פאוורלס 1: נטולת כוחות

פרק 1. פיידין

נוזל סמיך וחם נוטף במורד הזרוע שלי.

דם.

מוזר, אני לא זוכרת שהשומר חתך אותי בחרבו לפני שהאגרוף שלי התחבר לפנים שלו. הוא אומנם היה הבְזק, אבל בכל זאת לא הצליח לזוז מהר יותר מהאגרוף הימני שהכנסתי לו בלסת.

ריח הפִּיח מדגדג באפי, ואני נאלצת לסתום אותו בידי המלוכלכת כדי לכבוש את העיטוש שמאיים להתפרץ מתוכו.

זאת תהיה דרך מעוררת רחמים במיוחד להיתפס.

ברגע שאני בטוחה שאפי לא יסגיר אותי בפני חיילי המשמר הקיסרי האורבים מתחת למקום המחבוא שלי, אני מחזירה את ידי אל הקיר המטונף, גבי צמוד אליו וכפות רגליי דוחפות את הקיר מולי. אני לוקחת נשימה עמוקה וכמעט נחנקת מהפִּיח, ואז ממשיכה בטיפוס האיטי שלי מעלה. בעזרת ירכיי, שבוערות כמעט כמו האף שלי, אני מכריחה את גופי להמשיך להתנועע קדימה ומרסנת את הדחף להתעטש.

ממש לא חשבתי שאבלה את הערב שלי בטיפוס במעלה ארובה. אני מזיעה בגלל החלל הקטן, בולעת את הפחד שלי ומתאמצת להגיע לראש המסדרון הצר, להוטה להחליף את שכבות הטינופת על הקירות בלילה זרוע הכוכבים. כשהראש שלי סוף־סוף מציץ מהקצה, אני בולעת את האוויר הדביק בשקיקה ומושכת את עצמי מעלה והצידה. באפי מכה מייד בליל ריחות נעימים אף פחות מצחנת הפיח שנדבקת לעורי, לבגדיי, לשערי. זיעה, דגים, תבלינים, ואני בטוחה למדי שגם נוזל גוף כלשהו, מתערבבים לכדי הארומה שאופפת את סמטת בִּיזָה.

אני מאזנת את עצמי מעל לארובה ומאמצת את עיניי על הגג האפלולי כדי לבחון את היד הדביקה שלי. בלי הכאב הנשכני שאמור ללוות את מכת החרב ולהזכיר לי לעשות זאת, כמעט שכחתי לבדוק אותה.

אני תולשת פיסת בד מהגופייה ספוגת הזיעה שנדבקת אליי, ומשתמשת בה כדי לטפוח קלות על החתך.

אָדֶנה תהרוג אותי על שהרסתי את התפירה שלה. שוב.

אני מופתעת כשאני לא מרגישה את דקירת הכאב המוכרת כשאני משפשפת את הזרוע בבד הגס, סופגת את הנוזל הדביק בחוסר סבלנות.

ואז אני מריחה אותו.

דבש.

טעיתי וחשבתי שהדבש שמכסה את הלחמניות הדביקות, ושנטף מרבים מכיסי האפודה הבלויה שלי ונזל במורד זרועי — הוא דם. אני נאנחת ומגלגלת עיניים לעצמי.

זאת הפתעה נעימה, ככלות הכול. אפילו הדבש שנספג בבגדיי עדיף על הניסיון לשטוף מהם דם.

אני נושמת עמוק ומשקיפה על הבניינים המתפוררים והמוזנחים שנעטפים בצללים תודות למנורות המהבהבות שמנקדות את הרחוב. אין הרבה חשמל פה במשכנות העוני, אבל המלך חילק לנו כמה מנורות רחוב, באדיבותו האין־סופית. הודות לווֹלְטים ולמלומדים, שהשתמשו ביכולות שלהם על מנת ליצור רשת חשמל יציבה, אני חייבת לעבוד קשה במיוחד כדי להישאר בין הצללים.

ככל שמתרחקים ממשכנות העוני, כך מקבצי החנויות והבתים משתפרים אט־אט בחזותם ובגודלם. בקתות מתחלפות בבתים, בתים מתחלפים באחוזות, עד שמגיעים למבנה המרתיע מכול. כשאני מצמצמת את עיניי בחשכה, אני בקושי מצליחה לראות את המגדלים הגבוהים של ארמון המלכות ואת הכיפה המשופעת של זירת הקדרה, שנמצאת לידו.

עיניי מבזיקות שוב אל הרחוב הרחב שנפרש לפניי, סורקות את הבניינים המפוקפקים מסביב. סמטת בִּיזָה היא לב ליבן של משכנות העוני, מזרימה פשע ומסחר לכל חלקי העיר. אני מעבירה מבט על שאר הסמטאות והרחובות שמסתעפים ממנה, הולכת לאיבוד בעיר הזו, שבנויה כמו מבוך, ושולחת אנחה וחיוך קטן לרחוב המוכר מתחתיי.

זה הבית. בערך. מבחינה טכנית, המילה 'בית' מרמזת על מישהו שיש לו קורת גג מעל לראש.

אבל הרבה יותר נחמד להביט בכוכבים מאשר בתקרה.

מי כמוני יודעת, הרי פעם הייתה לי תקרה להסתכל עליה בכל לילה, בתקופה שלא נזקקתי לחברתם של הכוכבים.

מבטי הבוגדני חולף על העיר, אל המקום שבו אני יודעת שנמצא ביתי הקודם, דחוס בין רחוב מרצ'נט לרחוב אלם. שם בני משפחה קטנה ומאושרת ודאי מתיישבים מסביב לשולחן האוכל, צוחקים ומדברים זה עם זה על היום שהיה להם —

אני שומעת קול חבטה, ואז רחש קולות שגורר אותי מהרהוריי המרירים. אני מאמצת את אוזניי ובקושי מצליחה לשמוע את קולו המעומעם והעמוק של השומר, שהואלתי בטובי לשחרר מתפקידו לא מזמן.

״— הגיע ממש מאחוריי, שקט כמו עכבר, ואז... ואז לפני שידעתי מה קורה, הרגשתי טפיחה על הכתף וחטפתי אגרוף בפרצוף." קול נשי מרוגז וצורמני במיוחד מהדהד במעלה הארובה. "אתה הֶבְזֵק, בשם המגֵּפה, אתה לא אמור להיות מהיר או משהו?" היא נושמת עמוק. "לפחות ראית את הפנים שלו לפני שנתת לו לשדוד אותי? שוב?"

"ראיתי רק את העיניים שלו," השומר רוטן. "כחולות. כחולות מאוד."

האישה נושפת במורת רוח. "זה ממש עוזר. עכשיו אני יכולה לעצור כל בן אדם בסמטת ביזה ולבדוק אם העיניים שלו מתאימות לתיאור המדוקדק שסיפקת לי, של עיניים כחולות מאוד."

אני מחניקה נחרת צחוק כשאני שומעת חריקה מהצד השני של החדר, ולאחריה מקהלת קולות של צעדים מעומעמים. על פי האנחה שקורות העץ הנרקבות משמיעות מתחת לזוגות הנעליים החדשות שדורכות עליהן, אני מייד מגיעה למסקנה ששלושה שומרים נוספים הצטרפו למרדף.

זה הסימן שלי.

אני יורדת מהארובה בזינוק, נאחזת בשפת הגג הבולטת, מעבירה את רגליי מעבר לשפה ונתלית מעל לרחוב. אני נושפת ארוכות, מרפה ונושכת את לשוני כדי לעצור צווחה כשכוח המשיכה גורר אותי לעבר הקרקע. אני נוחתת בשקט ובחוסר חינניות בעגלת סוחר מלאת חציר. הקש הנוקשה דוקר את הבגדים שלי כמו אחת מכריות הסיכות של אדנה, וענן פיח וחציר נישא ברוח הלילה כשאני מזנקת בחזרה אל הרחוב.

בעודי שולפת את הקש משערי הסבוך כדי להעביר את הזמן אני מתחילה במסע בחזרה למבצר, מפלסת את דרכי בין עגלות סוחרים רעועות שננטשו למשך הלילה, כפות רגליי מרקדות מעל לפיסות אשפה ומיני קשקושים שבורים. כייסים נשענים על קירות הסמטאות או נחבאים בין המבנים, מתלחשים ביניהם כשאני עוברת.

אני מרגישה את משקל הפגיון החבוי במגף שלי, הפלדה הקרה מנחמת ומרגיעה אותי כשאני חולפת על פני קבוצות של מחוסרי בית כמוני, שמתקבצים יחדיו למשך הלילה. אני יכולה לראות את הזוהר הקלוש של שדות הכוח הסגולים שמגינים על חלק מהם, שעה שלאחרים אין אפילו יכולת חזקה דיה לאפשר לעצמם לישון בשלווה, וזאת בדיוק הסיבה שהם הפכו את משכנות העוני לביתם.

אני ממשיכה לצעוד במהירות ובביטחון, מעבירה את עיניי בין הסמטאות, ערנית ודרוכה. העניים לא מַפְלים. שילינג הוא שילינג, ולא אכפת להם לתקוף מישהו שמצבו גרוע משלהם כדי להשיג אותו.

מספר שומרים חוצים את דרכי כשאני מזגזגת בין הרחובות, מאלצים אותי להאט ולהתרחק מהם. כל חנות, פינה ורחוב קיבלו במתנה את אוכפי החוק נועצי המבטים ולבני המדים. אנשי המשמר הקיסרי האכזריים הוצבו לכל אורך סמטת ביזה בפקודת המלך בעקבות עלייה בכמות הפשיעה.

אין לזה כל קשר אליי, כמובן.

אני חומקת לתוך אחת הסמטאות הצרות יותר, עושה את דרכי אל הקצה החסום שלה. שם, חבוי בפינה, נמצא מחסום הרוס מורכב מעגלות סוחרים שבורות, קרטונים, מצעים ישנים והמגֵּפה יודעת מה עוד. עוד לפני שאני בחצי הדרך לערמת הזבל שהפכנו לבית שלנו, פנים צצות מעל למבצר, נסתרות בחלקן מאחורי תלתלים שמגיעים עד לכתפיה.

"השגת אותו?"

היא מחלצת את רגליה הארוכות ממקום מושבה, קמה בקלילות ועוברת בלי היסוס ישירות דרך חומת הזבל בגובה מטר שהקמנו כמחסום, ומייד מדלגת לעברי, כשבעיניה תקווה כה עזה עד שאפשר לחשוב שהבאתי לה קורת גג של ממש וארוחה חמה. ואף על פי שאני לא יכולה להעניק לה אף אחד מהדברים הללו, הבאתי משהו, שלדעתה עדיף עליהם פי כמה וכמה.

אני נאנחת. "אני נעלבת שפקפקת בי, אדנה. חשבתי שאחרי כל השנים האלה תהיה לך קצת יותר אמונה ביכולות שלי." אני מורידה את התיק מהגב ושולפת את המשי האדום מתוכו, לא יכולה לרסן את החיוך שלי למראה הפליאה על פניה.

היא תולשת את המשי מידיי בחמדנות, מעבירה את אצבעותיה בין קפליו הרכים של הבד. היא מרימה אליי מבט מתחת לתלתלים שנפלו על עיניה החומות־ירוקות, מסתכלת עליי כאילו הרגע הדברתי את המגֵּפה במו ידיי, ולא גנבתי בד מאישה שמצבה לא טוב בהרבה משלנו.

כאילו אני הגיבורה, ולא הנבל.

חיוכה של אדנה מתחרה בשמש הבוערת מעל למדבריות הכבשן. "פיי, את והידיים הזריזות שלך עושות קסמים, את יודעת?"

היא זורקת את זרועותיה סביב צווארי, מושכת אותי אליה בחיבוק עז שגורם לדבש לנזול עוד יותר במורד האפודה שלי ולהצטבר בכיסים.

"אם כבר מדברים על הידיים הזריזות שלי..." אני מחלצת את עצמי מהחיבוק שלה ומחטטת בכיסים. אני מוציאה מתוכם שישה מהמאפים, שנראים קצת פחות מעוררי תיאבון עם החציר שנדבק אליהם.

עיניה נפערות כשהיא רואה אותם והיא מייד חוטפת אחד מידי, באותה חמדנות שהפגינה כשלקחה את הבד. היא מסתובבת באמצע הביס וצועדת בחזרה ישירות דרך המבצר בלי מחשבה שנייה, מתיישבת על השטיחים חסרי הצבע המחוספסים שמכסים את הרצפה מהצד השני של המחסום. היא טופחת על המקום לידה בציפייה, ובניגוד אליה, אני מזנקת מעל לחומה בחוסר חינניות ורק אז מתיישבת.

"אני בטוחה שמריה לא שמחה ששדדת את החנות שלה. שוב. המסכנה ממש צריכה להוסיף עוד שומרים," אומרת אדנה בין לעיסות, וחיוך עקמומי מצטרף לפירורים על פניה.

למרות העובדה שגנבתי מהאישה ההיא לפחות פעם בחודש בשנים האחרונות, עד כה היא הצליחה להגיע רק למסקנה אחת — שאני זכר. לפחות היא מנסה.

"למעשה," אני אומרת במשיכת כתפיים, "ליד החנות שלה היו שני אנשי משמר יותר מבדרך כלל. בטח כבר נמאס לה מכל המאפים שנגנבו לאורך השנים."

אדנה מצמצמת את עיניה בתגובה לחיוך שלי. "תודה למגֵּפה שלא תפסו אותך, פיי." הלסת שלי נקפצת ברגע שהביטוי המוכר עוזב את דל שפתיה, ושלה נשמטת באמצע לעיסה. היא ממש מתכווצת במבוכה, מקמטת את המצח ומכחכחת בגרון. "סליחה. הרגל מגונה." אצבעותיי מרחפות אל הטבעת העבה מסביב לאגודלי, מסובבות אותה בהיסח דעת, בזמן שאני מעלה על פניי חיוך קלוש. זה נושא שאנחנו בדרך כלל משתדלות להימנע ממנו, אף על פי שזאת אשמתי שהוא בכלל הפך לנושא לא נעים מלכתחילה.

והכול בגלל רגע של חולשה שהלוואי שלא היה מסב לי כזאת הקלה עצומה. "את יודעת שאלה לא המילים עצמן שמפריעות לי, אלא —"

"אלא המשמעות מאחוריהן," היא קוטעת אותי בחיוך, בחיקוי מדויק להדהים של הקול שלי.

אני כמעט נחנקת מהצחוק שלי ומחתיכת בצק מתוק. "את מצטטת אותי, אֵיי?"

במקום לענות, היא נוגסת במאפה הדביק ומכריזה בין לעיסות, "ולא נהיים חולים מהמגֵּפה, אלא ממה שבא אחר כך."

אני מהנהנת באיטיות ומעבירה אצבע על דוגמת השטיח מתחתינו מבלי משים, ההרגשה מוכרת מתחת לאצבעותיי. המחשבה שאנחנו מודים למגֵּפה, שהרגה אלפי איליאנים, גורמת לי לאבד את התיאבון, אפילו ללחמניות דביקות. מודים למשהו שהוביל לכל כך הרבה כאב ומוות ואפליה.

אבל הדבר היחיד שלאנשים אכפת ממנו עכשיו הוא אלה שהמגֵּפה לא הרגה. במשך שנים, הממלכה הייתה מבודדת כדי לעצור את החולי מלהתפשט אל הערים הסמוכות, ורק החזקים ביותר באילייה שרדו את המחלה ששינתה את בני האדם מהיסוד. המהירים הפכו מהירים באופן בלתי נתפס, החזקים הפכו לבלתי מנוצחים, ואלה שארבו בין הצללים יכלו להפוך לצללים בעצמם. עשרות יכולות על־טבעיות הוענקו לאיליאנים לבדם, במגוון ריכוזים, תכליות, ועוצמות.

מתנות שניתנו כפרסי הישרדות.

הם אליטות. הם יוצאים מן הכלל. הם יחידי סגולה. "רק..." קולה של אדנה דועך, היא משחקת במאפה הדביק שלה ומתקשה להתבטא במילים, לשם שינוי. "רק תיזהרי, פיי. אם יתפסו אותך ולא תצליחי לצאת מזה במילים —"

"אני אסתדר," אני אומרת בנימה אדישה מדי, מתעלמת מהדאגה שמציפה אותי. "זה מה שאני עושה, איי. זה מה שתמיד עשיתי."

היא נאנחת מבעד לחיוך שלה, מנופפת בביטול. "אני יודעת, אני יודעת. את יכולה להתמודד עם האליטות."

אני מרגישה שוב את אותו גל הקלה שגורם לי להרגיש אשמה ואסירת תודה גם יחד, על כך שהיא באמת מכירה אותי. כי לא כל מי ששרד את המגֵּפה מזלו שפר עליו לזכות ביכולות. לא, הרגילים מבינינו כשמם כן הם — רגילים. ולאורך עשורים אחרי המגֵּפה, הרגילים והאליטות חיו בשלום.

עד שהמלך אדריק אסר על רגילים להמשיך להתגורר בממלכתו.

לפני שלושה עשורים, חולי התפשט ברחבי הממלכה. תודות להתפרצות של מה שכנראה הייתה מחלה פשוטה, ההילרים של המלך ניצלו את ההזדמנות כדי לטעון שהרגילים נושאים מחלה בלתי ניתנת לגילוי, ואמרו שזאת כנראה הסיבה שהם לא פיתחו יכולות משלהם. שחשיפה ממושכת אליהם יכולה להזיק לבני האליטות ולכוחות שלהם, ושלאורך זמן, הרגילים גרמו לדעיכה ביכולות, שהאליטות גוננו עליהן כל כך.

אני נאבקת בדחף לגלגל את עיניי כשאני חושבת על זה.

אבא שלי האמין שזה בולשיט, ואני חושבת בדיוק כמוהו. אבל גם אם הייתה לי הוכחה שהמלך משקר במצח נחושה, זה לא כאילו מישהו אי פעם יאמין לבחורה ממשכנות העוני.

אבל המלך לא יכול היה להרשות לחברת האליטות שלו להיחלש בידי רגילים פשוטי עם. כיליון לא היה אפשרות מתקבלת על הדעת בעיני היוצאים מן הכלל.

וכך התחיל הטיהור.

אפילו עכשיו, כעבור עשרות שנים, מעשיות על גופות שמנקדות את החולות תחת שמש הכבשן נשמעות מסביב למדורות, סיפורי אימה נלחשים בקרב הילדים.

אצבעות דביקות אוחזות בשלי, הדבש שעוטף את ידיה של אדנה מתוק בדיוק כמו החיוך המתרחב שהיא חולקת איתי. סודי שמור בניצוץ בעיניה, בנאמנות בתווי פניה. במשך רוב חיי השלמתי עם העובדה ששום דבר לעולם לא יהיה אמיתי. שכל ידידות תהיה מלאכותית, שכל מחווה טובת לב תהיה מחושבת.

"תחביאי את הרגשות שלך, תחביאי את הפחד שלך, ומעל לכול, תתחבאי מאחורי מסכה. אסור שאף אחד יֵדע, פיידי. אסור לך לסמוך על אף אחד ושום דבר מלבד על החושים שלך." קולו העדין של אבי נשמע צורם, באופן מוזר, כשהוא מהדהד בראשי ומזכיר לי שכל חלק בחיי אמור להיות שקר ושהנערה שיושבת מולי אמורה להיות קורבן התרמית שלי, בדיוק כמו שאר הממלכה.

האנוכיות שלי אומנם גזלה ממני את השפיות ללילה אחד בלבד, אבל זה כל מה שהייתי צריכה כדי לסכן את שתינו.

"טוב, דיברנו מספיק על המגֵּפה," אדנה אומרת בעליצות, מעבירה מבט על הסמטה ומוסיפה, "ועל ה... מצב שלך."

אני לא טורחת לרסן את נחרת הצחוק שלי. "אני רואה ששנתיים לא היו מספיקות כדי ללמד אותך עידון, איי."

אני בכלל לא חושבת שהיא שמעה אותי. אני לא מאמינה שהיא מסוגלת להתרכז בשום דבר מלבד הבד הגולש כעת בין אצבעותיה. אדנה מעבירה את עיניה החומות־ירוקות על אביזרי התפירה, נוטשת את השיחה שלנו ובמקום זאת, מקשקשת על הפריטים שתתפור עם המשי החדש. ידיה החומות והחמימות חופרות בגזרי הבדים לאורה המרצד של המנורה, מתחילות לקפל שוליים, להצמיד פינות בסיכות, לדקור אצבעות, לקלל ללא הרף.

אנחנו שוקעות בפטפוטי הסרק שנוצרים רק אחרי שנים של הישרדות ברחובות ביחד, שנים שאפשרו לי לפרש את המילים שאדנה משבשת כשהיא מדברת עם סיכות בין שפתיה. אני מתהפכת, משתתקת סוף־סוף, צופה באצבעותיה היציבות ומצחה המקומט, עדויות לכך שהיא שקועה מדי בעבודתה מכדי לישון.

כשמשהו דוקר אותי בצד, עיניי הכבדות מייד נפקחות והעייפות שלי נשכחת כליל. אני רוטנת בישנוניות בתגובה לאבן משוננת שבולטת מרצפת הסמטה, "אני נשבעת לך, יום אחד אני אגנוב מיטה מתקפלת."

אדנה מגלגלת את עיניה בדיוק כמו שהיא עושה בכל לילה, כשאני חוזרת על אותה הבטחה ריקה מתוכן. "אני אאמין לך כשאני ארגיש את זה קורה, פיי," היא מזמרת. אני מתגלגלת כחצי תריסר פעמים עד שגוש שמיכה מחוספסת מתנגש בראשי. "אם לא תפסיקי להתפתל, אני נשבעת שאתפור אותך לרצפה הדפוקה," אדנה אומרת בקול מתוק כלחמנייה דביקה.

"אני אאמין לך כשאני ארגיש את זה קורה, איי."