עסקת הדוכסית

פרק 1

אמה גלדסטון למדה כמה לקחים לא קלים עד שמלאו לה עשרים ושתיים.

נסיכי חלומות לא תמיד מקיימים את הבטחותיהם. אבירים על סוס לבן נכחדו עם מסעות הצלב. ואם יש במציאות פיות סנדקיות, הפיה שלה מאחרת בכמה שנים.

ברוב המצבים, את צריכה להציל את עצמך.

אחר הצהריים הנוכחי היה מצב כזה.

בית אַשבּורי התנשא לפניה, ותפס צד שלם של כיכר מֵייפֵייר האופנתית. אלגנטי. ענקי.

מפחיד.

היא בלעה רוק בכוח. היא יכולה לעשות את זה. היא הלכה פעם ללונדון לבדה בשיא החורף הקר. היא סירבה להיכנע לייאוש או לרעב. היא מצאה עבודה ובנתה לעצמה חיים חדשים בעיר הגדולה. עכשיו, שש שנים לאחר מכן, היא תבלע כל מחט בסטודיו לשמלות של מאדאם ביזט לפני שתחזור בזחילה לאביה.

בהשוואה לכל זה, מה היא דפיקה על דלת ביתו של דוכס?

לא כלום. שום דבר. היא צריכה בסך הכול לזקוף כתפיים, להסתער פנימה מבעד לשערי הברזל, לעלות במדרגות הגרניט — באמת, יש רק מאה מדרגות פחות או יותר — ולצלצל בפעמון הדלת אדירת הממדים, המגולפת בהידור.

אחר צהריים טובים. אני העלמה אמה גלדסטון. באתי לראות את דוכס אשבורי המסתורי והמתבודד. לא, איננו מכירים. לא, אין לי כרטיס ביקור. אין לי דבר, בעצם. אולי אפילו לא יהיה לי בית מחר אם לא תיתנו לי להיכנס.

שומו שמיים. זה לא יעבוד.

היא ייבבה לרגע, הפנתה עורף לשער והקיפה את הכיכר בפעם העשירית, כשהיא מנערת את זרועותיה החשופות מתחת לאדרת שלבשה.

היא חייבת לנסות.

אמה הפסיקה לצעוד הלוך ושוב, נעמדה מול השער ונשמה נשימה עמוקה. היא אטמה את אוזניה להלמות ליבה הפראית.

השעה מתאחרת. איש לא יבוא לעזרתה. לא נותר עוד מקום להיסוס, אי אפשר לפנות לאחור.

למקומות. היכוני.

צאי לדרך.

ממקומו מאחורי השולחן בספרייה שמע אשבורי קול צלצול לא מוכר. פעמון דלת, הייתכן?

הנה הוא שוב.

אכן, פעמון דלת.

גרוע מכך, פעמון הדלת שלו.

רכלנים ארורים. הוא הגיע העירה רק לפני שבועות ספורים. הוא שכח שהשמועות בלונדון עפות מהר יותר מקליעים. לא היו לו לא זמן ולא סבלנות לחטטנים. לא משנה מי שם, חאן יסלק אותו.

הוא טבל את הקולמוס והמשיך לכתוב לעורכי דינו חדלי האישים.

אני לא יודע מה לעזאזל עשיתם בשנה האחרונה, אבל מצב ענייניי בכי רע. פַּטרו מיידית את מנהל האחוזה ביורקשייר. אִמרו לאדריכל שאני מעוניין לראות את תוכניות התחנה החדשה, ואני מעוניין לראותן אתמול. ויש עניין נוסף המחייב תשומת לב מיידית.

אש היסס, והקולמוס נעצר באוויר. הוא לא האמין שהוא באמת עומד להעלות את המילים האלה על הכתב. אבל למרות חרדתו מפני הדבר, יש לעשותו. הוא כתב:

אני צריך רעיה.

ככל הנראה עליו לפרט את דרישותיו: אישה בגיל הפריון, בת לשושלת מכובדת, הזקוקה נואשות לכסף, שתהיה מוכנה לחלוק את יצועה עם גבר מצולק ומחריד.

בקצרה, מישהי נואשת.

אלוהים, כמה מדכדך. עדיף להסתפק בשורה האחת הזאת.

אני צריך רעיה.

חאן הופיע בפתח. "צר לי על ההפרעה, הוד מעלתך, אבל יש פה אישה צעירה שבאה לראותך. היא לובשת שמלת כלולות."

אש הביט ברב־המשרתים. הוא הביט במילים שזה עתה כתב. ואז הביט שוב ברב־המשרתים.

"מדהים." אולי עורכי דינו אינם חדלי אישים כפי שחשב. הוא הרפה מהקולמוס והניח מגף אחד על השולחן, וכעת נשען לאחור אל הצללים. "אנא ממך, הבא אותה לכאן."

צעירה לבושה בלבן נכנסה לחדר בצעדים רחבים.

המגף החליק מהשולחן. אש נטה לאחור והתנגש בקיר, כמעט נפל מהכיסא. צרור ניירות צנח ממדף סמוך, והדפים התפזרו כפתיתי שלג.

הוא הסתנוור.

לא מיופייה — אם כי ייתכן שהיתה יפהפייה. אי אפשר היה לשפוט. השמלה היתה זוועה מנקרת עיניים, גיבוב של פנינים, תחרה, בדים מבריקים וחרוזים.

אלוהים אדירים. הוא לא היה רגיל להיות בחדר אחד עם דבר דוחה אפילו יותר ממנו.

הוא השעין את מרפקו הימני על זרוע הכיסא והרים את קצות אצבעותיו אל מצחו כדי להסתיר את הצלקות על פניו. לשם שינוי, הוא לא עשה זאת כדי לגונן על משרת רגיש, וגם לא על גאוותו. הוא סוכך על עצמו מפני... הדבר הזה.

"צר לי להפריע לך בדרך כזאת, הוד מעלתך," אמרה הצעירה, ומבטה דבק בסימן משולש כלשהו בשטיח הפרסי.

"אני בהחלט מקווה."

"אבל עליך להבין, מצבי נואש."

"כך הבנתי."

"אני חייבת לקבל תשלום על עבודתי, ואני חייבת לקבל אותו מייד."

אש הרהר בכך. "על... עבודתך."

"אני תופרת. תפרתי את זה" — היא העבירה את ידיה על חרפת המשי — "עבור העלמה וורת'ינג."

העלמה וורת'ינג.

אה, עכשיו זה נשמע הגיוני. זוועת הסאטן הלבנה נתפרה עבור כלתו המיועדת־לשעבר של אש. לזה הוא יכול להאמין. לאנאבל וורת'ינג תמיד היה טעם נורא — הן בבגדים והן בבעלים לעתיד.

"כאשר אירוסיכם באו לקיצם, היא לא לקחה את השמלה. היא קנתה את המשי והתחרה וכן הלאה, אבל היא לא שילמה על העבודה. ולכן, אני לא קיבלתי את שכרי. ניסיתי לגשת לביתה, לשווא. מכתביי לשניכם לא נענו. חשבתי שאם אבוא כך" — היא פרשה את חצאיות השמלה הלבנה — "אי אפשר יהיה להתעלם ממני."

"צדקת." אפילו הצד השלם של פניו התעוות. "אלוהים אדירים, אפשר לחשוב שאירע פיצוץ בחנות סדקית, ואת היית הקורבן הראשון."

"העלמה וורת'ינג רצתה תלבושת ההולמת דוכסית."

"השמלה הזאת," הוא אמר, "הולמת נברשת בבית בושת."

"ובכן, לארוסתך היו... העדפות ראוותניות."

הוא רכן קדימה. "אני אפילו לא מצליח לקלוט את כל הפרטים. היא נראית כמו קיא של חד־קרן. או פרווה של יצור שלג המטיל אימה על הרי ההימלאיה, לפי השמועות."

היא גלגלה את עיניה לתקרה ונאנחה בייאוש.

"מה?" הוא אמר. "אל תאמרי לי שהיא מוצאת חן בעינייך."

"אם היא הולמת את טעמי או לא, אין בכך דבר, הוד מעלתך. אני גאה במלאכתי בכל מקרה, והשמלה דרשה חודשים של עבודה."

עכשיו, אחרי שהתפוגג ההלם ממראה התלבושת הדוחה, אש החזיר את תשומת ליבו לאישה הצעירה שנבלעה בתוכה.

היא היתה יפה בהרבה מהשמלה.

עור: שמנת. שפתיים: עלי ורד. ריסים: פרוות צובל.

עמוד שדרה: פלדה.

"רק הרקמה הזאת... עבדתי במשך שבוע כדי שתהיה מושלמת." היא העבירה יד בעדינות על מחשוף השמלה.

אש עקב אחרי הנתיב שציירו אצבעותיה. הוא לא ראה רקמה. הוא גבר; הוא ראה שדיים. שדיים קטנים ומפתים, דחוקים בתוך החלק העליון. הוא נהנה מהם כמעט כפי שנהנה מן הנחישות שדחקה אותם כלפי מעלה.

הוא הגביה במאמץ את מבטו, הבחין בצוואר הדק ובשפע השיער החום־ערמוני שנאסף כלפי מעלה. היא אספה אותו בתסרוקת חסודה ומאופקת כזאת שמעוררת באצבעותיו של גבר צורך עז לשלוף את הסיכות בזו אחר זו.

רסן את עצמך, אשבורי.

לא ייתכן שהיא יפה כפי שנדמה לו. זה בלתי אפשרי. אין ספק שהניגוד בינה לבין השמלה הדוחה מיטיב איתה. והוא חי בבדידות כבר זמן־מה. גם זה חלק מהעניין.

"הוד מעלתך," היא אמרה, "פח הפחמים שלי ריק, במזווה נשארו כמה תפוחי אדמה רקובים, ואני צריכה לשלם היום את שכר הדירה הרבעוני. בעל הבית איים לזרוק אותי לרחוב אם לא אשלם את הסכום במלואו. עליי לקבל את שכרי. בדחיפות." היא הושיטה את ידה. "שתי לירות ושלושה שילינג, בבקשה ממך."

אש שילב ידיים על חזהו ולטש בה מבט. "העלמה...?"

"גלדסטון. אמה גלדסטון."

"העלמה גלדסטון, נראה שאינך מבינה איך מתנהל כל העניין הזה של חדירה למעוז בדידותו של דוכס. עלייך להיות אחוזת יראה, אם לא מבועתת. התנהגותך לוקה בחוסר מחריד בפכירת ידיים ובהיעדר מוחלט של רעד. את בטוחה שאת תופרת פשוטה?"

היא הרימה את ידיה והפנתה את כפות הידיים לעברו. על קצות אצבעותיה נראו יבלות וחתכים שהחלימו. ראיות משכנעות, אש היה חייב להודות. אבל הוא עדיין לא היה סמוך ובטוח.

"על אף כל זאת, לא ייתכן שנולדת לעוני. יש לך יותר מדי ביטחון עצמי, ונראה לי שכל השיניים עדיין נמצאות בפיך. ככל הנראה התייתמת בגיל רך, בנסיבות מזוויעות במיוחד."

"לא, הוד מעלתך."

"את נתונה לסחיטה?"

"לא." היא האריכה את המילה.

"את מפרנסת עדר ילדים זנוחים, וגם נתונה לסחיטה?"

"לא."

הוא נקש באצבעותיו. "אני יודע. אביך בן־בליעל. יושב בכלא בשל חובות. או מבזבז את שכר הדירה על ג'ין וזונות."

"אבי כומר. בהרטפורדשייר."

אש קימט את מצחו. לא היה בכך שמץ של היגיון. כמרים הם ג'נטלמנים. "איך מוצאת עצמה בתו של ג'נטלמן שוחקת את אצבעותיה כתופרת?"

עכשיו, סוף־סוף, הוא ראה היסוס חולף על פניה. היא שלחה את ידה לגעת מאחורי תנוך אוזנה. "לפעמים קורה בחיים משהו בלתי צפוי."

"בלשון המעטה."

אלת הגורל היא כלבה חסרת לב, שנמצאת תמיד בדיוק לפני הדימום החודשי שלה. אש ידע זאת היטב.

הוא הסתובב בכיסאו והושיט יד לכספת שמאחורי השולחן.

"צר לי." קולה התרכך. "הפרת האירוסים ודאי ציערה אותך. העלמה וורת'ינג נראתה מקסימה."

הוא ספר כסף לכף ידו. "אם העברת זמן בחברתה, את יודעת שזה לא כך."

"אם כן, אולי עדיף שלא נישאת לה."

"כן, טוב מאוד שראיתי את הנולד והשחתתי את פניי לפני החתונה. איזה ביש מזל היה אילו הייתי נאלץ לחכות עד לאחריה."

"השחתת? סלח לי, הוד מעלתך, לא ייתכן שהמצב גרוע עד כדי כך."

הוא סגר את הכספת בחבטה. "אנאבל וורת'ינג רצתה נואשות להינשא לגבר בעל תואר והון. אני דוכס עשיר כקורח. ובכל זאת, היא עזבה אותי. המצב גרוע."

הוא קם והפנה אליה את צידם המושחת של פניו, כדי שתראה את כולו בלי הפרעה. שולחנו היה בפינה האפלה ביותר בחדר — בכוונה תחילה. וילונות הקטיפה הכבדים של החדר חסמו את רוב אור השמש. אבל צלקות בולטות כמו שלו? דבר לא יוכל להסתיר אותן, פרט לחושך מוחלט. אותם חלקים של הבשר שלא נשרפו בלהבות רק התעוותו עוד יותר — תחילה בסכין המנתח ולאחר מכן, במשך שבועות של גיהינום, בקדחת ובמוגלה. מן הרקה ועד לאגן הירכיים, צד ימין של גופו היה שדה קרב בין גלדים לכוויות.

העלמה גלדסטון השתתקה. לזכותה ייאמר שלא התעלפה או הקיאה או ברחה בצרחות מהחדר — בניגוד לתגובות שנתקל בהן דרך קבע.

"איך זה קרה?" היא שאלה.

"מלחמה. השאלה הבאה."

לאחר רגע היא אמרה בשקט, "אני יכולה בבקשה לקבל את כספי?"

הוא הושיט יד והגיש לה את המטבעות.

היא הושיטה אליהם את ידה.

הוא סגר את כף ידו סביבם. "אחרי שתיתני לי את השמלה."

"מה?"

"אם אשלם לך תמורת עבודתך, רק הוגן שאקבל את השמלה."

"לשם מה?"

הוא משך בכתפיו. "עדיין לא החלטתי. אוכל לתרום אותה לבית מחסה לרקדניות אופרה בדימוס. להטביע אותה בתמזה להנאת הצלופחים. לתלות אותה על דלת הכניסה כדי להבריח רוחות רעות. אינספור אפשרויות."

"א... הוד מעלתך, אוכל לשלוח אותה אליך מחר. אבל אני חייבת לקבל את הכסף היום."

הוא צקצק. "זאת תהיה הלוואה, העלמה גלדסטון. אינני עוסק בהלוואות."

"אתה רוצה את השמלה עכשיו?"

"רק אם את רוצה את הכסף עכשיו."

עיניה הכהות התמקדו בו, והאשימו אותו ברשעות טהורה.

הוא משך בכתפיו. הוא קיבל עליו את האשמה.

זה הגיהינום המיוחד של מי שמזלו הרע צילק אותו בשדה הקרב. אין את מי להאשים, אין במי לנקום. יש רק מרירות מתמשכת שמפתה אותו להצליף בכל דבר קרוב. לא, הוא לא אלים — אלא אם כן מישהו ראוי באמת ובתמים לאלימות. כלפי רוב האנשים, הוא פשוט מצא הנאה מעוותת בהתנהגות גועלית.

אם הוא נראה כמו מפלצת, למה שלא ייהנה מהתפקיד?

לרוע המזל, התופרת הזאת סירבה לגלם את תפקיד העכברה הרועדת. שום דבר שאמר לא פגע בשלוותה, ואם היא עדיין לא נמלטה בבעתה, סביר להניח שהדבר לא יקרה.

כל הכבוד.

הוא התכונן למסור לה את הכסף ולהיפרד לשלום בהכרת תודה ממנה — ומהשמלה.

אבל לפני שהספיק, היא התנשפה בהחלטיות. "בסדר."

ידיה פנו לצד השמלה. היא התחילה לשחרר שורת קרסים שהיו חבויים בתפר. בזה אחר זה. חלקה העליון של השמלה התרחב בהדרגה, ושדיה הלחוצים נרפו ושבו לעגלגלותם הטבעית. השרוול נשמט מכתפה, וחשף את בד הכותונת הדקיק שמתחת.

אניץ של שיער כהה השתחרר ונשק לעצם הבריח שלה.

מריה הקדושה.

"הפסיקי."

היא קפאה והרימה מבט. "להפסיק?"

הוא קילל חרש. אל תשאלי אותי פעמיים. "הפסיקי."

אש התקשה להאמין שמצא בעצמו את ההגינות לומר זאת אפילו פעם אחת. הוא כמעט זכה להופעה פרטית, במחיר שתי לירות ושלושה שילינג. יקר בהרבה מהתעריף המקובל, אבל מחיר מבצע לבחורה יפה כל כך.

שלא לציין את העובדה שהיא בת כומר. מאז ומתמיד הוא חלם לקטוף את תומתה של בת כומר. איזה גבר לא חלם על כך? אבל הוא לא שטני עד כדי כך שיעשה זאת באמצעות סחיטה.

מחשבה עלתה בו פתאום. אולי — רק אולי — הוא יוכל לזכות להגשים את הפנטזיה, אם כי בדרך שונה, שטנית פחות. הוא הביט באמה גלדסטון מזווית חדשה, וחשב על רשימת הדרישות במכתב שנקטע.

היא צעירה ובריאה. היא משכילה. היא בת למעמד מכובד, והיא מוכנה להתפשט מולו.

חשוב מכול, היא נואשת.

היא מתאימה.

למעשה, היא מתאימה מאוד.

"הנה האפשרות הפתוחה לפנייך, העלמה גלדסטון. אני יכול לשלם לך שתי לירות ושלושה שילינג."

הוא הניח את ערימת המטבעות על השולחן. היא נעצה בהם מבט רעב.

"או שאני יכול להפוך אותך לדוכסית," הוא אמר.