פגישה עם החיים

לוסי סילצֶ'סטֶר היקרה,

נקבעה לך פגישה ליום שני, 30 במאי.

את השאר לא קראתי. לא הייתי צריכה לקרוא, ידעתי מי כתב את זה. זה היה ברור לי מרגע שחזרתי מהעבודה לדירת הסטודיו שלי וראיתי את המעטפה מונחת על הרצפה, באמצע הדרך מדלת הכניסה למטבח, על החלק של השטיח שנשרף כשנפל עליו העץ בחג המולד לפני שנתיים והנרות חרכו את שערות השטיח. השטיח היה זול וישן, משהו סינתטי אפור ודהוי, שבעל הבית הקמצן קנה ושנראה כאילו דרכו עליו יותר כפות רגליים מאלה שדרכו על האשכים "נושאי המזל" של השור שעל הפסיפס בגלריה ויטוריו עמנואלה השני במילאנו. סוג דומה של בד אפשר למצוא בבניין המשרדים שלי — מקום הולם יותר מאחר ששם הוא לא נועד להליכה ברגליים יחפות, אלא רק לתנועה בלתי פוסקת של נעלי עור מצוחצחות הצועדות מהעמדה אל מכונת הצילום, ממכונת הצילום אל מכונת הקפה, ממכונת הקפה אל מדרגות החירום לסיגריה זריזה, כי למרבה האירוניה, זה המקום היחיד שלא מפעיל מיד את גלאי העשן. אני עצמי השתתפתי במאמצי החיפוש אחר מקום טוב לעישון, ובכל פעם שמישהו מכוחות האויב איתר אותנו, התחלנו במאמצים למצוא מקום מפלט חלופי. את המקום הנוכחי היה קל למצוא — מאות בדלים על הקרקע סימנו את האתר, בדלים שחייהם ניטלו מהם בידי בעליהם בטירוף מבוהל של מצוקה, ושנשמותיהם ריחפו בתוך חללים פנימיים של ריאות, בעוד גופיהם הגשמיים הושלכו, נמעכו וננטשו. זה היה מקום נערץ יותר מכל שאר המקומות בבניין, יותר ממכונת הקפה, יותר מדלת היציאה בשש בערב, בוודאי יותר מכל כיסא שלפני שולחנה של עדנה לַרסוֹן — הבוסית — שבלעה כוונות טובות כמו מכונת חטיפים שאוכלת לך את המטבעות אבל מסרבת לירוק בחזרה את השוקולד שרצית.

המכתב היה מוטל שם, על הרצפה המלוכלכת והחרוכה. מעטפת בד בצבע קרם ועליה אותיות בגופן מהודר המאייתות את שמי בדיו שאין שום ספק שהיא שחורה, ולצדן, בהטבעת זהב, שלוש מערבולות שחוברו יחד.

שלוש ספירלות החיים. ידעתי מה זה כי כבר קיבלתי שני מכתבים דומים וחיפשתי את הסמל הזה בגוגל. לא הגעתי לאף אחת משתי הפגישות הקודמות שנקבעו לי. גם לא התקשרתי למספר הטלפון שבו נאמר שאפשר לקבוע מועד חדש או לבטל. התעלמתי מהן, טיאטאתי אותן מתחת לשטיח — או שהייתי עושה את זה אילולא שרפו הנרות שעל עץ חג המולד את הסיבים הסינתטיים שפעם היו שם — ושכחתי מכל העניין. אבל לא באמת. אי אפשר לשכוח מדברים שעשית ושאתה יודע שלא היית צריך לעשות. הם מסתחררים סביב המחשבות שלך, מסתתרים כמו גנב שבוחן את המקום הבא שהוא מתכוון לשדוד. רואים אותם שם, אורבים ברוב דרמה בבגדי פסים אפורים, מזנקים מאחורי תיבות דואר ברגע שאתה מסובב את הראש כדי להתעמת איתם. או שאתה רואה פתאום פרצוף מוכר ברחוב, אבל אחרי שנייה הוא נעלם. מין משחק מרגיז של "איפה אֵפי" שמתחבא לנצח בכל מחשבה שעולה על דעתך. הדבר הרע שעשית אף פעם לא שוכח להזכיר לך את קיומו.

עבר חודש מאז התעלמותי מהמכתב השני והנה הגיע המכתב הזה, עם עוד תאריך לפגישה, ובלי שום התייחסות לפעמיים הקודמות שלא טרחתי להגיב עליהן. זה היה כמו אמא שלי — ההתעלמות המנומסת מהמגרעות שלי רק תרמה לייסורי המצפון שלי.

החזקתי את הנייר המהודר בקצה האגודל והאצבע והטיתי את הראש כדי לקרוא מה כתוב, והוא התקפל. החתול שוב השתין עליו. אכן אירוני. לא האשמתי אותו. זה שאני מחזיקה חתול שלא כחוק בבניין דירות גבוה במרכז העיר וגם עובדת במשרה מלאה — זה מסביר בהחלט למה אין לחתול הזדמנות לעשות את צרכיו בחוץ. בניסיון לפטור את עצמי מאשמה תליתי בכל רחבי הדירה תצלומים של העולם שבחוץ: עשב, ים, תיבת דואר, חלוקי נחל, מכוניות בכביש, פארק, מבחר חתולים אחרים וג'ין קלי. האחרון נועד כמובן בשבילי, אבל קיוויתי ששאר התצלומים ימחקו אצלו כל כמיהה לצאת החוצה. או לנשום אוויר צח, לפגוש חברים, להתאהב. או לשיר או לרקוד.

היות שחמישה ימים בשבוע משמונה בבוקר ולעתים קרובות עד שמונה בערב הייתי בחוץ, ולפעמים לא חזרתי הביתה בכלל, אילפתי אותו "להתפנות", כמו שקרא לזה מאלף החתולים, על נייר כדי שיתרגל להשתמש בארגז הצרכים שלו. והמכתב הזה, פיסת הנייר היחידה שנותרה על הרצפה, ללא ספק הצליח לבלבל אותו. ראיתי אותו מתהלך מבויש בקצה החדר. הוא ידע שהוא התנהג לא יפה. זה ארב לו במחשבותיו, הדבר שהוא עשה וידע שלא היה צריך לעשות.

אני שונאת חתולים, אבל החתול הזה מצא חן בעיני. קראתי לו מר פּאן על שם פיטר פאן, הילד המעופף המפורסם. מר פאן הוא לא ילד שלעולם לא יזדקן, וגם אין לו, למרבה התמיהה, שום יכולת לעוף, אבל יש איזה דמיון משונה, ובזמנו השם נראה לי מתאים. מצאתי אותו איזה ערב באיזו סמטה, נוהם במה שנשמע כמו מצוקה אמיתית. ואולי זאת אני שהייתי במצוקה. מה שעשיתי שם יישאר בגדר סוד, אבל ירד גשם כבד, לבשתי מעיל טרנץ' בצבע בז', ואחרי שהתאבלתי על אובדנו של חבר מושלם באמצעות צריכת מנת יתר של טקילות, השתדלתי ככל יכולתי לזמן את רוחה של אודרי הפבורן בכך שרדפתי אחריו וקראתי "חתול!" בקול צלול וייחודי, ועם זאת חדור נימת מצוקה. מתברר שזה היה חתלתול בן יום, והוא נולד כאנדרוגינוס. אמא שלו או הבעלים שלו, או שניהם, גירשו אותו. אמנם הווטרינר אמר לי שלחתול יש אנטומיה של זכר יותר משל נקבה, אבל כשקראתי לו בְּשם, הרגשתי שבידי ורק בידי הופקדה האחריות לבחור את מינו. חשבתי על לבי השבור ועל כך שפיספסתי קידום בעבודה כי לבוסית שלי היה נדמה שאני בהיריון — זה קרה אחרי החגים, והזלילה השנתית שלי הגיעה לרמות של סעודה מלכותית של שושלת טיודור, וסבלתי מחודש שלם של כאבי בטן איומים. איזה הומלס מישש אותי מאחור באיזה לילה ברכבת. וכשהבעתי את דעתי הבלתי מתפשרת בעבודה, העמיתים הזכרים שלי אמרו שאני מכשפה, ולכן החלטתי שהחיים של החתול יהיו קלים יותר אם יהיה זכר. אבל אני חושבת שטעיתי בהחלטה שלי. מדי פעם אני קוראת לו סמנתה או מרי או באיזה שם נשי, והוא מרים את העיניים במבט שאפשר לתאר רק כהכרת תודה, ואז מתיישב לו באחת הנעליים שלי ושולח מבט מלא ערגה אל עקבי הסטילטו ואל העולם שנגזל ממנו. אבל אני סוטה מהנושא. נחזור למכתב.

ידעתי שהפעם אהיה חייבת לבוא לפגישה. אי אפשר להמשיך להתחמק מזה. לא יכולתי להתעלם. לא רציתי להמשיך להרגיז את מי ששלח אותו.

אז מי שלח אותו?

החזקתי את הדף המתייבש בפינה, ושוב הטיתי את הראש כדי לקרוא את הכתוב על הנייר המקומט.

לוסי סילצֶ'סטֶר היקרה,

נקבעה לך פגישה ליום שני, 30 במאי.

בברכה,

החיים

החיים. כן, כמובן.

החיים שלי היו זקוקים לי. הם עברו תקופה קשה ולא הקדשתי להם מספיק תשומת לב. איבדתי ריכוז, התעסקתי בדברים אחרים: חיים של חברים, בעיות בעבודה, האוטו התובעני שלי שהולך ומידרדר, דברים כאלה. התעלמתי התעלמות מוחלטת ונחרצת מהחיים שלי. ועכשיו הם כתבו לי, זימנו אותי, והפעם לא היתה לי ברֵרה. הייתי מוכרחה ללכת ולפגוש אותם פנים אל פנים.