פוליטיקה נעימה

1

"תחי המהפכה. שוב."

בריידי מרשל הרים את מבטו מההודעה שניסה לשלוח וראה את ראש הסגל של אביו עומד ליד החלון המשקיף על שדרות קונסטיטיושן. "מה עכשיו?"

"הפגנת מחאה, אבל קטנה לפחות. אולי חמישים איש לערך." ניית'ן הניד בראשו. "אין להם משהו יותר טוב לעשות ביום שישי בבוקר?"

ניית'ן היה פסימיסט, קורבן של יותר מדי שנים בביצה הפוליטית של וושינגטון. הוא היה ראש סגל טוב, כך שהמשרד של הסנטור מרשל התנהל באופן חלק וביעילות, אך את תחושת השליחות איבד מזמן. אחרי הבחירות האלה, בריידי יצטרך לנהל שיחה ארוכה עם אביו בנוגע לאפשרות של הזרמת דם חדש. "אולי הם שמו לב לחלק של 'מעורבות אזרחית' בשיעורי האזרחות שלמדו בתיכון והחליטו להשתמש ביום הסתווי היפה הזה לממש את הזכויות שמעניק להם התיקון הראשון לחוקה ולהביע את חוסר שביעות הרצון שלהם מ..." כל מיני דברים. "נגד מה ההפגנה בעצם?"

"זה משנה?"

"כן." בריידי פנה גם הוא לעבר החלון. הוא כמובן לא יכול היה לשמוע את הקהל, אבל אפילו מכאן יכול היה להבחין שהיו נלהבים ומעורבים מאוד. "כדי להלך בין הטיפות ולהישאר יבש, אני צריך לדעת אם הם כועסים בגלל החלטה פוליטית שהתקבלה לאחרונה או רק בגלל נעלי העור שלי."

"למה לך לצאת לשם?" ניית'ן הלך לעבר שולחן העבודה שלו ופתח מגירה.

"יש לי פגישה עם חבר ב'מול' (מרכז הממשל והתרבות של וושינגטון), והדרך הקצרה ביותר עוברת בדיוק דרך הקבוצה הזו."

משחזר לחלון, הרים ניית'ן משקפת קטנה לעיניו והתמקד בקהל למטה. "אני לא יכול לקבוע בוודאות, אבל לפי השלטים אני מהמר על מחבקי עצים."

"אתה מחזיק משקפת בשולחן העבודה?"

ניית'ן משך בכתפיו. "עזרה לנו היום, לא?"

"אני באמת לא רוצה לדעת." במקרה זה, חוסר הידיעה התקבל בברכה. "תראה." הוא התרחק מהחלון והחל לאסוף את חפציו. "הסנטור צריך לעבור על כל זה לפני הפגישה שלנו עם היועץ החדש ביום רביעי. זאת אומרת, אם הוא באמת רוצה לערב את עצמו באופן פעיל בעניינים אסטרטגיים. אם לא, אני אטפל בזה."

אף על פי שהיתה זו הפעם הראשונה שבה עמד באופן רשמי בחוד החנית של מסע בחירות, היה נדמה שכל חייו נשא נאומים עבור מועמדים. הוא לא נהנה באופן מיוחד מהשחיקה היומיומית של הפוליטיקה כשלעצמה – ויהיו הספקולציות אשר יהיו, לא היתה לו שום כוונה להתמודד אי פעם על המושב בסנאט שבו מחזיקה המשפחה שלו יותר מארבעים שנה – אבל מסעות בחירות, מצד שני... מסעות בחירות היו אתגר.

ניית'ן הנהן בראשו בזמן שבריידי פתח את הדלת המובילה למשרדים החיצוניים ולאזור ההמתנה. אנשי הסגל של אביו ומתמחיו המשיכו לעסוק בענייניהם ובירכו אותו לשלום בעת שעבר לידם. אזור ההמתנה היה ברובו ריק, עם רק מעט אנשים שחיכו לראות אנשי סגל שונים, וכולם הביטו נמרצות באישה הצעירה שעמדה ליד דלפק הקבלה ודיברה עם המזכירה בטון רציני. הוא עצר לבדוק מה היה כל כך מרתק.

"גבירתי, את צריכה לקבוע פגישה." הקול של לואיז הגיע לנימה המושלמת המשלבת באופן סימולטני סבלנות והבנה עם עמידה עיקשת על שלה.

"אני יודעת, ולכן הייתי מאוד רוצה לקבוע פגישה. אני פנויה בכל שעה שמתאימה לסנטור." כל זה היה בוודאי חדש לה. לא רק שלא ידעה שאין שום סיכוי ולו הקל שבקלים שתקבל פגישה עם אביו, אלא שגם היה די קשה להתייחס אליה ברצינות לאור הצורה שבה היתה לבושה. חולצת טריקו צמודה וחגורה מעל לחצאית מתנפנפת ארוכה, תכשיטים אתניים ואנדרלמוסיה של תלתלים חומים קצרים, המורחקים מפניה בעזרת סרט ראש צבעוני... בריידי היה מוכן לשים כסף על זה שנמנתה עם מחבקי העצים שהפגינו בחוץ. אך אם היה מישהו שנועד להעביר את המראה ההיפי החמוד, זו היתה היא. היא היתה דקת גזרה, אך לא נראתה שברירית, עם פרופיל לא רחוק מאלגנטי. היא נראתה חיונית, רעננה, ובהחלט מתאימה לטרנד האופנה המסוים הזה – כל הדרך למטה עד לבירקנשטוק שלרגליה. אוסף הצמידים שעל זרועה רשרש בזמן שהדגישה את מילותיה בעזרת ידיה. "גם בתור בוחרת וגם בתור הדוברת של 'היוזמה העממית למען כדור הארץ', הייתי רוצה להציע לסנטור את האפשרות לעבוד עם 'היוזמה' ועם החברים בה. עכשיו זה העיתוי המושלם עבור הסנטור מרשל לאמץ עמדה אגרסיבית יותר בכל הקשור לחקיקה סביבתית ולמקם את עצמו כמנהיג ב – "

לואיז קטעה את מבול המילים בהנפת יד פשוטה. "גברת...?"

"ברידלאב," השלימה. היה זה שם יחסית שגרתי למישהי כל כך לא שגרתית. הוא ציפה שתגיד משהו כמו "מונצ'יילד".

"גברת ברידלאב, זה שבוע מאוד עמוס עבור הסנטור וכל הסגל שלו. פשוט אין זמן לאף אחד להיפגש איתך – בלי שום קשר למטרותיו הנעלות של הארגון שלכם או ליעדיו," סייגה לואיז את דבריה בחיוך סבלני. "אם תואילי ליצור איתנו קשר – נאמר בשבוע הבא, בצינורות המקובלים? – נראה אם נוכל למצוא את האדם המתאים מבין חברי הסגל של הסנטור כדי לעזור לך."

האישה קפצה שפתיה בזעף. היא לבסוף קלטה שלא תקבל שום דבר מעבר לנפנוף מנומס. הוא קצת ריחם עליה. זה תמיד כואב כשהמציאות טופחת על פני הלהט שלך בפעם הראשונה. "הבנתי. אפשר להשאיר לסנטור חומר שיוכל לעבור עליו?"

לואיז חייכה משהבינה שניצחה. "בוודאי." בזמן שגברת ברידלאב חיטטה בתיק הקנבס הבלוי שלה, הפנתה לואיז את תשומת הלב שלה אליו בחיוך מתנצל. "בריידי, אני מצטערת, אבל לא אוכל להשיג את המידע שביקשת עד מחר."

"אין בעיה," הרגיע. "שנינו יודעים שהוא ממילא יעבור על זה רק עשר דקות לפני הפגישה."

"אמת לאמיתה." לואיז לקחה את הדפים מגברת ברידלאב בזמן שעזב את המשרד והדלת נסגרה אחריו.

לואיז היתה אחת מאנשי הסגל הנאמנים שעבדו עם סבו לפני שפרש ונשארו גם כשאביו זכה במושב. בריידי ממש הופתע מהחלטתה, שכן עבודתה ארוכת השנים לצד משפחתו חשפה אותה מקרוב להרבה מאוד מהכביסה המלוכלכת שלהם. אבל, בסופו של דבר, היא הניחה בצד את הסלידה שלה מדאגלס מרשל האדם לטובת דאגלס מרשל הסנטור ולטובת הכלל.

בדיוק כפי שעשה הוא.

"מר מרשל! מר מרשל, בבקשה, חכה!"

הוא הסתובב לראות את גברת ברידלאב ממהרת לעברו במורד המסדרון בטפיפה קלה. או-אה. הדלתות נפתחו למעלית ריקה, והנימוסים שהטמיעה בו סבתו לא הרשו לו להיכנס למעלית ולתת לדלת להיסגר לה בפנים.

"תודה," אמרה עם סגירת הדלתות תוך שהיא מנסה להסדיר את נשימתה. הריצה המהירה במורד המסדרון הוסיפה מעט צבע ללחייה וגרמה לחלק משערה להחליק החוצה ממקום אחיזתו וליפול על מצחה. היא שמה מעט איפור אם לא בכלל, ועיניה הירוקות נפגשו בדיוק עם שלו. "מר מרשל," התחילה, "אני מטעם 'היוזמה העממית למען כדור הארץ' – "

"סליחה שאני קוטע אותך, אבל אני האדם הלא נכון בשבילך לדבר איתו."

"אתה בריידי מרשל, נכון? הבן של הסנטור מרשל."

"אכן. אבל אני לא חלק מסגל המשרד שלו."

"אני יודעת. אתה מנהל מסע הבחירות שלו."

גברת ברידלאב הכינה את שיעורי הבית שלה. בריידי לא היה בטוח אם עליו להתרשם או להיות זהיר מעט. "ובתור שכזה, אין לי שום שליטה על לוח הזמנים שלו במשרד. אני לא יכול לעזור לך להשיג איתו פגישה."

"אבל אתה יכול להקשיב לי לפחות."

הואיל והנימוסים הטובים שלו היו אלה שכלאו אותו עם האישה הזו במעלית, בריידי לא ממש ידע כיצד להתחמק. לא שגברת ברידלאב נתנה לו סיכוי לעשות כן.

"אם הסנטור מרשל היה מאמץ את יעדי 'היוזמה', תומך בנו במאמצים שלנו, חברי 'היוזמה' היו יכולים להיות תוספת מבורכת למאמצים שלכם לנצח שוב בבחירות. חברינו פעילים ומחויבים לקהילותיהם – קהילות בכל מקום בווירג'יניה – ויש להם נוכחות חזקה באינטרנט. אתה יודע כמה שווה תמיכה של תנועות שורשיות..."

למרבה המזל, נפתחו הדלתות בקומה הראשונה באותו הרגע, דבר שאפשר לו לחסום את שטף המילים. "ללואיז יש כל הפרטים, ואם יתברר שהאג'נדה שלכם – "

"אין לנו ממש אג'נדה," קטעה אותו, וכשניסה להתרחק, טפפה אחריו בניסיון להשיגו תוך שהיא מדברת ללא הפסקה. "יש לנו פשוט משימה להפוך את כדור הארץ למקום טוב יותר בשביל כל מי שמאכלס אותו."

"זה ראוי להערצה." להיות בלתי מחייב. הוא פתח את הדלתות החוצה ומצמץ בעיניו לאור השמש.

גברת ברידלאב היתה ממש מאחוריו, עדיין מדברת. "בעזרתו של הסנטור מרשל – "

הו, לעזאזל. הוא יצא ישר לכיוון המפגינים. בזמן שגברת ברידלאב המשיכה לדבר בקצב של מאה מילים לדקה ישר לתוך האוזן שלו על "הייעוד" של 'היוזמה', הוא שם לב שהמפגינים קלטו אותה ואז עברו להתמקד בו. לא עברה שנייה ושלושה מהם עזבו את הקהל ויירטו אותם במדרגות.

אל אלוהים, ממש לא התחשק לו להתעסק עם זה היום.

"מר מרשל, אם רק תיתן לי עשרים דקות, אני בטוחה שתסכים שמטרות 'היוזמה' – " התחילה גברת ברידלאב והופסקה בידי אחד האנשים שלה הפעם.

"כדור הארץ לא יוכל להמשיך להיות מנוצל בידי ממשלה כזו או אחרת – " שאג גבר בחולצת טריקו ירוקה.

"אנחנו לא יכולים לעמוד בעצלתיים מהצד – " הוסיפה אישה אחרת.

בריידי ניסה לשלוט בעצמו ובעצביו בזמן שקטע את כולם. "אני מעריך את הלהט שלכם. ואני בטוח שאתם יודעים שהסנטור מרשל נהנה מאז ומתמיד מאהדתם של מספר ארגוני סביבה בולטים על תמיכתו החזקה בשימור וביוזמות ירוקות נוספות. אבל כפי שכבר אמרתי לגברת ברידלאב, אני לא האדם שאיתו אתם צריכים לדבר."

"אני חושבת שאתה כן," אמרה בשקט בזמן שהניחה את ידה על זרועו. העיניים הירוקות הגדולות שלה היו כנות ושובות לב, ומשהו בזה כמעט שאב אותו פנימה. "המשפחה שלך – ככלל – מחזיקה בהשפעה גדולה ובאמת יכולה להביא לשינוי."

ההשפעה של המשפחה שלו. בטח. זה משך אותו החוצה ממעמקי העיניים שלה. "אני מאוד מצטער, חבר'ה, אבל אני מאחר."

האיש בחולצת הטריקו הירוקה התקרב לעברם. "גם אני מצטער."

עוד לפני שהצליח לעבד את הכוונה של 'חולצה ירוקה', הרגיש בריידי משהו קר נוחת על פרק כף ידו, ומיד אחר כך במגע מתכת בתוך עורו. "מה זה – " הוא הרים את זרועו ולו רק כדי להרים גם את זרועה של גברת ברידלאב במקביל.

הם נקשרו יחד באזיקים.

'חולצה ירוקה' קפץ למטה במורד המדרגות שנשארו – צועק משהו על עץ מדבר? – ונבלע בקהל.

"קירבי! חזור הנה!" צעקה, תוך שהיא מושכת במתכת שעל פרק כף ידה ומטלטלת את פרק כף היד שלו בצורה כואבת בתהליך. "שחרר את הדברים האלה!"

הקהל השתולל בשלב הזה, קרא קריאות ושר, נמלא מרץ בצורה כלשהי למראה הדוברת שלו כבולה באזיקים לאדם אחר.

זה מגוחך.

למרבה המזל, האבטחה הגיעה מיד. עם כל ההתלהבות שלהם, התקרבו המפגינים יותר מדי לבניין והיה צריך להדוף אותם חזרה למרחק המתאים. אחד השוטרים, שאותו הכיר בריידי זה שנים, צחק כשהתקרב וראה את המצב המביך שבו היה נתון.

"אתה ביקשת להיאזק לגברת הזו? ללוות אתכם למקום אחר?"

"מצחיק מאוד, רוברט. פשוט שחרר את האזיקים."

רוברט נעץ בגברת ברידלאב מבט חמור. "את מבינה שלהחזיק מישהו בניגוד לרצונו זו עברה חמורה?"

עיניה התרחבו, והיא שוב ניסתה להחליק את ידה דרך אזיק המתכת. "גם אני קורבן כאן בדיוק כמוהו. אני לא אזקתי אותנו יחד."

"אפשר לטפל בעניין האשמה יותר מאוחר?" בריידי הרים את ידיהם המחוברות לכיוונו של רוברט, רק כדי להורידן חזרה במהירות למראה הקהל המתאסף עם מצלמות בהיכון. "אולי בפנים?"

רוברט הנהן בראשו, וכיוון אותם חזרה לעבר הדלתות.

אופיו המגוחך של המצב רק החמיר בדרך שבה גברת ברידלאב ניסתה לשמור על כמה שיותר מרחק ביניהם ככל שאפשרו האזיקים, תוך שהיא מעקמת את ידה לתנוחה שנראתה מאוד לא נוחה כדי להימנע מלגעת בידו. זה לא ממש הצליח.

הקשירה באזיקים לאישה זו הביאה לפחות להישג אחד: היא הפסיקה לדבר.

 

אספין נשכה את שפתיה בעצבנות בזמן שהלכה אחרי בריידי מרשל והשוטר חזרה לתוך בניין ראסל. זה לא שהיתה לה ממש ברירה, הודות לטיפשות של קירבי.

היא כנראה תאלץ להרוג אותו על זה.

מלבד ההשפלה הברורה, היה ברור שהתעלול של קירבי יקלקל את מעט הרצון הטוב שהצליחה לעורר אצל בריידי מרשל ותהרוס את סיכוייה לקבל אי פעם פגישה עם אביו.

יש זמן לפעולות בומבסטיות וזמן להפגנות כוח שקטות – כל פעיל שהיה מספיק זמן בשטח ידע את זה. קירבי היה חדש מדי, יותר מדי נלהב, כדי להבחין בהבדל הזה, ועכשיו היא – ו'היוזמה' – ישלמו על כך את המחיר.

היא הרימה גבוה את ראשה בזמן שהשוטר הוביל אותם דרך הלובי וניסתה לשמור כמה שיותר מרחק בינה לבין מר מרשל, אשר – למרבה המזל – נראה יותר מותש מאשר כועס בשלב הזה.

המרדף אחרי בנו של הסנטור מרשל ומנהל מסע הבחירות שלו היה גחמה; גחמה, שלרגע אחד קטן, חשבה שאולי תצליח. עכשיו היה עליה להשתחרר מהאזיקים האלה ולראות אם תוכל להציל ולו משהו מהמאמצים שלה.

דלת מקושטת בסמל של משטרת גבעת הקפיטול הובילה לחדר קטן ללא חלונות שהיה נראה מתאים לתחקור חשודים, ואספין תהתה אם זה הולך להיות המעצר הראשון בתיק הפלילי שלה.

השוטר – ר. ריצ'רדס מהתג שלבש – הרים את ידיהם ובחן את האזיקים. "אהה. יש בעיה."

"למה?" היא ומר מרשל שאלו בו זמנית.

הוא הצביע על מנגנון הנעילה. "אלה לא אזיקים סטנדרטיים."

מר מרשל נאנח, אבל אספין לא הבינה את המשמעות של קביעה זו. "ו-?"

"והם לא נפתחים במפתח סטנדרטי." השוטר ריצ'רדס נעץ בה שוב מבט חמור, כאילו כל זה היה באשמתה או משהו כזה. "אולי במקרה המפתח אצלך, גבירתי?"

"לא," השיבה בחריקת שיניים, "כי האזיקים האלה לא שלי. זה לא היה הרעיון שלי."

"טוב, אם ככה ניאלץ לחתוך אותם."

שותפה לשבי נאנח שוב למשמע הדברים האלה. תחושת העוינות פינתה את מקומה למשהו אחר. "וכמה זמן זה ייקח?"

"רק מספר דקות מהרגע שאמצא את חותך המנעולים. למצוא את חותך המנעולים, זה כבר ייקח יותר זמן."

מר מרשל בחן אותה לבסוף מכף רגל ועד ראש – ומעמקי העיניים שלו גרמו לרחשושים של משהו בל יתואר בבטן שלה – והניד בראשו. הוא חזר ופנה לשוטר ואמר, "אני מניח שאין לנו ברירה. לך תביא את חותך המנעולים."

השוטר ריצ'רדס כיוון אליה את מבטו. "זה בסדר מבחינתך להישאר איתה כאן כמה דקות?"

מר מרשל בחן אותה וצחק, והיא התאבנה מהעלבון. "אני חושב שאני בטוח מספיק."

שניהם המשיכו לדבר כאילו היא כלל לא היתה שם, ואספין ניסתה לשלוט בעצמה עד שהשוטר פנה לעבר הדלת וביקש לצאת. "סליחה? אף אחד לא מתכוון לשאול אותי אם אני בסדר עם זה שהשאירו בחדר ללא חלונות, כבולה באזיקים לזר גמור?"

"אני יכול לערוב לאופיו של בריידי. את תהיי בסדר."

ואז הם נשארו לבד. בעוד שהקביעה הקודמת שלה נאמרה בחצי צחוק, האמת שמאחורי המצב היכתה בה בחוזקה. זה היה חדר קטן, ובריידי מרשל היה גבר די גדול – כמעט חצי מטר גבוה ממנה עם כתפיים רחבות מאוד שמילאו את ז'קט החליפה שלבש, שאפילו היא יכלה להבחין שהיה תפור לפי הזמנה. והיא כבר הרגישה בשרירים שבזרועו כשנגעה בו קודם לכן. הואיל ולא יכלה להיות במרחק של פחות מזרוע ממנו, היא כבר למדה להכיר את הריח הייחודי של האפטרשייב שלו ואת הדרך שבה נדמה היה שהעור שלו מקרין חום. יחד עם לסת חזקה, שיער בלונדיני כהה שנפל על מצחו באופן מופקר ועיניים ירוקות עמוקות... רחמים.

החלק הגרוע ביותר במצב הזה לא היה ההשפלה הציבורית או אפילו הכעס שידעה שבריידי עוצר בתוכו. לא, החלק הגרוע ביותר היה העובדה שלחלק ממנה לא היה אכפת להיות כבולה אליו באזיקים. הוא לא ממש היה הטיפוס שלה... אבל על בסיס מראה חיצוני בלבד, אם היו מבקשים ממנה לתאר את סוג הגבר שאיתו היתה רוצה לבלות זמן איכות כשהיא כבולה אליו באזיקים, בריידי מרשל היה בהחלט מתאים. ועכשיו כשנשארו לבד... אמנם, הוא הסתכל עליה כאילו מקומה היה במופע צדדי של קרנבל, אבל הראש שלה המשיך ללכת למקומות בלתי ראויים עם האזיקים האלה. זה היה מגוחך, אבל זה לא הפסיק את הרגשת הרטט הקל שעבר במעמקי הבטן שלה.

השתיקה היתה מחרישה. אספין ישבה על השולחן, נתנה לנעליים שלה ליפול ולרגליה להתנדנד, וניסתה להרגיע את הזרוע שהיתה קשורה לשלו. להפתעתה, בריידי מרשל הצטרף אליה על השולחן תוך שהוא מאפשר לידיים שלהם לנוח על ציפוי הפורמייקה ובכך לשחרר את הלחץ שנגרם כשנאזקים למישהו גבוה בהרבה.

"איך אתה יודע שזה בטוח להישאר כאן לבד איתי?" שאלה. "לך תדע, אולי אני מומחית באמנויות לחימה או משהו כזה."

הוא הרים גבה בלונדינית כהה בזמן שבחן אותה מכף רגל ועד ראש במבט ארוך ועצל. גל חום שטף את עורה. "את באמת מומחית?" שאל.

"לא," הודתה, "אבל לא יכולת לדעת את זה."

הוא עיקם לרגע את זווית הפה. "בהתחשב באלטרנטיבות, זה סיכון שהייתי מוכן לקחת. ורוברט מכיר אותי שנים. אחרת הוא לא היה משאיר אותך כאן. אני מבטיח לך שאני לא מהווה שום סכנה עבורך."

למה זה הרגיש קצת כמו עלבון? "טוב לדעת."

"גברת ברידלאב – "

"אספין," תיקנה.

זה זיכה אותה במבט נוסף של 'מוזרה ממופע צדדי'. "סליחה?"

"אני לא אוהבת שקוראים לי גברת ברידלאב. קוראים לי אספין."

הוא הרים מעט את הגבה. "כמו העץ?" (Aspen - עץ צפצפה)

היא הנהנה. "כמו העץ. רק שמאייתים את זה עם י'." האיות ממש לא מעניין אותו, טיפשה.

ההבנה האירה את פניו, והוא פרץ בצחוק. הצחוק שינה לגמרי את תווי פניו וגרם לו להיראות אמיתי יותר ופחות דומה לבירוקרט. החיוך גרם לקמטוטים קטנים וחמודים להופיע מסביב לפינות העיניים. השינוי המוחלט בהתנהגות הרגיע את העצבים שכבר היו מתוחים מאוד ועזר לה לקבל יותר בקלות את הלעג על שמה. "עכשיו אני מבין למה החבר שלך צעק משהו על דיבורים עם עץ בזמן שהוא ברח. אני חשבתי שהוא סתם משוגע."

הוא לא צחק עליה. זה שיפר קצת את הרגשתה. "הוא לא חבר שלי. ואני לא חושבת שקירבי משוגע באופן רשמי, אלא רק נלהב מדי." היא שלחה אליו חיוך קטן. "אני באמת מצטערת על זה, מר מרשל."

"בהתחשב בנסיבות, אני חושב שאת יכולה לקרוא לי בריידי." היה נדמה שמצב רוחו השתפר, ושבריידי מרשל הלא מתוסכל והלא עוין היה אדם שונה לגמרי.

"בסדר, בריידי." היא הושיטה את ידה במטרה ללחוץ את שלו, אך קלטה שנייה אחת מאוחר מדי שזה בלתי אפשרי עבורו. היא החזירה את הידיים שלהם לשולחן והסתפקה ב"נעים מאוד."

"גם לי, אם כי הייתי מעדיף נסיבות אחרות." היה נדמה שהוא מעלה חיוך. "אני חייב להודיע שאאחר לארוחת הצהריים. יש לי פגישה."

"בסדר."

"אני צריך את הטלפון שלי." בקול שלו היתה ללא ספק נימה של צחוק, אבל היא לא הבינה את הבדיחה.

"אני ימני." הוא הצביע על האזיקים שכבלו אותם יחד.

היא עדיין לא לגמרי הבינה.

"אז," המשיך, "הטלפון שלי נמצא בכיס הימני של המכנסיים."

האסימון נפל. הוא לא יכול היה להגיע אליו עם יד שמאל, ואם יד ימין תיכנס לכיס, גם היד שלה תצטרף לנסיעה.

"אוו." היא הרגישה את החום עולה לה לפנים. "טוב, זה קצת יותר אישי ממה שחשבתי שנגיע אליו היום."

למרבה ההפתעה, הוא קרץ לה. "אם כך, אני חושב שזה דבר טוב שכבר עברנו לשמות פרטיים."

היא הסיטה את עיניה וניסתה להיראות אדישה. הזרוע שלה חלפה על פני המותן שלו וידה נגעה קלות בירכו בזמן שבריידי החליק את ידו לתוך הכיס – אך נבלם בידי האזיקים בגובה פרק כף היד. שלל ההתפתלויות והתמרונים לא הועילו. הטלפון היה עמוק מדי בכיס מכדי שיוכל להגיע אליו, והכיס לא היה רחב מספיק מכדי להכיל את הידיים שלהם ואת האזיקים גם יחד.

בריידי קילל בשקט. "אכפת לך רק להגיע לשם ולהוציא אותו?"

"אתה רציני?" הוא רצה שהיא תדחוף את היד שלה לתוך המכנסיים שלו? לא, רק לתוך הכיס, תיקנה.

וכאילו כתשובה, הטלפון שלו התחיל לצלצל.

היא הרגישה כאילו הפנים שלה עולות באש והיא כחכחה בגרונה. זה לא סיפור גדול. שנינו אנשים מבוגרים. זה מצב מוזר ואנחנו חייבים לעבוד יחד. זה הכל.

אבל לדחוף את היד שלה לכיס של הגבר הזה...?

בריידי כחכח בגרונו כרמז והיטה את גופו לעברה בזמן שהטלפון המשיך לצלצל.

זה היה מעין תעלול לולייני, שגרם לה לעקם את ידה בזווית מוזרה כדי שתחליק אותה פנימה לתוך הכיס החם שלו. היא נאלצה להתקרב אליו כדי להשלים את התמרון, ועובדת היותה כל כך קרובה היממה אותה.

היא נזהרה לשמור את ידה כמה שיותר כלפי חוץ, אבל אספין לא יכלה שלא לשים לב לרכס השריר החזק לאורך הירך שלו. מה לעזאזל הוא עושה בזמנו הפנוי כדי להשיג ירכיים כאלה?

למרבה המזל, אצבעותיה מצאו את הטלפון שנייה לאחר מכן, והיא שלפה אותו מהר לפני שכל הגוף שלה נשרף ממבוכה. או מדברים אחרים.

החיוך של בריידי כשהגישה לו את הטלפון לא ממש עזר, והיא הסתובבה בניסיון סמלי לתת לו פרטיות כשענה לטלפון. למעשה, זו היא שבאמת היתה זקוקה לזמן הזה כדי להחזיר לעצמה את שלוותה. זה כל מה שיכלה לעשות כדי להימנע מלאוורר את הפנים שלה.

היא שמעה את בריידי אומר למישהו בצחוק שעיכבו אותו באופן בלתי צפוי ומבטיח להסביר ולקבוע מחדש מאוחר יותר.

"את בסדר, אספין?" שאל בעודו מניח את הטלפון בכיס השמאלי הפעם.

תשלטי בעצמך. "אני בסדר." יחסית למישהי שלמעשה – גם אם במקרה – הגיעה כבר לשלב המזמוזים. "מצטערת שהרסתי לך את התוכניות לארוחת הצהריים."

"אני מאמין לך כשאת אומרת שזה לא היה הרעיון שלך. אולי כדאי שתגידי ל – קירבי, נכון? – שהאדם הבא שהוא יחליט לאזוק אולי לא יהיה כל כך מבין."

"האם זה אומר שלא תגיש תלונה?" להיעצר בגין הסגת גבול או הפרעה לשלום הציבור – אישומים נורמליים נגד מפגינים – זה משהו אחד. אבל החזקה בלתי חוקית בבן של סנטור היתה רמה חדשה לגמרי של צרות. ואין שום סיכוי ששופט יאמין שהיתה סתם צופה תמימה מהצד.

"לא תכננתי לעשות את זה."

תחושה של הקלה מילאה אותה. "תודה. מבטיחה למלוק את צווארו של קירבי באופן אישי על זה."

"אני רק לא יודע מה הוא קיווה להשיג בזה."

"זה משך את תשומת הלב שלך, נכון?" בריידי הסתכל עליה בהפתעה. "יש לך מושג עד כמה קשה לזכות בתשומת הלב של מישהו בעיר הזאת? במיוחד אם אתה לא מישהו חשוב?"

"אני יכול רק לדמיין. אבל זה מצדיק כבילת אנשים באזיקים כי..."

היא לא טרחה לנסות ולהסתיר את התסכול שלה. "כל חיינו, אומרים לנו לגלות מעורבות, רק כדי לגלות לבסוף שאיש לא באמת רוצה שנעשה את זה. אומרים לנו שעלינו לדאוג שקולותינו יישמעו, אבל עושה רושם שאף אחד לא מקשיב. וזה לא רק הפגנת המחאה הזו או אפילו רק הארגון הזה. רובנו פעילים כבר שנים, ומוקדם למדי גילינו שאף אחד לא באמת רוצה לשמוע מה שיש לנו לומר."

בריידי הניד בראשו באיטיות. "אני יכול לדמיין שזה מתסכל."

"הו, זה יותר ממתסכל," התפרצה לנוכח טון הדיבור המתנשא שלו לפני שהצליחה לעצור את עצמה.

"אבל גם הפגנה לא פותחת ערוצי תקשורת. זה מסתכם בשאלה של מי יכול לצעוק הכי חזק."

"אבל," השיבה בתגובה, "אנחנו חייבים לקוות שאם נצעק חזק מספיק ולאורך זמן, מישהו אולי ישמע אותנו בסופו של דבר, כי מה שאנחנו אומרים חייב להישמע. האם ראית מה כרייה בראשי הרים עושה לאפלצ'ים? כיצד נראה יער גשם אחרי שנכרת? האם אי פעם ניקית נפט מציפורי ים?" בריידי הניד בראשו.

"אז אני כן. אני יודעת שבעיניך זה אולי לא מצדיק את זה – " היא טלטלה את ידיהם המחוברות – "אבל אני מבינה את הכוונה של קירבי. אני לא תומכת בזה, אבל אני מבינה את הרציונל שלו ומה הניע אותו."

הוא שתק לרגע ואספין החלה קצת לדאוג. אולי היא עברה את הגבול. "אני אזרוק מילה טובה עליך ללואיז. זה לא ישיג לך פגישה עם הסנטור, אבל אולי – ואני מדגיש אולי – יסדר לך פגישה עם מישהו מהסגל."

"אתה באמת תעשה את זה?" המילה המומה אפילו לא התחילה לתאר את מה שהרגישה באמת.

"בטח. אבל לא בגלל התעלול הזה," הבהיר. "אני לא רוצה שאנשים יחשבו שזה רעיון טוב."

"מובן שלא. תודה רבה."

פניו התרככו והעיניים הירוקות שידרו חמימות מסוכנת. "אני לא יכול להבטיח שום דבר, אבל מישהו עם להט וכנות כמו שלך ראוי להזדמנות."

וואו. אספין לא ידעה מה יותר מדהים – הרעיון שהצליחה לפחות לשים רגל בדלת או העובדה שבריידי מרשל חושב שהיא נלהבת וכנה. המחמאה גרמה לה לתחושת דגדוג בכל הגוף.

היא ראתה את בריידי בטלוויזיה עם אבא שלו במהלך מסע הבחירות, והוא תמיד היה נראה די מרוחק ומסוגר. האיש הזה, לעומת זאת, הוא ממש לא מה שציפתה. כשחייך אליה שוב, הדגדוג הפך לרטט, והיא נזכרה די מהר שהיתה קשורה אליו באזיקים ושהיו לבד בחדר ללא חלונות. תזכורת מושלמת עם רכיבים חזותיים בצבע מלא.

היא כחכחה בגרונה. "אני, הממ – "

השוטר ריצ'רדס חזר בדיוק אז, והציל אותה מלומר משהו טיפשי. "יש לנו יותר שביתות שבת מאיזוקים, כך שלא יוצא לי להשתמש בזה הרבה." הוא הפעיל את הידיות הענקיות בצורה ניסיונית.

בריידי נעמד ומשך את שרוול הז'קט כלפי מעלה, ואז פתח את הכפתור של שרוול החולצה כדי להסירו מהדרך. "לא בדיוק תחושת הביטחון לה קיוויתי. הייתי רוצה לשמור את פרק כף היד מחובר."

השוטר רק גיחך. "מי ראשון?"

"הגברות תמיד ראשונות." בריידי העביר את הזרועות שלהם למרכז השולחן. "אספין?"

היא הרימה את שרוולה והחליקה את צמידיה כלפי מעלה, הרחק מאזיקי המתכת. "אני לא בטוחה שאני רוצה להיות ראשונה. גם אני אוהבת את פרק כף היד שלי."

למרות חילופי העקיצות בין הגברים, השוטר ריצ'רדס הפעיל את חותך המנעולים בקלילות ומהר מאוד ידה היתה חופשיה. בזמן ששפשפה את הסימן האדום מסביב לעורה, סחיטה נוספת של הידיות הענקיות שחררה גם את ידו של בריידי.

בריידי המשיך מיד הלאה, כפתר מחדש את שרוול חולצתו ולחץ את ידו של השוטר. לא משנה איזה "רגע" הם חלקו, הוא כבר היה מאחוריהם, ובריידי חזר להיות אותו אדם נוקשה ומרוחק משהו שאיתו קפצה למעלית. "תודה. אלא אם כן אתה צריך משהו ממני..." השוטר ריצ'רדס הניד בראשו. "טוב. ביי, רוברט. אספין, היה... מעניין לפגוש אותך."

"גם אותך. אני מקווה ששאר היום שלך יהיה נטול אירועים."

"זה יהיה נחמד." ואז בריידי נעלם, והחדר הרגיש גדול וריק.

אספין לקחה את התיק שלה והתקדמה באיטיות לעבר הדלת.

"יום נעים, השוטר – "

"לא כל כך מהר."

חצי שעה לא נעימה מאוחר יותר, אספין הורשתה לעזוב כשאזהרותיו של השוטר ריצ'רדס עדיין מהדהדות באוזניה. הוא בהחלט לא אהב סצנות בבניין שלו או על המדרגות.

רוב המפגינים כבר התפזרו ורק כמה מהגרעין הקשה של הפעילים נשארו עם ג'קי, ראש 'היוזמה העממית למען כדור הארץ' ומארגנת ההפגנה. היה נדמה שאפילו הם איבדו את רוב האנרגיה שלהם. היא נופפה בזמן שירדה במדרגות, וג'קי חצתה את הכביש כדי לפגוש אותה. "הסרטתי את הכל בווידאו. זה היה מבריק. ההורים שלך יהיו כל כך גאים."

"את חושבת?" זה העלה חיוך על פניה. רעיון השמירה על המורשת שלה לא היה נראה כל כך מפחיד באותו הרגע.

"אני יודעת. אני אעלה את זה לרשת ותוכלי לשלוח להם את הקישור."

"הם עדיין בפעולות סיוע בהאיטי. הם לא בדיוק מחוברים לאינטרנט רוב הזמן."

"טוב, תוכלי להראות להם את זה מתישהו. הפעם הראשונה של הילדה הקטנה שלהם." היא הרימה את מצלמת הווידאו הקטנה. "אז, אספין ברידלאב, איך היה לעזוב הפגנה באזיקים?"

היא הזעיפה את פניה למצלמה. "זה לא היה ככה, ג'קי. זה היה תעלול טיפשי, וקירבי עבר לגמרי את הגבול."

"אבל זכית בתשומת הלב של מישהו. זה צעד ראשון נהדר."

"אולי. אולי לא. אבל זה נתן לי תקווה. בסופו של דבר, אולי מישהו יתחיל להקשיב לנו. זה כל מה שאני באמת רוצה." ג'קי הרימה לעברה גבה. "בסדר," תיקנה אספין, "אז זו ההתחלה של מה שאני רוצה – מה שכולנו רוצים. מישהו שבאמת יקשיב לנו."

ג'קי כיבתה את המצלמה. "לכי הביתה. עשית כאן מספיק להיום."

אספין חשבה על ההצעה של בריידי לעזור. "נראה, אני חושבת." לנוכח המבט המבולבל של ג'קי, היא הוסיפה, "אני אסביר אחר כך." אין טעם להיכנס לכל זה ולטפח למישהו ציפיות עד שזה באמת יקרה.

כשפנתה לכיוון תחנת הרכבת התחתית, קלטה סוף סוף עד כמה אבסורדי היה היום הזה. בכל הכנות, לא היה הרבה מה להסביר – מעבר לעובדה שגילתה שבריידי מרשל הורס מקרוב, ושבהחלט לא היתה לה שום כוונה לחלוק את המידע הזה עם הציבור. אפילו אם היא באמת תשיג פגישה עם מישהו מהמשרד של אבא שלו, גם אז היא לא תוכל לספר איך זה קרה. לא שמישהו יאמין לה בכל מקרה...

היא התמקמה במושב לנסיעה מחוץ לעיר, גאה בעצמה על המעט שאולי הצליחה להשיג היום. זה לא היה הרבה, אבל זו היתה התחלה. צעד אחר צעד.

תנודות הרכבת וקולות השקשוק המוכרים לה הרגיעו אותה והיא עצמה את עיניה. הפנים של בריידי מרשל חיכו לה. היא פלטה אנחה קטנה לפני שיכלה לשלוט בזה. אבל אז ההרגשה החמה חזרה לחזה שלה.

היא היתה נלהבת. היא היתה כנה.

וארבעים ושמונה שעות מאוחר יותר, היא הפכה לתופעת אינטרנט.