פחדן



פרק ראשון

קצת אחרי תשע וחצי בבוקר. יום שני האפור הראשון של חודש דצמבר. טום ת'ורן השקיף מן הקומה השלישית של בק האוס אל עבר שיר ההלל לבטון ולהשלמה עם הגורל המהווה את פרוור הֶנדון, וייחל יותר מכול לא לחשוב בצלילות.

לרוע המזל, זה בדיוק מה שעשה. ממיין את החומר שלפניו, מפנים את המידע. מסווג באופן בלתי מודע תגובות רגשיות לכל פרט, שילוו כל שעת ערות בחודשים הקרובים.

וגם שעות שינה רבות.

עֵרני לחלוטין וממוקד, התיישב ת'ורן ולמד את המוות באופן שבו אחרים, שעובדים במקומות אחרים, מביטים בצגי מחשב או יושבים מאחורי קופות. הוא עבד עם חומרים כאלה מדי יום ביומו, ואף על פי כן, לנוכח הדבר הזה, היה מברך על כל דבר שיעמעם את תחושותיו. אפילו פטיש הקיטור של החמרמורת היה עדיף. משהו שיעגל את הפינות במקצת. משהו שישתיק את שאון האימה.

הוא ראה מאות, אולי אלפים, של תמונות מעין אלה. הוא בחן אותן במרוצת השנים במבט קר רוח, כמו רופא שמסתכל על תצלומי רנטגן או רואה חשבון שאומד החזרי מס. הוא הפסיק זה מכבר לספור את הגפיים החיוורות, המעוקמות או התלושתו או הכרותתו בתמונות השחור־לבן בגודל עשרים וחמש על עשרים. והיו גם תדפיסי צבע. גופות חיוורות מונחות על שטיחים ירוקים. חבלות סגולות מקיפות צוואר לבן כגיר. הטאפט הצעקני שבקושי ניתן להבחין בכתמי הדם שעליו.

תערוכה שהלכה וגדלה ללא הרף, נושאת מסר פשוט: רגשות הם דבר רב־עוצמה, אך לא כן גופות.

אלו היו התמונות המתויקות במשרדו, והעתקיהן היו מאוחסנים בתיקיות בתוך ראשו. תצלומי בזק של מיתות, ודיוקנאות של חיים על הקצה. לעתים הביט ת'ורן בגופות החדגוניות הללו וחשב שהוא מבחין בזעם או בשנאה או בתאוות בצע או בתשוקה, או אולי ברוחות הרפאים של הדברים הללו, מרחפות בפינות החדרים כמו אקטופלזמה.

התצלומים על שולחנו הבוקר לא היו מחליאים יותר מאלה שראה בעבר, אך כשנעץ את מבטו בדמותה של האישה המתה חש שהוא מביט מקרוב בלהבה ושגלגלי עיניו הולכים ונמסים.

הוא ראה אותה מבעד לעיניו של בנה.

צ'רלי גארנר בן השלוש, כעת יתום.

צ'רלי גארנר בן השלוש, מטופל על ידי סבו וסבתו הנאבקים מדי דקה עם השאלה מה לספר לו על אמו.

צ'רלי גארנר בן השלוש, שהעביר כמעט יומיים לבדו בבית, עם גופת אמו, לופת עטיפה של חטיף שוקולד שמירק בליקוק, גווע ברעב ומלוכלך וצורח עד ששכן דפק בדלת.

"טום..."

ת'ורן השקיף אל האפרוריות עוד כמה שניות לפני שהסתובב בהכנעה לעבר המפקח הראשי ראסל בריגסטוק.

כחלק מהארגון־מחדש המקיף שנערך במשטרת לונדון לפני כשנה בערך, הוקמו כמה צוותים נוספים במסגרת שלוש היחידות החדשות לפשעים חמורים. צוות שהורכב כולו משוטרים שהוחזרו מגמלאות, הוקם במיוחד לצורך חקירת תיקים ישנים ולא מפוענחים. הצוות הזה, שהוטבל בחיפזון בשם צוות קרינקלי, היה אחד מני אוסף גדול של יוזמות חדשות, חלק מגישה רעננה של פעולות מֶנַע, במסגרת הלחימה בפשע בבירה. היו צוותים אחרים שהתמחו בתקיפה מינית, באלימות נגד ילדים ובעבֵרות נשק.

והיה צוות 3, היחידה לפשעים חמורים (מערב).

רשמית, היחידה נועדה לחקור מקרים בקנה מידה שחרג מזה של אלה שנחקרו במקומות אחרים — מקרים שלא היו בסמכותו של איש מלבדם. אבל היו שטענו כי היפ"ח (מערב) 3 הוקם פשוט מפני שאיש לא ידע בדיוק מה לעשות בבלש טום ת'ורן. ת'ורן עצמו הניח שהאמת נמצאת אי־שם באמצע.

ראסל בריגסטוק היה הקצין הבכיר ביחידה, ות'ורן הכיר אותו זה למעלה מעשר שנים. הוא היה בחור מגודל בעל חזות מובחנת, בזכות משקפי הקרן והשיער אשר היווה לו מקור לגאווה מוגזמת. השיער היה סמיך וכחול־שחור, והמפקח הראשי שאב עונג רב מניפוחו לממדים אֶלביסיים כמעט. אך למרות שהיה חלומו של כל קריקטוריסט, הוא ידע גם להיות סיוטו של כל חשוד. ת'ורן ראה את בריגסטוק ללא משקפיים ובאגרופים קפוצים, שערו מתנופף מעל מצחו המיוזע בעודו פוסע אנה ואנה בחדר החקירות, צועק, מאיים, ומממש איומים כשהוא רודף אחר האמת.

"קרול גארנר היתה אם יחידנית. היא היתה בת עשרים ושמונה. בעלה נהרג בתאונת דרכים לפני שלוש שנים, מיד אחרי שבנם נולד. היא היתה מורה. היא נמצאה מתה בביתה בבלהם לפני ארבעה ימים. לא נמצאו סימני פריצה. היא חזרה לתחנת יוסטון בשש וחצי בערב בעשרים ושבעה בחודש, אחרי ביקור אצל הוריה בברמינגהם. אנחנו חושבים שהרוצח עקב אחריה מהתחנה, ככל הנראה ברכבת התחתית. מצאנו כרטיס נסיעה בכיס שלה."

קולו של בריגסטוק היה נמוך ונטול מבטא, חדגוני כמעט. אך מסירת העובדות הפשוטות היתה יעילה להחריד. ת'ורן הכיר את רובן בעקבות תדריך שקיבל מבריגסטוק יום קודם לכן, ואף על פי כן המילים היו כסדרת אגרופים, כל אחד חזק יותר מקודמו, אשר חברו יחדיו והשאירו אותו דואב וקצר נשימה. הוא ראה שהאחרים המומים לא פחות.

והוא ידע שהרע מכול טרם נאמר.

בריגסטוק המשיך. "אנחנו יכולים רק לשער איך הצליח הרוצח להיכנס או כמה זמן הוא שהה בביתה של קרול גארנר, אבל ידוע לנו מה הוא עשה שם..."

בריגסטוק הביט על פני השולחן וביקש מן האיש שישב בקצה השני להמשיך מנקודה זו. ת'ורן הביט בדמות במעיל הפליס השחור, בראשו המגולח ובאוסף עגילי הפירסינג הבוהק על פניו. פיל הנדריקס לא היה בדיוק פתולוג טיפוסי, אך הוא היה הטוב ביותר שת'ורן עבד איתו אי־פעם. ת'ורן זקר גבה. האם זיהה עגיל שלא היה שם בפעם האחרונה שראה אותו? הנדריקס אהב להנציח כל חבר חדש בטבעת, נעץ או חוד. ת'ורן קיווה בכל לבו שיתמסד בקרוב, לפני שלא יוכל עוד להרים את ראשו.

ד"ר פיל הנדריקס היה האזרח שבחבורה. הוא היה שם למן הרגע הראשון, כמובן, שכן גילוי גופה היה כמעט בוודאות הדבר שחישל את הצוות מלכתחילה. הגופה שנכנעה לסכין; הסיפור המסתתר מאחורי מסעה אל לוח הפלדה הקר לחש סודות שבשרה המת ואיבריה המאובנים חשפו אותו. זה היה תחום מומחיותו של הפתולוג.

אף שהוא והנדריקס היו חברים טובים, מרגע זה ואילך, בהקשר של החקירה, ת'ורן ישמח לא לראות אותו שוב.

"בהתבסס על שעת העלייה שלה על הרכבת בברמינגהם, אנחנו חושבים שהיא נרצחה מתישהו בין שבע לעשר בלילה של עשרים ושבעה בחודש. היא מתה כארבעים ושמונה שעות לפני שנמצאה."

המבטא המנצ'סטרי השטוח העביר בדייקנות פשוטה את המציאות הצעקנית הנדושה של אימה טהורה. ת'ורן ראה את המחשבה הבלתי נתפסת בפניהם של היושבים אל השולחן.

מה עבר על צ'רלי גארנר הקטן ביומיים הללו?

"לא היו סימנים להתעללות מינית או להתנגדות רצינית מצדה. המסקנה המתבקשת היא שהרוצח איים על הילד." הנדריקס השתתק ושאף אוויר. "הוא חנק את קרול גארנר במו ידיו."

"בן זונה..."

ת'ורן פנה שמאלה. הבלשית שרה מֶק'אֶבוֹי השפילה מבט אל התיק שלפניה. ת'ורן המתין, אך לעת עתה היה נדמה שאמרה כל מה שרצתה לומר. מבין כולם, ת'ורן הכיר אותה במשך התקופה הקצרה ביותר. והוא עדיין לא הכיר אותה כלל. קשוחה, ללא ספק, ומוכשרת מאוד. אבל משהו בה עורר בת'ורן חשש מסוים. משהו הסתתר שם.

קולו של הבלש דייב הולנד החזיר את מחשבותיו של ת'ורן אל מסלולן. "אנחנו חושבים שהוא בחר אותה בגלל הילד?"

ת'ורן הינהן. "זאת היתה החולשה שלה. כן, נדמה לי שהוא כנראה..."

בריגסטוק קטע אותו. "אבל זה לא באמת חשוב."

"לא באמת חשוב?" הולנד נשמע מבולבל ממש, והביט לעבר הבוס שלו.

ת'ורן משך בכתפיו והחזיר לו מבט. חכה ותראה, דייב...

חלפה קצת יותר משנה מאז החל ת'ורן לעבוד עם דייב הולנד, והאיש סוף־סוף החל ליצור רושם של אדם מבוגר. שערו היה עדיין בלונדיני ופרוע מדי, אך תווי הפנים שאותם מיסגר נראו נוקשים יותר מיום ליום. ת'ורן ידע שזה קשור לניסיון יותר מאשר לגיל. שחיקה. אין מנוס מכך שהפרצופים היפים והתמים ביותר יתקדרו במקצת לנוכח הדברים שהקיא התפקיד.

השינוי החל בעת חקירתם המשותפת הראשונה. שלושה חודשים שבמהלכם איבד חברים ורכש אויבים, שעה שדייב הולנד התקרב אליו, צפה וספג והפך לאדם אחר. שלושה חודשים שהסתיימו בהינף איזמל בעליית גג ספוגת דם בדרום לונדון.

הולנד למד ושכח הרבה מאוד, ות'ורן צפה במתרחש בגאווה מהולה בעצב. הוא ניהל את הוויכוח הזה עם עצמו באופן קבוע. האם מערכת היחסים בין השוטר הטוב והאדם הטוב תאריך ימים?

נדרשת מידה מסוימת של עמעום הרגישוּת, אך היא גובה מחיר. הוא זכר כרזת אזהרה שראה בחדר המתנה של רופא שיניים: מראה מדויק מאוד של שפה לעוסה עד דק בידי מטופל ש"בחן" את השפעתו של חומר ההרדמה המקומית. אפשר לנשוך ולנשוך ולא לחוש דבר, אבל זה רק עניין של זמן עד שחומר ההרדמה יתפוגג ואז יתחיל בוודאות הכאב.

גם קהות החושים התפוגגה אצל עמיתים שת'ורן ראה אותם מעבירים את ימיהם בתוך שריון משלהם. בין שמקור השריון היה בתודעתם ובין שבבקבוק, הוא בהכרח נשחק יום אחד, ואז הייסורים היו בלתי נסבלים. לא היתה זו דרכו של טום ת'ורן, ולמרות מפגני האומץ והשטויות הנרכשות, הוא ידע מוכנית שזו גם אינה דרכו של הולנד.

מערכת היחסים של השוטר הטוב והאדם הטוב ככל הנראה לא תאריך ימים, פשוט קשה מאוד ליישב ביניהם. כמו הדברים האלה בפיזיקה, שאפשריים להלכה אבל איש מעולם לא ראה אותם.

דממה השתררה לרגע קט במה שניתן לתאר באופן היתולי כחדר הישיבות. למעשה היה זה רק משרד מעט גדול יותר, עם קנקן קפה וכמה כיסאות פלסטיק יותר מהמקובל. ת'ורן הגה בדברים שידע על אודות רוצחה של קרול גארנר. גבר שאהב להיות בשליטה ונזקק לכך. פחדן. אולי לא שליטה גופנית... אלוהים, הוא החל להישמע כמו הפסיכיאטרים האלה, שחשב שמקבלים משכורות מופרזות. מה שכן ידע, כמובן, היה שהרוצח רחוק מלהיות טיפוס רגיל. בלתי רגיל, ובעל פוטנציאל גדול יותר מכפי שהולנד או מק'אבוי הבינו.

והיתה כמובן גם השאלה למה. תמיד "למה". וכמו תמיד, זה עניֵין את התחת שלו. טום ת'ורן יתמודד עם השאלה במידה שתוצג בפניו. הוא יאחז בה בשתי ידיו אם יוכל לתפוס בעזרתה את הרוצח. אבל היא לא עניינה אותו. לפחות לא בהקשר של השאלה אם האיש שהוא רודף אחריו קיבל אופניים בילדותו...

מק'אבוי נעה בכיסא הסמוך לשלו. היא סיימה לעלעל בתיקה והוא חש שיש לה משהו לומר.

"כן, שרה?"

"זה נורא, אין ספק... והקטע עם הילד פשוט מזעזע, אבל אני עדיין לא מבינה למה אנחנו קיבלנו את התיק ולא מישהו אחר. כלומר, איך אנחנו יודעים שהיא לא נרצחה על ידי מישהו שהכירה? לא היו סימני פריצה, זה יכול להיות בן זוג או חבר לשעבר... אז למה אנחנו? אדוני."

ת'ורן הביט לעבר בריגסטוק, אשר בתזמון של מומחה הטיח ערֵמת תצלומים נוספת באמצע השולחן.

הולנד הושיט יד באגביות והרים אחד מהם. "גם אני חשבתי על זה. אני לא מבין מה הופך —" הוא השתתק למראה האישה השרועה על גבה בפה פעור, עיניה יוצאות מחוריהן וזבות דם. האישה שכבה בין שקיות זבל ברחוב חשוך וקר. האישה לא היתה קרול גארנר.

היתה זו מחווה דרמטית, שנועדה להיות כזאת. בריגסטוק רצה שהצוות יידלק. הוא רצה לזעזע אותם, להניע אותם, לשלהב אותם.

הוא בבירור לכד את תשומת לבם.

ת'ורן היה זה שהסביר בפני מה הם ניצבים בדיוק. "הדבר שהופך את המקרה הזה לשונֶה, הולנד" — הוא הביט לעבר מק'אבוי — "מה שהופך אותו לשלנו, הוא שהאיש עשה את זה שוב."

הדממה שהשתררה כעת הפכה את קודמתה לקקופוניה. ת'ורן לא שמע דבר מלבד ההד המרוחק של קולו ושריקת האדרנלין התוסס במחזור הדם שלו. בריגסטוק והנדריקס ישבו קפואים, ראשיהם מורכנים. הולנד ומק'אבוי החליפו מבטים נחרדים.

"זאת הסיבה שבגללה אנחנו יודעים שהוא עקב אחרי קרול גארנר מתחנת יוסטון. כי ברגע שהוא סיים לחסל אותה, בו ביום, הוא הלך לקינגס קרוס. הוא הלך לתחנה אחרת, מצא אישה אחרת, והתחיל הכול מחדש."

קארן, זה שוב קרה.

בבקשה תרשי לספר לך איך זה קרה. אני לא אוכל לשאת את זה אם תחשבי עלי רעות. אני יודע שאת לא יכולה לסלוח או למחול על מה שעשיתי... על מה שאני עושה, אבל אני יודע שתביני. תמיד חשבתי שאם היתה לי הזדמנות להסביר את עצמי, להתוודות בפנייך, אַת האדם היחיד שהיה מבין באמת. תמיד ראית אותי כמות שאני. תמיד ידעת מה אני חושב עלייך. ראיתי את זה בחיוך הביישני שלך.

ידעת שיש לך השפעה עלי, נכון, אבל אני כעסתי עלייך בגלל זה. חלק ממני נהנה מההקנטות. רציתי להיות זה שאת מקניטה אותו. בכל אופן, הרגשתי נחוץ. זה רק גרם לי להימשך אלייך יותר, קארן...

אבל אלוהים. אלוהים. עשיתי את זה שוב. את מה שאמרו לי.

היא היתה לבד ולא פחדה משום דבר. ראיתי לפי ההליכה שלה כשעקבתי אחריה מהתחנה. לא אומץ שחצני, אלא מין אמון. היא ראתה את הטוב בכולם, ראיתי את זה עליה. היה חשוך והיא לא ראתה כמה אני חלש ומתועב. לא היה לה פחד בעיניים כשדיברתי איתה.

אבל היא ידעה מה עומד לקרות כשראתה את הפחד בעיניים שלי.

ברגע שהבינה, היא נאבקה, אבל לא היתה חזקה מספיק. היא היתה קטנה ממני בחצי, קארן, והייתי צריך רק לחכות שהיא תדעך קצת. היא שרטה וירקה ולא יכולתי להסתכל עליה. וכשזה נגמר, לא יכולתי לשאת את זה שהפנים שלה, שהיו כל כך נדיבים וחמים כמו שלך, נראו עכשיו כמו מאחורי זכוכית, או קפואים המון זמן בתוך גוש קרח, ושאני הפכתי אותם לכאלה.

והייתי קשה, קארן. למטה. בזמן שעשיתי את זה, ועוד פעם אחר כך, כשהסתרתי אותה. נשארתי מרוגש עד שהרעש בראש שלי דעך והשריטות על הידיים התחילו לכאוב.

הייתי קשה יותר משאני קשה בדרך כלל, גם כשאני חושב על העבר.

אני לא רוצה להביך אותך בדיבורים כאלה, אבל אם אני לא יכול להיות גלוי לב איתך בדברים כאלה אז אין טעם לכלום. אף פעם לא באמת סיפרתי לך מה חשבתי כשהיתה לי הזדמנות, אז אני לא מתכוון להסתיר דברים עכשיו.

ואני בחיים לא אשקר לך, קארן, אני מבטיח.

כמובן, את לא היחידה שיודעת מה אני באמת, אבל את היחידה שרואה מה נמצא בפנים. אני לא ממציא תירוצים, אני יודע שלא מגיע לי שום דבר, אבל לכל הפחות אני מדבר בגלוי על הכול. בגלוי ובכנות.

היא היתה כלום בשבילי, האישה הזאת מהתחנה. היא היתה כלום בשבילי ואני סחטתי את החייים מתוכה.

אני כל כך כל כך מצטער, ומגיע לי כל מה שבטוח יקרה לי.

לא נעים לי לבקש טובה, קארן, אבל אם תראי אותה, את האישה שהרגתי, תגידי לה את זה בשמי?

1982

הילדים קראו לזה "סיפור הג'ונגל".

הקורבן רותק לאספלט כששני ילדים אוחזים כל אחד זרוע והשלישי יושב בפישוק רגליים על החזה. האצבעות היו כלי הנשק — מתופפות, מחטטות, דוקרות — מקישות את מקצבי הסיפור על עצם החזה. הסיפור היה פשוט מאוד; תירוץ ברור לגרום כאב.

הילד בעל השיער השחור, הסבוך, נשען על הקיר, עיניו הכהות הקטנות קולטות כל פרט. הוא צפה בתחילתו של העינוי.

כשהיו רק הקופים, או כל יצור קטן שהמספר הציג קודם לכן, זה היה שום דבר. הקורבן התפתל, אמר להם להפסיק, לרדת ממנו; הפחד מפני הבאות היה הנורא מכול. ואז הגיעו האריות והנמרים. צעדים כבדים יותר, האצבעות דוקרות ביתר עוז, דמעות מתחילות לעקצץ בזווית העין. הכול, כמובן, הוביל אל העדר האינסופי לכאורה של פילים רוקעים בג'ונגל, האצבעות מכות בחזה, הכאב מייסר.

הנער על הרצפה צעק עכשיו.

הילד נדחק מן הקיר, הוציא את ידיו מכיסיו וניגש אל מגרש המשחקים, היכן שקהל הצופים ניצב במעגל, מריע ומוחא כפיים. הגיע הזמן להתערב.

מספר ה"סיפור" נקרא בארדזלי. הילד שנא אותו. הוא נדחק בין ההמון, וזה לא היה קשה שכן רוב תלמידי כיתה ז' האחרים נרתעו מפניו. אחרי הכול, הוא היה "המשוגע", זה שיעשה הכול. הילד שמסוגל לזרוק שולחן מהחלון או לנופף בזין שלו מול הכיתה, או לפנצ'ר את הצמיגים של המורה. הוא נאלץ לסבול ריתוקים רבים בשעתו כדי לזכות במוניטין הזה, אבל זה השתלם מבחינת הכבוד שזכה לו.

הוא לא התעניין בגיאוגרפיה או בדקדוק צרפתי, אבל ידע כבוד מהו.

הוא הושיט את ידו, אחז באגביות בשערו של בארדזלי ומשך אותו לאחור. הקהל השתנק, ועד מהרה פרץ בצחוק עצבני כשבארדזלי זינק, רותח מזעם, מוכן ומזומן לתעל את תוקפנותו על האחראי לדקירות האיומות בקרקפת.

ואז ראה את האשם. הילד, קטן ורזה הרבה יותר ממנו, הביט בו בשלווה, עיניו קרות וכהות כאבנים שקפאו בבוץ, ידיו שוב תחובות עמוק בכיסיו.

הקהל התפצל במהירות לקבוצות קטנות. מִשׂחק כדורגל כבר החל כשבארדזלי נסוג לעבר המלתחות, מבטיח נקמה מרושעת אחרי הלימודים אך לא באמת מתכוון לכך.

הילד השרוע על הארץ קם והחל לסדר את תלבושתו האחידה המקומטת. הוא לא אמר דבר, אולם נעץ מבט מתוח בעיני מושיעו בעודו מיישר את עניבתו ומעביר שרוול על פני שפתו העליונה המכוסה נזלת.

הילד כהה השיער ראה אותו בבית הספר, אך הם מעולם לא דיברו. הוא היה צעיר ממנו בשנה, ככל הנראה בן שתים־עשרה בלבד, ומחזורים שונים לא באמת התערבבו. שערו, בגון החול, היה בדרך כלל מסורק בקפידה עם פסוקת, והוא נראה לעתים קרובות בפינה כלשהי, עיניו התכולות מציצות בקנאה מאחורי ספר, בוחנות את מבחר המשחקים שלא היה לו חלק בהם. הוא היה ילד מגודל, גבוה בכשלושים סנטימטר לפחות מבני מחזורו, וחכם כהוגן, אבל איטי בכל המובנים החשובים.

הוא ככל הנראה לא עשה שום דבר מסוים שהרגיז את בארדזלי, אבל זה אף פעם לא היה העניין.

הנער הבוגר יותר צפה, מחייך בעודו שולף מסרק פלסטיק חום ומעביר אותו בשערו החולי, מחלץ פיסות חצץ ממגרש המשחקים. גם לו היה מסרק כמובן, אבל עשוי מתכת; הרבה יותר מגניב, ששימש בעיקר לקרבות המסרקים של ארוחת הצהריים, שבהם היה האלוף המוכרז. קרבות אלה היו גרסה אכזרית יותר של "צ'אפחות" או "אבן, נייר ומספריים", ובדרך כלל הסתיימו בתוך שניות ביד זבה דם. הוא היה האלוף, לא מפני שהיה מהיר יותר מן האחרים, אלא מפני שיכול לשאת את הכאב פרק זמן ממושך יותר.

הוא יכול לסבול כאב רב מאוד בשעת הצורך.

הנער בעל השיער החולי הניח את מסרקו בקפידה בכיס הפנימי של המקטורן, כיחכח בגרונו בעצבנות והפיק חיוך נדיר. אך זה נעלם עד מהרה, משלא זכה לגמול. במקומו הושטה לו יד, נקייה במידה ניכרת משריטות ומגלדים.

"תודה ש... עשית את זה. אני פאלמר. מרטין..."

הנער בעל השיער הכהה הסבוך, המשוגע, הנער שיעשה הכול, הינהן. הוא התעלם מן היד המושטת והגה את שמו בחיוך ערמומי, כחושף סוד מלוכלך.

כאילו העניק מתנה שבעצם היתה שווה הרבה יותר מכפי שנראתה.

"ניקלין."