פגישה עם גוסטב מאלהר

כו

סיפרתי לגליה בסוף השבוע על כל הקורות אותי בחוות החמורים, גם על דליה סיפרתי כדי להתיישר עם מצפוני.רק ציינתי שהיא נכה באופן מסוים, כנראה סופני, והיא שוהה שם בחווה כחלק מתהליך של תרפיה שהיא עוברת. תהליך המשתמש אולי בקרבה לחמורים כחלק מריפוי, גם על כך שאיש מבוגר מטפל בה סיפרתי. לא נכנסתי לפרטים מיותרים על שיחותי עם דליה יום יום.סיפרתי לה על שניים שלושה חמורים שהם שם חברי הקרובים ביותר, סיפרתי על עוגות התפוחים הנפלאות של שילה, העשויות מתפוחים הגדלים אצלה שם במשק, במושב.גליה שמחה לשמוע על הכול, אמרה שלא תיארה לעצמה שהכול יתהפך ככה, שהתנדבות לעבודה פיזית פשוטה בחוות חמורים במושב בעמק חפר תהפוך למסע כל כך מעניין לתוך הארץ, למן דינמיקה קבוצתית כזאת.תראה כבר חשבתי שאין חמורים כמעט בארץ, הרי חמור היינו רואים רק אז בטיולים ההם לפני שנים כאשר היינו חוצים את כפרי הערבים בטיולי התנועה, או בפינת החי בקיבוץ, המדינה לא דאגה אז לתשתיות בכפרים, וכאילו חזרת שם אחורה בזמן, כמו לימי התורכים. תשמע אמרה, אולי תכתוב על זה ספר, על חוות החמורים הזאת, על הפנסיון הזה לחמורים מזדקנים, איך אנשים שונים ומעניינים מתקבצים שם בחווה הזאת. איך היא מעין אבן שואבת לטיפוסים כמו מאהלר, לפקיד מזדקן העובד באוניברסיטה, וגם אשה מופלאה שחייה נעצרו, והיא יושבת על כיסא גלגלים.

בשבת בצהריים הוזמנו באופן מפתיע לארוחה אצל דפנה ויוסי עוגן, דפנה התקשרה בשעת בוקר מאוחרת, סיפרה שבגלל המצב האורחים שלהם נעלמו, לא יוכלו להגיע, אולי הושפעו מהמאמרים האלה של יוסי ופשוט ברחו.אין לי מה לעשות עם כל מה שהכנתי אמרה, אולי בא לכם לבוא.שאלתי את גליה והיא הביעה את הסכמתה, אפילו התלהבה מכך.אמרתי לדפנה שאני לא יכול לעלות בדעתי סיבה אחת למה ביום שבת פנוי וללא כל תוכניות וללא כל התחייבות או משהו אחר, למה שלא נבוא.קבענו לשעה אחת ושלושים בצהריים, אמרנו שבדרך נקנה בקבוק יין באיזה חנות פיצוחים פתוחה, אם יש כאלה עדיין בגלל המצב.הגענו בזמן, בשבת חמה של קיץ, אל ביתם של יוסי ודפנה, עשיתי היכרות בין גליה לדפנה, כי לא זכרתי אם נפגשו אי פעם. גליה שאלה את דפנה אם תוכל לעזור לה בהגשה, להפתעתי שתיהן התחברו מיד ומצאו שפה משותפת, מיד שקעו בשיחה ערה על עניינים של בישול אולי, או על מה שהיה באמת משותף לשתיהן. שתי נשים שאך זה מקרוב יצאו לפנסיה. לא שמעתי מה אמרו, רק מעין קולות עמומים עלו מן המטבח.

יוסי מזג לי כוסית של ויסקי אדמדם וצחק, אין לך מושג רם כמה בקבוקים קיבלתי באותו יום הולדת שבו גם אתה היית, כנראה זאת המתנה המקובלת היום כשמזמינים אותך לסוג כזה של אירוע בחוגים האלה.באמת מה יותר קל מלהביא בקבוק ויסקי רם, אתה לא יכול ליפול בעניין הזה, תמיד יעריכו את המתנה. זה נכון הסכמתי, תשמע אמרתי, בפעם האחרונה כשטסנו ראיתי בחנות ללא מכס גם בקבוקים בחמישים שישים שקל לבקבוק, של ויסקי סקוטי אמיתי, ויש גם בארבע מאות שקל כמובן. ואתה יודע משהו? סיפרתי, פעם כשהייתי צעיר עבדתי במחסן של מלון חמישה כוכבים כאן בארץ, לא חשוב השם, והבר-מן של המלון הזמין לאורחיו גם בקבוקים כאלה מהזולים. אני למשל לא בטוח שאצליח להבחין בהבדל בין בקבוק של ארבע מאות שקל לבקבוק של חמישים שקל. הוא ידע על מי לעבוד הבר-מן הזה. באיזה שהוא אופן הצליחו יוסי ודפנה לחלוב ממני את כל הסיפור על קורותיי ומעללי בחוות החמורים, על האנשים שהתקבצו שם, על מה ואיך ולמה.על גוסטב מאהלר שלנו, ושילה המופלאה, ונעמי ואיה ומרים, על מחשבות ואנקדוטות למיניהן שפתאום צצו ועלו במוחי ונזכרתי בהן. מספר פעמים יוסי פער את עיניו בתימהון, גם לעתים פרץ בצחוק לשמע תאורי וגם דפנה הצטרפה אליו, בקול צחוק גבוה כזה, מוזר. תשמע, הוא אמר, תשמע, יש לך כאן חומר לדבר עליו שנים בארוחות צהריים, על החווה הזאת, על המבט, על הזווית בה אתה רואה את המיני יקום הזה. איך אתה מסתכל על הכול, איך אתה מתאר את האנשים האלה ואת החמורים, גם את הנופים שם, השדות, דרכי העפר, המטעים, וכל המושב הזה רם. אתה הרי פורש לפנסיה רם, אמר, תכתוב על זה, תשב ותכתוב ספר, פשוט כמו שתיארת כאן, את כל החוויות האלה משם, כמו שסיפרת, בדיוק כמו שדיברת עליהן כאן.

כן אמרתי, כן, נו באמת יוסי, אתה זוכר בצבא אז? כשהיינו כותבים מכתבים הביתה, הרי אז היו כותבים מכתבים, לא הייתה הרי גישה בכלל לטלפון, אז כולם היו חייבים לכתוב הביתה פעם בשבוע. לפעמים המפקד היה לוחץ עלינו שנכתוב הביתה, אז אני מעולם לא הצלחתי למלא עמוד במכתבים האלה יוסי, בקושי ארבע חמש שורות הצלחתי לכתוב, כמו שלום, מה שלומכם, שלומי