פועם

"כבר סיפרתי לך בפגישות האחרונות שלא נכנס מספיק חמצן לריאות שלי. לפעמים נדמה לי שאני ממש נלחם על האוויר. אני נושם עמוק וכמעט שום דבר לא חודר פנימה. זה הורג אותי. כל היום אני מנסה לשאוף, כמו מכור בקריז. בהליכה, בעלייה במדרגות, בכל מצב. מנסה לקחת נשימה ולהרגיש שהגוף שלי נורמלי, אבל החמצן הזה, הבן זונה, הוא בוחר כמה מתאים לו להיכנס פנימה. מרד האוויר הגדול."

נטע סקרה אותו במבט ארוך שניכרה בו גם אהדה.

"כבר כמה מפגשים אנחנו שואלים את אותה שאלה. ממה נובע חוסר האוויר שלך," היא אמרה ונשענה לאחור בכיסאה.

"אין לי תשובה," הוא נאלץ להודות, "אני לא יודע מה לעשות וזה משגע אותי."

"כבר נבדקת אצל רופא פעם אחת, והוא שלל אירוע בריאותי. חשבנו אז שאולי בכל זאת תעשה בדיקת מאמץ נוספת."

"נבדקתי עוד פעם," השיב בקוצר רוח מאופק, "ושוב הפתיע אותי שהכול בסדר. כנראה את צודקת וזו חרדה, למרות שאני בטוח שמשהו לא ברור מסתתר שם, וזה משגע אותי."

"בוא נדבר על זה עוד קצת," אמרה נטע, ורונן חשב לעצמו, ברור שצריך לדבר על זה. מה אנחנו עושים פה כבר שנה שלמה?

"אנחנו מדברים על זה המון," חידד את תחושותיו, "ובינתיים זה רק מחמיר."

בסיום הפגישה הוא רשם המחאה על שתי פגישות ויצא מהקליניקה דרך המבואה המובילה אל גינה קטנה, עמוסה באדניות. רגע ארוך הביט בשפע הפרחים האדומים והצהובים שגלשו אל הרחוב הראשי. שמי אחר הצהריים היו שקופים והאוויר הצונן התגרה בו. רגע הרגיש שהוא יכול לחפון אותו באצבעותיו.

הוא נכנס לרכב והתחיל לנהוג החוצה מהפרבר התל אביבי. ברדיו דייוויד בואי שר על איש החלל שלו שהלך לאיבוד. בקוצר רוח כיבה את הרדיו. קולו הצורמני של בואי היה כברזל בגרונו.

הוא עלה על הכביש הראשי בדרך למשרד. לא היה בגופו ולו גרם של סבלנות או אנרגיה להיות שם. נדמה שלאחרונה השעון זז כל כך לאט. הזמן מסרב להתכווץ. בימים האחרונים הכריח את עצמו להיכבל לשולחן העבודה ולהעביר בכוח את היום. שוב ניסה לנשום עמוק בתקווה שמשהו בתוכו ישתחרר, אבל זה לא עבד. עדיף לחזור הביתה.

על יד הבית שוב התחילו הכיווץ בגרון והחנק המוּכּר בריאות. מועקה, מוּכּרת גם היא, נבטה בגופו, כמו בכל פעם שהגיע הביתה. הוא נכנס מבלי לפתוח את התריסים המוגפים, עלה אל חדר השינה ונשכב מלוא גופו על המיטה הרחבה. הפעיל את מאוורר התקרה שהעביר עליו משב צונן. שוב שאף מנת אוויר, מנסה להבין מיהם חלקיקי החמצן הבוגדניים שמסרבים להיענות לסרעפת.

מירי הייתה מחוץ לבית בפגישות עבודה, והילדים, הם כבר לא גרים כאן. עידו לומד בצפון ושירה עובדת בתל אביב. הוא יחגוג בעוד חודש חמישים וחמש שנות חיים. חיוך מריר עלה על שפתיו. בשלב זה של חייו היה אמור לצאת לטייל באפריקה, לגור על ראש הר. והנה הוא עדיין כאן. כל החלומות נותרו בזמן העתיד המתקצר. בדיחה, הדבר הזה.

בחדר הרחצה סובב את ברז המים החמים והמתין רגע, ניסה לנשום עמוק ונכשל. המועקה רק גברה. הוא התפשט ונשטף במים הרותחים, לא נרתע מהלהט העז המבשל את גופו. בעיניים עצומות הניח לזרם לקלף את עורו בקילוחים עזים. עצם את עיניו והניח למים לסחרר אותו כעלה נידף, סובב מעט את גופו תחת המים הקולחים והביט בגב, שלאחרונה נגלו בו מקבצי שערות, אחר שקע מבטו רגע באיבר מינו המדובלל תחת זרם המים הצורב.

בבת אחת סגר את הברז ויצא מהמקלחון. העביר את כף ידו על המראה, מחק את שכבת האדים ושב לבחון את פניו בקפידה. איש לא מוכר בעל פנים עייפות הביט אליו. הזקן בן שנה ורובו עטור זיפים לבנים, אחת לשבוע הוא מבקר אצל משה הספר שמגלח את ראשו ומלטש את צורת הזקן. מירי לא אוהבת את הזקן, היא טוענת שהוא שורט אותה כשהם מזדיינים. סיבה נוספת למסמס את מעט הזיונים שלהם. תחת עיניו שקעי עייפות וקמטוטים של איש מבוגר. הוא חייך, והקמטוטים הנשקפים במראה נעשו חינניים פחות. עד לא מזמן, כל אימת שהיה צוחק, מירי הייתה אומרת כמה קסם יש בקמטוטים סביב עיניו. בלי רחמים חפר בעיניו בכל חלק בגופו, עיווה את פרצופו, הציץ בשומה עלומה מתחת לקפל הצוואר, מישש את החזה שהיה מקור גאוותו, ועכשיו, במראה, הוא דהוי ומקומט. כל קפל שומן בבטנו נסקר בעיניו ללא רחם. התרבו הקפלים המזוינים האלה. מירי צודקת. יש לו כרס.

לפתע חש מחנק. אזעקה מאיימת חצתה אותו כאילו נמעך לשניים בלפיתת מלחציים. הוא נשען הלום כאב על הקיר הלח. זה התקף לב, זעק בראשו, אני עובר התקף לב. הוא התנשם בכבדות, מנסה בכל מאודו להחדיר מעט אוויר אל גופו, הביט בחטף בפנים המבוהלות שבמראה, בראשו פעמה המחשבה בפראות: אני באמצע התקף לב ואיפה לעזאזל הנייד שלי? הוא השתופף על האריחים הקרירים ונטולי החן. הוא נשם באיטיות ומשהו נפתח, גופו כמו התרוקן ושב אל כוחותיו. הוא שאף אוויר בזהירות והגוף ציית. זה לא התקף לב, אידיוט, כעס על עצמו, אני עמוק בתוך התקף חרדה.

בחודשים האחרונים גילה שהוא סובל מחרדות. ללא אזהרה הייתה מתכווצת הנשימה, ויש מאין, שמיכה עבה הייתה חונקת את כתפיו, לופתת את הריאות. אבל מעולם לא חווה אירוע כה מטלטל כמו שקרה זה עתה במקלחת. לרוב נתקף בחרדה בשעת הליכה מהירה או במאמץ, אבל לאחרונה זה פשוט נוחת ללא אזהרה.

"יהיה קל יותר להתעמת עם החרדה אם תכיר בה ותפנה בשבילה מקום וזמן. חרדה היא אינסטינקט הגנתי ונדע להתמודד איתה אחרי שנברר למה היא השתלטה על חייך," כך הייתה אומרת לו נטע שוב ושוב.

רחוץ, עורו סמוק מחום המים, נכנס למיטה תחת המאוורר. למטה נפתחה דלת הכניסה וקול צעדיה של מירי הדהד בחלל הבית.

"היי," היא קראה מלמטה וכבר החלה לטפס אל הקומה השנייה ואל חדר השינה.

"היי," ענה רפות.

"מה קרה שאתה בבית בשעה כל כך מוקדמת, אתה חולה?" שאלה מופתעת.

"אני לא חולה, אני נח."

"מה זה נח?"

"נח זה נח."

היא התקרבה אליו, מצחה חרוש קמטים. "אתה בסדר?"

"אני בסדר."

היא הניחה את כף ידה על מצחו. צורך עז לבכות עלה בו אך הוא לא נכנע.

"בטוח שאתה בסדר?" וידאה.

"בטוח," ענה במאמץ רב.

"אני מכינה לך כוס תה," הודיעה ויצאה מהחדר, נקישות נעליה נחושות לעזור לו.