עניין של מוות וחיים

אפריל

1. הקופסה החיונית

שוב ושוב אני מוצא את עצמי מחליק באצבעותי על החלק השמאלי העליון של החזה. בחודש האחרון יש לי אביזר חדש שם, קופסת מתכת בגודל חמישה על חמישה סנטימטר, שהשתיל מנתח שאיני מצליח עוד להיזכר בשמו או בפניו. הכול התחיל במפגש עם פיזיותרפיסטית, שפניתי אליה לעזרה בשל הפרעת שיווי המשקל שלי. בתחילתה של הפגישה בינינו היא מדדה לי דופק, ופתאום פנתה לעברי בהבעה המומה ואמרה, "אתה ואני הולכים ברגע זה לחדר מיון! יש לך דופק שלושים."

ניסיתי להרגיע אותה. "הוא איטי כבר חודשים, ואין לי שום תסמינים."

למילים שלי היתה רק השפעה מעטה. היא סירבה להמשיך במפגש הפיזיותרפיה שלנו, וחילצה ממני הבטחה ליצור מיד קשר עם הרופא הפנימאי שלי, ד"ר ו', ולדון איתו בעניין.

שלושה חודשים לפני כן, בבדיקה הרפואית השנתית שלי, הבחין ד"ר ו' בדופק איטי ולעיתים בלתי סדיר, והפנה אותי למרפאה להפרעות קצב בסטנפורד. שם הדביקו לי מוניטור הוֹלְטֶר לחזה וניטרו את פעימות הלב שלי במשך שבועיים. התוצאות הראו דופק איטי קבוע מלוּוה בהתקפים מחזוריים קצרים של פרפור פרוזדורים. כדי להגן עלי מפני קריש דם במוח, ד"ר ו' התחיל לטפל בי באֵליקְוויס, תרופה נוגדת קרישה. התרופה אמנם הגנה עלי מפני אירוע מוחי, אבל העלתה דאגה חדשה: כבר שנים אחדות יש לי בעיות בשיווי המשקל, ונפילה חמורה עכשיו עלולה להיות קטלנית, כי אין דרך לנטרל את נוגד הקרישה ולעצור את הדימום.

כשבדק אותי ד"ר ו' שעתיים אחרי ההפניה מן הפיזיותרפיסטית, הוא הסכים שהדופק שלי האט עוד יותר, ואירגן לי שוב מכשיר הולטר שיבצע רישום של פעילות הלב שלי במשך שבועיים.

כעבור שבועיים, אחרי שהטכנאי במרפאה להפרעות קצב הסיר את מכשיר ההולטר ושלח את ההקלטה של פעילות הלב שלי לפענוח במעבדה, אירעה תקרית מבהילה נוספת, הפעם למרילין: היא ואני שוחחנו, ופתאום היא לא היתה מסוגלת לדבר, לא היתה מסוגלת להגות אף מילה. זה נמשך חמש דקות. ואז, בדקות שלאחר מכן חזרה אליה לאיטה יכולת הדיבור. כמעט אין ספק, חשבתי, שהיה לה אירוע מוחי. מרילין אובחנה כחולה במיאלומה נפוצה חודשיים לפני כן, והתחילה בכימותרפיה. התרופות הכימותרפיות החזקות שלקחה בשבועיים הקודמים היו עלולות לגרום לאירוע מוחי. טילפנתי מיד לרופאה הפנימאית של מרילין, שבמקרה היתה בסביבה ומיהרה לביתנו. אחרי בדיקה מהירה היא הזמינה אמבולנס, שלקח את מרילין לחדר המיון.

השעות הבאות באזור ההמתנה של חדר המיון היו הקשות ביותר שמרילין ואני חווינו מעודנו. הרופאים התורנים הורו לבצע דימוּת מוחי, שאימת כי אכן עברה אירוע מוחי כתוצאה מקריש דם. הם נתנו לה תרופה, טִי־פּי־אֵי (מפעיל פְּלַזמינוֹגֶן רקמתי), כדי לפרק את הקריש. שיעור קטן מאוד מן המטופלים אלרגיים לתרופה הזאת — מרילין, למרבה הצער, היתה אחת מאלה, וכמעט מתה בחדר המיון. היא החלימה בהדרגה מן האירוע המוחי עד שלא נותרו לו עקבות, ואחרי ארבעה ימים שוחררה מבית החולים.

אבל הגורל עדיין לא סיים את ענייניו איתנו. שעות מעטות אחרי שהבאתי את מרילין הביתה מבית החולים, טילפן אלי הרופא שלי וסיפר שתוצאות הפענוח של פעילות הלב שלי הגיעו זה עתה, ושמן ההכרח להשתיל לי קוצב לב מלאכותי בבית החזה. השבתי שמרילין רק הגיעה הביתה מבית החולים, ושאני מתמסר לחלוטין לטיפול בה. הבטחתי לו שאקבע תור לניתוח בתחילת השבוע הבא.

"לא, לא, אֶרְב," השיב הרופא שלי, "תקשיב לי: זה לא עניין של בחירה. אתה מוכרח להגיע לחדר המיון בתוך שעה לניתוח דחוף. רישומי פעילות הלב שלך במשך שבועיים מראים על 3,291 מקרים של חסם הולכה פרוזדורי־חדרי, שנמשכו בסך הכול יום אחד ושש שעות."

"מה בדיוק זה אומר?" שאלתי. השיעור האחרון שלמדתי ברפואת לב היה לפני כמעט שישים שנה, ואיני מעמיד פני מעודכן ברזי ההתקדמות הרפואית.

"זה אומר," הוא ענה, "שבשבועיים האחרונים יותר מ־3,000 פעמים האותות החשמליים מקוצב הלב הטבעי שלך בפרוזדור השמאלי לא הגיעו אל החדר שמתחתיו, מה שגרם להשהיה עד שהחדר הגיב בצורה לא סדירה כדי לכווץ את הלב בכוחות עצמו. זאת סכנת חיים, ומוכרחים לטפל בזה מיד."

הגעתי מיד לחדר המיון ונבדקתי בידי מנתח לב. שלוש שעות אחר כך גולגלתי לחדר ניתוח והושתל לי קוצב לב מלאכותי. כעבור עשרים וארבע שעות שוחררתי מבית החולים.

שלושה שבועות אחרי הניתוח החתך כבר הבריא לגמרי, התחבושות הוסרו, וקופסת המתכת נחה במקומה בחזה שלי היישר מתחת לעצם הבריח השמאלית. שבעים פעם בדקה התקן המתכת הזה פוקד על הלב שלי להתכווץ, וימשיך לעשות כן בלי שום טעינה מחדש בשתים־עשרה השנים הבאות. הוא לא דומה לשום מכשיר מכני אחר שנתקלתי בו מימי. שלא כמו פנס שמתקלקל ולא מאיר, שלט־רחוק שלא מחליף ערוצים או אפליקציית ניווט שלא מנחה אותנו בכיוון הנכון, הפעולה התקינה של המכשיר הזעיר הזה כרוכה בסיכון הגבוה ביותר שאפשרי. אם יתקלקל, חיי יסתיימו בתוך דקות. אני המום לנוכח שבריריות הקיום שלי כבן תמותה.

זהו אפוא מצבי כעת: מרילין, אשתי היקרה, האדם החשוב ביותר בחיי מאז שנתי החמש־עשרה, סובלת ממחלה חמורה, וחיי שלי שבריריים עד כדי סכנה.

ובכל זאת באופן משונה אני רגוע, כמעט שָלֵו. מדוע איני מבועת? שוב ושוב אני מציב לעצמי את השאלה המוזרה הזאת. רוב חיי הייתי בריא מבחינה גופנית, ובכל זאת ברמה כלשהי תמיד נאבקתי בחרדה מפני המוות. אני מאמין שהמחקר והכתיבה שלי על חרדה מפני המוות, והניסיונות הממושכים להמציא הקלה למטופלים שעומדים מול המוות, תודלקו באימה האישית שלי עצמי. אז מה קרה לאימה הזאת עכשיו? מנין הרוגע הזה שלי, עת המוות פתאום פונה לעברי קרוב הרבה יותר?

ככל שנוקפים הימים, החוויות הקשות שעברנו הולכות ונמוגות ברקע. מרילין ואני מבלים כל בוקר בישיבה זה ליד זה בחצר האחורית שלנו, מתפעמים מן העצים סביבנו, אוחזים ידיים ומעלים זיכרונות מחיינו יחד. אנחנו נזכרים בנסיעות הרבות שלנו: השנתיים בהוואי כששֵירַתי בצבא וגרנו בחוף מרהיב בקָאילוּאָה, שנת השבתון שלנו בלונדון, שישה חודשים נוספים שבהם גרנו ליד אוקספורד, חודשים אחדים בפריז, עוד שהיות ארוכות באיי סיישל, בבאלי, בצרפת, באוסטריה ובאיטליה.

אחרי שהתענגנו על הזיכרונות הנהדרים האלה, מרילין לחצה את ידי ואמרה, "אֶרְב, לא הייתי משנה כלום."

הסכמתי, בלב שלם.

שנינו מרגישים שחיינו את חיינו במלואם. מכל הרעיונות ששימשו אותי לנחם מטופלים חרדים מפני המוות, אף אחד לא היה עוצמתי יותר מן המחשבה על חיים נטולי חרטה. מרילין ואני מרגישים נטולי חרטה — חיינו את החיים במלואם ובאומץ. הקפדנו לא לאפשר להזדמנויות לחקירה ולגילוי לחלוף על פנינו, ועכשיו נותרו רק מעט חיים שלא נחיו.

מרילין נכנסת הביתה לנמנם. הכימותרפיה סוחטת את כוחותיה, ולעיתים קרובות היא ישנה חלק גדול מן היום. אני מתרווח בְּכיסא הנוח שלי וחושב על המטופלים הרבים שפגשתי, ושלא התגברו על האימה מפני המוות — כמו גם על הפילוסופים הרבים שהישירו מבט אל המוות. לפני אלפיים שנים אמר סֵנֵקָה, "אדם אינו יכול לעמוד הכֵן למוות אם אך החל לחיות. עלינו לשים לנו למטרה לבוא לכלל הכרה, שכבר חיינו במידה מספקת." ניטשה, בעל העוצמה הרבה ביותר מכל טובעי המכתמים, אמר, "החיים בבטחה מסוכנים." מכתם נוסף משל ניטשה עולה גם הוא על הדעת: "רבים מתים מאוחר מדי ואחדים מתים מוקדם מדי... מוּת בַּזמן הנכון!"1

הממ, למות בזמן הנכון... אמת מרה. אני כמעט בן 88 ומרילין בת 87. הילדים והנכדים שלנו עולים כפורחים. אבל אני חושש שכיליתי את כוחותי בכתיבה. אני בעיצומה של פרידה מהקליניקה הפסיכיאטרית שלי, ואשתי חולה עכשיו במחלה חמורה.

"מוּת בַּזמן הנכון." קשה לסלק זאת מן התודעה. ואז עולה על הדעת מכתם נוסף משל ניטשה: "מה שנהיה מושלם, כל הבָּשֵל — רוצה למות! אבל כל הלא־בָּשֵל רוצה לחיות... אבל כל הסובל רוצה לחיות, למען יבשיל ויתענג ויכמהּ... יכמהּ אל הרחוק יותר ואל הגבוה יותר ואל הבהיר יותר."

כן, גם זה נושא רגיש. בּשלוּת — זה מתאים. בשלות היא בדיוק מה שגם מרילין וגם אני חווים עכשיו.

המחשבות שלי על המוות מקורן עוד בילדות המוקדמת. אני נזכר שבנעורי התבסמתי משירו של א״א קאמינגס "מר מוות", ודיקלמתי אותו לעצמי פעמים רבות עד בלי די בעודי מתגלגל לי על האופניים שלי.

באפלו ביל

איננו

הוא שדהר

על סוס הרבעה כסוף

חֲלקלקנַחַל

ושבר אחתשתייםשלושארבעחמש יוניםכמוֹכלוּם

אלוהים

הוא היה גבר נאה

ומה שאני רוצה לדעת זה

איך מוצא חן בעיניך הנער כחול העיניים שלך

מר מוות2

הייתי נוכח או קרוב לנוכח במעמדֵי המוות של הורי. אבי ישב אולי מטר ממני כשראיתי את ראשו נשמט וצונח, ואת עיניו מתקבעות במבט שמאלה לעברי. רק חודש לפני כן סיימתי את בית הספר לרפואה, וכך שלפתי מזרק מתיק הרופאים השחור של גיסי והזרקתי אדרנלין לתוך הלב שלו. אבל זה היה מאוחר מדי: הוא כבר מת משבץ מוחי קשה.

עשר שנים לאחר מכן אחותי ואני ביקרנו את אמי בבית החולים — היא שברה את עצם הירך. ישבנו ודיברנו איתה כמה שעות עד שנלקחה לניתוח. שנינו יצאנו להליכה קצרה בחוץ, וכשחזרנו המיטה שלה כבר הופשטה לחלוטין מן המצעים. נשאר רק המזרן העירום. לא עוד אמא.

השעה שמונה וחצי בבוקר יום שבת. היום שלי עד כה: התעוררתי בסביבות שבע, וכמו תמיד אכלתי ארוחת בוקר והלכתי בשביל בן חמישים המטרים עד למשרד שלי, שם הדלקתי את המחשב ופתחתי את תיבת הדואר האלקטרוני שלי. בהודעה הראשונה נכתב:

קוראים לי מ', סטודנט מאיראן. הייתי בטיפול בעקבות התקפי פאניקה, עד שהרופא שלי הציג לי את הספרים שלך והציע לי לקרוא את "פסיכותרפיה אקזיסטנציאלית". כשקראתי את הספר הרגשתי שמצאתי תשובות לשאלות רבות שהתמודדתי עימן מאז הילדוּת, ובכל עמוד שקראתי, הרגשתי בך לצידי. פחדים, וספקות שאף אחד מלבדך לא ענה עליהם. אני קורא את הספרים שלך בכל יום, ומזה כמה חודשים לא חוויתי שום התקף. התמזל מזלי ומצאתי אותך כשלא היתה לי שום תקווה להמשיך בחיי. קריאת הספרים שלך ממלאת אותי תקווה. אני באמת לא יודע איך להודות לך.

דמעות עלו בעיני. מכתבים כמו זה מגיעים בכל יום — בדרך כלל עשרים או שלושים מכתבים ביום — ואני מרגיש שבורכתי בהזדמנות לעזור לאנשים כה רבים. ומאחר שההודעה הגיעה מאיראן, אחת מאויבות העם שלנו, הרושם חזק עוד יותר. אני מרגיש שאני מצטרף לליגה הכלל־אנושית של בני אדם, שמנסים לעזור לכל באי עולם.

אני משיב לסטודנט האיראני:

אני שמח מאוד שהספרים שלי חשובים לך ועזרו לך. בוא נקווה שיום אחד שתי הארצות שלנו יחזרו לעשתונותיהן וימצאו שוב את רגשי החמלה זו כלפי זו.

באיחולי כל טוב לך — אֶרְב יאלום

מכתבי הקוראים שלי תמיד נוגעים לליבי, אם כי לפעמים אני נדהם לנוכח מספרם. אני מנסה לענות על כל מכתב, ומקפיד להזכיר כל כותב בשמו כדי שידעו שקראתי את המכתב שלהם. אני שומר אותם בתיקיית דואר אלקטרוני הנושאת את השם "קוראים" שיצרתי לפני כמה שנים, ועכשיו יש בה כמה אלפי פריטים. אני מסמן את המכתב הזה בכוכבית — מתישהו בעתיד אני מתכנן לחזור ולקרוא את המכתבים המסומנים בכוכביות, כשמצב הרוח שלי יהיה ירוד מאוד ואזדקק לעידוד.

השעה עשר, ואני יוצא מן המשרד. היישר מחוצה לו אני יכול להשקיף על חלון חדר השינה שלנו ולהציץ אל הבית. אני רואה שמרילין כבר התעוררה ופתחה את הווילונות. היא עדיין חלשה מאוד מזריקת הכימותרפיה שקיבלה לפני שלושה ימים, ואני ממהר בחזרה לבית כדי להכין לה ארוחת בוקר. אבל היא כבר הספיקה לשתות מיץ תפוחים, ואין לה תיאבון לדבר נוסף. היא שוכבת על הספה בסלון ושוזפת את עיניה בנוף עצי האלון שבגן שלנו.

כמו תמיד, אני שואל איך היא מרגישה.

כמו תמיד, היא עונה בגילוי לב, "אני מרגישה נורא. אני לא יכולה לנסח את זה במילים. אני מרוחקת מהכול... תחושות איומות עוברות לי בכל הגוף. אלמלא אתה, לא הייתי נשארת בחיים... אני לא רוצה לחיות יותר... אני כל כך מצטערת שאני כל הזמן אומרת לך את זה. אני יודעת שאני אומרת את זה שוב ושוב."

אני שומע אותה מדברת כך בכל יום כבר כמה שבועות. אני מרגיש מיואש וחסר ישע. דבר לא מכאיב לי יותר מן הכאב שלה. בכל שבוע היא מקבלת זריקת כימותרפיה שמותירה אותה אחוזת בחילה וכאב ראש ומותשת מאוד. היא מרגישה שאינה בקשר עם הגוף שלה, ועם שום דבר ועם אף אחד, בדרכים שאינן ניתנות לתיאור. מטופלים רבים בכימותרפיה קוראים לזה "מוח כימוֹ". אני מעודד אותה ללכת אפילו שלושים מטר אל תיבת הדואר, אבל כרגיל לא מצליח. אני מחזיק את ידה ומנסה להרגיע את החששות שלה בכל דרך שעולה בדעתי.

היום, כשהיא שבה ומביעה חוסר רצון להמשיך לחיות כך, אני עונה באופן שונה. "מרילין, כבר דיברנו כמה פעמים על החוק שמקנה לרופאים בקליפורניה את הזכות לסייע למטופלים לסיים את חייהם, אם הם סובלים מאוד־מאוד ממחלה קשה שאין לה טיפול. זה בדיוק מה שעשתה החברה שלנו אלכסנדרה, זוכרת? בחודשים האחרונים אמרת כל כך הרבה פעמים שאת נשארת בחיים רק בשבילי, ודואגת איך אשרוד בלעדייך. אני חושב על זה הרבה. אתמול בלילה שכבתי ער במיטה שעות ארוכות וחשבתי על זה. אני רוצה שתשמעי משהו. תקשיבי לי: אני אשרוד כשתמותי. אני יכול להמשיך לחיות — מן הסתם לא עוד הרבה, אם מביאים בחשבון את קופסת המתכת הקטנה בחזה שלי. אני לא יכול להכחיש שאתגעגע אלייך כל יום בחיי... אבל אני אוכל להמשיך לחיות. המוות כבר לא מהלך עלי אימה... לא כמו קודם.

"זוכרת איך הרגשתי אחרי הניתוח בברך, כשעברתי אירוע מוחי שפגע לצמיתות בשיווי המשקל שלי ומאלץ אותי ללכת עם מקל או עם הליכון? זוכרת כמה אומלל ומדוכא הייתי? עד כדי כך שחזרתי לטיפול נפשי. טוב, את יודעת שזה כבר עבר. אני יותר שָלֵו עכשיו — אני כבר לא מתענה — אני אפילו ישן לא רע.

"דבר אחד אני רוצה שתדעי: אני אוכל לשרוד כשתמותי. מה שאני לא יכול לשאת זה את המחשבה על כך שאת חיה עם כאב כזה, עם ייסורים כאלה, רק בשבילי."

מרילין מסתכלת עמוק לתוך עיני. הפעם המילים שלי נגעו בה. אנחנו יושבים יחד שעה ארוכה, מחזיקים ידיים. משפט של ניטשה עובר במוחי: "מחשבת ההתאבדות היא סם ניחומים חזק: הוא מסייע לא מעט להתגבר על לילות אימים".3 אבל אני שומר זאת לעצמי.

מרילין עוצמת את עיניה לזמן־מה, ואז מהנהנת, "תודה שאמרת את זה. מעולם לא אמרת את זה לפני כן. זאת הקלה... אני יודעת שהחודשים האלה היו סיוט בשבילך. היית צריך לעשות הכול — לקנות, לבשל, לקחת אותי לרופא ולמרפאה ולחכות לי במשך שעות, להלביש אותי, להתקשר לכל החברות שלי. אני יודעת שהתשתי אותך. אבל בכל זאת, נכון לעכשיו נראה שאתה מרגיש בסדר. אתה נראה מאוזן כל כך, יציב כל כך. אמרת לי כמה פעמים שאילו יכולת, היית לוקח את המחלה שלי בשבילי. ואני יודעת שהיית עושה את זה. תמיד דאגת לי, תמיד באהבה, אבל בזמן האחרון אתה שונה."

"במה?"

"קשה לתאר. לפעמים אתה נראה במין שקט ונינוחות. כמעט שלוות נפש. למה זה? איך אתה עושה את זה?"

"זאת השאלה הגדולה. אני עצמי לא יודע. אבל יש לי תחושה שזה לא קשור לאהבה שלי אלייך. את יודעת שאני אוהב אותך מאז שנפגשנו בנעורינו. זה נוגע למשהו אחר."

"ספר לי." מרילין מתיישבת עכשיו ומביטה בי בריכוז רב.

"אני חושב שזה העניין." אני טופח על קופסת המתכת שבחזה שלי.

"אתה מתכוון, הלב שלך? אבל מאין שלוות הנפש הזאת?"

"הקופסה הזאת שכל הזמן אני נוגע בה ומשפשף אותה, לא מפסיקה להזכיר לי שאמות מהבעיה בלב שלי, קרוב לוודאי באופן פתאומי ובמהירות. אני לא אמות כמו שג'ון מת, או כמו כל האחרים שראינו במחלקה לתשושי נפש שהוא היה בה."

מרילין מהנהנת; היא מבינה. ג'ון היה חבר קרוב שסבל מדמנציה חריפה ומת לא מזמן במוסד סיעודי סמוך. בביקור האחרון אצלו הוא לא זיהה אותי, ולא אף אחד אחר. הוא פשוט עמד שם וצרח וצרח במשך שעות. אני לא מצליח למחוק את התמונה הזאת מזיכרוני: זה הסיוט שלי על המוות.

"עכשיו, הודות לְמה שקורה אצלי בחזה," אני אומר ונוגע בקופסת המתכת שלי, "אני מאמין שאמות מיתה חטופה — כמו אבא שלי."

1 כאן ובהמשך מתוך: פרידריך ניטשה, כה אמר זרתוסטרה, תרגום אילנה המרמן, עם עובד, 2010

2 על פי תרגום של ארז אשרוב

3 פרידריך ניטשה, מעבר לטוב ולרע, תרגום ישראל אלדד, שוקן, 1967