ראשית דבר
האם לקרוא לזה סיפור אהבה?
תלוי באיזו עין מתבוננים. מהצד של האישה מדובר באהבה חסרת מעצורים. מים רבים לא כיבוה. היא היטלטלה על ציר הזמן במשך יותר מחמישים שנים, חצתה את האוקיינוס הממשי — ולא רק המטפורי — שהפריד בין בני הזוג והצטלבה עם האירועים הרי הגורל במאה העשרים. היו לאהבה הזאת כל הסיבות להיעלם, להתפוגג, לדעוך, לגווע, ואף על פי כן, כנגד כל הסיכויים, היא שרדה.
אם מהצד של האישה הסיפור הזה גבל בטירוף, מהצד של הגבר — היפוך גמור. ממילוי חובה ועד הפרת נדרים, נטישה והתנכרות.
אז למה להתעקש ולקרוא לזה סיפור אהבה, כשכולו לכאורה עינוי הדדי, ניגודים וסתירות? מפני שלמרות שיברון הלב נותרה בקשר הזה תמיד איזו גחלת רוחשת, משהו חידתי וסמוי שהשאיר את בני הזוג האלה מחוברים בגוף ובנפש, גם בהיותם מנותקים אלפי קילומטרים זה מזה.
האישה והגבר בסיפור הזה הם הסבתא והסבא שלי — פאני וגבריאל.
הדרמה רבת־התהפוכות שלהם נודעה לי רק שנים רבות לאחר שהשניים כבר הלכו לעולמם. תשוקה, בגידות ושקרים, אלה טואטאו היטב מתחת לשטיח — כמו זה שפאני גררה עמה מאירופה — ולא נועדו לאוזנם של ילדים. אף על פי כן, בחושיה של מרגלת קטנת גוף וגיל, קלטתי רמזים וליקטתי את הפרטים המודחים כמו אוסף פרחים מיובשים, מנסה בבגרותי לחבר אותם לכדי תמונה שיש בה סדר וזנב של היגיון. אלא שאהבה, כידוע, מכשכשת בלב ולא בזנב, וסדר והיגיון אין לחפש בה, במיוחד לא בסיפור הזה, שאלמלא היה אמיתי, היה אפשר לפטור אותו כעוד בדיה משוכללת.
פאני וגבריאל נראו לי תמיד דמויות מתוך רומן, ולכן הדרך היחידה להבין משהו ממה שהתרחש ביניהם היא להפוך אותם לכאלה, להיאחז בקומץ העובדות שברשותי, ואת החללים למלא, כמצוות אבא שלי — בנם היחיד. "מה שחסר לך, תשלימי."
בתצלום היחיד שלהם כזוג צעיר פאני וגבריאל נראים חמורי סבר, קפוצי גוף, ואין שום מגע ביניהם. יש שיטענו כי המצולמים אז היו כה מודעים לרשמיותו של הרגע המוקפא בזמן, עד שלא הרשו לעצמם לנהוג חירות מול המצלמה. מורא הנצח נפל עליהם.
לי נדמה שמה שנודף מהתצלום הוא דווקא ניכור.
שניהם אלגנטים, מטופחים, כל שערה מונחת במקום. כל פריט לבוש הוכן בקפידה לקראת המעמד. גבריאל המשופם — מה שמוסיף לו סבר של בגרות — עונד טבעת שאיננה של נישואים, ואילו פאני אוחזת בזר מסוגנן של פרחים לבנים. למרות הרמז לכלולות, שמלתה ההדורה עשויה מאריג כהה ומבריק, מעוטר בפנינים. האם התמונה צולמה לרגל האירוסים או לאחר הנישואים? קשה לדעת. מה שבולט בה הוא הצווארונים. זה שלו חונק את הצוואר בעמלוּן קשיח, ואילו שלה פרוש לצדדים ומזכיר כנפיים.
הצלם הושיב אותם בסטודיו על ספסל מעוגל, אם מטעמי נוחות או כאביזר מיופייף. פאני מסתכלת היישר למצלמה, ואילו מבטו של גבריאל מזוגג, בוהה אל מחוץ למסגרת.
בניגוד לידו המונחת על ברכו, ידיה שלה שזורות בחיקה כחלק מהזר. באותה תנוחה יצטלמו גם בזקנתם.
ברגע העתידי ההוא אהיה נוכחת.
יסלחו לי פאני וגבריאל — יהיו היכן שיהיו — על החירות שאני נוטלת לעצמי ללוות את האהבה הראשונה־אחרונה שלהם ולנסות לפענח את זוגיותם המתעתעת; על ניסיוני להרחיק אחורה, אל עולמם שהיה כה שונה מעולמי. אצלנו לא מתקשרים עוד במכתבים עם מעטפה ובול, והמרחקים בין היבשות התקצרו לכדי הקלקה, וצרות בזוגיות הן מקור פרנסה מכובד למטפלים, לפסיכולוגים, ליועצים, למגשרים, לעורכי דין ומה לא. עולם חדש שזנבו מכשכש בו. ועם זאת, הגורלות הישנים של הגבר והאישה האלה — כמו שני ירחים בשמים זרים — ממשיכים בדרכם המוזרה להקרין עלי את אורם המוחזר.
ככל שאני מתבגרת, מתחוור לי יותר ויותר שהם קיבעו אצלי את הקישור הבלתי נמנע בין אהבה לנטישה ואת השאלה על גבולות האהבה ועד כמה אנחנו מוכנים להרחיק לכת למענה. הצלקת שלהם מזנבת גם בתוכי.
פאני וגבריאל — בלעדיהם לא הייתי קיימת.
אלמלא אהבתם ושנאתם לא הייתי מי שאני.
אביבה –
פאני וגבריאל
הספר אצלי מעל שנה הבר קשה לי מאוד להתחבר עליו אמור להיות קסום מחבר אותך לראשית התיישבות מקווה להיכנס עליו שוב
איריס –
פאני וגבריאל
“הייתי רוצה לעשות תיקון. מה הבעיה? הבדיה היא קבלן שיפוצים שמרחיב את מסדרון הסיפור ובונה לו עוד קומות מעבר לשיעורי הבנייה. הכול בידי – לשבט או לחסד. אז מה יקבע את הסוף? מה שקרה או מה שהיה יכול לקרות?” (עמ’ 428)
פאני וגבריאל הם (היו, בעצם) אנשים אמיתיים. ולא סתם אנשים אמיתיים – סבה וסבתה של הסופרת. וסיפור חייהם שהוא בלתי יאמן כמעט, יכולה להיקרא כאגדה, גם ללא כל התוספות שהוסיפה, וכל ה”בשר” שהעלתה על הסיפור ה”רזה” כל כך. סיפור נִסִי כמעט.
אבל אנחנו, שגדלנו כאן, ושמענו לא מעט סיפורי נִסִים, שקרו “שם”, וגם “כמעט נסים”, לנו כל סיפור כזה יישמע אמין לחלוטין, כי איכשהו – מה”שם” הארור ההוא, הצליחו להיות סיפורים אמיתיים מופלאים ומדהימים באמת.
לקחה הסופרת את סיפור חייהם של סבה וסבתה, שפעם נישאו בבוקובינה –
“היה היתה בוקובינה. שם אגדי, כמו המצאה ספרותית, אין טעם לחפש אותה במפה, שכן זו איננה מדינה או ארץ, אלא מחוז בקיסרות האוסטרו-הונגרית לפני מלחמת העולם הראשונה. בוקובינה, שקיימת היום רק בזיכרונם של ילידיה, נותרה שם דבר לאנינות טעם, לשנינות ולמבט אירוני על החיים עם חוש הומור חומצתי. זו היתה נקודת ההתחלה המשותפת של פאני וגבריאל – שניהם באו משם.” (עמ’ 13)
שני אנשים צעירים נפגשו, והסכימו להינשא זה לזו וזו לזה, אולי היתה שם אהבה גדולה, אולי מילוי חובה, כי כך צריך:
“אישה ניתנת. אישה נמסרת. אישה לא נבחרת. נישואים, צאצאים, משלח יד בטוח – אלה היו התחנות בחייו של כל יהודי צעיר, חובות שצריך למלא. ..” (עמ’ 16)
ורגע לפני החתונה גויס החתן למלחמה, המלחמה הגדולה שהיום קוראים לה “מלחמת העולם הראשונה”, ואז היתה מלחמה ששטפה את יבשת אירופה וסחפה איתה נערים צעירים, חלקם מרצונם, חלקם כי צריך, חלקם כי לא היתה להם ברירה, והותירה אחריה חורבן והרס. גבריאל גויס, ונעלם, ולא נודע היכן הוא במשך זמן לא קצר.
ואחר כך חזר.
והוא איש אחר.
כמו כל האנשים שהולכים למלחמות.
ופאני? היא חיכתה, ולא אוותה לשמוע על התרת אירוסיה, ולא אוותה להיות לאיש אחר.
חיכתה.
עד ששב.
ונישאו שם, בבוקובינה, שהיום היא זיכרון בלבד, ואחר כך נולד להם ילד, ואחר כך יצא גבריאל לחפש את מזלו באמריקה, כי פעם נסעו כך אנשים, קודם אבי המשפחה, או מישהו אחר מן המשפחה, להתבסס ביבשת החדשה, ואחר כך לשלוח להביא את הנותרים מאחור. וממילא היה כבר איש אחר.
אלא שמאחור התחשרה סופה, וכבר לא ניתן היה לצאת, וכבר לא ניתן היה להישאר במקום, אלא לנדוד, או לחלות, או למות, בדרכים שונות ומשונות. ואבדו עקבותיהם, האם והבן.
ומשתמה המלחמה הגדולה השנייה, פנו האם והבן להגר לפלשתינה היא ארץ ישראל, כי רק שם, כך האמינו, יימצא להם מקום.
במסעם לארץ נעצרה האניה עליה נסעו והועברו למחנה עקורים בקפריסין, שם הכיר הבן אשה אחת, אף היא מ”שם”, אף היא שורדת, ונישאו.
ואיכשהו, בדרך פלאית באמת, נודע לגבריאל כי הם חיים, ומתישהו נפגשו שוב. ונולד ילד לזוג הצעיר, ונפרדו שוב הזוג המבוגר, ונולדה ילדה, היא היא הסופרת שכתבה את סיפור חייהם, והוסיפה עיטורים, ו”עיבתה” כיד דמיונה.
ספרים שעניינם אנשים שחיו פעם, ועליהם מוסיף הכותב או מוסיפה הכותבת מחשבות ודמיונות, שיחות ומראות שנחזו, ספרים שכאלה אהובים עלי מאד. הם הופכים את הסיפור ההיסטורי למשהו חי ומוחשי, כך שגם אחרי שכל התאריכים החשובים נשכחים, והמנצחים והמפסידים, הצדדים הנצים, בריתות השלום, כל אלה נדחקים מפני סיפורם של היחידים, וההיסטוריה נשארת בזכרון.
סמל לקחה את סיפורם האמיתי של סבה וסבתה, שמן הסתם לא הרחיבו הרבה על הקורות אותם, משום ש”מה כבר יש לספר” ומשום שאין שום צורך להכביד על נפשם של הצעירים עם סיפורים משם, ואולי משום שלא תמיד התגאו בחלק ממעשיהם, לקחה את הסיפור השלדי ו”הלבישה” אותו במחשבות ושיחות ומראות, וקורות, עד שאין הקורא/ת יודע/ת מי מן הדמויות היתה ומי לא, מהי אמת ומהי בדיה.
וזה כלל לא חשוב.
משום שהסיפור שנכתב, טוב לו להיקרא, והדפים נהפכים מאליהם.
לסקירה המלאה: https://irisganor.com/3617/