פאוורלס 2: ראקלס נטולת מעצורים

פרק 1: פיידין

הדם שלי מועיל לי רק אם הוא נשאר בתוך הגוף.

המחשבות שלי מועילות לי רק אם הן מצליחות לא ללכת לאיבוד.

הלב שלי מועיל לי רק אם הוא מצליח לא להישבר.

טוב, אז דומה שכל חלק בי חסר תועלת לגמרי.

עיניי עוברות על הקורות מתחת לכפות רגליי, מטיילות על העץ הדהוי. המחזה המוכר מציף אותי בזיכרונות, ואני נאבקת להעלים הבזקים של כפות רגליים קטנות עומדות על זוג מגפיים גדולים, נעות על פי מלודיה מוכרת. אני מנענעת בראשי, מנסה להיפטר מהזיכרון, אף על פי שאני מצטערת בכל ליבי שאיני יכולה לשקוע בעבר, מאחר שההווה שלי לא נעים במיוחד.

... שש־עשרה, שבע־עשרה, שמונה־עשרה —

אני מחייכת, מתעלמת מהכאב שצובט את עורי.

מצאתי אותך.

פסיעותיי לא יציבות, נוקשות, שריריי הכואבים מתאמצים עם כל צעד שאני עושה לעבר הקורה הרגילה למראה. אני יורדת על ברכיי, כובשת את הרצון להיאנח בכאב ונועצת בעץ את אצבעותיי מוכתמות הארגמן, מתקשה להתעלם ממנו.

הרצפה עקשנית בדיוק כמוני, מסרבת לזוז. הייתי מעריצה את החוסן שלה אלמלא הייתה זאת חתיכת עץ דפוקה.

אין לי זמן לזה. אני חייבת לצאת מפה.

קול מתוסכל נקרע מתוך גרוני, ואני ממצמצת אל הקורה ופולטת, "יכולתי להישבע שאַת התא הסודי. את לא הקורה התשע־עשרה מהדלת?"

אני נועצת מבט קטלני בעץ וצחוק היסטרי חומק מבין שפתיי כשאני מטה את ראשי לאחור ומנענעת בו לעבר התקרה. "מגֵפות, עכשיו אני מדברת אל הרצפה," אני ממלמלת, הוכחה נוספת שאני מאבדת את השפיות.

לא שיש לי מישהו אחר לדבר איתו.

ארבעה ימים חלפו מאז שמעדתי בחזרה לתוך בית ילדותי, רדופה וחצי־מתה. ובכל זאת, הנפש והגוף שלי רחוקים מלהחלים.

אומנם חמקתי מהמוות שחיכה לי בכל פעם שהמלך הניף את חרבו, אבל הוא בכל זאת הצליח להרוג חלק ממני באותו יום אחרי התחרות הסופית. דבריו ננעצו בי עמוק יותר מכל חרב, שיסעו אותי בשברירי אמיתות כשהוא השתעשע בי, התגרה בי, סיפר לי על המוות של אבי כשחיוך מאיים לעלות על שפתיו.

"לא היית רוצה לדעת מי הרג את אבא שלך?"

רעד מזדחל במורד עמוד השדרה שלי כשקולו הקר של המלך מהדהד בגולגולת שלי.

"בואי נגיד שהמפגש הראשון שלך עם נסיך לא היה כשהצלת את קאי בסמטה."

אם בגידה הייתה נשק, זה בדיוק מה שהוא נתן לי באותו יום, תקע את הלהב הקהה בליבי השבור. אני משחררת נשימה נרעדת, מסלקת ממוחי מחשבות על הנער עם העיניים האפורות החודרות כמו החרב שראיתי אותו נועץ באבי לפני כל אותן שנים.

אני קמה ברגליים רועדות, משעינה את המשקל שלי על הקורות מסביב, מאזינה לחריקה שתרמוז לי על המיקום ומסחררת את טבעת הכסף מסביב לאצבעי בהיסח הדעת. כל הגוף שלי כואב ואני מרגישה שברירית עד לעצמותיי. הפצעים שהרווחתי בתחרות הסופית ובקרב שלי עם המלך טופלו בחיפזון, באצבעות רועדות ויבבות דוממות שערפלו את ראייתי והובילו לתפרים מרושלים.

אחרי שדידיתי מזירת הקדרה אל סמטת בִּיזָה, מעדתי אל הצריף הלבן שהיה הבית שלי ומטה המחתרת. אבל מצאתי רק ריקנות. לא היו פנים מוכרות שמילאו את החדר הסודי מתחת לרגליי, אז נשארתי עם הכאב והבלבול.

הייתי לבד — עכשיו וקודם — ויכולתי רק לנקות את מה שנשאר מהגוף שלי, מהמוח שלי, מליבי שותת הדם.

העץ נאנח. אני מחייכת.

אני שוב על הרצפה, מרימה בכוח אחת מהקורות וחושפת את התא החשוך מתחתיה. אני מנענעת בראשי, ממלמלת, "זאת הקורה התשע־עשרה מהחלון, לא מהדלת, פיי..."

אני שולחת את ידי אל האפלה, סוגרת את אצבעותיי מסביב לניצב של פגיון לא מוכר. ליבי כואב יותר מהגוף שלי, משתוקק לחוש בידית הפלדה הספירלית של הנשק של אבא שלי בכף ידי.

אבל בחרתי להקיז דם על פני הרגש הזה כשהטלתי את הסכין האהובה לעבר גרונו של המלך. החרטה היחידה שלי היא שהוא מצא אותה, שהוא הבטיח להחזיר אותה רק אחרי שהוא ינעץ אותה בגב שלי. עיניים כחולות ריקות ממצמצות אליי, משתקפות בלהב המבריק שאני מרימה אל האור, מבהילות אותי מספיק לעצור את מחשבותיי מלאות השנאה. העור שלי מכוסה בחתכים. אני בולעת רוק למראה החתך בצד הצוואר שלי, מעבירה אצבעות על העור המשונן. אני מנענעת בראש, מכניסה את הפגיון למגף, אורזת איתו את הבבואה המפוחדת שלי.

אני מוצאת קשת ואשפה מלאה בחיצים חדים שהוסתרה בתא, וצל של חיוך עולה על פניי כשאני נזכרת איך אבא לימד אותי לירות, נזכרת בעץ המעוות מאחורי הבית שלנו שהיה המטרה היחידה שלי.

אני תולה את הקשת והאשפה על גבי, עוברת על שאר הנשקים שהוסתרו מתחת לרצפה. אני זורקת כמה סכיני הטלה חדות אל התיק, לצד מנות המזון והמימיות שתחבתי לתוכו בחיפזון, וקמה באיטיות.

מעולם לא הרגשתי כה עדינה, כה פגועה. המחשבה מציפה אותי בכעס, גורמת לי לשלוף סכין מהמותן, מעוררת בי דחף עז לטמון אותה בקיר העץ השחוק מולי. כאב צורב עובר בזרוע המורמת שלי כשהתנועה מותחת את הסימן שהוטבע מעל לליבי.

תזכורת. ייצוג של מי שאני. או, בעצם, מי שאני לא.

ר' — רגילה.

אני משליכה את הסכין באוויר, נועצת אותה בעץ בחריקת שיניים. הצלקת כואבת, צוחקת עליי, יודעת שהיא תישאר על הגוף שלי לנצח.

"... אני אשאיר את החותם שלי על הלב שלך, כדי שלא תשכחי מי שבר אותו."

אני צועדת במהירות אל הלהב, מוכנה לחלץ אותה מהקיר, כשהקורה מתחת לרגל שלי חורקת ולוכדת את תשומת ליבי. אף על פי שידוע לי שקורות רצפה רעועות לא נדירות בבתים במשכנות העוני, הסקרנות שלי דוחקת בי להתכופף ולבדוק.

אילו כל קורה חורקת הייתה תא סודי, הרצפה שלנו הייתה מלאה תאים...

העץ מתרומם והגבות שלי עולות איתו, נורות אל המצח שלי בהלם. אני פולטת צחוק חסר הומור כשאני שולחת יד לתוך צללי התא שעל קיומו לא ידעתי.

כמה טיפשי מצידי, לחשוב שהמחתרת היא הסוד היחיד שאבא הסתיר ממני.

אצבעותיי מרפרפות על העור הישן ואני שולפת ספר גדול, מלא ניירות שמאיימים ליפול מתוכו. אני מעלעלת בו, מזהה את כתב ידו המבולגן של רופא.

היומן של אבא.

אני דוחפת אותו לתיק שלי, יודעת שאין לי זמן ושהסכנה שנשקפת לי גדולה מכדי שאוכל ללמוד את היומן כרגע. הייתי פה יותר מדי זמן, העברתי פה יותר מדי ימים פצועה וחלשה ודואגת שימצאו אותי.

החיזיון שראה אותי רוצחת את המלך ודאי כבר הקרין את המחזה בכל רחבי הממלכה. אני מוכרחה לצאת מאילייה וכבר בזבזתי את היתרון שהוא היה אדיב דיו לתת לי.

אני עושה את דרכי אל הדלת, מוכנה לחמוק החוצה, אל הרחובות, להיעלם בכאוס של סמטת ביזה. משם, אני אנסה לחצות את מדבריות הכבשן אל העיר דור, שם אליטות לא קיימות וכולם רגילים.

אני שולחת יד אל הדלת ואל הרחוב השקט מאחוריה — ועוצרת, ידי מושטת קדימה.

שקט.

כבר כמעט אמצע היום, משמע שביזה והרחובות מסביבה אמורים להיות עמוסים ברוכלים מקללים וילדים צווחים, משכנות העוני אמורים להיות שוקקים צבע והמולה.

משהו לא בסדר —

הדלת מזדעזעת, משהו — מישהו — נוגח בה מבחוץ. אני מזנקת לאחור, מעבירה את מבטי על החדר. אני שוקלת לרדת במדרגות הסודיות אל החדר התחתון, שם חברי המחתרת נפגשו, אבל המחשבה שיכתרו אותי שם עושה לי בחילה. ואז מבטי עובר אל האח ואני נאנחת ברוגז, למרות מצבי הנוכחי.

איך אני תמיד מוצאת את עצמי בארובה?

הדלת נשברת בקול חבטה עוד לפני שהצלחתי לדחוף את עצמי למרכז הקיר המטונף, כפות רגליי נשענות על הקיר מולי והלבנים ננעצות בגב שלי.

עוז.

רק אליטה חזק במיוחד היה יכול לפרוץ מבעד הדלת שחסמתי והגפתי מהר כל כך. על פי קולות המגפיים הכבדים, אני מסיקה שחמישה חיילים ממלאים את הבית שלי עכשיו.

"אל תעמדו שם. תחפשו ותשכנעו אותי שאתם לא חסרי תועלת."

אני נדרכת, גולשת קצת במורד הקיר מכוסה הפיח. רעד עובר במורד עמוד השדרה שלי למשמע הקול הצונן, קול שחוויתי גם כלטיפה וגם כפקודה.

הוא פה.

הקול שמדבר אחריו מחוספס, קולו של חייל. "שמעתם את האוכף. זוזו."

האוכף.

אני נושכת את שפתי, אם כדי לכבוש צחוק מר ואם כדי לכבוש צרחה, אני לא בטוחה. דמי רותח למשמע התואר, מזכיר לי את כל מה שהוא עשה, כל טיפה של רוע שהוא ביצע בצילו של המלך. קודם בשם אבא שלו, ועכשיו בשם אחיו — מאחר שפטרתי אותו מהראשון.

אלא שהוא לא מודה לי על כך. לא, במקום זאת הוא בא להרוג אותי.

"אולי כשאני איפטר ממך, אני אמצא את האומץ שלי. אז אני נותן לך יתרון התחלתי."

גם כן יתרון התחלתי.

אני לא יכולה לקחת את הסיכון שהם ישמעו אותי עולה בארובה, אז אני מחכה, מאזינה לצעדים הכבדים שמרעידים את הבית בחיפוש אחריי. רגליי מתחילות לרעוד, נאבקות להחזיק אותי שעה שאני מעוותת את פניי בכאב מכל הפצעים בגופי.

"תבדקו את מדפי הספרים בחדר העבודה. אמור להיות מעבר סודי מאחורי אחד מהם," פוקד האוכף ביובש, בשיעמום.

אני שוב נדרכת. חבר מחתרת ודאי גילה לו את הפרט הזה אחרי שהוא עבר עינויים. הדופק שלי מאיץ כשאני חושבת על העימות אחרי התחרות האחרונה בזירה, כשרגילים, קטלנים וחיילים התנגשו בקרב עקוב מדם.

קרב עקוב מדם שאת סופו אני עדיין לא יודעת.

צעדי החיילים הופכים רחוקים, קולות החיפוש דועכים כשהם יורדים במדרגות אל החדר מתחת.

שקט.

אבל אני יודעת שהוא עדיין בחדר. כמות עלובה של מטרים מפרידה בינינו. אני כמעט מרגישה אותו שם, בדיוק כמו שהרגשתי את חום גופו על שלי, את חום מבטו האפור כשהוא העביר אותו עליי. אחת הקורות חורקת. הוא קרוב. אני רועדת מכעס, נקמה גועשת בדמי, נואשת לשפוך את הדם שלו. טוב שאני לא יכולה לראות את הפנים שלו, כי אילו הייתי רואה אחת מהגומות המטופשות שלו עכשיו, לא הייתי יכולה לעצור את עצמי מלנסות לתלוש אותה מהפנים שלו.

אבל אני מייצבת את הנשימה שלי במקום, יודעת שאם איאלץ להילחם בו עכשיו, הזעם שלי לא יהיה מספיק לנצח אותו. ואני מתכוונת לנצֵח כשסוף־סוף אתעמת עם האוכף.

"אני מניח שדמיינת את הפנים שלי כשזרקת את הסכין הזאת." קולו שקט, מהורהר, נשמע הרבה יותר כמו הנער שהכרתי. זיכרונות מציפים את מחשבותיי, גורמים ללב שלי לדהור. "נכון, פיידין?" תפסתי אותו. נימת הסכנה חזרה לקולו של האוכף, מחקה את קאי והשאירה מפקד במקומו.

ליבי הולם בין הצלעות שלי.

הוא לא יודע שאני פה. איך הוא יכול לדעת —

צליל להב נתלש מתוך העץ המבוקע מגלה לי שהוא הוציא את הסכין שלי מהקיר. אני שומעת רעש מוכר וכמעט יכולה לדמיין אותו מקפיץ את הנשק בידו.

"תגידי לי, יקירתי, את חושבת עליי לעיתים קרובות?" קולו לא עולה על לחישה, כאילו שפתיו צמודות לאוזן שלי. אני רועדת, מכירה את ההרגשה היטב.

אם הוא יודע שאני פה, למה הוא לא —

"אני רודף את החלומות שלך, את המחשבות שלך, כמו שאת רודפת את שלי?" נשימתי נעתקת.

אז, הוא לא יודע שאני פה, לא באמת.

הווידוי שלו מעיד על כך.

כרגילה שאימנו ועיצבו אותה להיות מדיום, אבא שלי לימד אותי לקרוא אנשים, לאסוף מידע ותובנות בתוך שניות.

והיו לי יותר מכמה שניות לקרוא את קאי אזר.

ראיתי מבעד למסכות וההצגות הרבות שלו, ראיתי הבזקים מהנער מתחת, למדתי להכיר אותו, לדאוג לו. ועכשיו, אחרי כל הבגידות שהפרידו בינינו, אני יודעת שהוא לא היה מכריז שהוא חולם עליי אילו הוא ידע שאני גומעת כל מילה שלו בשקיקה.

אני שומעת את ההומור בקולו כשהוא נאנח. "איפה את, מדיום קטנה?"

הכינוי שלו מגוחך, לאור העובדה שהוא ושאר תושבי הממלכה כבר יודעים שזה לא נכון. שאני רחוקה מלהיות אליטה.

שאני בסך הכול רגילה.

הפיח מעקצץ באפי ואני נאלצת לסתום אותו בכף ידי ולעצור עיטוש, נזכרת בכל הלילות שגנבתי מהחנות לאורך ביזה וברחתי דרך הארובות הצפופות.

צפופות. לוכדות. חונקות.

עיניי עוברות במהירות על הלבנים שמקיפות אותי בחשכה. החלל כה קטן, כה תחוב, ופאניקה גורה בי בקלות.

תירגעי.

קלאוסטרופוביה בוחרת ברגעים הכי גרועים לגרור את עצמה אל פני השטח, להזכיר לי שאני חסרת אונים.

תנשמי.

אני נושמת. עמוק. היד שעוד מכסה את פניי מדיפה ניחוח מתכתי — והוא חריף וחזק וצורב באפי.

דם.

אני מסירה את היד הרועדת מפניי ואף על פי שאני לא יכולה לראות את הארגמן שמכתים את אצבעותיי, אני כמעט יכולה להרגיש אותו נדבק אליי. דם יבש עוד נמצא מתחת לציפורניי השבורות ואני לא יודעת אם הוא שלי, של המלך, או —

אני שואפת בחדות, מנסה להשתלט על עצמי. האוכף קרוב מדי, פוסע על הרצפה, העץ נאנח מתחת לרגליו עם כל צעד שהוא עושה.

להיתפס כי התחלתי לייבב זה משפיל בדיוק כמו להיתפס כי התעטשתי.

ואני מסרבת לתת לזה לקרות.

בשלב מסוים, החיילים חוזרים לחדר מתחתיי. "אין לה זכר, הוד רוממותך."

דממה ארוכה משתררת לפני שהוד רוממותו נאנח. "בדיוק כמו שחשבתי. כולכם חסרי תועלת." המילים הבאות שלו חדות יותר מהסכין שהוא מקפיץ בכף ידו. "החוצה."

החיילים לא מבזבזים שנייה, אלא מייד ממהרים אל הדלת ומתרחקים ממנו. אני לא מאשימה אותם.

אבל הוא עוד פה, והדממה בינינו הולכת וגואה. אני שוב מכסה את האף בכף ידי וריח הדם בשילוב עם הארובה הצפופה עושה לי סחרחורת.

זיכרונות מציפים אותי — גופי מכוסה דם, צעקותיי כשאני מנסה לקרצף ולהוריד אותו אבל מצליחה רק להכתים את העור שלי באדום מעורר חלחלה. המראה והריח של כל כך הרבה דם עושים לי בחילה, גורמים לי לחשוב על אבי, מדמם למוות בזרועותיי, על אותו הדבר קורה לאדנה.

אדנה.

דמעות דוקרות בעיניי, מכריחות אותי למצמץ כדי להעלים את הזיכרון של גופתה חסרת החיים בבור החולי. סירחון הדם המתכתי שוב ממלא את אפי ואני לא יכולה לשאת את הריח, את המראה, את ההרגשה —

תנשמי.

אנחה כבדה משסעת את המחשבות שלי. הוא נשמע עייף בדיוק כמו שאני מרגישה. "טוב שאת לא פה," הוא אומר בשקט, בנימה שלא חשבתי שאי פעם אשמע ממנו שוב. "כי עדיין לא מצאתי את האומץ שלי."

ואז הבית שלי עולה בלהבות.