פרק 1
החיים בכפר
באוויר הסתווי של בוקר ספטמבר עמדה דממה כמו בלב צוללת הנעה חרש במנועים כבויים כדי לחמוק ממכשירי ההאזנה של האויב. הנוף כולו היה לפות בלי ניע באגרופו הבלתי נראה של שקט רחב ידיים, השקט שלפני הסערה, שקט עמוק ובלתי צפוי כמו האוקיינוס.
הקיץ היה מרוסן באופן מוזר ובצורת חלקית מצצה לאטה את לשד החיים מהעשב ומהעצים. העלים כבר התחילו לדהות מירוק לחום ונשרו דומם מענפיהם של עצי האדר והאשור, מבשרים סיכוי קלוש לסתיו ססגוני. דייב גרני עמד מחוץ לדלתות הזכוכית הגדולות של המטבח הכפרי והשקיף החוצה, אל מעבר לגינה ולמדשאה המכוסחת שהפרידה בין הבית הגדול לאחו עתיר הצמחייה שהשתפל אל בריכת המים והאסם האדום. הוא הרגיש אי־נוחות וחוסר מיקוד עמומים ותשומת לבו ריחפה בין ערוגת האספרגוס בקצה הגינה לבין הבולדוזר הצהוב הקטן שליד האסם. הוא לגם בחמיצות מהקפה של הבוקר, שהתקרר באוויר
היבש.
לזַבֵּל או לא לזַבֵּל — זו היתה שאלת האספרגוס. או לפחות זו היתה השאלה הראשונה. אם התשובה תהיה חיובית תנבע ממנה שאלה שנייה: בתפזורת או בשקיות? המפתח להצלחה עם אספרגוס הוא דשן, זה מה שהוא למד מכמה אתרי אינטרנט שאליהם הפנתה אותו מדלן, אבל לא היה לו ברור לגמרי אם הוא צריך לתגבר את הדישון מהאביב האחרון במנה נוספת.
בשנתיים האחרונות, מאז שהם מתגוררים בהרי הקטסקילס, הוא השתדל, גם אם בלב חצוי, לשקוע בענייני הבית והגינון שמדלן התנפלה עליהם בהתלהבות מיידית, אבל הרהורי חרטה כרסמו תמיד במאמציו כמו טרמיטים טורדניים. הוא לא התחרט דווקא על קניית הבית המסוים הזה עם מאתיים הדונם המרהיבים שלו, שעדיין היתה לדעתו השקעה טובה, אלא על ההחלטה הגורלית, ששינתה את חייו, לעזוב את משטרת ניו יורק ולצאת לפנסיה בגיל ארבעים ושש. השאלה שהציקה לו היתה, האם הוא לא הקדים מדי להחליף את תג הבלש המצטיין במטלות הגינון של מי שמתיימר להיות בעל אחוזה כפרית. פה ושם הופיעו סימנים מבשרי־רע שהעידו בדיוק על זה. מאז שהם התמקמו בגן העדן הפסטורלי שלהם התפתח אצלו טיק זמני בעפעף השמאלי. לצערו ולחרדתה הרבה של מדלן הוא התחיל לעשן שוב מדי פעם, אחרי חמש־עשרה שנות התנזרות. והיה כמובן גם הנושא שטואטא מתחת לשטיח — החלטתו בסתיו הקודם, שנה אחרי שפרש כביכול לגמלאות, להתערב בחקירת מקרה הרצח הנורא של מרק מלרי.
הוא בקושי יצא בחיים מההרפתקה הזאת, ואפילו סיכן את מדלן במהלכה, וברגע של צלילות שמספקת בדרך כלל ההיתקלות הקרובה במוות, הוא הרגיש חדור מוטיבציה להתמסר התמסרות מלאה להנאות הפשוטות של חייהם החדשים בכפר. אבל יש משהו מוזר בתמונה צלולה וחדה של הדרך שבה אתה אמור לחיות. אם אתה לא נאחז בה בנחישות מדי יום היא מיטשטשת במהירות. רגע של חסד הוא לא יותר מרגע של חסד. אם לא נאחזים בו הוא הופך במהרה למין רוח רפאים, לתמונה חיוורת על הרשתית, שנמוגה ונעלמת כמו זיכרון של חלום, נמוגה עד שבסופו של דבר היא הופכת ללא יותר מצליל צורם ברעשי הרקע הקלושים של החיים.
הבנת התהליך הזה, כך גילה גרני, לא מספקת מפתח קסם להיפוכו — ולכן עשייה בלב חצוי היתה הגישה הטובה ביותר שהוא היה מסוגל לאמץ בחיי הכפר הפסטורליים האלה. והגישה הזאת חיבלה בהרמוניה בינו לבין אשתו. היא גם עוררה בו את התהייה אם אדם יכול בכלל להשתנות, או ליתר דיוק, האם הוא יוכל בכלל להשתנות. ברגעים אפלים יותר הוא התייאש מהנוקשות המסתיידת בצורת החשיבה שלו, בעצם קיומו.
עניין הבולדוזר הוא דוגמה טובה. לפני שישה חודשים הוא קנה בולדוזר קטן וישן, שאותו תיאר למדלן ככלי שימושי שהולם את בעלותם על מאתיים דונם של יערות, שטחי מרעה ודרך עפר באורך חצי קילומטר. הוא ראה בו אמצעי לתיקונים הכרחיים ושיפורים חיוביים בנוף — משהו טוב ומועיל. אבל מלכתחילה היה נדמה שהיא לא רואה בו כלי שיבטיח את מעורבותו הגדולה יותר בחייהם החדשים אלא סמל רעשני ומצחין מסולר לאי־שביעות רצונו — למורת רוחו מסביבתם, לאומללותו מהמעבר שלהם מהעיר להרים, לצורך הרודני שלו להתאים בכוח של בולדוזר את עולמם החדש והלא רצוי לצורת החשיבה שלו. היא הביעה את התנגדותה רק פעם אחת ובקיצור נמרץ: "למה אתה לא מסוגל פשוט לקבל את כל מה שיש כאן סביבנו כמתנה ולהפסיק לנסות לתקן כל דבר."
הוא עמד ליד דלתות הזכוכית, נזכר באי־נוחות בהערה שלה וממש שמע בדמיונו את הרטינה הקלה בקולה, כשפתאום חדר לתודעתו קולה האמיתי מאי שם מאחוריו.
"יש סיכוי שעד מחר תמצא זמן לתקן את הבלמים באופניים שלי?"
"אמרתי שאני אתקן את זה." הוא לגם עוד לגימה מהקפה ועיווה את פניו. הקפה היה קר באופן דוחה. הוא העיף מבט באורלוגין העתיק שעל מזנון העץ. נותרה לו עוד כמעט שעה פנויה עד שיצטרך לצאת לבית הספר הארצי לשוטרים באלבני כדי לשאת אחת מהרצאות האורח המזדמנות שלו.
"כדאי לך לבוא איתי איזה יום," היא אמרה כאילו הרעיון הזה צץ כרגע בדעתה.
"אני אבוא," הוא אמר — תשובתו הקבועה להצעותיה התקופתיות שיצטרף לאחד מטיולי האופניים שלה במרחבי השדות והיערות שכיסו את רוב אזור הקטסקילס המערבי. הוא נפנה אליה. היא עמדה בפתח פינת האוכל במכנסי טייץ בלויים, סווטשרט רפוי וכובע בייסבול עם כתמי צבע. פתאום הוא לא היה מסוגל להחניק חיוך.
"מה?" היא שאלה והטתה את ראשה.
"שום דבר." לפעמים נוכחותה הקסימה אותו בישירות עזה כל כך שתודעתו התרוקנה מכל מחשבה שלילית סבוכה. היא היתה אחת מהיצורים הנדירים האלה: אישה יפה מאוד שכמעט לא אכפת לה איך היא נראית. היא ניגשה אליו, נעמדה לידו וסקרה את הנעשה בחוץ.
"האיילים התעסקו עם הזירעונים של הציפורים," היא אמרה משועשעת יותר מאשר נרגזת.
מעבר למדשאה היו שלושה מתקני האכלת ציפורים תלויים על מקלות רועים שיצאו לגמרי מאיזון. הוא הביט לעברם והבין שהוא שותף, לפחות במידה מסוימת, לרגשותיה של מדלן כלפי האיילים והנזק השולי שאולי הם גרמו — מה שנראה לו מוזר לאור רגשותיו השונים לגמרי מרגשותיה בעניין ביזת הסנאים, שברגע זה זללו את הזירעונים שהאיילים לא הצליחו לדלות מתחתית מתקני ההאכלה. בתנועותיהם התזזיתיות, המהירות והתוקפניות, הם נראו כאילו מניע אותם איזה רעב מכרסמים כפייתי, איזו תאווה חמדנית לזלול כל פירור מזון אפשרי.
חיוכו של גרני התנדף והוא צפה בהם ברוגז קל, שברגעיו האובייקטיביים יותר נראה לו כתגובה אוטומטית שלו לדברים רבים מדי בזמן האחרון — רוגז שנבע מהסדקים בנישואיו והדגיש אותם. בעיני מדלן היו הסנאים יצורים מקסימים, חכמים, רבי תושייה ומעוררי הערצה בזכות מרצם ונחישותם. נראה שהיא אוהבת אותם כפי שהיא אוהבת את רוב הדברים בחיים. הוא, לעומת זאת, רצה לירות בהם.
טוב, לא בדיוק לירות בהם, לא ממש להרוג אותם או לפגוע בהם, אבל אולי רק לקלוע בהם עם רובה אוויר חזק מספיק כדי לסלק אותם ממתקני האכלת הציפורים ולשגר אותם בריצה חזרה ליער, לשם הם שייכים. הרג מעולם לא היה פתרון מושך בעיניו. בכל שנותיו במשטרת ניו יורק, בכל שנותיו כבלש במחלק הרצח, בעשרים וחמש שנות עבודתו עם אנשים אלימים בעיר אלימה, הוא מעולם לא שלף את האקדח, הוא בקושי נגע בו מחוץ למטווח, ולא היה לו שום חשק להתחיל עכשיו. מה שמשך אותו בעבודה המשטרתית, מה שקשר אותו לתפקיד במשך שנים כה רבות, בהחלט לא היה המשיכה לכלי נשק או לפתרון הפשוט לכאורה שהם מציעים.
הוא שם לב שמדלן מתבוננת בו במבט הסקרן והאומד שלה — בוודאי מנחשת לפי לסתו החשוקה את מחשבותיו על הסנאים. בתגובה לראייתה העל־חושית הוא רצה לומר משהו שיצדיק את עוינותו למכרסמים בעלי הזנב הפלומתי, אבל צלצול הטלפון הפריע — ליתר דיוק, צלצול של שני טלפונים הפריע בו–זמנית: הטלפון הקווי בחדר העבודה והטלפון הנייד שלו על המזנון במטבח. מדלן שמה פעמיה לחדר העבודה. גרני ענה לנייד.
yaelhar –
עצמי עיניים חזק
למה נשארה לי תחושה חמצמצה של אי נחת אחרי קריאת הספר הזה? הוא ספר מותח ומעניין, כתוב באופן סביר, מקיף לא רק את התעלומה, אלא פרטי חיים של הגיבורים – כמו שאני בדרך כלל אוהבת. אז למה?
סיבה אחת היא נסיונו (השני) של ורדון להתחכם. מסתבר שהוא שואף למצוא איזה גימיק שאף אחד לא ינחש, כדי שלבסוף יוכל לפתור אותו בתרועה רמה. אם הטכניקה הזו היתה עובדת ובאמת אי אפשר לנחש מי הפושע – אולי היתה לה הצדקה. אבל היא ממש לא עובדת אפילו אצלי, פתייה מאמינה לכל דבר שכמותי.
סיבה נוספת ולא הפחות חשובה של הרגשת ההחמצה של הספר היא הזוגיות של הבלש לשעבר ואשתו. הוא נשוי לה כמה? עשרים שנה בערך? ומסתובב סביבה על קצות האצבעות, מנסה לנחש את הרמזים שהיא מפזרת. היא נשואה לו אותו זמן ומצפה שבעלה שהיה בלש מהולל בעיר הגדולה יפרוש בגיל 47 וייהנה מציוץ הציפרים. היא מטיילת חרישית בחוה שלהם (200 דונם עם יער, נחל וזאבים) נושאת סריגה (סריגה!) הוא מסתובב עם הרגשת אשמה קבועה שהוא לא באמת נהנה מפריחה (פריחה!) ולא זוכר מתי היא נפגשת עם חוג הסריגה… נראה לי שפרט לנזירים שמכירים חיי נישואים רק בתאוריה, אין מישהו שיקנה את התאור הזה.
אני כנראה מוטה: גם מספרו הראשון לא התפעלתי במיוחד. הספר כמו קודמו מותח וכמו קודמו עושה מניפולציות על הקורא. קראתי וכאמור התבאסתי.
https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=57868
איילת –
עצמי עיניים חזק
ספר מתח מוצלח , קריא ו… מותח.
כמו שאר ספריו של ורדון.
האוירה היא אוירה כפרית נינוחה. הסופר הוא סופר אמריקאי, אבל האוירה אנגלית למהדרין 😉
ממליצה!
יערה –
עצמי עיניים חזק
ספר שני לסדרה.כמו הקודם גם הספר הזה מעולה! כתוב בצורה טובה, מותחת ומעניינת! אם אהבתם את הראשון תאהבו גם אותו! ממליצה
א. –
עצמי עיניים חזק
ספר מתח טוב בדומה לספר חשוב על מספר, סיפור מעניין ומתוח
ספרים של ורדון מומלצים בחום!
יהודה –
עצמי עיניים חזק
דומה בכמה דברים לחשוב על מספר. מתוחכם ומותח, אבל הקצב קצת איטי לטעמי. בכל אופן שווה קריאה