1
"מופתע לראות אותי?" אמר ניקולס פּראט, נטע את מקל ההליכה שלו בשטיח של בית הלוויות ותקע בפטריק מבט של התרסה עקרה משהו, הֶרגל שכבר לא הייתה בו תועלת אבל היה מאוחר מכדי לשנותו. "אפשר לומר שהפכתי לפוקד־הלוויות. זה בא עם הגיל. כבר לא מספיק לשבת בבית ולגחך על השגיאות של הבּוּרים הצעירים שכותבים את הידיעות של 'אחרי מות', או להתמסר לתענוג החדגוני־משהו של מעקב אחר המכסה היומית שנגרעה מבני־דורך המתמעטים. לא! צריך 'לחגוג את החיים שהיו': הלכה הזנזונת של השכבה. אומרים שהוא עשה עבודה יפה במלחמה, אבל אני יודע את האמת! - דברים מהסוג הזה, שמכניסים את כל ההישגים לפרספקטיבה. לא שכל העניין לא נוגע ללב, אני לא אומר. בימים האחרונים האלה יש מין אפקט של גודש תזמורתי. וגם הרבה אימה, כמובן. כשאני עושה את הסיבוב היומי שלי, מדשדש לי ממיטת בית חולים לספסל בבית הלוויות וחוזר חלילה, אני נזכר במכליות הנפט האלה שהיו מסתערות על הצוקים אחת לשבוע־שבועיים ובלהקות הציפורים שגססו על החופים בכנפיים דבוקות ועיניים צהובות ממצמצות בתימהון."
ניקולס הציץ אל תוך החדר. "נוכחות דלה," מלמל, כאילו הוא מכין תיאור בשביל מישהו אחר. "האנשים האלה הם החברים הדתיים של אמא שלך? ראוי לציון, בלשון המעטה. איך היית קורא לצבע של החליפה הזאת? חציל? חציל בקרם קיפוד ים? אני חייב לארגן לי חליפה כזאת בהנטסמן. מה זאת אומרת אין לכם חציל? כולם לבשו חציל בהלוויה של אלינור מלרוז. תזמינו מַייל שלם תכף ומיד!
"אני משער שהדודה שלך תהיה פה בקרוב. פרצוף מוּכּר לעייפה בין כל החצילים. פגשתי אותה בניו יורק בשבוע שעבר ולא צר לי לומר שהייתי הראשון לבשר לה את הבשורות המרות על אמא שלך. היא פרצה בבכי והזמינה croque monsieur כדי להוריד את המנה השנייה של גלולות הדיאטה שלה. ריחמתי עליה, אז וידאתי שהבלאנדים יזמינו אותה לארוחת ערב. אתה מכיר את פרדי בלאנד? הוא המיליארדר הכי קטן שחי כיום. ההורים שלו היו ממש גמדים, כמו גנרל וגברת אצבעוני. הם היו נכנסים לחדר ברוב טקס ואז נעלמים מתחת לשולחן קונסולה. בֵּייבּי בלאנד התחילה לקחת את עצמה ברצינות, כמו שאנשים מסוימים עושים בדמדומי הסניליות שלהם. היא החליטה לכתוב ספר על קוביזם, מכל הנושאים המגוחכים שבעולם. אני חושב שבעצם זה במסגרת תפקידה כרעיה מושלמת. היא יודעת איך פרדי היה נלחץ לקראת ימי ההולדת שלה, אבל הודות לתחביב החדש הוא רק צריך לדאוג לזה שסות'ביס יעטפו יפה איזה ציור מבחיל של הארכי־שרלטן הזה פיקאסו עם אישה שהפרצוף שלה נראה כמו פלח אבטיח, ומובטח לו שהיא לא תדע את נפשה מרוב אושר. אתה יודע מה בֵּייבּי אמרה לי? בארוחת בוקר, לא פחות, כשהייתי כמעט חסר הגנה." ניקולס אימץ קול מתחטא:
"'הציפורים האלוהיות האלה אצל בראק המאוחר הן בעצם רק תירוץ לצייר את השמיים.׳
"'איזה תירוץ מצוין,' אמרתי וכמעט נחנקתי על הקפה שלי. 'הרבה יותר טוב ממכסחת דשא או זוג קבקבים. זה מראה שהוא היה בשליטה מוחלטת על החומרים שלו.'
"לוקחת את עצמה ברצינות, כמו שאתה רואה. זה גורל שאני מתכונן להתנגד לו בשיירי התבונה האחרונים שייוותרו לי, אלא אם כן הֶר דוקטור אלצהיימר ישתלט על העניינים, שאז אצטרך לכתוב ספר על אמנות אסלאמית כדי להוכיח שהמטורבנים תמיד היו הרבה יותר מתורבתים מאִתנו, או כרך עב־כרס שיַראה כמה מעט אנחנו יודעים על אמא של שייקספיר ועל הקתוליות הסודית־ביותר שלה. משהו רציני.
"בכל אופן, אני חושש שדודה ננסי יצאה מהבלאנדים בשן ועין. זה בטח קשה להיות אשת־חברה במשרה מלאה ובו בזמן חסרת כל חברים. מסכנה. אבל אתה יודע מה המם אותי, חוץ מהרחמים העצמיים הנמרצים של ננסי, שהייתה לה החוצפה להעמיד פנים שהם יגון, מה שהמם אותי לגבי שתי הבנות האלה, אמא שלך ודודה שלך, זה כמה הן, כמה הן היו - החיים שלי עומדים בסימן ההתנודדות בין שני הזמנים האלה - לגמרי אמריקאיות. הקשר של אבא שלהן להיילנדס היה, בוא נודה על האמת, רופף מאוד, ואחרי שסבתא שלך פיטרה אותו הוא בקושי היה בסביבה. את המלחמה הוא העביר עם הווינדזורים רפי השכל האלה בנסאו; מונטה קרלו אחרי המלחמה, ולבסוף קריסה על הבר של הווייט'ס. מכל השבט של האנשים שמעבירים כל יום ויום מחייהם מארוחת הצהריים ועד שהם שוכבים לישון כשהם שיכורים כלוט, הוא היה בלי ספק המקסים ביותר, אבל מתסכל כְּאָב, אני חושב. ברמה כזאת של שכרות אתה בעצם מנסה לחבק אדם טובע. הפרץ המזדמן של רגשנות בעשרים הדקות שבהן האלכוהול דחף אותו בכיוון הזה לא היה תחליף לזרם היציב של הקרבה עצמית לבבית מן הסוג שתמיד אפיין את המאמצים שלי עצמי כְּאָב. ואם להודות על האמת, בתוצאות לא חד־משמעיות. כידוע לך, אני בטוח, אמנדה לא דיברה אִתי כבר חמש־עשרה שנה. אני מאשים את הפסיכואנליטיקן הזה, שממלא את הראש הקטן שלה, שמעולם לא היה מבריק במיוחד, ברעיונות פרוידיאניים על פאפא המסור שלה."
ההגשה המהדהדת של ניקולס נקלשה לכלל לחישה בהולה יותר ויותר, ופרקי אצבעותיו תכולי–הוורידים הלבינו מהמאמץ להישאר זקוף. "טוב, חביבי, אנחנו נעשה עוד שיחונת אחרי הטקס. נפלא לראות שאתה מתפקד יפה כל כך. תנחומיי וכל זה, אם כי אם אי־פעם היה מישהו ש'נגאל מייסוריו', זאת ללא ספק האמא המסכנה שלך. נהייתי מעין פלורנס נייטינגייל לעת זקנה, אבל אפילו הגברת עם העששית הייתה ודאי נמלטת על נפשה לנוכח החורבה המבעיתה הזאת. אין ספק שזה לא יתרום לקמפיין למען הכנסתי לקאנון, אבל אני מעדיף לבקר אנשים שעדיין יכולים ליהנות מעקיצה ארסית ומגביע של שמפניה."
נראה כאילו הוא עומד ללכת, אבל אז פנה שוב לאחור. "תשתדל לא לפתח מרירות לגבי הכסף. יש לי חבר או שניים שלא התמודדו יפה עם העניין הזה וגמרו במחלקות של שירות הבריאות הלאומי, ואני מוכרח לומר שהתרשמתי מאוד מהאנושיות של הסגל, שרובו עובדים זרים. אם כי מה יש לעשות עם כסף חוץ מאשר לבזבז אותו כשיש לך או להיות מריר לגביו כשאין? זה משאב מוגבל מאוד שאנשים משקיעים בו תועפות רגש יוצאות מגדר הרגיל. אני משער שמה שאני באמת מתכוון לומר זה כן, תפַתח מרירות לגבי הכסף; זה אחד הדברים המעטים שכסף יכול לעשות: לנקז קצת מרירות. אנשים שוחרי־טוב מתלוננים לפעמים שיש לי יותר מדי bêtes noires, אבל אני צריך את ה־bêtes noires שלי כדי להוציא מתוכי את ה־noire ולהעביר אותו ל־bêtes. חוץ מזה, לצד הזה של המשפחה שלך היו מספיק הזדמנויות. כמה זה עכשיו? שישה דורות של צאצאים שכל אחד מהם, לא רק הבן הבכור, היה בעצם בטל מעבודה. אולי הייתה להם עבודה למראית עין, בייחוד באמריקה איפה שכל אחד צריך להחזיק משרד ולוּ כדי להסתובב קצת בכיסא עם הרגליים על השולחן למשך חצי שעה לפני ארוחת הצהריים, אבל לא היה שום כורח. אני לא יכול לדבר מניסיון אישי, אבל זה בטח די מסעיר בשבילך ובשביל הילדים שלך, אחרי תקופה כל כך ארוכה של פטור מתחרות, להיזרק שוב למרוץ. אלוהים יודע מה הייתי עושה עם החיים שלי אם לא הייתי מחלק את זמני בין העיר לכפר, בין המולדת לארצות אחרות, בין נשים ופילגשים. חילקתי זמן ועכשיו הזמן עומד עליי לחלקני, מה? אני חייב לבדוק יותר מקרוב את הפנאטים הדתיים האלה שאמא שלך קיבצה סביבה."
ניקולס קִרטע לו משם בלי להעמיד פנים שהוא מצפה לאיזושהי תגובה מלבד שתיקה מתפעלת.
כשנזכר פטריק איך שיסעו המחלה והגסיסה את הפנטזיות השאמאניות הקלושות של אלינור, "הפנאטים הדתיים" של ניקולס נראו לו יותר כמו משתמטי־גיוס פתאים. באחרית ימיה הושלכה אלינור אל תוך קורס מזורז וחסר רחמים בידיעה־עצמית, ללא שום אמצעי הגנה מלבד "חיית כוח" בידה האחת ורעשן באחרת. היא הופקרה לתרגול הקשה מכול: בלי לדבר, בלי לזוז, בלי סקס, בלי סמים, בלי נסיעות, בלי בזבוזים, כמעט בלי אוכל; רק להתבונן לבדה בדממה במחשבותיה. אם להתבונן זאת המילה המתאימה. אולי הרגישה שהמחשבות שלה מתבוננות בה, כמו חיות טרף רעבות.
"חשבת עליה עכשיו?" אמר קול אירי רך. אנט הניחה יד מרפאת על אמת ידו של פטריק והטתה הצדה את ראשה המבין.
"חשבתי שהחיים הם רק ההיסטוריה של הדברים שאנחנו מקדישים להם תשומת לב," אמר פטריק. "כל השאר זה אריזה."
"הו, אני חושבת שזה קודר מדי," אמרה אנט. "מאיה אנג'לו אומרת שהמשמעות של החיים שלנו היא ההשפעה שלנו על אנשים אחרים, בין אם אנחנו משפרים את ההרגשה שלהם ובין אם לאו. אלינור תמיד גרמה לאנשים להרגיש טוב, זאת הייתה אחת התשורות שלה לעולם. הו," היא לפתה את אמת ידו של פטריק והוסיפה בהתרגשות פתאומית, "רק כשנכנסתי לפה שמתי לב לקישור הזה: באנו לבית הלוויות מורטלייק להיפרד מאלינור, ונחש מה הבאתי לקרוא לה בפעם האחרונה שביקרתי אצלה? בחיים לא תנחש. The Lady of the Lake - גבירת האגם. זה ספר בלשי שמבוסס על אגדות המלך ארתור. לא מוצלח במיוחד, למען האמת. אבל זה אומר הכול, לא? ליידי אוף דה לייק - מורטלייק. בהתחשב בחיבור של אלינור למים ובאהבה שלה לאגדות המלך ארתור."
פטריק היה המום מהביטחון של אנט בכוחם המנחם של דבריה. הוא הרגיש איך הייאוש שלו מדיח את הרוגז מכיסאו הרם. לחשוב שאִמו בחרה לחיות בקרב השוטים הנחרצים האלה. מאיזו ידיעה הייתה נחושה כל כך להימנע?
"מי יודע למה בית לוויות ורומן גרוע קיבלו שמות שאיכשהו דומים קצת זה לזה?" אמר פטריק. "זה מפתה, להתרחק ככה מתחומי החשיבה הרציונלית. אני אגיד לך מי יהיה פתוח מאוד לקישורים מהסוג הזה: רואה את האיש הזקן ההוא שם, זה שנשען על מקל? לכי ספרי לו. הוא מת על דברים כאלה. קוראים לו ניק." פטריק זכר במעומעם שניקולס מתעב את הקיצור הזה.
"שיימוס מסר דרישת שלום," אמרה אנט, שקיבלה את שילוחה ברוח טובה.
"תודה." פטריק הרכין ראש והתאמץ לא לתת לרחשי הכבוד המופרזים שלו לצאת מכלל שליטה.
מה הוא עושה? כל זה התיישן כל כך. המלחמה נגד שיימוס והמכון של אמא שלו נגמרה. עכשיו שהוא יתום, הכול מושלם. דומה היה שחיכה כל ימיו לתחושת השלמות הזאת. שפר חלקם של האוליבר־טוויסטים בעולם הזה, שהתחילו בנקודה הנחשקת שנדרשו לו ארבעים וחמש שנים להגיע אליה, אבל המותרות היחסיים של ילדות בצל כנפיהם של באמבל ופייגין ולא בחסותם של דייוויד ואלינור מלרוז חזקה עליהם שיחלישו משהו את האישיות. עמידה סבלנית בהשפעות קטלניות בפוטנציה הפכה את פטריק למי שהוא היום, גבר שחי לבדו בדירת חדר, רק שנה אחרי הביקור האחרון שלו עד כה בחדר ההשגחה לאובדנות באגף הדיכאון של בית החולים פּריורי. חוויית הדליריום טרמנס, הכניעה - אחרי נעוריו הסוררים כג'אנקי - לבנאליות המרסקת של האלכוהול, נשאה תחושה עזה של מורשת אבות. בהיותו פרקליט, בימים אלה לא שׂשׂ להרוג את עצמו בדרך בלתי חוקית. האלכוהול עורר תחושה של עומק כשהזדמזם לו בזרם הדם. הוא עדיין זכר כיצד, כשהיה בן חמש והובל ברכיבה על חמור בין עצי הדקל והערוגות הגדושות פרחים אדומים ולבנים של גני הקזינו במונטה קרלו, סבא שלו ישב על ספסל ירוק, לכוד בקרן שמש, ורעד ללא שליטה כשכתם מתפשט לאִטו באריג האפור־פנינה של מכנסי החליפה המחויטת למשעי שלגופו.
בהיעדר ביטוח, פטריק נאלץ לשלם מכיסו על שהותו בפּריורי, להמר בשארית הונו על שלושים ימי שיקום. חודש הוא אמנם תקופה קצרה מכדי להושיע מנקודת מבט פסיכיאטרית, ובכל זאת ארוכה דיה כדי שיידלק מיד על מטופלת בת עשרים בשם בקי. היא נראתה כמו ונוס של בוטיצ'לי, משודרגת בשׂבכת־דמים של חתכי תער שטיפסה בזיג־זג במעלה זרועותיה הלבנות והדקות. כשראה אותה לראשונה בטרקלין הקבלה של אגף הדיכאון, האומללות שהקרינה שלחה חץ בוער אל חבית אבק השרפה של התסכול והריקנות שלו.
"אני עם דיכאון עמיד ופגיעה עצמית," סיפרה לו. "שמו אותי על שמונה סוגים שונים של כדורים."
"שמונה," אמר פטריק בהתפעלות. הוא עצמו ירד לשלושה: נוגד הדיכאון לשעות היום, נוגד הדיכאון לשעות הלילה, ושלושים ושניים כדורי האוקסאזפאם ליום שנטל כדי לטשטש את הדליריום טרמנס.
ככל שהצליח בכלל לחשוב תחת מינון כזה של אוקסאזפאם, הוא הצליח לחשוב רק על בקי. למחרת היום גרר את עצמו מהמזרן המתפצפץ שלו ודשדש אל קבוצת התמיכה לדיכאוניים בתקווה לראות אותה שוב. היא לא הייתה שם, אבל פטריק לא הצליח להתחמק מהצטרפות למעגל הדיכאוניים עוטי־הטרנינג. "בכל מה שנוגע לספורט, שהתלבושת שלנו תעשה את זה במקומנו," נאנח וקרס על הכיסא הקרוב ביותר.
גבר אמריקאי בשם גארי השיק את השיתוף באומרו: "אני רוצה לתאר לכם תרחיש: נגיד ששלחו אתכם לגרמניה מטעם העבודה, ונגיד שחברה שלא שמעתם ממנה כבר מזמן מתקשרת אליכם ובאה מאמריקה לבקר אתכם..." אחרי מעשייה מזעזעת של ניצול וכפיות טובה, שאל את הקבוצה מה עליו לומר לחברה הזאת. "תעיף אותה מהחיים שלך," אמר טרי המריר והמעצבן. "עם חברים כאלה, מי צריך אויבים?"
"אוקיי," אמר גארי, שנהנה מכל רגע, "ומה אם הייתי אומר לכם שה'חברה' הזאת היא אמא שלי, מה הייתם אומרים אז? למה שזה יהיה כזה שונה?"
גל של בלבול וחרדה עבר בקבוצה. גבר אחד, שהרגיש "אופורי לחלוטין" מאז שאִמו באה לבקר ביום ראשון ולקחה אותו לקנות מכנסיים חדשים, אמר שאסור לגארי לנטוש את אִמו בשום פנים ואופן. לעומתו הייתה אישה ושמה ג'יל, שיצאה "לטיול ארוך על גדת הנהר שלא הייתי אמורה לחזור ממנו - טוב, בואו נגיד את זה ככה, בסוף חזרתי ממנו רטובה מאוד, ואמרתי לד"ר פּאגאצי, שאני פשוט חולה עליו, שאני חושבת שזה היה קשור איכשהו לאמא שלי והוא אמר, 'אנחנו לא הולכים אפילו להתקרב לשם'." ג'יל אמרה שגארי, כמוה, צריך להימנע מכל קשר עם אמא שלו. בסוף המפגש ניסה המנחה הסקוטי הנבון לגונן על הקבוצה מפני מבול העצות של אנשים שהיו מרוכזים בעליל רק בעצמם.
"מישהו שאל אותי פעם למה אמהות טובות כל כך בללחוץ לנו על כל הכפתורים," הוא אמר, "והתשובה שנתתי היא, 'כי הן אלה ששׂמו אותם שם מלכתחילה'."
כולם הנהנו בעגמומיות, ופטריק שאל את עצמו, לא בפעם הראשונה אבל בנואשות מחודשת, מה יהיה פירושו של חופש, של חיים משוחררים מרודנותן של התלות וההתניה והטינה.
אחרי קבוצת התמיכה ראה את בקי היחפה, המובסת והמעשנת בניגוד לתקנות יורדת במדרגות שמאחורי המכבסה. הוא עקב אחריה ומצא אותה קרוסה על המדרגות, אישוניה הענקיים שוחים בשלולית של דמעות. "אני שונאת את המקום הזה," היא אמרה. "הם הולכים לזרוק אותי כי הם אומרים שהגישה שלי בעייתית. אבל נשארתי במיטה רק כי אני כל כך מדוכאת. אני לא יודעת לאן ללכת. אני לא מסוגלת לחזור להורים שלי."
היא שיוועה להצלה. למה שלא יברח אִתה לדירת החדר שלו? היא הייתה אחד האנשים היחידים עלי אדמות שהיו אובדניים יותר ממנו. הם יוכלו לשכב במיטה ביחד, פליטי פּריורי, האחד מתפתל בעוויתות והאחרת משספת. למה שלא ייקח אותה הביתה וייתן לה לגמור בשבילו את העבודה? את ורידיה הכחולים לחבוש, את שפתיה המלבינות לנשק. לא לא לא לא לא. הוא היה בריא מדי, או לפחות מבוגר מדי.
בימים אלה הצליח להיזכר בבקי רק במאמץ מכוון. פעמים רבות צפה באובססיות שלו שוטפות אותו כסומק, ומאחר שלא עשה שום דבר בנוגע אליהן, צפה בהתפוגגותן. ההתייתמות הייתה משב אוויר חם שעליו תוכל תחושת החירות החדשה שלו להוסיף ולנסוק, אם רק יהיה לו האומץ לא להרגיש אשמה על ההזדמנות שהביאה עִמה.
פטריק שייט לעבר ניקולס ואנט. הוא היה סקרן לראות את תוצאות השידוך שלו.
"לעמוד ליד הקבר או הכבשן," שמע את ניקולס מדריך את אנט, "ולחזור על המילים האלה: 'היה שלום, קשישא. אחד מאִתנו היה חייב למות ראשון ואני שמח מאוד שזה אתה!' זאת התרגולת הרוחנית שלי, ואת מוזמנת לאמץ אותה ולהכניס אותה ל'ארגז הכלים הרוחני' המגוחך שלך."
"החבר שלך הוא משהו־משהו," אמרה אנט כשראתה את פטריק מתקרב. "מה שהוא לא מבין זה שאנחנו חיים ביקום אוהב. והיקום אוהב גם אותך, ניק," הבטיחה לניקולס והניחה יד על כתפו הנרתעת.
"כבר יצא לי לצטט את ביבסקו," הצליף ניקולס, "ואצטט אותו שוב: 'לאיש העולם הגדול, היקום הוא פרוור'."
"הו, יש לו תשובה לכל דבר, מה?" אמרה אנט. "אני לא אופתע אם הוא יצליח להיכנס לגן עדן עם הבדיחות שלו. פטרוס הקדוש מת על אנשים שנונים."
"באמת?" אמר ניקולס, מפויס במפתיע. "זה הדבר הכי טוב ששמעתי עד כה על המזכיר האישי הכושל הזה. כאילו שריבון העולמים היה מסכים לבלות את הנצח מוקף בהמוני נזירות ואביונים ומיסיונרים שלוקים, שיהרסו את הקונצרטים הנהדרים שלו בקרקושים של ארגזי כלים רוחניים ובצרחות של מאמינים שמתרברבים בצליבות שלהם! איזו הקלה שסוף כל סוף הגיעה הוראה נאורה אל הקונסיירז' בשערי שמיים: 'למען השם, שלחו אליי איש שיחה!'"
אנט הביטה בניקולס בתוכחה מבודחת.
"אה," הוא אמר במנוד ראש אל פטריק, "בחיים לא חשבתי שאשמח כל כך לראות את הדודה הבלתי נסבלת שלך." הוא הגביה את מקלו ונופף בו לעבר ננסי. היא עמדה בפתח ונראתה מותשת מהיהירות שלה עצמה, כאילו גבות עיניה המוגבהות אולי לא יצליחו לעמוד במעמסה לאורך זמן.
"הצילו!" אמרה לניקולס. "מי האנשים המשונים האלה?"
"קנאים, תמהונים, רופאי־אליל, טרוריסטים לעתיד, קוּקוּאים דתיים מכל המינים והסוגים," הסביר ניקולס והציע לננסי את זרועו. "אל תיצרי קשר עין, תיצמדי אליי ואולי תזכי לחיות ולספר את הסיפור."
ננסי התלקחה כשראתה את פטריק. "מצאת לך יום לעשות הלוויה," אמרה.
"למה?" הוא אמר, מבולבל.
"היום החתונה של הנסיך צ'ארלס. האנשים האחרים היחידים שאולי היו באים יהיו בווינדזור."
"אני בטוח שגם את היית שם, אם היו מזמינים אותך," אמר פטריק. "אל תהססי לקפוץ לשם עם דגל האיחוד ופריסקופ מקרטון אם נראה לך שתיהני מזה יותר."
"כשאני חושבת איך גידלו אותנו," קוננה ננסי, "מגוחך מדי לחשוב מה אחותי עשתה עם..." המילים נעתקו מפיה.
"פנקס הכתובות המוזהב," גרגר ניקולס והידק את לפיתתו במקל ההליכה שלו בעת שנשענה עליו במלוא כובדה.
"כן," אמרה ננסי. "פנקס הכתובות המוזהב."
[1] טוסט גבינה והאם. [חזרה]
[2] White's, מועדון הגברים הוותיק ביותר בלונדון. [חזרה]
[3] צרפתית: מילולית - מפלצות שחורות. משמעות הביטוי היא דברים המוחזקים כמוקצים מחמת מיאוס. [חזרה]
[4] פרפרזה על שייקספיר - "כיליתי זמן, עכשיו הזמן עומד עליי לכלותני" (
המלך ריצ'רד השני, תרגום שמעון זנדבנק, עם עובד, 1988, עמ' 137). [חזרה]
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.