ערי הזהב הנסתרות

 1

שמונה צלצולי פעמון ציינו את סוֹפהּ של משמרת הבוקר, בראשית חודש יוני, כשנכנסנו לים קורטז. משמאל הספינה שכַן האי קליפורניה.7 ממזרח השתרע חופהּ של ספרד החדשה.

ישבתי בתאי ושרטטתי בדיוֹ אי גדול שנצפָּה עם שחר ולא הופיע על המפה הראשית. היום כבר היה חם להחניק ולכן הותרתי את הדלת פתוחה מעט. פתאום נסגרה הדלת ואני פניתי ומצאתי מולי את קפטן מנדוסה.

הוא הביט במפה הפרושׂה על השולחן. ״של אדמירל אוֹיוֹאָה?״ שאל.

״הֶעתק,״ אמרתי, ״שאני משרטט בזמן שאנחנו עושים את דרכנו צפונה.״

״העתק נאמן?״

״נאמן, אדוני.״

הוא רכן מעל כתפי. ״איפה אנחנו, סניור קַרטוֹגרף, ברגע זה?״

״כאן היינו אתמול עם שקיעה.״ הנַחתי אצבע על המפה. ״מאז התקדמנו כשתים־עשרה ליגות.״

מנדוסה השפיל מבט אל הארץ שהשתרעה ממזרח ומצפון למקום שעליו נחה אצבעי. השטח היה גדול וריק, משורטט בכמה קווים בלבד. לא היה עליו סימן, לא נהר, לא רכס הרים, לא כפר, לא עיר –רק המילים בלתי ידוע.

הוא פנה וניגש אל הדלת. חשבתי שהוא בדרכו לצאת, לאחר שלמד כל מה שביקש לדעת, אבל הוא עמד שם זמן מה והשקיף החוצה, אל הים השקט, אל הקֶצף הלבן, אל הגבעות שהשתפלו ממזרח. אחר כך סגר את הדלת, נשען עליה והשפיל אליי מבט.

״אתה עובד קשה,״ אמר. ״המנורה שלך דולקת עד שעה מאוחרת. אני נתקל בך רק לעִתים נדירות.״

״העבודה רבה,״ השבתי.

״מעט שמש תועיל לך. כמה שעות על הסיפּוּן. אתה חיוור. נער בגילך צריך לזוז. לא לגחון מעל מפה כל היום ומחצית הלילה. בן כמה אתה? שבע־עשרה? שמונה־עשרה?״

״חמש־עשרה, אדוני.״

״מן העיר סָלָמַנְקָה, אני משער. ארץ המלומדים, שם כולם חיוורים, עיניהם אדומות מרוב קריאה ואצבעותיהם מוכתמות בדיוֹ.״

״לא. מרוֹנְדָה.״

״באמת? קשה להאמין. הבאים מרוֹנדָה הם בחורים נועזים בדרך כלל. יודעים להחזיק חרב. רוכבים טובים. חסרי מנוח ונכונים לכול.״

השפלתי מבט אל המפה ואל האי שטרם סיימתי.

״אוֹיוֹאה אינו מציג דבר בכל האזור הזה?״ שאל והעביר את ידו לרוחב השטח הריק.

״שום דבר,״ השבתי. ״הוא המשיך לאורך החוף הרחק צפונה, עד לנְהר ההַנחיה הטובה, שאותו גילה, אבל לא נכנס אל פְּנים הארץ.״

״מה באשר למרקוֹס דֶה נִיסָה וסטֵפַן, המוּרִי, אשר ראו את שבע ערי הזהב?״

״המוּרי נהרג בהָאוִויקוּ ועצמותיו נחות שם. האב מרקוס הוא חוקר, לא מתקין מפות. איש מהם לא השאיר כל עדוּת בעניין סיבולה או הדרך להגיע אליה.״

״כך שאין למפה שום ערך מבחינתו של מי שירצה להגיע לשם?״

״שום ערך, אדוני.״

״אילו הייתי עוזב את הספינה ויוצא מזרחה, מן המפה לא הייתה צומחת שום תועלת?״

״לא, אדוני.״

״הַמשך בעבודה,״ אמר מנדוסה. ״המפה חשובה. מה היינו אנחנו, החוקרים, עושים בלי מפות? אבל ספֵּר לי, סניור קרטוגרף, על הארץ שסומנה במילים ׳בלתי ידוע׳. לא היית רוצה לדעת מה יש שם? אֵילו ערים בוהקות של זהב ושל אוצרות?״

נדתי בראשי.

״אבל לעולם לא תראה את הארץ הזו, הגדולה מספרד כולה, ולעולם לא תוכל לשרטט אותה על מפה אם תשב כאן, בתוך תא בספינה סן פֶּדרוֹ.״

״אני משרטט את החוף ואת האיִים שעל פניהם אנחנו חולפים.״

״את המפה הזו כבר שִׂרטטו. אדמירל אויואה.״

״את המפה שלו אני מתַקן.״

״אם כך, אינך מתקין מפות. אתה מתקן מפות. מעתיק.״

״אנחנו מפליגים צפונה,״ אמרתי. ״אולי אל יַמים שטרם מוּפּוּ.״

״אתה מפליג רק עד לרגע שבו נבחין בצבאוֹ של קוֹרוֹנָדוֹ. שלוש הספינות התלַת־סיפּוּניות בצי הזה, כידוע לך היטב, מלאות אספקה המיועדת לצבא הזה. אתה יודע גם שקורונדו צועד צפונה, לאורך החוף, במקביל לנתיב שאנחנו עושים בדרך הים. בבוא העת, יש לקוות, אדמירל אלרקון ישיג אותו. כשזה יקרה, הספינות יִפנו אל החוף ואז יִפרקו מהן את האספקה לקורונדו. אתה מכיר את התוכנית. אבל יש דבר שאינך יודע. גם אם האספקה תועבר לתעודתה, הספינות –ואתה בתוכן - יפליגו דרומה, לא צפונה. בחזרה אל קוּלִיאָקָן. לא אל הימים הבלתי ממוּפּים שעליהם דיברת.״

״ייתכן שיש לאלרקון כוונות אחרות,״ אמרתי. ״אולי יֵצא לחקור את אי קליפורניה ואת מֵימיו.״

״לא, סניור. פקדו עליו לשוב לקוליאקן.״

לא יכולתי לסתור את הדברים ולכן שתקתי. אבל התחלתי לתהות בעניין. תהיתי על כל הדברים שאמר. מדוע זה בְּלָאס דה מנדוסה, קפטן בצבאו של קורונדו, שלא החליף איתי יותר מתריסַר מילים במשך המסע כולו, ניצב כעת בתאִי ומדבר כאילו אני איש סודו?

״והנה עוד דבר שאינך יודע, אבל אתה צריך לדעת,״ אמר. ״אלרקון וקורונדו לא ייפָּגשו לעולם, משום שהתוכנית שלפיה הם אמורים להיפגש אינה תוכנית מהֵימנה. ולא הייתה כזו מלכתחילה. אתה יכול לראות את זה בעצמך. לא פעם, כדי להימנע משוּניות ומים רדודים, נדרשו הספינות להפליג הרחק מן החוף, אמת?״

״כן, אדוני.״

״האם נכון גם שההרים ואדמות הבִּיצה אילצו את קורונדו לצעוד בִּפנים היבשת, הרחק מן הים?״

״כן, אדוני.״

״האם ייתכן שבשעה שאחד מן הדברים האלה התרחש או בשעה שהתרחשו שניהם בעת ובעונה אחת, כאשר קורונדו צעד בִּפנים היבשת והספינות הפליגו הרחק בלב ים, היו שניהם יכולים לעבור זה על פני זה בלי להבחין זה בזה?״

״כן, אדוני.״

״לא זו בלבד שהדבר אפשרי, אלא שכך בדיוק קרה. בשלב כלשהו במרוצת השבוע שעבר עברנו על פני קורונדו. עכשיו הוא מאחורינו, אבל אלרקון ממשיך בהפלגה. הוא מפליג לשום מקום.״ מנדוסה פלט אֲנָקה של גועַל. ״כמה פשוט היה אילו היו השניים קובעים מראש מקום להיפגש בו. אילו היה אלרקון אומר, ׳אפליג במשך חמישה ימים ואז אטיל עוגֶן.׳ אילו היה קורונדו אומר, ׳הואיל ואת המרחק שאתה עושה ביום של הפלגה עושה הצבא שלי בתריסר ימים של צעידה, המתן לנו.׳״

מנדוסה היה גבר גְבַהּ קומה ומבוגר ממני בכעשׂור. עיניו היו כהות ונקבעו עמוק בתוך פָּנים שצבען היה כצבעו של עוֹר מקוֹרדוֹבה, וכל עצמות הלסת, הלחיים והמצח התבלטו בהן כמו לאחר תעֲנית ארוכה. בגדיו היו עשויים היטב. הם העידו על אדם האוהב להתהדר בלבושו, אך מתחת למִקטוֹרֶן המעוטר במַלמָלה, למכנסיים ההדורים ולמגפיים המצוחצחים, היה גוף גמיש וחזק כפלדה משובחת.

הוא נעץ בי מבט בוחן. ״האם הצטרפת אל אלרקון כדי להפליג הלוך ושוב בחיפוש אחר צבא אבוד?״

״לא, אדוני.״

״גם אני לא. אבל זה גורלנו, אלא אם כן נפעל בעניין.״

מנדוסה הסתובב אל הדלת והאזין לרגע. ״מחר ארד אל החוף, אתפוס את הספינה ואכבול את האדמירל בשלשלאות. אני יוצא לחפש את שבע ערי הזהב של סיבולה. דרוש לי קרטוגרף טוב. אדם שיודע לקרוא את השמש ואת הכוכבים ולכוֵון את צעדינו בהתאם.״

הוא עצר ושוב היטה אוזן אל הדלת. ״האם תצטרף אליי למסע החיפוש?״

שתקתי.

״ואולי אתה מעדיף להפליג הלוך ושוב בגיגית?״

״אני מאנשי צִוותו של אדמירל אלרקון,״ אמרתי.

מנדוסה העמיד פנים שלא שמע אותי. הוא אמר, ״אתה רוצה לראות את שבע הערים של סיבולה? אתה רוצה חֵלק באוצר שנמצא שם? חלק בזהב ובטוּרקיז ובכסף? ודאי שמעת על האוצרות המופלגים האלה. ואולי אתה מעדיף להישאר סָפוּן בתא במשך שארית נעוריך בזמן שאחרים נעשים עשירים מופלגים כדוּכּסים?״

״אני מאנשי הצוות,״ התעקשתי.

״בקרוב לא יהיה עוד צוות.״ הוא פתח את הדלת והביט הֵנה והֵנה, אל החַרטוֹם ואל היַרכָּתַיים. הוא השיב את מבטו אליי. ״אל תחזור על הדברים שאמרתי. אבל הַקדֵש להם מחשבה.״

משסיים לומר זאת, פנה אל הסיפון. הייתי טרוד מכדי להמשיך בעבודה על המפה, וזמן לא רב לאחר מכן יצאתי בעקבותיו.

אדמירל אלרקון ישב תחת חוּפּה ירוקה ומוזהבת אשר הגֵנה עליו מן השמש ואכל ארוחת בוקר על שולחן מכוסה מפת פִּשתן טובה וכלי כסף. מצב רוחו היה מרומָם. הוא לגם ארוּכּות מקנקן יין מהעיר חֵרֵס דה לה פרוֹנטֵרה, השליך שוֹק עוף לכלב שרבץ לרגליו והרים משקפת אל עינו כדי להשקיף אל החוף.

דבר לא העיד שידע על תוכנית המרד שתכליתה להשתלט על ספינתו. ואף על פי כן הבטתי בו ותהיתי. הייתכן שהוא רק מנסה להרוויח זמן?

חוסר המנוחה שפָּשָׂה בספינה היה גלוי לכול. כך היה כבר יותר משבוע. היו מַלחים שחזו כי הסן פדרו תפליג צפונה, עד גבול הים, ולא תחלוף בדרכה על פניו של קורונדו. היו שאמרו שאדמירל אלרקון כלל לא ביקש לפגוש בו, ולמעשה תִכנן להשתמש באספקה המיועדת לצבאו של קורונדו, להפליג אל קליפורניה ולחפש שם אחַר פנינים שחורות שאותו אי מסתורי היה משוּפּע בהן. גברים נועזים מזה אמרו שהאדמירל היה רברבן שהקדיש לזקַן הבּרוֹנזה ההדור שלו מחשבה רבה מכפי שהקדיש לצוותו.

ברגע ההוא, בעוד אדמירל אלרקון יושב תחת החופה הירוקה והמוזהבת ונהנה מארוחת הבוקר שלו, נִקבץ ציבור של מלחים ליד המעקה. בטַבּוּרם עמד מנדוסה. נדמה היה שהם סוקרים את החוף, אבל ראיתי שמפעם לפעם שלחו מבטים אל האדמירל. אין ספק שאלרקון הבחין במבטים האלה, אך דבר בו לא העיד על כך. הוא אכל במרץ ושטף את העוף בלגימות יֵין חרס. לבסוף השליך את העצמות אל הכלב ונעלם.

חזרתי אל המפה, אבל מעת לעת עצרתי לצְפּות בקו החוף החולף על פנינו. מבעד לצוהַר הקטן ראיתי גבעות בצבע החלודה משתרעות מזרחה והרחק משם, מול האופק, ראיתי את צורתו העמומה של רכס הרים. זו הייתה הארץ שצוינה במילים בלתי ידוע. מאחוריה, אי שם במזרח, שָכנה הארץ המכוּנה סיבולה, ארץ שבע הערים שעליהן דיבר קפטן מנדוסה.

על סיבולה כבר שמעתי פעמים רבות. בספינה לא דיברו כמעט על דבר מלבדה. במקסיקו סיטי, בסביליה ואפילו ברוֹנדה דיברו אנשים על ערים ובהן בתים עשויים זהב ורחובות מרוצפים זהב, רחוב אחַר רחוב. אלא שלסיפורים האלה לא הייתה משמעות רבה מבחינתי. שרטוט מפות היה הדבר היחיד שחשבתי עליו.

זה היה הדבר היחיד שחשבתי עליו כעת, בשעה שישבתי ליד השולחן שלי. ואולם, בעוד היום נמשך והספינה עושה את דרכה צפונה בחִיבְּלִים חורקים,8 על פני הדולפינים השרויים במשחקיהם סביבנו, נדמה כי מחשבתי נדדה. בתוך פחות משעה עשיתי שתי טעויות חסרות הצדקה שתיקונן גזל ממני זמן רב ונמשך עד לאחר שעת ארוחת הערב.

הלילה בא והספינה דָממה. המנורה התנודדה מַעֲדַנוֹת על המִתלה שלה. מלאכת השרטוט שוב התקדמה היטב בשעה שהדלת נפתחה פעם נוספת וקפטן מנדוסה החליק בשקט אל תוך התא. הלילה היה חם, אך הוא היה עטוף היטב עד סנטרו ממש.

״לא הגעת לארוחת הערב,״ אמר, ״אז שיחדתי את הטבּח, שהוא בחור תְאֵב בֶּצע, כידוע לך, והבאתי רגל כבשׂ.״

הוא שלף מתוך גלימתו עצם עַתירת שומן ואני הודיתי לו עליה. פתאום הייתי רעב מאוד.

הוא סגר את הדלת ופנה להביט מעל כתפי. ״המפה מתקדמת, אני רואה. אבל יותר ממַחציתה, כל מה שנמצא מזרחה מן הים, עדיין ריק.״

״וכך גם יישאר, אני חושש. בינתיים.״

״תוכל לפחות לשרטט הר או שניים,״ אמר מנדוסה. ״כמה חיות פרא ואינדיאני. נהר. זה יירָאה טוב יותר.״

״אולי אין שם אינדיאנים או נהרות או הרים,״ אמרתי. ״אולי זה אוקיינוס כמו זה שאנחנו מפליגים בו.״

מנדוסה הושיט יד וטיפל בפתיל המנורה. המתנתי וחשבתי שהוא עומד לדבר שוב על שבע הערים, לספּר סיפורים חדשים שטרם שמעתי, אף שכבר שמעתי רבים.

״אילו הייתי במקומך, אילו הייתי אני קרטוגרף,״ אמר, ״לא הייתי שוקט עד שראיתי את הארץ רחבת הידיים שסימנתי במילים ׳בלתי ידוע׳. הדבר היה טורד את מנוחתי כל היום וכל הלילה, רק להביט בזה ולחשוב שאיש לָבן טרם הציב שם את רגלו.״

״זה לא טורד אותי,״ אמרתי. ״אבל אני חושב על זה. הייתי רוצה לצאת ולראות את המקום.״

״אם זה מה שתעשה,״ השיב, ״המקום כבר לא יהיה בלתי ידוע. כי המפה שתשרטט תפורסם בסביליה, בפריז, באמסטרדם, בלונדון. בכל מקום. בִּן לילה תהיה לאדם מפורסם. נער בן שש־עשרה ששמו נודע לתהילה ברחבי העולם כולו.״

הוא השפיל מבט אל המפה.

״מה שאתה עושה כעת כבר נעשָׂה,״ אמר. ״אתה מוסיף מעט. אתה מוחק מעט. מוסיף אי. שושנת רוחות. אבל המפה דומה מאוד לזו שכבר שורטטה לפני כמה חודשים, בזמן מסעו של אדמירל אויואה.״

״היא תהיה טובה ממנה,״ התפארתי.

״כן, סניור. אבל המפה שלך תישאר רק העתק, ובכך תצטרך להכיר כאשר יגיע זמנך לחתום עליה.״

מנדוסה משך את הגלימה סביב סנטרו. ״תיהנה מן הכבש שלך,״ אמר. ״ובשעה שתעשה זאת, חשוֹב על העצה שנתתי לך.״ הוא פתח את הדלת, סקר את הסיפון בכיווּן החרטום ובכיוון הירכָּתיים, ואז הביט בי. ״ואל תתמהמה להחליט, עד מחר לכל המאוחר.״

בזמן שאכלתי ארוחת ערב מאוחרת נשמעו עקביו נוֹקשים הלוך ושוב על הסיפון. הקול הגיע לאוזניי גם בשעה שכיביתי את המנורה ושכבתי על הדַרגָש. אלה היו צעדיו של אדם שלא חשש מכלום, שהיה נכון להיאבק בכל דבר ובכל אחד, בין שמדובר בספינה או בפקיד מטַעם המלך. אלה היו צעדיו של אדם הנכון לפסוע מבעד לאש הגיהינוֹם כדי להגיע אל הדבר שחמַד.

7 בעבר חשבו הספרדים שהגיעו ל״עולם החדש״ שקליפורניה היא אי - וכך גם הופיעה במפות רבות עד המאה ה-81.

8 חִיבֵּל הוא שם כולל לחבלים, לשרשראות ולהֶתקנים אחרים הקשורים בפעולתם של המפרשׂים בספינות מפרשׂ.