ערב קיץ רך: שירים על אהבה, תשוקה, ומכאוב אחד...

כר מרעה חלומותיי
אַתְּ
גַּן הַמִּשְׂחָקִים שֶׁלִּי,
כּרַ מרְִעֶה
חֲלוֹמוֹתַי.
אֲניִ פַּרְפַּר
בְּקוּרֵי עַכָּבִישׁ.

גם פרפר בקורי עכביש שומר על יופיו.
שיריו הקצרים של אריה טרינקר שובים את הלב. יש בהם את כל מה שנפלא בשירה: קול שובבני, הומוריסטי, חושני, קצת נשכני — ועם זאת שומר על קורטוב של עצב, בדידות ורצינות. הוא כותב על אהבה, על יחסים, על עירום, תשוקה ומכאוב. מצד אחד הוא מקונן (“יוֹם וָלַיְלָה / אָנִי שָׂר אַהֲבָה, / וְאַתְּ עִם זוּג אוֹזְנִיוֹת / בָּאָייפוֹן שְׁקוּעָה”, מתוך ‘אני שר’), ומצד שני הוא לא פוסק להלל את יופיו של הרגע (“לִשְׁקֹעַ עָמוֹק בְּגוּפֶךָ הַמֵּזִיעַ. / לִכְאֹב בְּעֶדְנָה / אֶת הָרֶגַע הַזֶּה / שֶׁל רִיתוּךְ הַגּוּפוֹת / לְנֶתֶךְ זֵהֶה”, מתוך ‘אני אוהב תות שדה’). היש דרך יפה מזו להוליד שירה חדשה, בערב קיץ רך שכזה?
יקיר בן־משה