פגישות במסלול חיי

האופי הוא הגורל

הרקליטוס

בתקופת השלטון העות'מני בארץ ישראל לן יוסף ברץ מדגניה לילה אחד בבית מלון בחיפה. שיכנו אותו בחדר משותף עם קצין תורכי. בערב, לפני שעלה לחדרו, הוא ביקש מבעלת בית המלון שתעיר אותו השכם בבוקר, שכן עליו לצאת ברכבת לירושלים. בבוקר, כשהתעורר בחשכה, הוא לבש את מדיו של הקצין התורכי. ואז, כשיצא אל מבואת בית המלון, הביט במראה ואמר: "משונה. ביקשתי שיעירו אותי והנה העירו את הקצין התורכי...".

כך נדמה לי שקורה לעתים לכולנו. אך בייחוד מטרידה אותי סוגיית העתיד: הוא מציב בפנינו בעייתיות לא פשוטה, על אף הישגיה הרבים של המדינה, שחיים בה כמחצית מהעם היהודי, והישגיה המדעיים, הטכנולוגיים, האנושיים והתרבותיים מרשימים.

במרחב שאנו חיים בו חיים יותר ממיליארד מוסלמים וכ־350 מיליון ערבים, מקצתם קיצוניים ובלתי מתפשרים.

מענה עיקרי לכך הוא בעצמתנו, והיא מותנית באיכות האנושית, הכלכלית, החברתית והמדעית שלנו.

אנו יודעים שתופעת הטרור, הקיצוניות, היעדרם של משטרים דמוקרטיים, העוני והעושק המצויים באזור שבו אנו חיים, אינם קשורים ברובם לישראל. אולם הם פוגעים בה בעקיפין ובמישרין, מכבידים על קיומה ובולמים את התפתחותה. לפיכך יכולות הקיום וההתפתחות וגם ההתמודדות מותנים בראש ובראשונה בעצמנו ובמערכות היחסים הבין לאומיים.

למדנו שמהלך ההתרחשויות הלאומיות והבין לאומיות, הקרוי לעתים גם היסטוריה, מושפע מתהליכים מהותיים, אך לא פחות מאישים ומתנועות ציבוריות ופוליטיות.

תהליכים אלה מושפעים מיסודות כלכליים, תרבותיים, פסיכולוגיים, חברתיים ובין לאומיים. אך משפיעים עליהם אישים ומנהיגים הפועלים על פי השקפתם, על פי שאיפותיהם ועל פי אישיותם. הם השפיעו, ועדיין משפיעים, על חיינו ועל עתידנו.

עניינו של הספר במפגשים עם אישים שעבדתי אתם או שהכרתי אותם מקרוב (חוץ מזאב ז'בוטינסקי שאישיותו סיקרנה אותי והוספתי אותו לקובץ זה), ושעיצבו את חיי המדינה, או השפיעו על נושאים חשובים בחייה. בחירתם היא על פי העדפותיי, אבל ניסיתי לבחון אותם ברב צדדיות ככל שיכולתי: בתחומי החוץ והביטחון; הכלכלה והחברה; המשטר והדמוקרטיה; השלום והביטחון; היחסים עם יהודי התפוצות ועם הקהילייה הבין לאומית. וגם על פי מבחני הגינות, הוגנות, אמת וחברוּת.

ישראל היתה יכולה להיות במצב טוב יותר, באיכותה ובעצמתה, בזכותם של מעשים נכונים ופירותיהם, לולא אילוצים סביבתיים ובין לאומיים, אך גם לולא מחדלים, החמצות ומשגים. כמה מהם נבעו מהיעדר יכולת להעריך מראש התפתחויות או לבחון בצלילות דעת ובאומץ את המציאות. מקצתם הם פרי החלטות שגויות הנובעות מנוחות זמנית, ולעתים גם פופוליסטית. ומקצתם הם פרי מגבלותיהם של מקבלי ההחלטות.

כך למשל ידע בן גוריון להנהיג את מלחמת העצמאות, להקים מדינה בשיתוף עם חבריו, ולפעול למען פעולתה הממלכתית על פי חוק. כך ידע רבין להביא הסכם ביניים עם מצרים והסכם שלום עם ירדן, וליצור ראשית סיכוי להסדר עם הפלשתינים. כך ידעו בגין ושרי החוץ והביטחון שבממשלתו להביא הסכם שלום עם מצרים.

לעומת זה היו החמצות והתקבלו החלטות שגרמו להתפתחויות שליליות, שמחירן האיכותי והכמותי היה כבד.

כך למשל לולא דחיית האפשרות להסדר ביניים עם מצרים ב־1970-1971 ייתכן שהיה אפשר למנוע את מלחמת יום הכיפורים וליצור רקע לתחילת התקדמות להסדר שלום.

לולא תנופת הקמת היישובים וההתנחלויות בחבל עזה, בסיני, ביהודה ושומרון מאז 1968, לא היינו נזקקים ל"התנתקות" שבוצעה ול"התכנסות" שהוצעה, ולא היינו נקלעים לעימותים כל כך רבים בין הפלשתינים לבין המתנחלים ובינם לבין מדינת ישראל.

לולא "הכלכלה הנכונה" האינפלציונית שהונהגה מ־1981 לא היה נגרם נזק כל כך כבד לחברה ולמשק הישראלי, ולא היה צורך במהלך הקשה לייצוב המשק שהונהג מ־1985.

ישראל לא היתה נקלעת לאחיזה של 18 שנים בלבנון, לאבדן חיי אדם רבים ולהפסד משאבים כלכליים אדירים לולא מלחמת לבנון ("שלום הגליל") ב־1982. ישראל היתה יכולה לחיות ברגיעה יחסית, בביטחון יציב יותר ובקצב צמיחה כלכלית מהיר יותר.

נראה שהיה אפשר לצמצם או לנווט טוב יותר את מלחמת לבנון השנייה בחיזבאללה ביולי 2006, אילו ההתרעות והמידע שהיו בידי ישראל זמן רב היו גורמים לפעולה ממשית מבעוד מועד. כמו למשל התבססות החיזבאללה בדרום לבנון, חימושו והתחפרותו. אלה רק כמה מן האירועים שבהם מנהיגות אחרת היתה יכולה לנהוג אחרת, טוב יותר.

מדינאים מעצבים את המציאות הלאומית והבין לאומית על פי השקפתם ובמסגרת התנאים והאפשרויות הקיימים והמשתנים בזמנם. כך למשל אני מאמין שלולי וינסטון צ'רצ'יל ודוד בן גוריון ההתפתחות היתה שונה וקשה הרבה יותר בזמנם ולארצותיהם.

יש הבדל רב בין מדינאי ומנהיג לבין מנתח והיסטוריון. ההיסטוריון בוחר את הנושאים שבהם יעסוק ואילו המדינאים ומקבלי ההחלטות עוסקים בנושאים שלדעתם הם בעלי חשיבות מכרעת או אלה הנכפים עליו. למדינאים יש זמן מוגבל, לעתים קצר מאוד, ובמסגרתו עליהם לקבל את ההחלטות, ואילו להיסטוריונים יש כל הזמן הדרוש.

שגיאותיהם של המדינאים ומקבלי ההחלטות אינן ניתנות לתיקון מלא בהקשר של חיי בני אדם, של מחיר כלכלי ושל הסתבכות פוליטית. ואילו המנתח, ההיסטוריון, אם הוא שוגה הוא יכול לתקן את שגיאותיו, או שאחרים עושים זאת.

ראיתי לנכון לציין הבדלים אלה כדי להדגיש את חשיבות איכותם של מדינאים ומנהיגים.

הפקת לקחים, קבלת החלטות, ודפוסי התנהגות, מתחייבים עתה יותר מתמיד. גם אם העתיד מתחיל עכשיו הוא נעשה תובעני יותר, גם לנוכח הסכנות שבפניהן אנו ניצבים, ובראשן האיום האיראני והמוסלמי־פונדמנטליסטי להשמיד את ישראל, ומהצד האחר התפוררות הממשל ושחיקת הנורמות החברתיות־מוסריות במדינה. אני מאמין שעדיין יש בנו יכולות ואיכויות שיאפשרו לנו להתגבר על כל המכשולים והסכנות.

אני מקווה שהלקחים מהתנהגותם, מהחלטותיהם וממעשיהם של מנהיגים ואישים שהכרתי, רובם ידידיי, יחלחלו לתודעה הציבורית ולממשל בישראל, וכי הספר לא רק שייקרא אלא גם יסייע למי שמבקשים לדעת ממקור ראשון על הנושאים ועל האנשים.

אני מודה לכמה מידידיי שעודדו אותי לכתוב ספר זה.

פרשת הדרכים שאנו מצויים בה, וכיוונים חדשים ודפוסי מנהיגות אחרת, דרושים לנו כאוויר לנשימה.

אני מקווה שהדברים יתרמו לידיעה ולהתבהרות הדרך שדרושה כל כך לעתיד.

גד יעקבי