״לא. כרגע אין לנו אוניות בדרך לסביליה או ממנה.״

״אז אם נפסיד את קאלה...״

״נפסיד כמעט הכול.״

נד חשב שהוא מבין את העסק, אבל לא קלט שהכול עלול להיהרס מהר כל כך. הוא הרגיש כמו פעם, כשסוס לא אמין מעד ונפל תחתיו, ובגללו הוא איבד את האיזון על האוכף. זו הייתה תזכורת פתאומית לכך שהחיים בלתי צפויים.

פעמון צלצל לתחילת המשחק. ססיל חייך ואמר: ״תודה על המידע שלך, נד. בדרך כלל לא רואים דייקנות כזאת אצל אנשים צעירים.״

דבריו החמיאו לו. ״אני שמח שיכולתי לעזור.״

רות, אחותו היפה וזהובת השיער של דן קובלי, עברה לידו ואמרה: ״בוא, נד, הגיע הזמן לצוד את האיל.״

״אני בא.״ הוא אמר, אבל לא זז. הוא הרגיש קרוע. מצד אחד רצה נואשות לדבר עם מרג׳רי, אבל אחרי בשורה כזאת לא היה לו מצב רוח למשחקים. ״אני מתאר לעצמי שאין שום דבר שאנחנו יכולים לעשות,״ אמר לאמו.

״נחכה לעוד מידע, שאולי ייקח לו הרבה זמן להגיע.״

שתיקה קודרת השתררה ביניהם. ססיל אמר: ״דרך אגב, אני מחפש עוזר שיסייע לי בעבודתי למען ליידי אליזבת, גבר צעיר שיחיה בארמון הַטפילד כחלק מהצוות ויפעל שם בשמי כשאני בלונדון או במקום אחר. אני יודע שהיעד שלך הוא לעבוד עם אמך בעסק המשפחתי, נד, אבל אם אתה במקרה מכיר בחור צעיר דומה לך, אינטליגנטי ואמין, בעל עין חדה לפרטים... ידע אותי.״

נד הנהן. ״כמובן.״ בלבו חשד שססיל בעצם מציע לו את התפקיד.

ססיל המשיך: ״הוא יצטרך להיות שותף לגישה הסובלנית של אליזבת כלפי הדת.״ המלכה מרי טיודור שרפה מאות פרוטסטנטים על המוקד.

נד כמובן הרגיש כך, כפי שססיל מן הסתם הבין במהלך הוויכוח שהתנהל בספרייה על עתיד המלוכה. מיליוני אנגלים הסכימו: בין שהיו קתולים ובין שהיו פרוטסטנטים, הטבח נמאס על כולם.

״אליזבת אמרה לי פעמים רבות שאם היא תמלוך, שאיפתה הגדולה היא שאף אנגלי לא יומת בגלל אמונתו,״ המשיך ססיל. ״אני חושב שזה אידיאל שכל אדם יכול להאמין בו.״

אליס נראתה כועסת במקצת. ״כפי שאמרת, סר ויליאם, הבנים שלי נועדו לעבוד בעסק המשפחתי. לך עכשיו, נד.״

נד סב על עקביו וחיפש את מרג׳רי.

*

הרוזן סוויתין שכר להקת שחקנים נודדת, ועכשיו הם בנו בימה מוגבהת ליד אחד הקירות הארוכים של האולם הגדול. מרג׳רי עקבה אחריהם, וליידי בּרֶקנוֹק עמדה לצדה וצפתה גם היא. סוזנה ברקנוק, אישה יפה בעלת חיוך חם בשנות השלושים המאוחרות לחייה, הייתה בת דודתו של הרוזן סוויתין ואורחת קבועה בקינגסברידג׳, שם היה לה בית משלה. מרג׳רי פגשה אותה לפני כן ומצאה אותה ידידותית ולא יהירה.

הבמה הייתה עשויה מלוחות עץ שהונחו על חביות. מרג׳רי אמרה: ״זה נראה קצת מסוכן.״

״גם אני חושבת!״ אמרה סוזנה.

״את יודעת מה הם עומדים להציג?״

״את חייה של מריה מגדלנה.״

״אה!״ מריה מגדלנה הייתה הקדושה הפטרונית של הזונות. כמרים תמיד תיקנו זאת ואמרו ״זונות שחזרו בתשובה״, אבל התיקון לא הפך את הקדושה למסקרנת פחות. ״איך הם יכולים? הרי כל השחקנים גברים.״

״לא ראית אף פעם הצגה?״

״לא כזאת, עם במה ושחקנים מקצועיים. ראיתי רק תהלוכות ותחרויות.״

״את הדמויות הנשיות תמיד מגלמים גברים. לנשים לא מרשים לעלות על במה.״

״למה לא?״

״אה, כנראה בגלל שאנחנו יצורים נחותים, חלשים וטיפשים.״

היא אמרה זאת בלעג. מרג׳רי חיבבה את סוזנה, שנהגה לומר את האמת. רוב המבוגרים הגיבו על שאלות מביכות באמירות ריקות, אבל על סוזנה היה אפשר לסמוך שתאמר את האמת הפשוטה. מרג׳רי, בהשראתה, אמרה מה שעלה בדעתה: ״הכריחו אותך להתחתן עם הלורד ברֶקנוק?״

סוזנה הרימה את גבותיה.

מרג׳רי הבינה מיד שהרחיקה לכת בשאלתה ומיהרה לומר: ״אני מצטערת, אין לי זכות לשאול אותך דבר כזה. סלחי לי, בבקשה.״ דמעות נקוו בעיניה.

סוזנה הגיבה במשיכת כתפיים. ״ברור שאין לך שום זכות לשאול אותי שאלה כזאת, אבל עדיין לא שכחתי איך זה להיות בת חמש־עשרה.״ אחר כך הוסיפה בלחש: ״עם מי רוצים שתתחתני?״

״עם בארט שירינג.״

״אוי, לא, מסכנה שכמוך,״ היא אמרה, אף כי בארט היה בן דוד שלה מדרגה שנייה. אהדתה הגבירה אצל מרג׳רי את הרחמים העצמיים. סוזנה חשבה רגע. ״זה לא סוד ששידכו ביני ובין בעלי, אבל אף אחד לא הכריח אותי,״ היא אמרה. ״פגשתי אותו והוא מצא חן בעיני.״

״את אוהבת אותו?״

היא היססה שוב, ומרג׳רי הבינה שהיא נקרעת בין דיסקרטיות לחמלה. ״אני לא אמורה לענות על זה.״

״לא, ברור שלא, אני שוב מתנצלת.״

״אבל אני מבינה שאת במצוקה, ולכן אתוודה ואומר לך, בתנאי שתבטיחי לעולם לא לחזור על מה שאומר.״

״אני מבטיחה.״

״ברקנוק ואני חברים,״ היא אמרה. ״הוא חביב אלי ואני עושה כל מה שאני יכולה כדי לרצות אותו. יש לנו ארבעה ילדים נפלאים. אני מאושרת.״ היא השתתקה ומרג׳רי חיכתה לתשובה לשאלתה. לבסוף אמרה סוזנה: ״אבל אני יודעת שיש סוג אחר של אושר, האקסטזה המטורפת שמרגישים כשמאוהבים במישהו שגם הוא מאוהב בך.״

״כן!״ מרג׳רי שמחה כל כך שסוזנה הבינה.

״לא כולנו זוכים לאושר המסוים הזה,״ היא אמרה בעצב.

״אבל כך זה צריך להיות!״ מרג׳רי לא יכלה לשאת את המחשבה של חיים ללא אהבה.

לרגע נראתה סוזנה עצובה. ״יכול להיות.״ אמרה בשקט. ״יכול להיות.״

מרג׳רי, שהסתכלה מעבר לכתפה של סוזנה, ראתה את נד מתקרב במקטורן הצרפתי הירוק שלו. סוזנה עקבה אחרי מבטה ואמרה בהבנה: ״נד וילארד הוא זה שאת רוצה?״

״כן.״

״בחירה טובה. הוא נחמד.״

״הוא נהדר.״

סוזנה חייכה חיוך שיש בו מידה של עצב. ״אני מקווה שזה יצליח לכם.״

נד קד לפניה, והיא ענתה לו בהנהון אבל התרחקה ממנו.

השחקנים תלו וילון על פני אחת מפינות החדר. מרג׳רי אמרה לנד: ״בשביל מה אתה חושב הם עושים את זה?״

״השחקנים ילבשו את התחפושות שלהם מאחורי הווילון, לדעתי.״ הוא הנמיך את קולו. ״מתי נוכל לדבר? אני לא יכול להמשיך לחכות עוד הרבה.״

״המשחק עומד להתחיל. בוא אחרי.״

מזכירו יפה התואר של פילברט קובלי, דוֹנַל גלוֹסטֶר, נבחר להיות הצייד. היה לו שיער גלי כהה ופנים חושניות. הוא לא משך את לבה של מרג׳רי - משום שנראה לה חלש מדי - אבל כמה מהבנות קיוו למצוא חן בעיניו, בכך לא היה לה ספק.

טירת ניו קאסל הייתה מקום מושלם למשחק. היו בה מקומות סודיים רבים יותר ממאורות ארנבים. החלקים שבהם הבניין החדש צורף לטירה הישנה היו עתירים במיוחד בארונות מוזרים, בגרמי מדרגות בלתי צפויים, בגומחות ובחדרים בעלי צורות משונות. זה היה משחק ילדים, ומרג׳רי, בצעירותה, תהתה מדוע בני תשע־עשרה להוטים כל כך להשתתף בו. עתה הבינה שהמשחק סיפק הזדמנות למתבגרים להתנשק ולהתגפף.

דונל עצם את עיניו והחל לומר בלטינית את תפילת אבינו שבשמים, וכל הצעירים התפזרו כדי להסתתר.

מרג׳רי כבר ידעה לאן פניה מועדות, מכיוון שבחרה מסתור לפני כן כדי להבטיח מקום פרטי שבו תוכל לדבר עם נד. היא יצאה מהאולם ורצה לאורך מסדרון לעבר חדרי הטירה הישנה, בהנחה שנד יבוא בעקבותיה. היא פתחה דלת בקצה המסדרון.

כשהסתכלה אחורה ראתה את נד וגם, לרוע המזל, כמה אחרים. זה היה מטרד. היא רצתה אותו לעצמה.

היא עברה על פני מחסן קטן ועלתה בגרם מדרגות לולייני שמדרגותיו עשויות אבן, ואחר כך ירדה בגרם מדרגות קצר. היא שמעה את האחרים מאחוריה, אבל הם כבר לא ראו אותה. היא פנתה לתוך מעבר שבסופו, כך ידעה, נמצא מבוי סתום. האיר אותו נר יחיד בגומחה שבקיר. באמצע הדרך הייתה אח ענקית. בימי הביניים פעלה שם מאפייה, שכבר זמן רב לא הייתה בשימוש, וארובתה נהרסה בעת שנבנה הבית המודרני. לצדה, מוסתרת במתמך אבן, הייתה דלת של תנור ענקי שכמעט לא נראה באפלולית. מרג׳רי נכנסה לתוכו ומשכה את חצאיותיה אחריה. המקום היה נקי להפתיע, כפי ששמה לב כשבחרה אותו. היא סגרה את הדלת כמעט לגמרי והציצה דרך סדק.

נד הגיע בריצה, ומיד אחריו היה בארט, ואחריהם רות קובלי, שכנראה שמה עין על בארט. מרג׳רי נאנחה בתסכול. איך תוכל להפריד את נד מהאחרים?

הם מיהרו על פני התנור בלי שראו את הדלת. כעבור רגע, כשהגיעו למבוי הסתום, הם חזרו אחורה בסדר הפוך: רות, אחריה בארט, ואחריו נד.

מרג׳רי זיהתה את ההזדמנות שלה.

בארט ורות נעלמו מהעין, ומרג׳רי אמרה: ״נד!״

הוא נעצר והסתכל סביבו במבוכה.

היא פתחה את דלת התנור. ״אני פה!״

הוא לא היה זקוק להזמנה נוספת ומיד הצטרף אליה, והיא סגרה את הדלת.

המקום היה חשוך לגמרי, אבל הם השתרעו שם, ברך אל ברך וסנטר אל סנטר. היא חשה את אורך גופו. הוא נשק לה.

היא נישקה אותו בתשוקה. בלי קשר לדברים אחרים שקרו, הוא עדיין אהב אותה, ובאותו רגע זה היה הדבר היחיד שעניין אותה. היא חששה שישכח אותה בקאלה. היא חשבה שיפגוש בחורות צרפתיות, מתוחכמות ומרגשות יותר ממרג׳רי פיצג׳רלד הקטנה מקינגסברידג׳. אבל זה לא קרה, כפי שהתברר לה מהאופן שבו הוא חיבק, נישק וליטף אותה. מרוב אושר היא הניחה את ידיה על ראשו, פתחה את פיה לקראת לשונו והצמידה את גופה אל גופו.

הוא גהר מעליה. באותו רגע היא הייתה שמחה לפתוח את גופה לקראתו ולאפשר לו לבתק את בתוליה, אבל משהו קרה. הם שמעו חבטה, כאילו רגלו פגעה במשהו, ואחריה רעש שנשמע כמו לוח עץ שנפל ארצה. פתאום היא ראתה את קירות התנור סביבה.

היא ונד נבהלו כהוגן, עד כי הפסיקו את מעשיהם ונשאו את עיניהם כלפי מעלה. הם ראו כי חלקו האחורי של התנור נפל. היה ברור שהוא מוביל למקום אחר, מואר באור קלוש, ומרג׳רי הבינה בחרדה כי עשויים להיות שם אנשים שיכולים לראות את מעשיה עם נד. היא התיישבה והסתכלה מבעד לחור.

איש לא התגלה לעיניה. היא ראתה קיר ובו חרך ירי שאפשר את חדירתו של אור אחר הצהריים האחרון. חלל קטן מאחורי התנור הישן פשוט נסגר בעת בנייתו של הבית החדש. הוא לא הוביל לשום מקום. הגישה היחידה הייתה דרך התנור. על הרצפה היה לוח עץ שכנראה סגר את החור עד שנד בעט בו בהתרגשותו. מרג׳רי שמעה עתה קולות, אבל הם הגיעו מהחצר בחוץ. היא נשמה לרווחה. איש לא ראה אותם.

היא זחלה דרך החור ונעמדה זקופה בחלל הקטן, ונד בא בעקבותיה. שניהם הסתכלו סביבם בפליאה, ונד אמר: ״היינו יכולים להישאר פה לנצח.״

דבריו החזירו את מרג׳רי למציאות, והיא הבינה כמה הייתה קרובה לביצוע חטא שעונשו מוות. התשוקה כמעט השכיחה ממנה את ההבדל בין מה שמותר ומה שאסור לעשות. למזלה, היא נמלטה מהחטא ברגע האחרון.

כשהתכוונה להביא לכאן את נד היא רצתה רק לדבר אתו, לא לנשקו. היא אמרה: ״נד, הם רוצים להכריח אותי להתחתן עם בארט. מה נעשה?״

״אני לא יודע,״ אמר נד.

*

סוויתין היה שיכור למדי, כפי שראה רולו. הרוזן היה שרוע על כורסה גדולה מול הבימה, ובידו הימנית גביע. נערה צעירה מילאה מחדש את גביעו, וכשעשתה זאת הוא חפן את שדה בידו השמאלית הפגומה. היא צווחה מאימה ונסוגה, היין נשפך, וסוויתין צחק.

שחקן עלה על הבימה ופתח בהקדמה, שבה הסביר כי כדי לספר סיפור שעניינו חרטה, תחילה עליהם להראות את החטא, והתנצל מראש אם המראה עלול לפגוע במישהו.

רולו ראה את אחותו מרג׳רי נכנסת בחשאי לחדר עם נד וילארד וקימט את מצחו במורת רוח. הם ניצלו את משחק הציד כדי להיפגש, הבין רולו, וללא ספק עשו כל מיני דברים שובבים.

רולו לא הבין את אחותו. היא התייחסה לדת ברצינות רבה, אבל תמיד הייתה מרדנית. איך זה ייתכן? בעיני רולו, מהות הדת הייתה כניעה לסמכות. זאת הייתה הבעיה עם הפרוטסטנטים: הם חשבו שיש להם זכות להחליט בעצמם. אבל מרג׳רי הייתה קתולית אדוקה.

על הבמה עלה שחקן שגילם את חטא הניאוף, והיה אפשר לזהותו על פי הבליטה המוגזמת במכנסיו. השחקן קרץ, דיבר מאחורי ידו והסתכל ימינה ושמאלה, כאילו ניסה לוודא שהדמויות האחרות אינן שומעות אותו. הקהל צחק כשזיהה את הגרסה המוגזמת של הטיפוס שכולם הכירו.

ביטחונו העצמי של רולו התערער בעקבות השיחה עם סר ויליאם ססיל, אבל עתה חשב שאולי הגזים בתגובתו. הנסיכה אליזבת הייתה כנראה פרוטסטנטית, אבל היה מוקדם מדי לחשוש בגללה. אחרי הכול, המלכה מרי טיודור הייתה רק בת ארבעים ואחת ובריאה בגופה, מלבד ההריונות המדומים - היא יכלה להמשיך למלוך עוד עשרות שנים.

מריה מגדלנה עלתה על הבמה. היה ברור כי זו הקדושה לפני חזרתה בתשובה. היא לבשה שמלה אדומה, משמשה את המחרוזת על צווארה ועפעפה בעיניה לעומת ״ניאוף״. שפתיה היו משוחות בצבע אדום.

רולו הופתע, מכיוון שלא ראה אף אישה בקרב השחקנים. יתר על כן, אף שלא ראה הצגה מימיו, הוא היה די בטוח שנשים אינן רשאיות לעלות על בימה. החבורה נראתה כמורכבת מארבעה גברים ונער כבן שלוש־עשרה. רולו הסתכל במבט נבוך על מריה מגדלנה. אחר כך עלה בדעתו שהיא דומה בקומתה ובמבנה גופה לַנער.

הקהל החל להבין את האמת, ומכל עבר נשמעו לחישות של התפעלות ופליאה. רולו שמע גם קולות שקטים אך ברורים של מחאה, וכשהסתכל סביבו ראה שהם באו מהפינה שבה עמדו פילברט קובלי ומשפחתו. קתולים לא התנגדו למחזות, בתנאי שהיה בהם מֶסֶר דתי, אבל אחדים מהפרוטסטנטים הקיצונים לא היו מוכנים לקבל זאת. נער בבגדי אישה היה בדיוק מסוג הדברים שעוררו בהם צדקנות, בפרט כאשר הדמות הנשית התנהגה באופן מיני. פניהם היו מאובנות - מלבד אחד, כפי שרולו שם לב: הלבלר הצעיר והמבריק של פילברט, דונל גלוסטר, שצחק מכל הלב כמו כולם. רולו וכל הצעירים בעיר ידעו כי דונל מאוהב בבתו הנאה של פילברט, רות. רולו ניחש כי דונל היה פרוטסטנטי רק כדי לזכות ברות.

על הבמה לקח ״ניאוף״ את מריה בזרועותיו ונישק אותה באריכות ובלהט. זה עורר שאגות צחוק, שריקות ויללות, בעיקר מקרב הגברים הצעירים, שבשלב זה כבר הבינו כי את תפקידה של מריה מגלם נער.

אבל פילברט קובלי לא הבין את הבדיחה. הוא היה גבר עב בשר, נמוך ורחב, ששערו מידלדל וזקנו סבוך. עתה האדימו פניו והוא נופף אגרוף וצעק משהו, אבל קולו לא נשמע. תחילה איש לא התייחס אליו, אבל כשלבסוף השחקנים הפסיקו להתנשק והצחוק נפסק, אנשים פנו להסתכל על מקור הצעקות.

רולו ראה שהרוזן סוויתין הבחין פתאום במהומה ונראה כועס. עכשיו יתחילו הצרות, הבין רולו.

פילברט הפסיק לצעוק, אמר משהו לאנשים סביבו ונע לעבר הדלת. משפחתו צעדה בשורה אחריו. גם דונל הצטרף אליהם, אבל רולו ראה שהוא מאוכזב מאוד.

סוויתין קם מכיסאו וניגש אליהם. ״אתם תישארו כאן!״ שאג. ״לא נתתי לאף אחד רשות ללכת.״

השחקנים השתתקו ופנו לראות מה קורה בקהל, בהיפוך תפקידים שנראה אירוני בעיני רולו.

פילברט נעצר, סב על עקביו וצעק בתשובה לסוויתין: ״אנחנו לא נישאר בארמון הזה של סדום!״ לאחר מכן המשיך לצעוד לעבר הדלת.

״אתה פרוטסטנט יפה נפש!״ צעק סוויתין וזינק על פילברט.

בנו של סוויתין, בארט, חסם את דרכו של אביו, הרים יד וצעק: ״תן להם ללכת, אבא. הם לא שווים את זה.״

סוויתין סילק אותו הצידה בכוח ותקף את פילברט. ״אני אהרוג אותך, בשם אלוהים!״ הוא תפס בגרונו והחל לחנוק אותו. פילברט נפל על ברכיו, וסוויתין כרע מעליו והידק את אחיזתו למרות ידו השמאלית הפגומה.

כולם החלו לצעוק בבת אחת. כמה גברים ונשים משכו את סוויתין בשרווליו, בניסיון להרחיק אותו מפילברט, אך הם חששו לפגוע ברוזן, אפילו כשעמד לבצע רצח. רולו נשאר מאחור, ולא עניין אותו אם פילברט יחיה או ימות.

נד וילארד היה הראשון שפעל בנחרצות. הוא כרך את זרועו הימנית סביב צווארו של סוויתין, החזיק את מרפקו מתחת לסנטרו של הרוזן ומשך אותו כלפי מעלה ואחורה. סוויתין נאלץ לסגת ולשחרר את אחיזתו בצווארו של פילברט.

נד תמיד היה כזה, נזכר רולו. גם כשהיה ילד קטן בבית הספר, תמיד היה לוחם אמיץ, מוכן להתגרות בילדים גדולים ממנו, ורולו נאלץ ללמד אותו לקח פעם או פעמיים באמצעות צרור של ענפי שַדָר. אחר כך התבגר נד וגידל כפות ידיים ורגליים ארוכות. ואף כי עדיין היה נמוך מהממוצע, נערים גדולים ממנו למדו לכבד את אגרופיו.

עתה שחרר נד את סוויתין, התרחק ברוב תבונה ושב ונטמע בקהל. סוויתין שאג בכעס, הסתובב במקום, חיפש את תוקפו, אבל לא ידע מיהו. הוא יגלה זאת בסופו של דבר, תיאר רולו לעצמו, אבל אז כבר לא יהיה שיכור.

פילברט נעמד על רגליו, שפשף את צווארו ומעד לעבר הדלת בלי שסוויתין הבחין בו.

בארט אחז בזרועו של אביו. ״בוא נשתה עוד כוס יין ונראה את ההצגה,״ אמר. ״עוד רגע תעלה על הבמה ׳תאוות בשרים׳.״

פילברט ופמלייתו הגיעו אל הדלת.

סוויתין נתן בבארט מבט ארוך מלא כעס. דומה כי שכח על מי הוא אמור לכעוס.

בני משפחת קובלי יצאו מהחדר, ודלת האלון הגדולה נטרקה מאחוריהם.

סוויתין צעק: ״המשיכו את ההצגה!״

השחקנים חזרו למקומותיהם.