עמית, דלית ושביט בתעלומת המודעות התלושות

ברגע הראשון חשבתי שזאת מקהלת חתולים מייללת, ואז קלטתי שזה בעצם בכי של ילדים. לקח לי עוד רגע לזהות את ההתייפחויות הקטועות של עמית, אחותי הגדולה, ואת הבכי קורע הלב של שביט, אחי הצעיר. הלב שלי אמר שקרה משהו איום ונורא בבית שלנו. אולי יותר גרוע מאותו לילה שבו עמית ואני בכינו עד הבוקר. אבל לא היה לי זמן לזיכרונות עצובים. התחלתי לרוץ במעלה המדרגות, אפילו בלי לספור אותן כמו שאני עושה בדרך כלל. בקומה השנייה כבר ראיתי שדלת הבית שלנו חצי-פתוחה. דילגתי את שבע-עשרה המדרגות האחרונות לקומה השלישית, דחפתי את הדלת ונכנסתי. ציפיתי לרע מכול.

   באמצע הסלון עמדה אמא, ידיה לצדי גופה, ומבטה מושפל. עמית עמדה מולה אדומה וסמוקה מבכי, ושביט ישב על הרצפה וייבב. כולם נראו בריאים ושלמים. לא היה דם על הרצפה. הבית היה מסודר, שולחן האוכל הגדול היה ערוך כמו תמיד לארוחת הצהריים, ומעבר לחלון הזכוכית של הסלון פרחו הוורדים המטפסים שאמא טיפחה במרפסת.

   "לא תאמיני מה קרה!" אמרה לי עמית בבכי. "זה היום הכי עצוב בחיים שלי."

   "גם שלי," קרא שביט ואני הרגשתי שאני מתחילה לרעוד.

   "מה קרה? אתם בסדר? קרה משהו לאבא?" שאלתי, ופחדתי מהתשובה שאני עומדת לשמוע. אבא של טל, החברה הכי טובה שלי, חטף התקף לב לא מזמן, והוא יותר צעיר מאבא שלי.

   "אבא בסדר. תשאלי אותה מה קרה!" ועמית הצביעה על אמא בעיניים אדומות ובמבט מאשים.

   "אמא?"

   "חזרתי בבוקר מהסופֶּר, והיו לי הרבה שקיות בידיים. אז הנחתי אותן בכניסה והתחלתי להכניס אותן אחת-אחת. הדלת נשארה פתוחה. ופתאום רוקפור הגיעה בריצה וברחה החוצה." אמרה אמא במבוכה, בלי להסתכל לי בעיניים. היא שלפה ממחטת נייר וניגבה את האף הדולף של שביט.

   "אני לבד," התעקש שביט ותלש חופן של ממחטות נייר מהקופסה. הוא ניגב את פניו והושיט לאמא את פיסות הנייר המקומטות והלחות. במצב רגיל אמא בטח היתה אומרת לו שייגש לפח ויזרוק אותן בעצמו, אבל הפעם היא רק עיקמה את האף, לקחה בקצות האצבעות את הממחטות המשומשות וזרקה אותן לפח האשפה הגדול.

   עכשיו שמתי לב שקערת האוכל של רוקפור מלאה. בדרך כלל בשעה הזאת היא כבר ריקה לגמרי. הסתכלתי על הכורסה שרוקפור אוהבת להתכרבל בה, שהייתה ריקה עכשיו. פעם זאת הייתה הכורסה של אבא, אבל כבר הרבה זמן שהוא לא ישב עליה. אולי הוא כבר לא יֵשב עליה לעולם.

   "אז איפה רוקפור עכשיו?" ניסיתי לשמור על קור רוח.

   "לא יודעת. בטח מסתובבת בחצר. היא בטח תחזור לבד," אמרה אמא.

   "היא לא בחצר! חיפשנו אותה והיא לא הייתה שם!" קראה עמית.

   רק עכשיו התחלתי לעכל את העובדה שהחתולה המתוקה שלי נעלמה, וגל של כאב הציף אותי. ניסיתי לחסום אותו, אבל

   הוא כבר טיפס לי לגרון ועלה לי לעיניים, ודמעות גדולות וכבדות התחילו לזלוג מהן.

   "אני מבינה בהחלט שאתם עצובים," אמרה אמא וניגבה את פניו של שביט במגבון לח בלי להתייחס למחאות שלו, "אבל אני בטוחה שבסוף הכול יהיה בסדר. הנה, כבר הכנתי מודעות במחשב, עם תמונה ברורה וכל הפרטים שצריך. אימייל... פייסבוק... טלפון נייד... טלפון בבית... טלפון במשרד. והדגשתי בגדול שאפשר להתקשר בכל שעה, אפילו באמצע הלילה!"

   "אבל מה אם אף אחד לא יתקשר?" שאלה עמית.

   זה בדיוק מה שאני הייתי שואלת, אם הגוש הכואב הזה לא היה תקוע לי עמוק בגרון.

   "למה לראות שחורות?" ענתה לה אמא בנזיפה קלה כאילו היא לא אשמה בכך שרוקפור ברחה. "תחשבי בצורה חיובית. לא חסרים אנשים טובים. וכאן, בשכונה, כולם מכירים אותנו. והיא גם לא יכולה להתרחק יותר מדי. היא עדיין מאוד קטנה."

האמת, זה הדבר שהכי הפחיד אותי. היא כזאת קטנה, והיא עוד תנסה לחצות את הכביש לבד, ו... לא רציתי לחשוב על זה בכלל.. ואז נזכרתי בפתק קטן שהיה מודבק על לוח המודעות של הבניין - מודעה של חברת הדברה, שבה היה כתוב באותיות אדומות גדולות: