עשרים סיפורים קצרים 2

על עפרה אליגון

תלמה אליגון רוז

אצלנו בבית לא היה חשוב מי אתה, אלא רק איך אתה מספר סיפור!

ביתה של עפרה, אמי, היה בית למי שאוהב לשיר, למי שאוהב לחשוב, למי שאוהב לאהוב, ובעיקר למי שאוהב סיפורים. ולכן הסיפורים התדפקו על דלתה, סיפורים של אנשים, סיפורים מן החיים. היא ידעה להמריא לזמן אחר, לספֶרות אחרות, לסיפורים ולספרוּת. רצתה לבלוע את כל העולם והספיקה לטעום ממנו רבות.

עפרה אהבה להעניק מפרייה בנדיבות וללא גבולות, ואהבה בני אדם על חולשותיהם וסערות נפשם — על שמחתם ועל עצבונם. היא כתבה כאלף וחמש מאות סיפורים קצרים. סיפוריה התפרסמו בעיתונות, בקובצי סיפורים קצרים וסופרו בעל פה. אמי עפרה הלכה לעולמה לפני שלוש שנים, וכל סיפוריה, אלה שכתבה ואלה שסיפרה, היו לי לגן הנעלם שבו אני משוטטת בגעגועי אליה.

אכן לא זכיתי באור מן ההפקר, הוא בא לי בירושה מאמי. אמי הכול יכולה, שנתנה לי לחיות בתחושה שהכול אפשרי, אם רק רוצים. ואותה שלהבת־תמיד שפרצה ממנה, וחיממה והחייתה את הסובבים אותה, העניקה לי את התשוקה ואת הכוח ליזום מפעל חשוב ולסחוף איתי את כל העוסקים במלאכה — להקים לזכרה במה קבועה לסיפור הקצר: תחרות ליוצרים חדשים ואסופת סיפורים קצרים.

יש משהו מרומם נפש ביצירת יש מאין. ההתגייסות הנלהבת ומלאת האמונה של כל מי שהושיטו יד לחלום הזה, הפכה אותו למציאות, ועל כך אני אסירת תודה.

אני מרגישה יום־יום איך אמי, שכה אהבתי, מחייכת אלינו, רווה נחת מכך שבזכותה קמה במה נאה לאמנות הסיפור הקצר, שכה אהבה ושהיטיבה ליצור בה.

אמא, אולי את לא נמצאת כאן בגופך, אבל, בינינו, איך את מספרת סיפור?!