עמקפלסט

בתשע ורבע רצתה כבר יעלי לצאת לעשן. הרי לא היה לה שקט לרגע מאז הקפה של שש וחצי, שהכינה בחופזה במטבחון למעלה, מקרקשת בכוסות ונוקשת בכפית כדי להפר את שקט הלילה שנותר במשרדים הריקים, השוממים, ומיהרה לשוב ולרדת ושתתה אותו אחר כך, בעמידה, ברחבת הכניסה המוארת, מכורבלת במעיל ומציצה אל תוך האפלה הרטובה ויונקת בחטף מהסיגריה, מהר, לפני שיגיעו כולם. ראשונים נכנסו המפעילים של משמרת הבוקר, ממהרים וחולפים על פניה שותקים וקרים, ואחר כך יצאו אלה של משמרת הלילה, משאירים אחריהם ניחוחות חמימים של מקלחת, ובין כל הטלפונים כבר שקלה והוציאה חמש משאיות.

אבל כשקמה ופשפשה במגירה, לאיפה עוד הפעם נעלם לה המצית, ראתה את המכלית מחיפה פולימרים עוצרת מול מחסום השער. היא רכנה אל המיקרופון ומיד נשמע קולה בכל רחבי המפעל, ערני ומתרונן וצלול, גבוה מעל המולת המנועים:

"נהג, כנס לקבלה."

עם הנהג חדרו אל חדר הקבלה משב רוח קרה וצליפות הגשם וריחות של שמן ועשן ומתכת רטובה. על הרצפה נקוו שלוליות קטנות ועקבות חומים של בוץ, וכשהסיר את כובע המעיל מעל ראשו ניתזו טיפות מים והרטיבו את הטפסים שהניח על הדלפק.

"מה העניינים, יעלי," אמר. "איזה פקקים, הכול בגלל הגשם. ובנוסף עוד שמו מחסום בכניסה לעפולה, בטח שוב יש התראות. את לא מאמינה איך עומדים, עד מגידו. כל הכביש סתום." הוא הניח את ידיו על הדלפק, רכן מעליו והתבונן בה, החיוך מוכן בקצות שפתיו, אך משלא נענה מיהר וכבש ומחק לו כל זכר ובחן בעיון את קצות ציפורניו ואחר חדל, הזדקף והכניס את ידיו לכיסי מעילו.

"אז את עוד פה, עוד לא נגמרה לך השנה?"

"יש עוד זמן," אמרה יעלי, ולא הפנתה את מבטה ממסך המחשב. היא הקלידה בזריזות את נתוני תעודת המשלוח, הניחה עותק במגירת הדואר והושיטה לנהג את המסמכים. אצבעותיה היו ענודות טבעות כסף גדולות וכבדות, וציפורניה הקצרות משוחות בלק כהה.

"זהו, גמרנו, תעלה על המשקל," אמרה.

ברק הבזיק בחוץ, והאור המסנוור חדר לרגע אל החדר דרך קירות הזכוכית המאובקים, המכוסים באדים, חזר והשתבר והצית בלהבה את עיניה של יעלי ומיד התעמעם וכבה בשערה. אושרי הסיט את עיניו. בירכתי החדר, במקום שהיו מקובצות כמה כורסאות חבוטות סביב שולחן נמוך, ישבה אישה אחת ועיינה בעותק מצהיב של "התעשייה". היה חם ונעים שם, המזגן השיב רוח בזמזום חרישי, והנהג התמהמה, קיפל את הניירות ותחב אותם לכיס המעיל. ביום חמישי שעבר, כשחילקו את סידור העבודה, טפח אבוטבול על כתפו ואמר, לקול צחוקם של הנהגים האחרים, "אושרי, בשבילך בשבוע הבא שוב עמקפלסט. אולי כבר יצא לך משהו מזה." הוא חייך איתם אבל ידע שזה לא ילך, בחורה יפה כזאת, ועוד אחת שיש לה שאיפות, רוצה ללמוד מורה לאנגלית, ככה סיפרה לו אורית שעבדה אחראית משמרת במחסן בעמקפלסט ולמדה איתה בתיכון רגבים. אושרי עצמו למד בממלכתי דתי, ובגלל זה לא הכיר אותה קודם, את יעלי, זאת אומרת, למרות שגרה כל השנים בשכונת נוף העמק, שני רחובות ממנו.

אורית מהמחסן אוהבת לצחוק איתו, אבל היא לא יפה כמו יעלי.

תמיד שמים את היפות בקבלה.

אושרי הכיר את כל הבחורות באזור שלו, ממשמר העמק ועד בית שאן. הן ישבו במשרדים מאולתרים, בין ארגזים מגובבים וארוניות מחלידות, מאחורי שולחנות שרוטים ומתקלפים, מכוסים בקלסרים וערימות ניירות ומחשבים ודובוני פרווה המחבקים לב אדום, שעליו רקום באותיות זהב "אוהבים אותך, מאמי", לפעמים "למותק שלנו", שקיבלו כמתנת פרידה מהחבר'ה בצבא. סביבן, על קירות הגבס החלולים, הדביקו בסלוטייפ תמונות של שקיעות בתאילנד וציורים שציירו האחייניות שלהן, וחיכו שהשנה של העבודה המועדפת בתעשייה תיגמר כבר כדי שיוכלו להתחיל לעבוד איפה שרצו באמת, שזה בקסטרו או בפול אנד בר, ששם שמים מוזיקה כל היום ויכולת להתלבש יפה ולהתאפר וגם קיבלת חמישה-עשר אחוז הנחה על הבגדים, לא כולל אביזרים. לחוצות ומשועממות וחסרות סבלנות דיברו בכל הזדמנות בטלפון עם החברות שלהן או עם החבר שלהן, תכננו את היציאות בשישי בערב למועדונים במפרץ, בדקו למי יהיה רכב והתייעצו מה כדאי ללבוש. את אושרי, אולי בגלל הכיפה שלראשו ואולי בגלל משהו אחר, סיווגו עד מהרה כבחור שאפשר לספר לו, לרכל ולפלרטט בלי שבאמת יקרה משהו, ולכן התקבל בכל מקום בסבר פנים יפות ובספל של נס פושר, חלב ושתי סוכר, וידע מה שהולך בכל המפעלים בעמק, מי עזבה ומי פוטרה ומי קיבלה את המשמרות הטובות ואת מי הכריחו לעבוד בערב חג.

האישה שישבה מאחור הניחה את חוברת "התעשייה" בטפיחה על השולחן, ובתנועה אחת מהירה נעמדה וקרבה אל הדלפק ואמרה בקול תקיף, "סליחה, אני מחכה כבר מתשע. תתקשרי שוב, בבקשה, ותבררי מה קורה."

היא עמדה זקופה כל כך, בנעלי עקב ותיק וחליפה אפורה, כזו שלובשות העורכות דין בסדרות בטלוויזיה, עד שאושרי הרגיש לא נוח לעמוד לידה במעילו הרטוב ונעלי העבודה המלוכלכות, זז הצדה ופינה לה את הדלפק.

"הם יודעים שהגעת, כבר הודעתי מקודם."

האישה הזאת לא מוצאת חן בעיניה, זה בטוח, חשב אושרי. הוא שמע פעם את יעלי מדברת בקול הזה אל איזה נהג שעצבן אותה, תוקעת בו מבט עד שהשתתק ונעשה כזה קטן ועלוב, אבל על האישה הזאת זה לא עבד. היא הזדקפה עוד יותר, הניחה את ידיה על הדלפק ואמרה בשקט, מדגישה כל מילה, "אז תתקשרי ותודיעי עוד פעם, בבקשה."

יעלי הציצה אל אושרי ומשכה בכתפיה. היא הרימה את שפופרת הטלפון ולחצה על כמה כפתורים במרכזת הגדולה שמולה.

"סילבי," אמרה, "מישהי מחכה כאן לגדעון."

היא הרימה את גבותיה בשאלה והביטה אל האישה.

"דפנה, דפנה שפירא, נקבעה לי פגישה בתשע."

"דפנה שפירא," אמרה יעלי אל השפופרת. אחר כך הניחה את הטלפון.

"הם כבר מסיימים את הישיבה, את יכולה לעלות."

אושרי חיכה עד שהאישה אספה את התיק והמטרייה הרטובה שהיו מונחים לרגלי הכורסה, פתחה את דלת האלומיניום ונעלמה במעלה המדרגות. באמת צריך היה להזדרז, עד אחת-עשרה היה אמור לפרוק את המכלית ולחזור לחיפה כדי להעמיס עוד משלוח, ובכל זאת חזר לעמוד ליד הדלפק ושאל, "מי זאתי?"

"סתם, מחפשים פה מנהל למעבדה, היו כבר אולי איזה שש מועמדים השבוע. זאתי, אין לה סיכוי," אמרה יעלי בפסקנות.

אושרי חיכה, אולי תאמר עוד משהו, אבל יעלי חזרה לעבודתה, פתחה קלסרים ושידכה מסמכים. היא ישבה שם, צווארה הארוך כפוף, בשערה השחור הקצוץ, המשוח בג'ל, חישוקי עגיליה הגדולים ועיניה המצוירות סביב בעיפרון שחור, ישבה שם זקופה ושלווה, ויופייה הזורח השתבר וחזר מהקיר הלבן, המלוכלך, שמאחוריה, שהיה מעוטר בטביעות ידיים וסימני סלוטייפ שנתלש, פתקים מודבקים מודפסים ברישול, דפים ועליהם הוראות עבודה וקודי מחשב ובהם שורות מחוקות ותיקונים שנערכו בעט כחול. אושרי שם לב פתאום שלמרות שעבדה בעמקפלסט כמעט שנה לא תלתה שום דבר משלה על הקירות, והמשרד נשאר רשמי, מנוכר, כאילו רק לפני רגע הגיעה ותכף ומיד תלך מכאן.

אפילו את המעיל והתיק שלה לא רואים. בטח החביאה באיזה מקום.

אושרי נרעד פתאום. אולי מישהו כיבה את המזגן.

"יאללה, ביי," אמר, הרים את הכובע לראשו ויצא אל הגשם.

אחרי ששקלה את המכלית על מאזני הרכב החזירה יעלי את הקלסרים למדף, הניחה את המהדקים והשדכן על המגש ויישרה את הניירות במגירת הדואר, העיפה מבט בשולחן, בסדר, הכול במקום, התכופפה ושלפה את מעילה מתחתית ארון המתכת, לשם תחבה אותו בבוקר, מקופל ומהודק היטב, ועמדה לעשן בחוץ, על המחצלת הספוגה במים, תחת הגגון הקטן, המטפטף. היא גררה אליה את מאפרת המתכת הכבדה. המאפרה השאירה שובל צהוב של חלודה על מרצפות רחבת הכניסה והעלתה צחנת רמץ בדלים רטובים, ויעלי עמדה שם, גבוהה ודקה, במכנסיים תחובים לתוך נעלי העבודה השחורות, הגבריות, נשפה את העשן אל האוויר הקר וחייכה לעצמה.