ענקים מתים זקופים

תל אביב

הגיע אליי פציינט חדש. לא מדבר הרבה, מה שלא תמיד טוב לטיפול שיניים. אני צריך פה פתוח. גדול כזה, לא במובן פה ג׳ורה, אלא פה משוחרר שאפשר לדחוף לתוכו מקדחות ולהתחיל לעבוד. הבחור נכנס, לחץ לי את היד והציג את עצמו.

״דודי.״

דודי. זהו, לא ״נעים מאוד״, לא ״בוקר טוב״, חוסך בבולשיט הבחור. אהבתי. כאן הסתיים המונולוג שלו.

שקט, מנומס, משדר: ״תשמור ממני מטר־שניים ככה, בבקשה.״

זה מסוג הפציינטים שאני הכי אוהב.

למה אוהב? כי הוא חורק שיניים, כלומר במובן הטוב של המילה. אנשים חורקים טובים לרופא שיניים. זה פציינט שעושה חיוך של פרסומת לחברת ביטוח עבור תזרים המזומנים של המרפאה. חוץ מזה חריקות שיניים זה טיפול לטווח ארוך, וטיפול לטווח ארוך זה תמיד פציינט מועדף, כזה אחד שיחזור. זה כתרים. זה בונבוניירה של פה. זה דבש של ארנק.

בקיצור, הבנאדם מגיע. אני מזמין אותו לשבת על הכיסא ומספר לו ״בדיחת אבא״, בדיחה שחוקה יותר מהשיניים השחוקות שלו. רוצה שירגיש בנוח במרפאה. לשבור ככה את הקרח, כמו שאומרים. מספר לו שחבר שלי הציע לי מיזם משותף: לפתוח מרפאת שיניים לניצולי שואה ולקרוא לה ״יד ושן״.

דודי שחרר חיוך קטן. סימן טוב לבאות.

בשקט, כמעט בלחש, הוא אומר לי שאבא שלו ניצול שואה, והוא בטוח יאהב את הבדיחה.

כבר אני אוהב את דודי. כמוני ממשפחת היונקים. אלה שינקו שואה בבית.

גם אבא שלי ניצול שואה. שואה של ההארד קור. הכי הארד קור שיש. אלוף העולם בשואה למרחקים ארוכים. לא בדקות. בשנים.

לא אמרתי מילה. הרגשתי שדודי רוצה לשמור על הפרטיות שלו. לא רציתי שירגיש שאני פולש למרחב השואה הפרטי שלו.

פתח את הפה בבקשה.

חורק שיניים.

אוהו, ועוד איך חורק.

ניסיתי עליו עוד בדיחת אבא ושאלתי אותו, אם לשים לו שֶׁמֶן ברקס בפה כדי לְשַׁמֵּן את האזור החורק.

דודי שוב חייך. ״משתף פעולה פסיבי״.

טיפלתי בו. הוא הודה לי, שילם. קבענו המשך טיפול בשאר הבעיות התקופתיות ששיניים מייצרות לרופאי השיניים והשינניות. שנייה לפני שיצא אמרתי לו שגם אבא שלי ניצול שואה.

הוא רק הנהן.

״זה קשור לחריקות שיניים שלך. השואה.״ לא צריך להיות פסיכולוג בשביל זה. מספיק רופא שיניים. כמה פציינטים דור ראשון או דור שני כבר עברו לי מתחת לידיים. המכנה המשותף – חורקים.

הוא הנהן שוב, אמר להתראות ויצא.

שבוע אחרי התייצב שוב במרפאה. כשהתיישב בכורסת הטיפולים, הרגשתי צורך בלתי נשלט לחלוק איתו את השואה הפרטית שלי. לא יודע למה, לא יודע איך.

הרגשתי שהוא יבין. שנדבר באותה שפה. שפת הדור השני.

אבל המילים לא יצאו לי מהפה. היה שם מחסום שמנע מהן לצאת. הרגשתי מחנק בגרון. הוא היה יבש. לא ידעתי איך לגשת לעניין.

הטיפול הסתיים.

בזמן התשלום הוא קיבל שיחת טלפון.

לא היה אפשר שלא לשמוע את הקול בצד השני.

קול רועם כזה, שיורה פקודות בטון חסר סבלנות, שאליו מתלוות קללות שהשם ירחם פלאס ישמור פלאס יציל. בלי פילטר. במאה קמ״ש: ״תגיע הביתה עכשיו, שילך להזדיין האינסטלטור, תביא לי מהדרך סיגריות ג׳יטאן, מה, אין ג׳יטאן? תמצא לי אצל המכולת הזה שימות, גם ככה גונב אותנו.״

ג׳יטאן, סחתיין. חזק הבן אדם. ריאות של שור. שכטה מהחרא הזה, שמגיע בלי פילטר, ואנחנו הבני אדם הנורמטיביים מתחברים בצ׳יק למכונת הנשמה.

פואטיקה צרופה. זה כנראה המתכון להישאר רגוע בסופו של יום: להעביר את השק עם החרא לצד השני.

מהדברים הבנתי שזה אבא שלו. דודי מחייך בשתיקה, כנראה נותן לאבא שלו להוציא את מנת הקיטור היומית. מחכה בסבלנות שיסיים את נאום התוכחה שלו, ובשקט־בשקט, בשלווה הכי סטואית, אומר לו שיגיע מאוחר יותר הביתה והכול יהיה בסדר. בין המילה ״בסדר״ ועד שדודי ניתק את השיחה הסתננו לפחות עוד שלוש קללות, לא ברור מי הנמענים.

״תכיר, לאונידיס, רצוי לקרוא לו ליאון, שלא יתעצבן. הוא ידוע יותר בכינויו צֶ׳ה.״

״אז אתם משפחה יוונית. צֶ׳ה? כמו צֶ׳ה גווארה?״

״בדיוק, זה הכינוי שלו, חבר טוב שלי המציא לו את השם.״

הטלפון שלי צלצל. מריאן. השם שהכניס לי טעם לחיים. עשה אותי איש שמח. הדביק לי את החיוך של הבוקר, שלא יורד גם באלף כביסות. דודי קלט את החיוך. עמדנו כמו שני אידיוטים וחייכנו. אמרתי למריאן שאני מייד חוזר אליה.

״מריאן, האהבה של החיים שלי.״

״סחתיין.״

לא יודע למה, אבל פתאום מצאתי את עצמי מספר לו איך החיים שלי שחו שחייה צורנית במיץ של הסְחְלֶה. המושג ״זוגיות״ עם האימא של הבנות שלי הפך למושג ששייך לתקופת הדינוזאורים ונעלם אי־שם בעידן הקרח. איך עמדתי ברמזור וכמו אחרון הערסים התחלתי עם מישהי.

לא ״עיניים עצובות״ ו״זגג״ וכאלה. אני לא טיפוס של עיניים עצובות. משהו במה שאמרתי תפס כנראה את הנהגת, שנהגה באוטו דמיקולו. נוסע על מוטיבציה. חייכה, חייכתי, חייכה, חייכתי – ככה כבר כמעט שלוש שנים. מחייכים ומאושרים. ״בינינו, דודי, אין כמו חיוך להשבחת עור הפנים. לא ככה?״

שלף עוד ״סחתיין״ קטן, לחץ לי את היד, הודה לי על הטיפול ויצא מהמרפאה.

ידעתי שאני רוצה להיות חבר שלו. שיהיה לנו עולם שלם. מורבידי, מצולק, לא הגיוני. עולם שגיבורי העל שלו הגיעו מפלנטה אחרת.

שבועיים אחר כך דודי התייצב שוב במרפאה.

הפעם השאגות פצחו מהנייד שלו עוד לפני הטיפול. סימנתי לו עם היד שהכול בסדר. שלא יפריע לאבא שלו לנאום, או ליתר דיוק – לנהום. הפעם הבנתי רק את הרעיון הכללי, כי ליאון שאג ביוונית, לאו דווקא ספרותית, לפי מה שהבנתי מדודי. דודי עמד בשלווה סטואית, כמו אל השלווה ביוון העתיקה, ונתן לאבא שלו את זמן האיכות שלו בשביל להתבטא. ענה לו משהו ביוונית, שהיו בו הרבה סָמֵ״כִים, והתיישב.

הערצתי אותו על השקט הפנימי הזה. אפילו קינאתי בו.

הזמנתי אותו להתיישב על הכיסא, הכנסתי לו את הסאקשן לפה ויצאנו להרפתקה דנטלית נוספת.

בסיום דודי הפתיע. שאל מה שלום מריאן. ככה משום מקום.

ושוב נדבק לי החיוך האווילי, שמפציע בכל פעם שהשם שלה עולה.

שאלתי אותו אם הוא ממהר. הוא לא. גם אני לא. הפציינט הבא היה אמור להגיע חצי שעה אחר כך. ישבנו בחדר קבלה. מזגתי לו כוס מים והתחלנו לפטפט.

״מריאן הולנדית במקור,״ הצגתי לפניו את אהבת חיי. ״הגיעה לביקור בישראל, התאהבה במנטליות ובנופים, החליטה לסגור את משרד האדריכלים שלה באוּטְרֵכְט ולבוא לישראל, מה יהיה – יהיה.

״היא הגיעה דרך מתווך לבית ברחוב ברנר בתל אביב. בעצם היו שם שני בתים צמודים זה לזה. היא נגנבה. כאילו לקחו את הווילג׳ של ניו יורק ודחפו איכשהו למרכז תל אביב.

״כל בניין היה שייך לאיש אחד. בניין אחד לאיש עם לב זהב, הבניין השני לחרא קטן בלי לב בכלל. בהמשך תבין.

״היא שכרה לה דירת חדר קטנה על הגג של אחד משני הבניינים. אלה היו בניינים ישנים, והדבר הכי מגניב שם היה שאת הדירות אכלסו טיפוסים מהתחת, רובם אומנים. בכל דירה מלא דיירים, חלקם על חוזה, חלקם תחת סעיף חבר של חתום על חוזה, וחלקם כאלה שקפצו לרגע שנמשך נצח. מי לא גר שם. ואן גוכים שעוד לא גילו אותם, מתוסכלים, במאי קולנוע שהניסיון המעשי שלהם הסתכם בלהגיש לבמאי את הדבר הזה מעץ שכותבים עליו את הסצנות ולצעוק אקשן, הייתה שם קרמיקאית שכנראה נחשבה לשם דבר בעולם האומנות, צלמים שעד שיפרצו לשער של ׳ווג׳ בניו יורק ימשיכו לצלם חתונות בעכו, מאיירים. מה לא. הפנינג בין תחומי. וודסטוק סטייל לוקאלי.

״בקיצור הבחורה התמקמה וחייתה את הסצנה המקומית כאאוטסיידרית. לא מתערבבת.״

הטלפון של דודי השמיע התראת וואטסאפ.

הוא קרא את ההודעה, חייך והציג אותה בפניי. רשימת קניות ארוכה.

רשימת קניות היא הקטליזטור לקשר טוב או לפיצוץ של החיים.

דודי סימן עם שתי הידיים לצדדים כאומר ״אין מה לעשות, האישה שלחה פקודה״.

סימנתי לו עם הראש שהאישה תמיד צודקת וליוויתי אותו לדלת.

דודי התיישב לי במוח האחורי כאילו הרווחתי חבר חדש באמצע החיים, ובגילנו המתקדם זה די נדיר.

×

לקחתי חופשה קצרה מהעבודה וקפצתי עם מריאן למלדיביים לקלאב מד. אָגָדוּ דוּ דוּ בבריכה, בופה של הביוקר, שמש כמה שרק תרצה להעמיס על הגוף. שלוות עולמים. צלילות במים הכי שקופים, שמגלים לך עולם שרואים רק בנשיונל ג׳אוגרפיק. גן עדן.

באחת הפעמים שמריאן ואני נמרחנו על הכיסאות ליד הבריכה, סיפרתי לה על דודי ועל איך שמצאתי את עצמי מספר עליה. היא חייכה ושאלה אם סיפרתי גם על הגירושים שלה. אמרתי שחס וחלילה, אני לא מערב את החיים האישיים שלה בסיפור. היא דווקא נתנה לי אישור. הבטחתי לעדכן את דודי בסטטוס שלה.

חזרנו לארץ. נראיתי כמו סטייק מדיום רייר ששכחו על המנגל. ורדרד שחום כזה.

כמה ימים לאחר מכן דודי התייצב לטיפול נוסף.

הוא כיבה את הטלפון. הבנתי למה ואמרתי לו שהכול טוב, שלא יסנן את אבא שלו.

״יש זמן להכול״, דודי נשם נשימה עמוקה. הרגשתי שהוא סוחב משהו, אבל שתקתי.

כמה דקות אחר כך ביקש שאמשיך את הסיפור על מריאן, בתנאי כמובן שהוא לא גוזל מזמני היקר.

בשביל מריאן יש לי את כל הזמן שבעולם.

הסכמתי בחפץ לב. התחלנו את הטיפול כשאני מנעים את זמנו של דודי בסיפור חיי. בחיי שאני אוהב את הפציינט הזה.

״מריאן הייתה נשואה פעם לאיש משרד החוץ שהכירה בהולנד. בכיר. מאוד בכיר. מאוד מאוד מאוד בכיר. נסיעות פה, נסיעות שם, קוקטיילים עם חיוך שבוחרים במלתחת הצביעות ומדביקים לפרצוף, כשביד אוחזים כוס יין שנושם כמו התחת שלי.

״באחת הנסיעות שלה עם בעלה הם הגיעו למדינה באפריקה, שהייתה בה מלחמת אזרחים. הם נקלעו לקרב רחוב. יריות, פיצוצים, ופתאום מריאן שומעת נביחות של כלבים. היא חולה על בעלי חיים. עוזבת בריצה את הבית כשבעלה צורח לה לחזור וחוזרת אחרי כמה דקות, כשביד אחת היא מחזיקה כלב פצוע וביד השנייה גוררת כלב נוסף. בעלה התחרפן, צרח עליה שתחזיר אותם לרחוב. היא התעלמה, הרימה כמה טלפונים. הגיע רכב עם מספר דיפלומטי. רכב משוריין. נסעה לווטרינר שפתח את המרפאה במיוחד בשבילה. הוא טיפל בכלבים, הם קיבלו זריקות טשטוש, הוכנסו לכלובי טיסה, ותוך שמונה שעות היא הייתה בבית בהולנד בלי בעל ועם שני כלבים. בבת אחת נשבר לה, אבל נשבר לה. מהבית, מהמשחק, מהקוקטיילים המחורבנים. עשתה עלייה לישראל.

״בקיצור, מריאן התחילה להכיר לאט־לאט את הנפשות הפועלות בבניין, בלי לחשוף את עצמה יותר מדי. מאוד אהבתי לבוא אליה לדירת החדר שלה. כאילו נכנסתי למטבח שמותר לאכול בו עם הידיים ולבלוס ישר מהסירים. כשהייתי מגיע אליה, שני הכלבים שלה היו מקבלים אותי בשמחה ובכשכושי זנב. אחד יותר מכוער מהשני, אבל מתוקים להפליא ועם יופי פנימי. הקטן, שקוראים לו קוקי, היה משתין עליי כל פעם מרוב התרגשות. דווקא עליי. מניאק. השני, פּוּגִי, או כמו שמריאן קראה לו, פוגי המלך, היה המבוגר האחראי ותמיד נעץ בקוקי מבטי תוכחה אחרי השתנה כזו. לא שזה עזר. קוקי סבל מפגם בזיכרון לטווח קצר.״

דודי שאל אותי ממה מריאן חיה, וסיפרתי לו שיש למשפחה שלה מפעל בגדים ענק בגוואטמלה. מפעל שמלביש שלושה רבעים מדרום אמריקה. לא צריך לדאוג לה.

״בבניין בברנר הייתה דירת קרקע עם שלושה חדרים. בשניים גרו שני צעירים בשכירות. בחדר השלישי גר איש מאוד מבוגר. איש מוזר ומסתורי. כאילו שתלו אותו לסצנה מסרט אחר לחלוטין.״

דודי הקשיב בסקרנות הולכת וגוברת. הסיפור הלך וקיבל תפנית.

אופססס. נגמר הטיפול.

דודי המשיך לשבת על הכיסא. הצבעתי על השעון – ״זמננו תם. המשך הסיפור והטיפול בפגישה הבאה.״

דודי קם וחיבק אותי. כאילו הפשירו אותו במיקרו. הפתיחות שלי קירבה בינינו, והקִרבה הזאת הייתה רק ההקדמה למבוא.

״אוי, שכחתי לספר לך עוד משהו על מריאן. היא נתנה לי רשות לספר לך עליו. לא נורא, בפעם הבאה.״

בטיפול הבא שלו, דודי סיפר שבחודש האחרון, בערך מאז שהגיע לראשונה למרפאה, הוא מרגיש שאבא שלו הולך ונהיה קצר רוח יותר ויותר. מין אלימות מילולית, שאם היה יכול – היה מתרגם אותה לאלימות פיזית. ממש את כל מה שהוא הבטיח ומבטיח לאנושות המזויינת. דודי נראה מאוד מוטרד.

שאלתי אם הוא רוצה לדחות את הטיפול. הוא אמר, שדווקא בגלל שהוא לא רגוע הוא החליט לבוא. גילה לי, שיש משהו באווירה כאן ובסיפורים שלי שעונה לו על צורך.

אמרתי לו שהטיפול היום לא יצריך המתנה של שעות לאוכל. ביקשתי להזמין אותו לארוחת צהריים. הוא שמח. אמרתי למזכירתי אורית שתזמין לנו שני מקומות אצל מנוליס.

״יאללה, לטברנה של חבר שלי.״

מנוליס, בעל המסעדה, קיבל אותנו בחמימות. איש גדול, כבד גוף, שפם גדול, שלא מצליח להסתיר אף ענק. כובע קסקט שמוט על הראש. וסט נצחי בצבע חום דהוי צונח ברישול מהכתפיים הרחבות שלו עד לבטן הענקית שלו. התחבקנו בחום. את המחווה הזאת הוא שומר כמעט לכל אחד, אני לא יוצא דופן בעניין הזה. הידיים שלו הן ידיים של איש עבודה. העבודה משחררת. עובדה. המספר שצרוב לו על היד מוכיח את זה. עובדה, העבודה שחררה אותו מהארובה. שלחה אותו כל יום מחדש אל סוף התור לתנורים.

אמרתי למנוליס שגם דודי דור שני.

כמה מילות נימוס, ודודי עובר ליוונית שוטפת. פָּרָאקָלוֹ שֶׁמָפָּרָאקָלוֹ. כאלה.

מנוליס הופתע. הוא נעץ בדודי מבט של עיניים עגולות, והבעה של נחת נמרחה לו על הפרצוף.

היה מה זה מבסוט, כאילו הבאתי לו את האקרופוליס פלאס את סְטֶלְיוֹס קָזָאנְגִ׳ידִיס עם הבס המהפנט שלו – דוּךְ למסעדה.

פתח לנו שולחן ליד הגרין רום. ישבנו אשכרה על הבמה צמוד לקול הקונטרה אלט של זמרת רֶבֵּטִיקוֹ מהפנטת. קול סדוק כזה, נשבר, עמוק, שאפשר לטבוע בתוכו מרוב עומק.

אהבתי את השירה. גם את הלוק של הזמרת ששידרה הכול, רק לא עוני. אישה גדולת ממדים, מאופרת בכבדות, שמלה פרחונית, כאילו שמו עליה משתלה, צמידים מרשרשים עמוסים בקראט על שני פרקי הידיים. לא הבנתי את המילים, אבל נתנה לך הרגשה שהיא שרה רק לך. מזל ששרה, אחרת הנגן שלה היה נרדם על הבוזוקי. נראה עייף מהחיים, מהמסעדה, מהרבטיקו. מהכול.

מלצר הגיע לשולחן שלנו עם מגש עמוס במזטים. הוא היה מצויד בשפם יווני אסלי, כאילו צילם את השפם של מנוליס במכונת צילום שחור־לבן והדביק על הפרצוף שלו. הוא חייך חיוך עגמומי ועייף. דודי הרגיש בבית.

הזמנו מנות ראשונות. דודי הזמין סלט יווני רק אחרי שמנוליס סיפר בגאווה, שאת החָלוּמִי הוא מייבא מעיירה הררית בצפון קפריסין, המֶכָּה של החלומי, אבל קפריסין היוונית – לא הטורקית, כן? שלא נתבלבל. אני לעומת זאת הלכתי על הצָזִיקִי, שאני מכור אליו.

ביקשתי מדודי שיתרגם לי את השיר.

דודי תרגם. הזמרת חייכה אליו. הבינה שהוא מסביר לתוצר אירופה הקלאסית את החיים האמיתיים.

״ערב אחד, חברים, הם טמנו לנו מלכודת, כיתרו אותנו במקום של אַרְגוֹס, בוגד אחד הסגיר אותנו.

״חסמו אותנו שנים־עשר שוטרים, שתים־עשרה אלות הכו אותנו. שלפנו סכינים אבל נוצחנו, חטפנו מכות רצח ופלא שלא נהרגנו.״

ואז דודי שלף מהארנק תמונה של ליאון. מפה אנושית של מסלול חיים ארוך ואקסטרימי.

הייתי סקרן לגבי ליאון. מה אני אגיד לכם. איש שמסע חייו, כמו שאומרים, צרוב לו על הפנים בכל קמט וקמט. פנים יוקדות, חזקות, עם אף נשרי ובולט, שמגביר את העוצמה. איש מבוגר. מבוגר מאוד, חבוש ברט חום שמוט הצידה בזווית חדה על הראש, אבל בזווית הנכונה. כמו שברט צריך לבוא, על הצד. מבט הכי ילדותי שיש. ילדותי אבל ממזרי. עיניים ירוקות כמו שני פרוז׳קטורים שעושים לך רנטגן לנשמה. אי־אפשר לעמוד בפני העיניים האלה. הן משפדות אותך. אפשר לקבל כווייה. עיניים רושפות בלהט מהפכני, שלא התעמעם עם השנים.

לבוש גופייה לבנה, מכנסיים קצרים, שמעניין לו את התחת אם משהו מציץ או מציצה משם, יחף. מתוך המכנסיים השתלשלו זוג רגליים רזות שפעם, לפני הרבה שנים, אפשר היה לדמות אותן לרגלי איילה שלוחה. היום – יותר איילה בפנסיה. ברקע שדות שלא נגמרים. שדות של משק. המשק של ליאון.

רציתי לשאול אותו הרבה שאלות על אביו, על הדמות שהשתקפה בצילום ועל הקול שמקלל בכזאת חיוניות ואפילו בחן מסוים, אלא אם הקללות מופנות אליך, שאז המחשבה היחידה שרצה לך בראש היא היכן המקלט הקרוב. רציתי אבל התאפקתי. ידעתי שיש כאן סיפור חיים מורכב, כואב וארוך, אבל נמנעתי מללחוץ עליו, הוא יספר כשיספר.

שאלתי אותו אם הוא רוצה שאמשיך לספר לו על מריאן, או שאתחיל את הסגה המופרעת על אבא שלי, הרי לשם כך התכנסנו.

דודי שאל אם אפשר גם וגם.

המשכתי בסיפור של מריאן.

דודי הזכיר לי שבפעם האחרונה סיפרתי על האיש הזקן.

״נכון. בקיצור, האיש הזה חי בחדר השלישי בדירה. עוף מוזר שנקלע לגמרי בטעות לעולם מקביל, שחיים בו אנשים צעירים שנושמים את החיים עד הסוף. צוחקים, שואבים אותם עד הסוף עם קש. אף אחד לא הפריע לו. לא שאלו אותו מי הוא. חֲיֵה ותן לחיות. מין סטטוס קוו של שתי צורות חיים שהגורל הפגיש ביניהם. הוא היה שתקן, אף פעם לא הוציא מילה מהפה, לא חייך. רזה כמו שלד, כפוף, לבוש בפיג׳מה נצחית עם פסים כאלה, כמו הפיג׳מות בשנות השישים, נעלי בית חומות של פעם, כאלה שפתוחות מאחורה. הוא היה גורר את הרגליים כשהיה יוצא מהחדר, והוא יצא לעיתים נדירות. תמיד נראה רחוץ ומסודר. כשהיה יוצא היה הולך למטבח. היה לו מדף משלו במקרר, ואף אחד לא נגע בו. כולם ידעו שזה המדף שלו. לא היה לו שם. אמרו ׳שלו׳ וזהו. תמיד המדף היה מלא באוכל. אף פעם לא חסר בו כלום. גם בישולים. סיר־שניים קטנים עם אוכל, שרק צריך לחמם. הוא בחיים לא חימם על הגז. רק בתנור. היה לו טקס מוזר. הוא היה פותח את דלת התנור ומנקה את תוכו באובססיה. רק אז היה מכניס את הסיר. כשהיה עורך את טקס הניקיון שלו היה ממלמל דברים לא ברורים, ורק המילה קאפוט הייתה ברורה. אותה הוא תמיד הדגיש. היה מחמם את האוכל, לוקח לחדר, וכשסיים היה מחזיר את הכלים למטבח, רוחץ אותם ומחזיר למקום. שותף קלאסי לדירה שכורה.״

דודי ישב מרותק. הוא שיחק עם הקנקן מים ובטעות שפך אותו על השולחן. מנוליס, שישב במקום הקבוע שלו, זינק עם סמרטוט. הוא הבין שרץ כאן סיפור. לא רצה להפריע. ניקה את השולחן ורק הצביע על האוכל, מזמין אותנו לאכול. שעה ישבנו כבר ליד השולחן ולא נגענו באוכל.

הצעתי לעשות הפסקה ולאכול משהו. דודי התענג על האוכל. בין הביסים הודה שהטריוּת, הריח והתבלינים מעיפים אותו לילדות הרחוקה שלו.

כבר במנות הראשונות פירקנו חמש כוסיות של אוזו, שעזרו לשחרר את הפלומבה בלשון. הגענו למנה העיקרית: אבא שלי. אבא שלו.

אבא שלי, אדם, ההפך הגמור מצֶ׳ה שלו. אבא של אָאוּרוֹפָּה הקלאסית. תמיד לבוש בחליפות מהודרות עם פרפר או עניבה, תלוי בטיב האירוע. נימוס אירופאי קלאסי. אף פעם לא מרים את הקול. איש צנוע, נחבא אל הכלים. אפילו בבית לא היה אפשר לתפוס אותו לא מוכן. תמיד מקפיד בלבושו. הבית היה הכי תרבותי שבית צריך להיות. מוזיקה קלאסית ברקע. רבים בשקט, שהילדים, אחי ואני, לא נשמע, לא משנה שלא הבנו פולנית. כדי לשרוד את אי־הוודאות שההורים ניסו לגרור אותנו לתוכה, למדנו לאט־לאט את השפה בלי שהם יבחינו, שהרי ידע זה כוח. תמיד היינו אוכלים בנימוס. מסיימים הכול מהצלחת. תערובת של שואה ותרבות. משפחה כמו בצילומים של חברת ביטוח, אבל עם מטען של מאה טונות שיושב בתוך הבית ומאיים להתפוצץ בכל רגע.

סגנון מנוגד לסגנון הפרא אדם של ליאון, שלבוש כמו רובינזון קרוזו וכל יום מפוצץ מטענים בבית – על המשפחה, על השכנים, על כל מה שנכנס לו בטווח הראייה. על פי דודי, המטענים הלכו ופחתו ככל שהזדקן והחל לאבד את הראייה, אבל גם את הפיצוצים המועטים אפשר היה לשמוע, ״ועוד איך לשמוע״.

ההורים שלנו כמו תאומים לא זהים שסוחבים אותו מטען גנטי. פרזנטורים של אותה תקופה.

משהו בשואה מקרב כנראה גם בין נפגעי גלי ההדף. אלה שחיים אותה יום־יום שעה־שעה. אלה שהשואה בשבילם היא כמו פיל לבן בחדר. אלה שינקו שואה ועוצבו בדמותה המעוותת, המופרעת, הטראגית, הלא נתפסת, המה לא.

״ומה הסיפור שמסתתר מאחורי אבא שלך? בא לך לשתף אותי?״ דודי שאל.

הוא הסתכל עליי. שמעתי את הגלגלים שלו בראש מתחילים להסתובב, לתפוס מהירות. הוא התחיל לשתף פעולה במובן הטוב של המילה. הרגיש שהוא יכול לבטוח בי שאקשיב לו. ככה הרגשתי.

״בשמחה. שמחה אולי היא לא המילה הנכונה כאן, אבל בחפץ לב. פתאום נראה לי שאני צריך להתחיל מההתחלה, אחרת משהו יתפקשש בכל הסיפור.״

״דבר איתי, אני מקשיב.״

בלון שיצא ממנו האוויר במכה. ככה הרגשתי, כשביקש שאחלוק איתו את סיפורו של אבא.

הוצאתי מהארנק צילום ישן של אבא ואימא שלי והראיתי לו. פנים נעימות, רכות, משדרות אינטלקט, תרבות, שקט. חנוט בחליפה ועניבה. הכי אירופה הקלאסית שיש. לידו עומדת אימי, מחזיקה לו את היד והכתף, כאילו תומכת בו. מאחוריהם בתי רחוב של עיר אירופאית קלאסית. ורשה, הו ורשה ורשה, שכיית חמדה של שנות השלושים.

״תכיר, זה אדם שטרן. אבא שלי. השם הכי הולם שבן אדם יכול לזכות בו. פשוט בנאדם. נקודה, מענטש, מאנץ׳, אנושי. אבא היה טיפוס מאוד מופנם, אבל לעומת אימא שלי הוא היה דברן בלתי נלאה. אותה כמעט ולא שמעתי, שלא לדבר על השואה. הייתה עסוקה בלנסות לשמור על המשפחה בפורמט שפוי. את השואה היא לקחה איתה לקבר. אדם, אבא שלי, היה האבא הכי דאגן בעולם. בבית תמיד, אבל תמיד דאג למשפחה הקטנה שהקים מהאפר. הוא גם דאג לאחותו, היחידה שנותרה לו מכל המשפחה. אפילו שגרה בניו יורק עם בעלה ובתהּ הֵלֶן. הוא היה איש שיחה, שתענוג היה לדבר איתו על הכול כולל הכול. טריוויה מהלכת. על זה אני מודה לו עד היום, על הסקרנות שלי לדעת הכול. הוא היה בעל ידע עצום, שצריך שני סיבובי חיים לפחות כדי לרכוש, בכל נושא, ועם זיכרון פשוט פנומנאלי. כיוון שהיה עם שתי הרגליים על הקרקע, הוא הבין מהר מאוד שבישראל הוא לא יוכל לעסוק בעריכת דין עם חוקי המשפט הפולני, שהקשר שלהם לישראל היה כמו הקשר בין פיתה עם זעתר ורגל קרושה. תזכור שהמשפט ששלט כאן היה המשפט האנגלי. זה למה הוא עשה סוויץ׳ בראש והפך להיות קבלן. אמרתי לך שהאיש היה עם תפיסה חדה ומהירה. כמו זיקית ששולחת בשבריר שנייה את הלשון ללכוד זבוב. ככה הוא לכד מקצוע. לא הייתה לו ברירה אחרת. אני כבר הייתי בן ארבע, משהו כזה. אח שלי עמד להפציע גם הוא לאוויר העולם. מהר מאוד נכנס לתחום הבנייה. ׳מי יבנה יבנה בית בתל אביב׳ זה אשכרה על אבא שלי. מכיר את השיר? בנה המון בתים בתל אביב. הוא הצליח בכלל לא רע, והמצב הכלכלי של המשפחה הלך והשתפר משנה לשנה. בשנים הראשונות בארץ הוא חיפש באובססיה קרובי משפחה שקיווה שניצלו כמוהו, שאל, בירר, הקשיב לתוכנית ברדיו שמחפשים בה קרובים. אז לא שלחו הודעות ׳ערה?׳ – או במקרה שלו: ׳חיה?׳ ככל שהזמן עבר הוא הבין שהמשפחה שלו התאדתה בעשן של הארובות. ושלא תחשוב, אחרי המלחמה הוא חזר לוורשה כדי לחפש, אולי נשאר איזה שריד מהמשפחה שלו. כנראה שלא השלים עם העובדה שהכול מת. התרבות הפולנית של האפר־קלאס של ורשה נדבקה אליו. חי את החיים בסגנון פולני הכי קלאסי שיש. לישראל של אז לא היה מי יודע מה להציע בכל מה שקשור לקולטורה ותרבות פנאי. הוא ואימא שלי שיחקו ברידג׳ עם חברים. רֵמִי היה משחק של הלבנטיניים המקומיים, הווֹרְקִינְג־קלאס של ורשה. הוא אהב מאוד חופשות, בתי מלון, מסעדות, בתי קפה. כאלה. מה שהזכיר לו את החיים הקודמים שלו. בנוסף נסע בכל הזדמנות לחו״ל. הוא והקיץ הישראלי כמעט ולא נפגשו. לא הכירו ממש. מין שלום־שלום כזה, לא יותר. זה אבא שלי.

״טוב, יש לך כוח להמשיך לשמוע את הזיוני שכל שלי?״

דודי נתן לי אישור.

״אז נתחיל ברשותך בהתחלה. זה הולך ככה, אבא ואימא שלי נולדו שניהם בוורשה. אבא שלי היה איש מאוד, אבל מאוד מאוד חכם. דיבר שמונה שפות על בוריין. כשאני אומר על בוריין אני מתכוון לדיבור, כתיבה וקריאה. פנומן הבנאדם. בדיעבד מסתבר שהשפות היו כוחות העל שלו כדי לשרוד ולהציל את עצמו ואת אימא שלי.

״מלחמת העולם השנייה תפסה אותם בתור זוג צעיר שהתחתן כמה חודשים לפני המלחמה. כל החלומות שלהם עמדו להתגשם. לא חלומות כמו שלנו, אבל בכל זאת חלומות. הוא עורך דין צעיר ומבטיח שכל עתידו לפניו, והיא צעירה מאוהבת שיודעת שהתחתנה עם המתנה הכי גדולה שאימא פולנייה יכולה לבקש בשביל הבת שלה. העננים השחורים שהתחילו להקיף מלמעלה את פולין נצבעו בוורוד, בתהליך ההכחשה הגורף שהכניס את כל היהודים שם למבוך של עכברים. אבא שלי, שהמוח שלו עבד כנראה על עקרון תורת המשחקים, התחיל לחשב בראש את כל האפשרויות וההסתברויות, החליט להתעופף כמה שיותר מהר מהגיהינום הזה לפני שיהיה מאוחר מדי. זה היה המזל שלו. אנחנו במשפחה – ובדקתי אחורה עד המאה החמש־עשרה – התברכנו כולנו במוח אנליטי. סבא רבא של סבא רבא שלי במאה השבע־עשרה היה גאון. האיש, אחד בשם אברהם, המציא את מכונת החישוב הראשונה, לא משנה כרגע, אם תרצה תוכל לקרוא עליו בסיפור אחר בספר שיֵצֵא על החיים שלי יום אחד. בקיצור, אבא שלי הכין מפת מילוט מפולין. מסע מילוט שאמור היה להגיע לרוסיה, ואם הגרמנים יגיעו לשם אז להמשיך את המסע עד לסין. ואני מדבר איתך על מסע של שנים, בלי הכול כלול בבתי מלון. הוא סימן תחנות בדרך. תחנות שמסתבר שהצילו את הוריי. הוא ישב בלילות עם אטלס וספרי מפות ישנים, קרא באנציקלופדיה על המקומות השונים וככה תכנן את מסלול הבריחה עד לפרט האחרון, כולל לפי חודשי השנה, מזג אוויר, הרכב אוכלוסייה. מין מרקו פולו שמחפש את הדרך ליבשת החופש. אומרים שאלוהים מצוי בפרטים הקטנים. אז מכיוון שאלוהים לא היה שם באותה תקופה, כנראה היה עסוק בדברים חשובים יותר, אז אבא שלי היה האלוהים בכבודו ובעצמו, אלוהים של אימא שלי. אתה יודע שכשהעולם המזוין הזה סגר את השערים ליהודים שרצו לברוח – כולל משחררי העולם החופשי צ׳רצ׳יל ורוזוולט האנטישמיים, יימח שמם, שסירבו לתת ליהודים להיכנס למדינות שלהם – סין הייתה אחת המדינות היחידות שפתחו את השערים לפליטים האומללים האלה. חלקם הגיעו לעיר חראבין. הייתה שם קהילה יהודית גדולה. עד היום עומד שם בית כנסת. ביקרתי בו. מצמרר.

״האנליטיות של אבא שלי עברה את המבחן. הוא הבין, שטוב לא יוכל לצאת מהמפלצת שהלכה והתעצמה להם מול העיניים, מאיימת לבלוע כל מה שיעמוד בדרכה. והמפלצת הזאת הלכה והתקרבה בצעדי ענק לבית של ההורים שלי. בקיצור, החלומות של הזוג הצעיר הפכו לחלום בלהות בשנייה אחת. באותו יום שבו נסגרו השערים וזהו, אי־אפשר היה כבר לעזוב את פולין – כל החלומות והתוכניות של ההורים שלי עלו בעשן השמיימה. התפוגגו. ההורים שלי מצאו את עצמם תקועים בגטו ורשה בלי יכולת לשלוט על החיים שלהם. פשוט נורא.

״אבא שלי, שהגיע ממשפחה אמידה שלא היה חסר לה כסף, דאג לשחד את אחד השומרים בגטו, וההוא הכין לו ביציאה מהעיר, בפינה נסתרת, במקום שלא רואים – שתי עגלות רתומות לשני סוסים, כדי שאבא שלי יוכל להבריח את המשפחה שלו.

״הבעיה הייתה שאבא שלי יכול היה להוציא רק עשרים וארבעה אנשים, מכיוון שכל עגלה הייתה בנויה לשנים־עשר. המשפחה של אבא שלי בגטו מנתה מאה ארבעים ושמונה אנשים, וכולם תקועים בגטו כמו בתא הנידונים למוות הכי צפוף בעולם.

״אף אחד, אבל אף אחד לא היה מוכן לברוח. אנשים חיו בהכחשה. בנות יענה מבוהלות, לא האמינו שהרע עוד לפניהם. שהם עוד יתגעגעו לימי הגטו העליזים. סלח לי על הציניות, גם ככה כל העסק כבד עליי. כמו מסע אלונקות עם סלעים ענקיים על האלונקה. ארבעה, ראבק ארבעה אנשים, זהו. ארבעה אנשים בלבד מתוך כל השבט הצטרפו אל הוריי. אחותו של אבא שלי ובעלה ועוד זוג חברים הכי טובים שלהם. הם גם היחידים ששרדו, הם ועוד בן דוד, שנגיע אליו בהמשך. אתה מבין איך המוח של הבנאדם עובד במצוקה? מדחיק ומדחיק ושוב פעם מדחיק.

״הם יצאו למסע של החיים שלהם, יותר נכון למסע על החיים שלהם. מדובר על מסע של שנים, מסע של פליטים, לא תיירים בטיול מאורגן ׳אירופה הקלאסית ברכבת׳. הכיוון היה מזרחה. רוסיה וסין. לשם הגרמנים עדיין לא הגיעו. היו שמועות שהתגלגלו בכל אירופה והגיעו גם אליהם – במזרח הכי בטוח. ככה הם התגלגלו כמה שנים. כמעט כל זמן המלחמה. כל זה נודע לי רק בגיל מאוחר יחסית. תראה, אבא שלי לא דיבר. כמו כל הדור ההוא. פשוט שתקו. חלק מהחברים שלי סיפרו, עוד כשהיינו ילדים, שההורים שלהם הוציאו הכול בלילות. בצעקות וצרחות מתוך שינה. ככה גדלנו אנחנו, בני הדור השני. לתוך הגיהינום הזה. לתוך סיוטי הלילה של ההורים האומללים שלנו. עולם ששותק ביום וצורח בלילה.״

שתקתי. הגרון שלי היה יבש. גם הנשמה שלי התייבשה.

דודי השפיל מבט, נראה שהיה שקוע בעצמו. הכול היה ברור לו. הוא בא בדיוק מאותו מקום. שאלתי אותו בעדינות אם הכול בסדר.

המבט שלו התמקד שוב. הסיפור תפס אותו חזק. דודי ידע להעריך סיפור שואה טוב. הוא ביקש שאמשיך לספר לו.

״השואה תחכה עוד טיפה. אל תדאג, היא לא תברח לשום מקום, תלך איתנו עד התַחְת אֶל אַרְד.״

גם אני הייתי צריך שוב הפסקה. הצעתי שנפרק איזה מנה עיקרית.

זה היה בהחלט במקום.

הרמתי את היד כדי לקרוא למלצר. מנוליס הגיע. קודם הוא ישב בפינת המסעדה, מתחת לציור הדהוי של דייגים שחוזרים לפנות בוקר מהדיג, המקום הקבוע שלו. כל זמן השיחה שלנו הוא ישב והסתכל עלינו. בחושים החדים והרגישים שלו הוא קלט את ההתרגשות, העוצמות, התשישות. בא לנחם, לתמוך. הוא הביא לנו קנקן מים חדש, מזג לשנינו, ככה בלי מילים. לקח את ההזמנה למנה עיקרית. הזמן במסעדה של מנוליס עובד לפי שעון סלוניקי. אין זמן. הזמן הוא בגדר המלצה. הכי טוב שיכול להיות. הפסקה מהמרוץ סביב הזנב. התשובה האולטימטיבית לארנב של אליס.

״טוב, ברשותך נעשה הפסקה קצרה ונקפצץ לסיפור השני. אז אתה זוכר שסיפרתי לך על שני בעלי הבניינים, אחד טוב ואחד בן של זונה שרואה את החיים דרך החור בגרוש?

״ההוא מהחור בגרוש החליט למנף את הקרקע שעליה עמד הבניין המוזנח שלו. בכל מה שקשור לרגשות היה תתרן. האף נפתח לו רק כשהריח נדל״ן.

״הוא הציע לבעל הבניין השני, החביב הזה, שימכרו את שני הבניינים ליזם בנייה וילקטו לעצמם דירות מהפרויקט. ההוא יצא חסיד אומות העולם. אמר שהוא לא יכול. האהבה שהדיירים מפזרים עם האנרגיות שלהם שווה אלף פנטהאוזים. אני מאמין שהיו גם שיקולים ארציים יותר, אבל בשורה התחתונה הוא סירב. הנבלה יצא לעסקת חייו לבד.

״הוא התחיל להעיף את הדיירים שלו. את הלא חוקיים נפנף על ההתחלה. אמר שיזמין משטרה על הסגת גבול. כבר עשרים ומשהו אומנים התחילו לחפש מקום חדש לשים את הראש בלילה. עם אלה שהיה סגור איתם בחוזה התחיל להיפגש ולנסות לסובב אותם כדי לפתוח ולבטל את החוזה. בלשון חלקלקה של סוחר בבזאר טורקי, ניסה להציע להם הצעות אטרקטיביות שעאלק טובות להם. חלקם אכלו אותה. היו כמה שהתחברו לו לכיס, ועד שלא שילם להם – לא עזבו. בקיצור, הצליח להעיף את כולם. חוץ מהזקן, שנתקע לו כמו עצם בגרון. הזקן הזה חי כבר כמעט שישים שנים באותו חדר. חדר בדמי מפתח. פעם, כשתל אביב הייתה עוד אחוזת בית, אפשר היה לקנות חדר בדירה, ובית דין לא היה מוציא אותך משם.״

המנות העיקריות הגיעו לשולחן. הנחמה של מנוליס הייתה ספוגה בשֶׁמֶן והגיעה דרך הסוּפְלָקִי, הברבוניות והמקרל המיובש שהחליט שהזמנו, אפילו שלא, אבל החליט כנראה גם שלא נשלם עליו. הוא החליף את התרופה של האוזו באחת אחרת של רֵצִינָה. ועוד בלי מרשם. רופא המנוליס הזה.

אני הכי אוהב לעבוד על חוק הכלים השלובים. מפלס היין – או לא משנה איזה אלכוהול – יורד, והמפלס בכוס נשאר באותו גובה. פיזיקה של שיכורים.

המשכתי.

״תמיד ידעתי שאבא שלי מסתיר ממני משהו כל השנים. המשהו הזה היה כמו פיל באמצע החדר. הפריע לכל תזוזה של המשפחה שלי. אימא שלי, כאמור, שמרה את הפה שלה סגור כמו דלת של כספת שהמפתח שלה נזרק לים. לא בניתי עליה אז ניסיתי אותו, ככה מדי פעם. לא לחצתי. ידעתי שיש שם חתיכת יציקה, אם להשתמש בביטוי מעולמו של הקבלן הפולני. הוא לא היה מסוגל לדבר. השתתק. אלוהים, השתיקה הזאת. הוא הסתכל לי ככה עמוק בעיניים במבט אוהב. בלי מילים. לקח לי את היד ואמר בשקט: ׳שונ׳לה שלי׳, ככה הוא נהג לקרוא לי ברגעים קטנים של חסד שבין אבא ובן. לא היו הרבה רגעים כאלה, אבל הערכתי, חיבקתי ונצרתי כל רגע כזה, שרק לא יברח לי מהיד ומהזיכרון. ׳שמשונ׳לה שלי, אני רוצה לספר לך את כל הסיפור מהתחלה עד הסוף. כמו שאתה יודע, לפני ארבע שנים עברתי כריתת כליה שהייתה עם גידול סרטני, מי יודע כמה שנים עוד אחיה עם כליה אחת.׳ לשמחתי הוא טעה וחי עוד ארבעים ואחת שנים עד גיל תשעים ושש. הוא אמר לי: ׳אני לא מסוגל לספר לך אותו כאן בארץ. אני חייב מקום מנותק מכאן.׳ והוא אמר גם שבארץ הוא לא מסוגל לדבר על זה, כי הוא מחפש מקום נקי משואה, וכאן הכול ספוג בה, כאילו הוא מזהם את המדינה שבנה עם החרא הזה. מסתכל על גדרות – רואה שואה. מסתכל על ארובות של בתי חרושת – רואה שואה, רואה רכבת – שואה. הכול שואה ושואה ושואה. ׳בוא ניסע לחו״ל. תזמין לאן שבא לך באירופה.׳ הזמנתי כרטיסים לאמסטרדם.״

דודי צחק.

לא הבנתי למה.

הוא היה מבסוט מהמעבר שלי בין הסיפורים בלי שבכלל שמתי לב.

אתנחתה קומית בטרגדיה אירופאית.

המשכנו לבלוס כמו שני חזירים, כאילו אין מחר. הבטתי במנוליס וסימנתי לו וי באצבעות. ״אתה אל קולינרי יווני,״ קראתי לעברו. היה מבסוט חלאס. כל מחמאה על האוכל שהכין מעשה ידיו להתפאר, הייתה גורמת לו לאושר עילאי. מנוליס אהב לפנק את האנושות. עדיין האמין בה אחרי כל מה שעבר. הזמנתי אותו להצטרף אלינו. הוא סימן ביד ״תודה אבל לא״, פנה אל דודי ואמר משפט ביוונית. דודי תרגם לי: ״זֶן אִיפָּארְכִי חוֹרוֹס יָא דִ׳יאוֹ פּוֹזְיָה סֶ׳טִין אִידְ׳יָאה קוֹרִיפִי״ – אין מקום לשתי רגליים באותה נעל. כלומר, השואה שלי מחוץ לתחום. הבנתם? כמו הצעקות בלילה של ההורים שלי – רק בהפוכה. בשקט מצמית.

״כמו בבית של אימא שלי,״ דודי העיר, ״בית יווני אמיתי עם המאכלים שהייתה מכינה. מעמידה סירים כל יום שישי כדי להאכיל ארבעה פיות קטנים ופה אחד גדול, תרתי משמע. לא מפסיק לקלל ולרטון ולדרוש. אבל הפה הזה ידע לעטוף את אימא שלי בחיבה עצורה. מילות אהבה לא נשפכו שם כאוזו, אחרי הכל גם הוא לא גדל בדיוק המשפחה עוטפת. גם לנו לא יצא ממש להתרפק על מילות חיבה שלא לומר על רגשות מתפרצים, לנו הוא העביר את חיבתו הרבה דרך שאגות ומבטים שאם היו הורגים היינו מתים. לא הכיר דרך אחרת לחנך. חשב שחינוך יווני נוסח ספרטה הקלאסית, היא הדרך הרומנטית ביותר להביע אהבה בין אב לילדיו. טוב, גם אותו לא בדיוק חינכו. או נכון יותר, הוא היה סרבן סדרתי של סמכות. זה כנראה מה שהציל אותו.״

טבענו בשֶׁמֶן של הדגים ושל פירות הים ושל אורגיית הבשרים הבלתי נדלית, נאלצתי לפתוח כפתור עליון במכנסיים.

התרווחנו לאחור. הזמן עף לנו, עברו כבר שעתיים, שלוש, מי סופר. שאלתי את דודי אם הוא ממהר. הוא ממש לא מיהר לשום מקום. נעלם יחד איתי בפלנטה האחרת עם מנוליס, שהיה שחקן ספסל במשחק. שחקן שתקן ומצטיין.

פתאום, ככה משום מקום, דודי הכניס להילוך גבוה של דיבור. מאפס למאה. הקיא הכול החוצה. החליף אותי בתזמון מושלם: ״אתה יודע שאבא שלי, לפי מה שסיפרת עד עכשיו, הוא הדבר הכי הפוך לאבא שלך. מזרח ומערב, על כל מה שמשתמע. תרבות, בית, חינוך. אני יודע שעדיין לא סיפרת לי כלום, אבל אני מרגיש כאילו שנינו גדלנו באותו מרחב, על אף ההפרש הגדול בגילאים שלנו. אז זה אבא שלי. ליאון. יותר נכון לאונידיס. הקרובים אליו, כמו שכבר סיפרתי לך, קוראים לו צֶ׳ה. למען האמת אין הרבה קרובים. אנשים מפחדים ממנו. את השם הדביק לו חבר טוב שלי, שהתאהב באבא שלי. מצא איתו שפה משותפת. מאז הכינוי שלו לא יורד גם בכביסה. גם הסיפור איך הכירו טובל בהרבה תרבות. יום אחד החבר עבר ליד הבית. אבא שלי קלט אותו, התחיל לקלל, זו הייתה דרכו המיוחדת להזמנה רשמית לארוחה משותפת איתו. החבר, שגם הוא לא משורר הייקוּ, קילל בחזרה. המכנה המשותף ביניהם הוא מילות הקישור שבנויות מקללות. אבא שלי מת עליו. תמיד אמר שהוא היחיד שיכול לנהל איתו שיחה תרבותית. נו בטח. הוא היחיד שמצליח להשחיל קללה לתוך ים הקללות שאבא שלי יורה במשפט אחד. לזה אבא שלי קורא שיחה תרבותית. דיברו על תרבות ופילוסופיה, היו צוללים לעומקים, שמי שלא יודע לשחות היה טובע. מאז נהיו חברים הכי טובים. רבים, מתווכחים, צועקים, ואם לא מסכימים אחד עם השני מתחילים לקלל. לא שזה עוזר, אבל זה לא מזיק.

״אבא שלי עבד כל החיים כמו חמור. לא ויתר לעצמו, גם לא לנו. גם היום, כשהוא זקן, הוא לא מוותר לעצמו. יושב על המרפסת שצופה על המשק שלנו, ככה עם הברט של המהפכנים – א־לה דני האדום סורבון אלף תשע מאות שישים ושמונה על הראש, בואכה הכומתה של צֶ׳ה האורגינל. יושב זקוף בכיסא הגלגלים שלו כמו חייל בצבא המהפכה ומקלל כל יצור חי שעובר בטווח הראייה החלשה שלו. כבר לא רואה כמעט. מריח את היצורים האלה שקרויים בני אדם, או בלשונו: בני זונות. עולה לאוקטבות של פה ג׳ורה ומקלל בלי סיבה. זה עוד המצב הרגוע. אתה יכול לשער איך הוא מקלל עם סיבה. מקלל שישה דורות לאחור. מחזיק את הכוס אוזו בידו הרועדת, מתדלק את עצמו ושואג במבטא יווני שובה לב. נותן את העצה האולטימטיבית לכל מי שמעוניין לשמוע וגם למי שלא. בלי טקט. בלי חשבון. בלי עצם בלשון. בכל הזדמנות הוא יורה את העצה בקול הבס המתגלגל שלו: לאכול, לשתות ולזיין. הגרסה של צֶ׳ה ל׳ויני וידי ויצ׳י׳ של יוליוס קיסר.

״אבא שלי בכלל נולד במצרים. המשפחה עברה ליוון.

״הרבה חורים שחורים יש בחיים שלו. משפחה עשירה שעסקה בסחר בבדים. לא היה חסר כלום. בית ענק שלוש קומות, עושר עצום.

״אחר כך עברו ליוון. הייתה להם חנות ענקית ובית קיץ במקום שנקרא גָלִיפָדָה.

״ה׳לא היה חסר כלום׳ הזה לא בא לו טוב, אחרי שהתייתם מאימא שלו. הכול הידרדר. חיפש בלגן. ריגושים, להוציא את העצבים. היה אשכרה חתיכת ערס. מנהיג חבורת רחוב. בגיל חמש־עשרה כבר עישן, מכות פה מכות שם, כסף שמגיע אליו לא בצינורות המקובלים, מוצרים בייבוא מקביל שבהם הוא סחר. הסבתא שגידלה אותו אהבה אותו אהבת נפש. דאגה לו, חיפתה עליו ככל יכולתה, אבל לא יכלה להשתלט עליו. על הר געש יותר קל להשתלט.

״הוא היה תופס אותה, מניף אותה באוויר וצוחק בקולי קולות, ׳סבתא׳לה, תוציאי לך מהראש. אני לא אעבוד בבנק כמו שאת חולמת. אני רק אקח ממנו כסף גם אם לא ייתנו לי.׳

״כשפרצה המלחמה, צֶ׳ה עזב את הבית. לא שאל אם אפשר. קם והלך. הצטרף לפרטיזנים היוונים בהרים. בצפון יוון. לרזיסטנס, כמו שאהב להגיד. הוא היה אלחוטן. התפקיד הכי מחורבן שאפשר לבקש, כי הגרמנים ניסו כל הזמן לעלות על התדרים של המחתרת. הראשונים שאכלו אותה היו האלחוטנים.

״הממוצע של אלחוטן עד שהגרמנים היו עולים על התדר שלהם היה שלושים יום. אחר כך נגמר הסיפור. הבנת?״

בטח שהבנתי.

״הפרטיזנים היוונים חשבו שהוא יווני למהדרין. הוא חי איתם כמה שנים במערות בצפון יוון, שם גם גילה כמה דברים על החיים. דברים שטלטלו לו את כל העולם, שגם ככה לא היה מאוזן מי יודע מה. להוציא מצֶ׳ה מידע היה קשה יותר מאשר להוציא מים מסלע. אחי משה ישב איתו שנים וניסה לדובב אותו. הקליט בכל הזדמנות, מילא מחברות במה שצֶ׳ה הסכים לנדב, העיקר שיהיה איזה עוגן למשפחה שלנו.

״הוא לא ראה את הסבתא הרבה שנים. הסבתא, שהייתה מבוגרת, הייתה בטוחה שהוא נהרג. לא היה ממש עם מי לדבר באותה תקופה. לא הייתה שום תקשורת. אנשים נעלמו לשנים ופתאום צצו. כמו צֶ׳ה. עכשיו תשמע סיפור. כמה שנים אחרי שצֶ׳ה נעלם לסבתא שלי, והיא הייתה בטוחה שהוא נהרג באיזה חור ביוון ובחיים לא ימצאו את הגופה, היא פוגשת חבר של צֶ׳ה, שהיה פרטיזן יחד איתו, נפצע וברח הביתה. ואז הבחור הזה שואל אותה בהתרגשות: ׳מה שלום לאונידיס?׳ היא הייתה בהלם. מה זת׳ומרת מה שלום לאונידיס? לאונידיס נהרג במלחמה, לא שמעה ממנו כבר כמה שנים.

״החבר אומר לה, ׳מה פתאום, הוא לא נהרג.׳

״סבתא שלי חשבה שהיא מתעלפת. החבר שלו הושיב אותה על ספסל ורץ להביא לה כוס מים. ואז הוא אומר לה שהיה יחד איתו עד שנפצע. ׳איזה נהרג? עושה בית ספר לנאצים.׳ הוא חי, ובכל אופן היה חי כשהחבר נפצע בפעולה של הורדת רכבת גרמנית מהפסים בצפון יוון. ואז סבתא של צֶ׳ה מבקשת שייתן לה סימן היכר כדי שתאמין לו.

״החבר חושב, חושב... ואז אומר לה שיש לו סימן. כשלאונידיס היה שותה, הוא היה מכניס את השפה התחתונה לתוך הפה ואז שותה. המשקה היה נשפך משני צידי הפה ומכתים את החולצה. חוץ מזה הוא היה יושב על הכיסא הפוך. כשהמשענת מקדימה, והוא נשען עליה עם שתי הידיים.

״הסבתא התעלפה הפעם על אמת, מרוב התרגשות. אשכרה לאונידיס שלה. עוברים ושבים עזרו לה להתאושש, והחבר ליווה אותה הביתה. אתה מבין? צֶ׳ה שלה חזר מהמתים. לא חשוב שאין לה מושג איפה הוא, אבל הנכד שלה חי.

אחרי כמה שנים צֶ׳ה חזר הביתה – שלד, אבל עם חיוך של מיליון דולר. לקח את הסבתא ועלה איתה ארצה. הוא טיפל בה עד יום מותה. התנהג אליה כמו למלכה. לא עזב אותה לרגע. לידה הוא היה צֶ׳ה אחר. צֶ׳ה מחמד. היא הייתה המלכה שלו. שלו ובשבילו.״

הזמרת פצחה בשיר, שגרם לדודי להפסיק לדבר. השיר הזכיר לו את בית אבא. עכשיו הגיע תורו לנוח קצת. להחזיר נשימה לנשמה. דודי ואני. איש שרק הכרתי הופך, כך עושה רושם, להיות משמעותי בחיים שלי. לא ייאמן. משרד השידוכים של היטלר חי ונושם גם אחרי יותר משישים שנים.

מנוליס הגיע והמשיך להזרים נוזל לאינפוזיה, שתפוצץ לנו את המוח.

בחוץ כבר היה לילה.

החלטנו לסיים את הפגישה וקבענו שננסה להפגיש בין האבות שלנו. היינו מותשים רגשית. שנינו נראינו והרגשנו סחוטים כמו פאקינג לימון סחוט ומחוק.

לארגן מפגש של שני ענקים. ענקי דור השורדים, הנפילים שקמו מהאפר. משימה לא פשוטה.

נפרדנו בחיבוק אמיץ של אחים לנשק. יותר נכון למרד. כל אחד והמרד של אבא שלו.

אולי זאת תהיה התחלה של ידידות מופלאה, כמו של דודי ושלי. אולי קָתַרְזִיס של שניים שיודעים על מה הם מדברים. לך תדע מה יֵצֵא מזה. שנינו היינו סקפטיים לגבי הפגישה. אחרי הכול, האנשים האלה סוחבים איתם חתיכת סיפור שלא ממש בא להתעסק איתו, ועוד שונים באופי כמו מזרח ממערב.

אחרי שבועיים דודי מתקשר לקבוע טיפול אחרון, ומודיע לי חגיגית שאבא שלו מחכה לפגוש את אבא שלי. הפתעה נעימה. לא ממש האמנתי שאבא שלי יסכים להפיל עליו איש זר. ארמגדון יווני. גוג ומגוג יהודי. לא יודע, הייתי סקפטי. הופתעתי בענק. אבא שלי ממש – אבל ממש – גילה עניין, ורצה לפגוש את ליאון. אבא של דודי זה כבר סיפור אחר. אגוז קשה לפיצוח. ובכל זאת הסכים.

הוא הציע שנקבע בים. שם אבא שלו הכי רגוע. אדוות הגלים מרגיעה את הנפש הבוערת והמיוסרת של צֶ׳ה. סגרנו.

שבוע אחר כך התייצבנו בים לקראת שעת בין ערביים. אבא שלי ואני הגענו מוקדם יותר וחיכינו על קו המים. אבא נשען על ההליכון שלו והביט אל עבר השמש, שעשתה סימנים ראשונים של שקיעה. את השקט הפסטורלי קטעה לפתע שאגה ביוונית. מחצית מאנשי החוף סובבו את הראש. זה היה מחזה סוריאליסטי לחלוטין. דודי דוחף כיסא גלגלים שעליו יושב זקוף אדם קשיש, על ראשו כובע ברט שמוט לצד בזווית מהפכנית, וכולו מדיף כריזמה של רב חובל על גשר הסיפון. הוא פיזר קללות מעורבות בפקודות לארבע כנפות תבל, ״זוזו בני זונות, אתם והתחת השמן שלכם.״ כאלה.

הוא חייך לעברו של אבא שלי, סידר את הברט על ראשו ונופף לו בהתלהבות כאילו גדלו יחד בסמטאות הגטו ושיחקו יחד ״שוטרים וגנבים״. דווקא שם לא רע למשחק שבו האנטישמיים – טפו על הפרצוף שלהם – הפכו את היהודים לגנבים ואת עצמם לשוטרים, אף על פי שהיו בסך הכול נאצים מזדיינים.

צֶ׳ה חילק לדודי הוראה אחרונה, להכניס אותו למים עם הכיסא. רצה להרגיש את הים. קיפלתי לאבא שלי את המכנסיים, שלא יירטבו, ועזרתי לו להיכנס למים הרדודים עם ההליכון. הם היו בגבם אלינו, מסתכלים לעבר האופק. כמה סמלי.

צֶ׳ה הושיט יד מגוידת ולחץ את ידו של אבי, שנראה קצת נבוך.

למרבה הפלא יצאה מצֶ׳ה רכות שדודי כמעט שלא נתקל בה, זולת אותן פעמים שבהן החזיק בידיו את הנכד או הנכדה התורנים שזה עתה נולדו. אז היה עוטף ברכות ואהבה את העוללים הקטנטנים, שהיו מביטים בו בהבעה של סקרנות. מסתבר שכשגדלו, כך הסביר לי דודי, החוקים השתנו. הם לא הפכו לילדים גדולים אלא למבוגרים קטנים, והרי מבוגרים הם חארות, ולחארות מתנהגים כמו שמתנהגים לחארות. קאפיש?

השם ירחם.

״שמעתי עליך רבות מהבן שלי. הוא סיפר לי גם על שמשון שלך. הרבה דברים טובים. התברכת בבן, שרק יהיה בריא.״ צֶ׳ה התחיל להוביל את ריקוד הטנגו של שניהם.

אבא שלי שתק, הנהן וחייך חיוך ביישני, מופנם.

שתי קצוות הסקאלה בפגישה פנים אל פנים. מצד אחד אדם שטרן, המביא שקט שמסתיר שרשראות של הרי געש פעילים, איש של תרבות וידע בלתי נדלים, ומהצד השני לאונידיס, שעל כל האצילות הפנימית שלו, היופי הפנימי החבוי, מחפה פסאדה שבנה לעצמו. חומות שתמיד ימנעו את ההגעה אל הלב שלו. חומות הבנויות ממוחצנות בוטה, שלא לומר גסה, עניין של הרגל עוד מימי המחתרת היוונית, שבה היה חבר. רק לא להגיע לתוך, כי שם נמצאת נקודת התורפה שלו. אם מישהו יגיע לשם, הוא יגרום לליאון לקרוס לתוך עצמו כמו חור שחור.

קריאת הכיוון של צֶ׳ה נקלטת היטב אצל אבא שלי. המשחק המקדים שהנימוס מחייב – ״מה שלומך?״ וכל הבולשיט הזה – מיותר לחלוטין. אבא שלי מרגיש נוח במגרש של ליאון. משתף איתו פעולה, נותן לו לנווט את המפגש לנקודה ששניהם היו רוצים להגיע אליה. שניהם יודעים לשם מה התאספו. בהחלט אפשר לוותר על כל ההקדמות ורעשי הרקע.

כשאני חושב על זה, אז אבא שלי עשה לי שירות מצוין עם הפגישה הזו. חסך לי הרבה, הרבה מאוד רגעים של מחנק בגרון, התשה נפשית, את ההרגשה הכל כך כבדה של להיות סחוט רגשית, איך שלא תקראו לזה. הוא בעצם סיפר לדודי את הסיפור שלו במקומי.

הים היה שקט, כאילו גם הוא רצה לשמוע את סיפוריהם מבלי להפריע. הגלים הגיעו עד אליהם ושם פשוט שקטו והתמזגו עם הים. ברקע נשמעו קריאות של שחפים. הכי פסטורלי שאפשר לבקש. הכי סוריאליסטי, שזו התפאורה למה שעומד להתפרץ ממש אוטוטו. נשמע קיטש מהתחת, אבל ככה הרגשתי אז.

ליאון נתן עוד קריאת כיוון אחרונה ואמר לאבא שלי, ששמע כי גדל בוורשה.

הסכר של אבא נפרץ.