עת לדרוש

החטא הקדמון והתשובה הראשונה חגו של יוסף?

בחלק מנוסחי תפילת מוסף של יום הכיפורים, לאחר סדר העבודה של הכוהן הגדול, מופיע הפיוט "אלה אזכרה" - קינה על מותם של עשרה הרוגי מלכות. הפיוט מבוסס על מדרש המתאר שיחה בין הקיסר (הרומאי כנראה) ובין חכמי ישראל. הקיסר מטיח בחכמים את הטענה שאף שהתורה גוזרת עונש מוות על מי ש"גונב איש ומכרו", אחי יוסף מכרו את אחיהם לישמעאלים ולא נענשו במיתה. אשר על כן, מחליט הקיסר להענישם בעצמו. הוא בוחר עשרה מחכמי ישראל, כנגד עשרת האחים שהיו מעורבים במכירת יוסף, ומוציא אותם להורג בעינויים. עשרה חכמים ידועים אלו, בהם ר' עקיבא, ר' ישמעאל ורבן שמעון בן גמליאל, מוכרים עד היום בכינוי "עשרה הרוגי מלכות".

לא ברור מדוע וכיצד הגיעה קינה זו למחזורי יום הכיפורים של עדות אשכנז, ומה הקשר שבין העונש שנגזר על האחים שמכרו את יוסף ובין היום הקדוש ביותר בלוח השנה היהודי. אלא שעיון במסורתם של יהודי אתיופיה פותח פתח מפתיע להבנת העניין. יהודי אתיופיה מכנים את יום הכיפורים "חגו של יוסף". ההסבר לחיבור שבין דמותו של יוסף הצדיק ובין יום הכיפורים קשור כנראה במה שנכתב בספר היובלים,1 המהווה את אחד מספרי היסוד של קהילת "ביתא ישראל" האתיופית:

(יא) ובשנה השביעית לשבוע ההוא שלח את יוסף לראות את שלום אחיו מביתו שכמה. (יב) וימצאם בארץ דותן, ויארבו לו ויתנכלו אותו להמיתו. (יג) ויהי בהנחמם על מחשבתם וימכרוהו לאורחות ישמעאלים. (יד) ויורידו אותו מצרימה וימכרוהו לפוטיפר סריס פרעה שר הטבחים כהן און. (טו) וישחטו בני יעקב שעיר עזים ויטבלו את כותנת יוסף בדמו, וישלחו אותה אל יעקב בעשירי לחודש השביעי... (כג) לכן נועד בקרב בני ישראל להתאבל ביום העשירי לחודש השביעי ביום אשר הגיע שמע אבל יוסף אל יעקב אביו. (כד) לבקש בו כפרה בשעיר עזים בעשור לחודש השביעי אחת בשנה על חטאתם, כי הפכו את רחמי אביהם לאבל על יוסף בנו. (כה) וביום הזה נועד להם להתאבל בו על חטאתיהם ועל כל פשעיהם ועל עוונותם, להטהר ביום הזה אחת בשנה. (ספר היובלים, שנת 2149)

על פי המובא בספר היובלים, מכירת יוסף ושליחת כתונת הפסים המגואלת בדם ליעקב, אירעו ביום הכיפורים עצמו - "עשירי לחודש השביעי". שעיר העזים שמביא הכוהן הגדול ביום הכיפורים, הוא ניסיון לכפר על החטא הנורא של מכירת יוסף.

נראה אם כן כי מכירת יוסף מהווה מעין חטא קדמון המלווה את העם היהודי מאז הימים שעוד טרם היה לעם. הניסיון להינצל מחטא שנאת האחים הנורא הזה, והעובדה שהעם היהודי עמד שוב ושוב בצמתים דומים ולא פעם נכשל בניסיון ושב אל תהומות שנאת האחים, דורשים מאיתנו להפנות קשב וכוחות למאבק עיקש באותו חטא קדמון.

התשובה הראשונה

סיפורם של יוסף ואחיו הוא אחד הסיפורים המרכזיים בספר בראשית. פרקים רבים ומפורטים מקדישה התורה לעלילותיהם הסבוכות של בני יעקב, מלידתם ועד להתוודעותם מחדש במצרים. רבים מהפרשנים מבקשים להבין מדוע מתנכר יוסף לאחיו בבואם אליו מצרימה, ומה בעצם מבקש יוסף להשיג בהאשמתם כמרגלים, בכליאת שמעון, בדרישה להביא את בנימין, בהטמנת הכסף והגביע באמתחותיהם ובשאר המעשים שעשה יוסף מאז בואם למצרים לשבור אוכל למשפחתם. ר' יצחק אברבנאל משיב על שאלה זו כך:

הנה עם כל הנסיון שעשה יוסף לאחיו בעלילת המרגלים עוד נשאר ספק בלבו האם היה להם אהבה עם בנימן או אם היו עדין שונאים את בני רחל אמו, ולכן רצה להביא את בנימן בפרט בנסיון הגביע לראות אם ישתדלו להצילו... אם יחמלו עליו וישתדלו להוציאו מעבודתו - יודע שהם אוהבים אותו ויהיו בעיני יוסף בעלי תשובה גמורים ויתודע אליהם וייטיב עמהם כמו שעשה, אבל אם המה יעזבוהו לעבד - יודע שעדין המה עומדים במרדם ויתהפך להם יוסף לאויב והוא ילחם בם. (פירוש האברבנאל, בראשית מג)

לדעת האברבנאל כל תכליתה של ההתנכרות של יוסף לאחיו, ההאשמה בריגול והדרישה להביא את בנימין, היא לברר ולוודא שהאחים חזרו בתשובה שלמה על חטאם הנורא ביחס אליו. עיון מדוקדק בפרשות יוסף ואחיו מראה כי המציאות מזמנת לאחי יוסף שוב ושוב ניסיונות קשים וכי בכל ניסיון נבחנים האחים אם תיקנו את דרכם או לא. כפי שלמדנו מהרמב"ם, מהות התשובה היא עמידה מחודשת בניסיון זהה, תוך בחירה שונה מזו שהנחתה את החוטא. התהליך שעוברים האחים ממכירת יוסף ועד ההתוודעות המחודשת אל יוסף במצרים, הוא תהליך התשובה המקיף והמלא ביותר שאנו מוצאים בתנ"ך.

החטא הקדמון

עיון בסיפור מכירת יוסף מאפשר לעמוד על חטאם הנורא של האחים, ולהבין מהי התשובה שיידרשו לעשות בכדי לתקן את החטאים שעשו:

וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים: וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם:... וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא: וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו:... וַיְהִי כַּאֲשֶׁר בָּא יוֹסֵף אֶל אֶחָיו וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת יוֹסֵף אֶת כֻּתָּנְתּוֹ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלָיו: וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם: וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט הוֹלְכִים לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה: וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ: לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו: וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף וַיָּבִיאוּ אֶת יוֹסֵף מִצְרָיְמָה:... וַיִּקְחוּ אֶת כְּתֹנֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים וַיִּטְבְּלוּ אֶת הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם: וַיְשַׁלְּחוּ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים וַיָּבִיאוּ אֶל אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ זֹאת מָצָאנוּ הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא: (בראשית לז, ג-לב)

הסיפור כולו נע על הציר שבין שתי המשמעויות של השורש נכ"ר - בין ההיכרות לניכור. יעקב הִפלה את יוסף לטובה ביחס לשאר בניו, והכרה זו גרמה לשאר האחים לחוש ניכור שהביא לקנאה ולשנאה. הם הפשיטו ממנו את בגדו והשליכו את יוסף לבור ואחר כך ישבו לאכול לחם כאילו לא אירע דבר. באופן ציני ומרושע הם קיבלו את עצתו של יהודה להימנע מהריגתו של יוסף משום שהדבר אינו משתלם ("מה בצע?" - מה נרוויח מזה?) והעדיפו למכור אותו לישמעאלים ולהרוויח עשרים כסף. הם שחטו שעיר עזים ושלחו לאביהם את הכותונת מגואלת בדמו תוך שהם מבקשים "הכר נא", כאומרים לאביהם - ראה למה הביאה ההכרה המיוחדת שנתת ליוסף. כל הרכיבים הללו - ההפליה והקנאה, ההשלכה לבור, אכילת הלחם, הרווח הכספי, פשיטת הכותונת, שעיר העזים, הדרישה "הכר נא" ואפילו ריחות הנכאות, הצורי והלוט, ישובו ויופיעו לאורך סיפור תשובתם של האחים.

ניסיון ראשון - תמר ויהודה

מיד לאחר מכירת יוסף מספרת התורה על יהודה ותמר כלתו. סיפור זה, כמו רוב הסיפורים מכאן והלאה, יהווה מעין שחזור של סצנת החטא שבה נמכר יוסף, שבה ייבחנו האחים שוב ושוב אם שינו ותיקנו את דרכם או שמא הם מפטירים כראשונה ושבים לחטוא. כמו בסיפור מכירת יוסף גם סיפורנו מתחיל בקנאה ובאיבה בין אחים, המביאות לפגיעה ולניכור בתוך המשפחה:

וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי ה' וַיְמִתֵהוּ ה': וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן בֹּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִיךָ: וַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע וְהָיָה אִם בָּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיו וְשִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתָן זֶרַע לְאָחִיו: וַיֵּרַע בְּעֵינֵי ה' אֲשֶׁר עָשָׂה וַיָּמֶת גַּם אֹתוֹ: וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְתָמָר כַּלָּתוֹ שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית אָבִיךְ עַד יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי כִּי אָמַר פֶּן יָמוּת גַּם הוּא כְּאֶחָיו וַתֵּלֶךְ תָּמָר וַתֵּשֶׁב בֵּית אָבִיהָ: (בראשית לח, ז-יא)

אונן קינא באחיו המת על כך שהבן שעתיד להיוולד לו ייקרא על שמו, ולכן בחר להשחית את זרעו ארצה ולא להקים זרע לאחיו המת. מעשה הניכור הזה שבין אונן לער הוביל לענישה אלוהית שהביאה למותו של אונן. בעקבות מות שני בניו בחר יהודה להפנות גב לכלתו במעין מעגל ניכור בלתי נגמר. כמו במכירת יוסף גם כאן עמד יהודה נוכח קנאת אחים, נוכח זעקה וצורך של עצמו ובשרו (תמר כלתו), אך יהודה לא עשה תשובה. הוא החזיק במריו והמשיך להתנכר למשפחתו. הוא הפנה לתמר עורף וסירב לתת לה את שלה בנו.

המשך סיפורנו גדוש במוטיבים המוכרים לנו מסיפור המכירה. כשם שהאחים פשטו מיוסף את כותנתו, כך גם מסופר על תמר - "וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ מֵעָלֶיהָ" (בראשית לח, יד). גם מוטיב שעיר העזים חוזר בסיפורו של יהודה, בהתחייבותו כלפי תמר - "אָנֹכִי אֲשַׁלַּח גְּדִי עִזִּים מִן הַצֹּאן" (שם יז). כשם שהאחים אמרו לאביהם "הכר נא" על כתונת יוסף המגואלת בדם ששלחו לו, כך אמרה גם תמר ליהודה - "הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה" (שם כה).

סיפור תמר ויהודה מכיל אם כן שחזור של רבים מהפרטים באירוע מכירת יוסף. יהודה שב ועומד בסיטואציה דומה של קנאה בין אחים ושל ניכור לקרובת משפחה. שחזור המוטיבים מאירוע המכירה נועד להראות לקורא כי יהודה עומד למבחן, אך הפעם נראה שהוא בוחר אחרת. כשהיה יוסף בבור, התנכר לו יהודה והתעלם מתחנוניו. אך נוכח קריאתה של תמר "הכר נא" הגיב יהודה באופן שונה - "וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי וְלֹא יָסַף עוֹד לְדַעְתָּהּ" (שם כו). יהודה שינה את דרכו. הוא הכיר ולא התנכר. הוא הכריז "צדקה ממני" והתחרט על כך שלא קיים את הבטחתו לתיתה לשלה בנו. אין זה תיקון מלא של דרכו ומעשיו של יהודה, אך הניסיון שעמד בו גרם לו לנקוט דרך שונה. ניצנים ראשונים של תשובה ותיקון מתחילים להנץ.

ניסיון שני - שמעון בבור

כאשר הגיעו האחים למצרים, בעקבות הרעב בארץ כנען, נראה כי הם שבים ועומדים בפני ניסיון הבוחן אם שינו את דרכם ותיקנו את מעשיהם מאז החטא הנורא של מכירת יוסף:

וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וַיַּכִּרֵם וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֵאַיִן בָּאתֶם וַיֹּאמְרוּ מֵאֶרֶץ כְּנַעַן לִשְׁבָּר אֹכֶל: וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ: (בראשית מב, ז-ח)

שוב מציגה התורה את המפגש בין יוסף לאחיו על הציר שבין היכרות לניכור. כשם שהתנכרו לו בדותן, כך הם לא הכירוהו במצרים. יוסף התנכר אליהם והאשים אותם בריגול. הוא ביקש להעמידם במבחן הדומה במידה רבה לאירוע מכירתו:

אִם כֵּנִים אַתֶּם אֲחִיכֶם אֶחָד יֵאָסֵר בְּבֵית מִשְׁמַרְכֶם וְאַתֶּם לְכוּ הָבִיאוּ שֶׁבֶר רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם: וְאֶת אֲחִיכֶם הַקָּטֹן תָּבִיאוּ אֵלַי וְיֵאָמְנוּ דִבְרֵיכֶם וְלֹא תָמוּתוּ וַיַּעֲשׂוּ כֵן: וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת:... וַיִּסֹּב מֵעֲלֵיהֶם וַיֵּבְךְּ וַיָּשָׁב אֲלֵהֶם וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם וַיִּקַּח מֵאִתָּם אֶת שִׁמְעוֹן וַיֶּאֱסֹר אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם: וַיְצַו יוֹסֵף וַיְמַלְאוּ אֶת כְּלֵיהֶם בָּר וּלְהָשִׁיב כַּסְפֵּיהֶם אִישׁ אֶל שַׂקּוֹ וְלָתֵת לָהֶם צֵדָה לַדָּרֶךְ וַיַּעַשׂ לָהֶם כֵּן: (שם יט-כה)

בית האסורים המצרי, שאליו הושלך שמעון, שבו היה גם יוסף נתון במשך שלוש־עשרה שנים, מוכר לנו בכינוי "בור". יוסף השליך את אחד האחים לבור במטרה לבדוק את תגובת האחים למעשה זה. כדי להשלים את התמונה ולשחזר מציאות הדומה ככל הניתן ליום מכירתו, השיב יוסף את כספם של האחים לשקיהם. כך, כשאחיהם מושלך בבור, בעוד הם הפיקו רווח כספי נאה, כפי שעשו כשמכרו את יוסף לישמעאלים, ניתן יהיה לבדוק אם אמנם עשו האחים תשובה. ואכן, האחים מכריזים "אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ". כשם שיהודה הודה ואמר "צדקה ממני", כך האחים הודו ואמרו "אשמים אנחנו". אך למרות זאת, דומה שהתיקון עדיין רחוק מלהיות שלם, שהרי שמעון נותר זמן רב מושלך בבור במצרים. האחים ישובו לפדות אותו רק כאשר לא תהיה להם ברירה וייגמר האוכל שהביאו לארץ כנען.

ניסיון שלישי - בנימין בבור

בניסיון השני שהאחים עמדו בו, נראה כי הם נכשלו, ועל אף שהכריזו על אשמתם, הם לא מיהרו לחוש לעזרתו של שמעון שהושלך לבור.

וְהָרָעָב כָּבֵד בָּאָרֶץ: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ לֶאֱכֹל אֶת הַשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵבִיאוּ מִמִּצְרָיִם וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם אֲבִיהֶם שֻׁבוּ שִׁבְרוּ לָנוּ מְעַט אֹכֶל:... וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם אִם כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ נְכֹאת וָלֹט בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים: (בראשית מג, א-יא)

רק כאשר החמיר הרעב ירדו האחים שוב מצרים. ניתן ללמד עליהם זכות שעשו זאת מפאת סירובו של יעקב להיענות לדרישתו של יוסף ולשלוח איתם את בנימין. חשוב לשים לב שיעקב שלח עם האחים מנחה ליוסף הכוללת "מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ נְכֹאת וָלֹט" - אותם מוצרים שנשאה אורחת הישמעאלים שהורידה אותו מצרימה לאחר שהושלך לבור. פרט מידע זה עוד יתברר בהמשך כבעל משמעות רבה.

כאשר הגיעו האחים למצרים והתאחדו עם שמעון אחיהם, הם עמדו שוב בפני ניסיון, שבו תתאר התורה לפרטי פרטים את שחזור אירוע המכירה של יוסף בדותן:

וַיָּכִינוּ אֶת הַמִּנְחָה עַד בּוֹא יוֹסֵף בַּצָּהֳרָיִם כִּי שָׁמְעוּ כִּי שָׁם יֹאכְלוּ לָחֶם:... וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא אֶת בִּנְיָמִין אָחִיו בֶּן אִמּוֹ וַיֹּאמֶר הֲזֶה אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם אֵלָי וַיֹּאמַר אֱלֹהִים יָחְנְךָ בְּנִי: וַיְמַהֵר יוֹסֵף כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל אָחִיו וַיְבַקֵּשׁ לִבְכּוֹת וַיָּבֹא הַחַדְרָה וַיֵּבְךְּ שָׁמָּה: וַיִּרְחַץ פָּנָיו וַיֵּצֵא וַיִּתְאַפַּק וַיֹּאמֶר שִׂימוּ לָחֶם: וַיָּשִׂימוּ לוֹ לְבַדּוֹ וְלָהֶם לְבַדָּם וְלַמִּצְרִים הָאֹכְלִים אִתּוֹ לְבַדָּם כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת הָעִבְרִים לֶחֶם כִּי תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם: וַיֵּשְׁבוּ לְפָנָיו הַבְּכֹר כִּבְכֹרָתוֹ וְהַצָּעִיר כִּצְעִרָתוֹ וַיִּתְמְהוּ הָאֲנָשִׁים אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ: וַיִּשָּׂא מַשְׂאֹת מֵאֵת פָּנָיו אֲלֵהֶם וַתֵּרֶב מַשְׂאַת בִּנְיָמִן מִמַּשְׂאֹת כֻּלָּם חָמֵשׁ יָדוֹת וַיִּשְׁתּוּ וַיִּשְׁכְּרוּ עִמּוֹ: (שם כה-לד)

יוסף ביקש לבחון אם אחיו תיקנו את דרכם. לשם כך הוא התעקש להביא את בנימין אחיו, בנה של רחל האישה האהובה. כמו באירוע המכירה, גם כאן בנה של רחל מופלה לטובה ביחס לאחיו - הוא מקבל פי חמישה מתנות מכל אחיו. כמו באירוע המכירה, גם כאן אוכלים האחים לחם, כשברקע פרוסה מנחתם, הכוללת נכאת וצורי ולוט, בדיוק מה שנשאה אורחת הישמעאלים באותו יום ארור בדותן.

כעת, לאחר שהגיע בנה של רחל והופלה לטובה כדי לעורר את קנאת האחים עליו, לא נותר אלא להשליכו לבור ולבדוק כיצד יגיבו אחיו. לשם כך טפל עליו יוסף את עלילת הגביע. כמו באירוע המכירה, גם כאן קיבלו האחים בצע כסף במתנה, כאשר הם מצאו את צרור כספם המושב להם בפי אמתחתם. יוצא אפוא כי האחים עמדו בפני ניסיון הכולל כמעט את כל הרכיבים של החטא הראשון.

תגובתם של האחים ללכידתו של בנימין ולהשלכתו הצפויה לבור, שונה לחלוטין מכל מה שראינו לאורך הפרקים האחרונים. אם במכירת יוסף קרעו האחים את כתונת אחיהם, הרי שכאן נאמר: "וַיִּקְרְעוּ שִׂמְלֹתָם" (בראשית מד, יג). הבגד הנקרע מסמל את אבלותם על המצב שאליו נקלעו. יהודה, שכבר הכריז "צדקה ממני" בניסיון הראשון, וכבר היה שותף להכרזה "אבל אשמים אנחנו" בניסיון השני, משלים את החרטה:

וַיֹּאמֶר יְהוּדָה מַה נֹּאמַר לַאדֹנִי מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק הָאֱלֹהִים מָצָא אֶת עֲוֹן עֲבָדֶיךָ הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ: וַיֹּאמֶר חָלִילָה לִּי מֵעֲשׂוֹת זֹאת הָאִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ הוּא יִהְיֶה לִּי עָבֶד וְאַתֶּם עֲלוּ לְשָׁלוֹם אֶל אֲבִיכֶם: (שם טז-יז)

שליחו של יוסף ביקש לבחון את נאמנותם של האחים לבנימין, וקבע שרק בנימין לבדו ייענש ואילו שאר האחים ישוחררו לדרכם. לכאורה, יכלו האחים להשלים כאן את הפשע המושלם ולהיפטר סופית משני בניה של רחל, תוך שהם גוזרים לעצמם קופון נוסף של בצע כסף. אך אף על פי שכך נהגו בסיטואציה דומה בעבר, הפעם נהגו האחים באופן אחר לחלוטין והתעקשו להישאר עם בנימין אחיהם.

יהודה השלים את תהליך התיקון והתשובה בנאומו הגדול בפני יוסף, כאשר במקום להפנות עורף לבנימין המושלך אל הבור הוא עמד והכריז:

כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִים: וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו: כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת אָבִי: (בראשית מד, לב-לד)

הערבות כלפי בנימין, בתוספת האחריות וההתחייבות כלפי יעקב, הביאו את יהודה לבקש מיוסף להתחלף עם בנימין - הוא יושלך כעבד לבור, בעוד בנימין ישוב בשלום אל בית אביו. נוכח הכרזת הנאמנות והערבות הזאת, לא יכול יוסף להתנכר עוד לאחיו. הוא חשף בפניהם את זהותו האמיתית, קרא לאביו להגיע אליו למצרים, והמשפחה כולה התאחדה מחדש.

תהליך התשובה

כברת דרך ארוכה עברו יחסי האחווה שבין האחים, מהקנאה והשנאה שבאירוע המכירה ועד לתיקון במצרים. בתחילה רק הכריז יהודה "צדקה ממני". אחר כך הכריזו האחים "אשמים אנחנו". מאוחר יותר הם היו נכונים לשבת עם בנימין בבור, ובסוף הציע יהודה לשבת שם במקומו. הניכור המוחלט פינה את מקומו לערבות מלאה.

ספר בראשית מתאר איך עומדים האחים שוב ושוב בפני מצבים דומים, ונדרשים בכל פעם להכריע כיצד ינהגו. דומה כי תולדות האומה הישראלית גם הן מזמנות לעם ישראל בכל דור ודור מציאות שבה יידרש להכריע אם להכיר באחיו או שמא להתנכר להם. אם לנקוט את דרך האחווה והערבות, או למכור אותה בבצע כסף תוך השלכת האח אל הבור במדבר.

אם בהשקפה הנוצרית, החטא הקדמון המלווה את האנושות לדורותיה הוא חטא האכילה מעץ הדעת, המייצג את כניעת האדם לחמדת יצריו הגופניים, הרי שבמסורת היהודית, החטא הקדמון המלווה את עם ישראל לדורותיו, ושעל פי ספר היובלים הוא החטא שבעטיו אנו מציינים את יום הכיפורים, וכזיכרון לו אנו אומרים את הפיוט "אלה אזכרה" בעיצומו של היום הקדוש, הוא חטא שנאת האחים, הקנאה והניכור.

לפני שנים אחדות זכיתי להתארח בביתו של הרב זקס בלונדון, יחד עם עוד חבורה של אנשי ציבור מישראל. במהלך אותה שיחה אמר לנו הרב: שלוש פעמים בהיסטוריה ישבו בני ישראל בארצם ושלוש פעמים איבדו את אחיזתם בה: בימי יעקב אבינו, בימי הבית הראשון ובימי הבית השני. בכל הפעמים הללו, הרקע לגלות היה מריבה בין אחים. מכירת יוסף הביאה לירידת ישראל למצרים. מלחמות ממלכת ישראל וממלכת יהודה הביאו לגלות של שתי הממלכות, ושנאת האחים של סוף ימי הבית השני המיטה על הארץ חורבן וגלות. אז פנה אלינו הרב זקס, ואמר לנו בנימה של תוכחה מגולה ואהבה מסותרה: "עלינו להיזהר שזה לא יקרה שוב..."

1 אחד הספרים החיצוניים. חובר כנראה במאה השנייה לפני הספירה. מכיל גרסה מעובדת של סיפורי התנ"ך מבריאת העולם ועד מתן תורה. מאופיין בין השאר בכך שמצוינים בו תאריכים מדויקים לאירועי התורה.