פרק ראשון
נהם ההמונים החוגגים היה אדיר, גובר על שאון הים, מדכא גם שאונם של המטוסים שנחתו בשדה התעופה של אי הקסמים גאטארה, הנמצא אי שם באוקינוס האטלנטי, במרחק של מאות קילומטרים מהחוף המזרחי של ארצות הברית.
דאידה, זהו שמה של עיר הבירה השוכנת על הר גבוה, המתרומם בעזות מעל נמל היאכטות המפוארות העוגנות בו לעשרות. יאכטות אלו אינן שייכות לתושבי האי, אלא לעשירי דור הסילון הנוהרים בהמוניהם ליטול חלק בהילולת הכספים הנצחית של בתי ההימורים המציפים את דאידה.
דאידה, אותו לילה, היתה מוצפת במאות אלפי תושבים אחוזי שמחה שפרצו במחולות המאו-טורה, אלה המחולות העתיקים של אי הקסמים הנפלא גאטארה.
השמחה המציפה את ההמונים היתה פראית, משולחת רסן.
מטוס הבואינג של אל-איטליה, בטיסת מיאמי-דאידה, נחת נחיתה מושלמת חמש-עשרה דקות לאחר השעה אחת עשרה. משגווע נהם המנועים הגדולים של המטוס ונפתחו הדלתות בפני עשרות הנוסעים, פרץ פנימה הד רחוק של הנהם האדיר העולה מרחובותיה הנפתלים של עיר הבירה.
הנוסעים, בני גילים שונים, שהגיעו רובם ככולם לביצוע עסקות שונות, או לשעשועים מפתים שהאי הציע מזה כמה עשרות שנים ליושבי המעצמה האמריקנית, ירדו בזה אחר זה. רק משהתרוקן המטוס, התרומם הזר שישב במושב האמצעי ופנה לצאת כשהוא נושא בידו מזוודה זעירה.
האיש היה בעל קומת ענק, כמעט כשני מטרים. אך כל סנטימטר של גופו היה חלק ממערך שרירים מאומנים להפליא, שגם החליפה הקיצית הבהירה לא יכולה היתה להעלימם.
היה עליו להרכין ראשו בשעה שיצא מהמטוס לעבר גרם המדרגות. הדיילת הנאה העיפה חיוך לעומתו.
– אתה שומע?
היא הניפה ידה לעבר העיר המשתרעת במעלה ההר, מוצפת שלל אורות מפזזים, כמו קורצים סודות.
הוא הנהן ראשו ונתחייך.
– זה כמו הקורידה הספרדית כאן! – היא צחקה – אנשי דאידה מקבלים את מנת הבשר והדם שלהם!
– ראית קורידה? – שאל. קולו היה עמוק. כמו הד סערה ממשמשת ובאה. קול שצליליו נמוכים, כמו בוקעים ממעמקים.
– ראיתי – היא המשיכה לחייך – פעם אחת. זה הספיק לי.
– ואת הקרבות של המתגוששים בדאידה? – חקר תוך כדי הצתת הסיגריה שתקע בפיו.
– גם אותם – היא הרצינה – זה רצח בני אדם. בית מטבחיים – הפטירה. עתה סקרה אותו במבט חד – האם באת לראות?
– אולי.
הוא הניף ידו לשלום וגלש מעל המדרגות בקלילות של פנתר רב-און. הכל תלוי יהיה בנסיבות השונות שיתהוו. לאמיתו של דבר, הוא ישמע על ההתרחשויות מפיו של סנקו דצ'מן.
הדיילת המשיכה לתהות בכיוון בו פנה והלך. הוא צעד לעבר בניין המכס הארוך. היה זה בניין בעל קומתיים ועל רקעו המואר היטב כמו נתגבהה אף יותר דמותו של הענק. הילוכו היה קליל, מצעדו פנתרי; מעיד על גמישות נדירה וכוח המפכה במערכת השרירים המוצקים.
גם הוא ככל השאר, הרהרה הדיילת בעצב קל. רבים היו הברנשים המוצקים שהגיעו ליטול חלק בתחרויות המזוויעות שמתרחשות אחת לשנה בדאידה. תחרויות המושכות אליהן עשרות אלפי תיירים עשירים, המשתוקקים לחזות בדם ובמוות. רוב ההתגוששויות היו מסתיימות כך. ברי המזל היו יוצאים רק חבוטים לעתים רחוקות. ברוב המקרים היו הופכים לנכים מעוררי רחמים.
הדיילת הצעירה היתה משוכנעת כי גבר יפהפה זה, אף הוא הגיע לדאידה על מנת לבחון את כוחו בהתמודדות באחת הזירות האכזריות תמורת שטרות הכסף המרשרשים והמפתים.
היא אספה מבטה ממנו רק כאשר נבלע בתוך הבניין הגדול. עתה פנתה לפנים המטוס לאסוף את חפציה האישיים. היו לפניה מספר שעות. היא העדיפה הפעם לא לצאת מתחום נמל התעופה. נפשה נקעה מתאוות הדמים בליל המתגוששים של דאידה.
ההמונים זרמו ברחובות בתנועות ריקוד, מתפתלים בנשימות קטועות, שטופי נחלי זיעה, לקול מקצבי התופים.
זרם של גופות. גברים, נשים, נערים וזקנים נסחפו בהמולת המקצבים. המתופפים, בזוגות, בשלשות ואף בקבוצות גדולות יותר, היו נעים בתוך פלגי הסחף האנושי, מרעימים את קצבי הבלוגה, מהמסעירים ביותר שידעו יושבי האיים מאז ועד עתה.
היו אלה צלילים סוחפים, מקפיצים, מרטיטים.
צלילי מחולות הבלוגה היו חונקים את האדם המאזין בלהט מחול מסחרר המאלץ לנוע על פי המקצבים שעות על גבי שעות, עד שכרון מוחלט של כל החושים; עד נפילה, התמוטטות.
אי-אפשר היה למנות את מספרם. הם היו גולשים מהמורדות, מתוך הסמטאות הצרות, כלבה רותחת המפלסת דרך לנתיבים המרכזיים של העיר המוזרה, השונה כל כך מערים אחרות הבנויות בצלעות הרים גבוהים.
לאחר שעות אחדות של הריקוד הסוער היו חוזרים האלפים ונפלטים שנית לסמטאות הצדדיות. כך היה הזרם האנושי נע על פי המקצבים ללא הפוגה, נע וחוגג בתשוקה של צלילי-שיר, את קרנבל המתגוששים הנועזים של אי הקסמים גאטארה.
תושבי גאטארה היו מתפרנסים מעובדת היות האי אחד מחשובי מרכזי ההימורים בעולם המערבי. האי הנתון לשלטונם של רודנים עזים המתחלפים או נרצחים לבקרים, התפרנס מתיירים צמאי הרפתקאות שנעו אליו באוויר ובים מכנפות תבל.
גאטארה, ללא צל של ספק, היה אי מיוחד במינו.
תושביו היו פרי תערובת של גזעים רבים. מבני שבטי הבלוגה, אלה ילידי האי הנהדר, נותרו רק אחדים היכולים להתגאות בטהרת הדם הזורם בעורקיהם. בני הבלוגה התמירים ויפי התואר התערבו עם כושים בני אפריקה, אינדיאנים דרום-אמריקנים, ספרדים ועשרות אלפי ההרפתקנים הלבנים שנהרו לאי המכושף מתחילת המאה, מאז יצא שמו המיוחד לפניו. כך נולד גזע מעורב חדש של בני אי גאטארה, שמשמעותו בשפת בני הבלוגה הוא "אי תפרחת אהבת גברים ונשים".
בתחילה, לפני דורות רבים, נתגלה האי על ידי שליחי בית המלכות הספרדי שכבשוהו בשם הממלכה ושלטו בו שנים רבות.
היה זה אי שתואר כעדן מדהים בעוצמת יפי הטבע, והגברים והנשים של בני השבטים העתיקים שחיו בו. רבים מבני הכובשים נשאו לעצמם נשים מבנות שבטי הבלוגה וכך החלה הטמיעה הגדולה.
היה זה אי העצלות, במלוא מובנה של המילה.
אי מרטיט ביופיו, בהרים המתנשאים ובחופיו הכבושים בנוי הקדמון המיוחד שלהם. אי שדי היה לו לאדם לשלות דגים מהים ופרי העצים למאכל, בכדי שימנע עצמו מלהיסחף לעבודה מיותרת ומחלישה. מה גם שבני המקום היו מאמינים באל האהבה והפריון, סוגדים ומאמינים לו בפולחני אהבים מופלאים.
במרוצת הדורות כמו נשתכח האי ובהדרגה נולד בו הגזע החדש, פרי תערובת הגזעים השונים, שהולידו את עם בני הגאטארה.
האי נתגלה מחדש רק בתחילת המאה העשרים, כאשר ראשי סינדיקאט הפשע ש לארצות הברית, קרי המאפיה, חיפשו לעצמם אי שיוכלו לשמש מקום לעסקי המזלות וההימורים שלהם.
בידם עלה לגרום לתככים בשלטון המקומי ואף להפיל את שליט האי ולהושיב תחתיו את קאזמרו דל-סטרינגו, בן תערובת כושי, ספרדי וגאטארי. היה זה איש אכזר, ששמח לשתף פעולה עם נציגי סינדיקאט הפשע, וסייע בידם להקים את ממלכת ההימורים המוזרה והמיוחדת כל כך.
חמש שנים לאחר שעלה לשלטון נרצח דל-סטרינגו, וגבר אחר לכד את מקומו.
גם הלה נאלץ לשתף פעולה עם נציגי מינהל ממלכת הכספים. האי התפתח למקום תיירות מרהיב ועשרות על גבי עשרות מיליוני דולרים החלו לזרום אליו בזכות זרם התיירים שהלך וגבר בהתמדה.
אלא שרציחתו של דל-סטרינגו, בישרה גם את תחילת מאבקו של עם הגאטארה לעצמאות משוחררת מהתערבותם של גורמים זרים.
דברים מסוג תשוקה לעצמאות, באים במקומות כאלה לידי ביטוי בדמים ובמסלולים מנוגדים לכאורה זה מזה. מצד אחד התשוקה לתפוס מקומו של רודן הולידה מהפכות בזו אחר זו. הרודנים היו מתעשרים במהירות עצומה ואילו בני האי היו הופכים באותה מהירות לעניים מרודים, שכל תפקידם היה לשעשע ולבדר את המוני התיירים. כל זאת צריכים היו לעשות בתמורה אפסית כמעט.
כך החלה לבעור במסתרים התשוקה לעצמאות, לדרור אמיתי.
אנשי המחתרות השונות התאחדו במרוצת הזמן למחתרת בשם "טאגולה", הווה אומר בשפת בני האי "גאולת האדם".
היו אלה לוחמים נועזים שגילו אף מידה לא מבוטלת של אכזריות. היתה זו תכונה נלמדת, לפי שהאי הפך במרוצת השנים לשם נרדף לקרבות אימים של מתגוששים מרחבי עולם, הנאספים בעיר לבדר המוני התיירים.
אנשי גאטארה נאלצו לאמץ לעצמם את תכונת האכזריות, המאפיינת אנדים הנלחמים נואשות על חייהם.
מדי שנה, בחודש מאי, היה מתארגן קרנבל המתגוששים הבינלאומי, שרבבות תיירים מפוטמים, שבעים ועליזים, היו באים לגדוש את האולמות שבאי בכדי לחזות במתחרים החובטים איש ברעהו עד מוות.
לא היו כאן חוקי צדק. חוק אחד שלט, חוק הערום, האכזר והחזק.
דאידה, עיר הבירה של גאטארה, היתה מוצפת במתגוששים מכל רחבי העולם.
רובם היו מתגוששים מובסים. מתגוששים שעבר זמנם וכלה זוהרם. רבים היו בפרקי זמן שונים שמות נוצצים בעולם הזירה, ומעטים ביניהם אף זכו בכינוי המרתק "צ'מפ", כלומר, אלוף.
ברם, משהחלה נפילתם, לא היתה תחתית לאותה באר עמוקה.
התקווה היחידה שעוד נותרה בפניהם, היתה זירת ההתגוששויות של אי הקסמים. שם, היכן שמתנהלים קרבות לחיים ולמוות, רב היה שכרו של המנצח ורבה היתה תהילתו בקרב בני העם והמוני התיירים. אלא שרק בודדים זכו ליהנות מאותה קרן תהילה אחרונה ונוחות יחסית. רובם היו מוצאים על גבי אלונקות לבתי חולים עלובים, שם היו נופחים את נפשם.
אחדים מאלה שנחלצו ונותרו בין החיים, הפכו לנוודי המקום ובמרוצת הזמן הצטרפו לשכיריו של הרודן הנוכחי ארתורו טאגנון.
עתה התקיים פעם נוספת קרנבל המתגוששים של האי. ברם, מתחת לפני השטח לחשה ריתחת לבה מבשרת רעות.
בעוד ימים אחדים עמדו להיערך בחירות חדשות לנשיאות האי. בחירות שכרגיל, כך היה ידוע וגלוי, מתבצעות כהצגה לתיירים בלבד, בכדי להוכיח כביכול כי האי גאטארה שייך לעולם הדמוקרטי. ההוכחה לכך היתה העובדה הפשוטה שמהמונים רבים נמנעה זכות הצבעה בשרירות לב, ואלה שזכו בכך, הצביעו רובם, באומץ לב נדיר, כנגד הרודן ארתורו טאגנון. ואילו למחרת היום היתה מתפרסמת הידיעה הרשמית המודיעה בצהלה כי למעלה מתשעים ותשעה אחוזים של המצביעים נתנו קולם לרודן.
רודן הולך ורודן בא.
מדי פעם היו קבוצות קצינים, הנתמכים על ידי נציגי הסינדיקאט, מבצעים מהפכה המסתיימת ברציחתו של הרודן.
אלא שארתורו טאגנון נמלט מגורל כזה. בהיותו ערום כשד, הבין כי הוא חייב את כסאו לאותם אמריקנים מוזרים, החולשים על כלכלת אי הקסמים שלו. לפיכך נמנע מכל החרפת מצב איתם. הוא פשוט שימש להם משרת נרצע.
באותה תקופה התעצמה המחתרת, ה"טאגולה". בראשה עמד אדם שהפך להיות דמות אגדתית, שאיש לא יכול היה להצביע בבירור על פרטי זהותו האמיתיים. מזה זמן רב שאיש זה ריתק סקרנותם של המוני התושבים; אלה ציפו כי אותו אדם, שכינויו היה "דאטש", יעניק לאי את כוחה האמיתי של הדמוקרטיה הגוססת.
דאטש הבלתי נודע, מנהיג הטאגולה, אכן נשבע כי יעלה בידו להעניק לגאטארה את המשטר הדמוקרטי האמיתי והראשון שיחלוש עליה.
במשך שלוש השנים האחרונות פעלו ברחבי האי המקסים חוליות לוחמי גורילה של דאטש המסתורי. היו אלה חוליות נועזות, שפעלו על פי מיטב המידע והתכנון של לוחמת גרילה מודרנית. חוליות אלה העידו בעליל כי דאטש מתכוון להגשים את חלום חייו. הוא יהיה האיש שיעקור את ארתורו טאגנון מעל כסאו, ייצב משטר דמוקרטי אמיתי, ויעקור את שורשי הנחש של ממלכת הסינדיקאט החולשת על האי.
מתחת לשכבת הצהלה של הקרניבל התוסס ביותר בעולם, רתחה לבה שעמדה להתפרץ מדי דקה. מועד הבחירות ההולכות וקרבות במהירות, היה מועד שדאטש לא מוכן היה להחמיץ הפעם.
אנשיו עברו ממקום למקום ועודדו את החלכאים והנדכאים, תושבי האי, ללכת לקוביות העץ, המשמשות כקלפיות, ולא להסס מלהצביע. גם אם היה ידוע יפה, כי בדעתו של ארתורו טאגנון לזייף כבעבר את התוצאות ולהעמידן על תשעים ותשעה אחוזים למענו, הרי הפעם היתה החלטתו של דאטש נחושה, להוכיח היפוכו של דבר.
על רקע אירועים אלה, העתידים לשמש את המהפכה הפרטית של דאטש המסתורי, הגיע לאי אותו ענק מופלא, על פי הזמנתו האישית של סנקו דצ'מן.
שדרת הדקלים הנישאים והתמירים, המרכזית של דאידה עיר הבירה, היתה המקום היחידי אליו לא יכלו לנהור המוני החוגגים ממחולות הבלוגה. הסיבה לכך היתה נעוצה בעובדה הפשוטה, כי רוב בתי ההימורים של אנשי הסינדיקאט פעלו באיזור מקסים זה. פרט לכך, היו מצויים שם בתי המלון הגדולים והמפוארים, וכמו-כן ארמון הייצוג של הרודן ארתורו טאגנון.
פלוגות של עשרות חיילי גאטארה, הוצבו לאורך הרצועות הגובלות באיזור השדרה הרחבה, שאינה נופלת ברוחבה מהשדרה החמישית של ניו יורק, ואולי אף עולה עליה.
החיילים היו מזויינים בתתי מקלעים משובחים, פרי התעשייה ההולנדית. הם הוצבו בזה אחר זה, כשורה ארוכה, ללא ניע, נכונים לפתוח בירי, על פי צו הקומנדאנט העליון.
שורת המוניות שהסיעה את נוסעי המטוס הגדול משדה התעופה, חלפה לאורך הדרך במהירות של מאה וארבעים קילומטרים בשעה. במהירות מופלגת, שהודות לה בתוך שעה קלה מצאו עצמם הנוסעים ניצבים ברחבות המפוארות של בתי המלון הגדולים.
הדבר היחידי שהעיד על עוצמת החגיגות המתקרבות לשיאן, היה נהם ההמונים, המלווה בצלילים המרטיטים והמשכרים של נגני הבלוגה.
המונית המצפינה ביותר, היתה זו בה נסע האיש בעל קומת הענק. המונית נשכרה להביאו למלון "פאלטין", הגדול והמפואר בין כל בתי המלון של דאידה, ובו אף מצוי היה "קאזינו דה-פאלטין", שאומרים כי היה בבעלותו הישירה של הרודן ארתורו טאגנון.
צריך אדם להיות או תייר בעל הון עתק, בכדי להתגורר במקום זה, או מתגושש כביר-כוח, שהובא לצורך משחקי הזירה על ידי אחד מגדולי האמרגנים, הסבור כי בפרק זמן מסויים יזכה בהכנסות שמנות מהבאתו של האורח החדש.
לאמיתו של דבר היה הגבר הצעיר שייך לעולם שונה לחלוטין משני העולמות האלה.
עולמו היה זירת-נצח, בה מתגוששים החיים והמוות בקביעות. זירה שרק בודדים בעולם עשויים להימנות על כוכביה. הוא, היה אחד הזוהרים שאי-פעם נצנצו בזירה אכזרית, טורפת ומחרידה זו.
עוד דקה והמונית תחליק מול פני מבוא השיש המפואר של בית המלון הגדול, המרשים כארמון מהמאה התשע-עשרה.
מיד לאחר שהמונית נעצרה, זינקו לקראתה בקלילות שני שרתים לבושים במדים מפוארים מבד קטיפה נוצץ, שגווניו אדום וכחול. האחד פתח את הדלת, והשני נחפז להושיט יד למזוודות. להפתעתו, יצא הענק הצעיר מתוך המונית כשבידו מזוודה קטנה, אישית.
בלא להחליף לילה עם המשרתים, שומרי הסף המופתעים, שרגילים היו באורחים גדושי מזוודות, חלף על פניהם ונכנס לאכסדרה הענקית של בית המלון.
האכסדרה השוקקת חיים, בדרך-כלל, היתה ריקה כמעט לחלוטין. רוב אורחי המלון שוטטו בשעות אלה ברחובות ובסימטאות הנפתלות של העיר המעפילה לראש ההר הגדול, עוקבים בהשתאות אחר זרם החוגגים האדיר, ולעתים נבלעים בין זרמי האדם המחוללים.
האכסדרה היתה מתוכננת על פי המתכונת של בתי המלון המאפיינים מקומות כגון מונטה-קארלו.
צוות הארכיטקטים, האמונים על מבני-פאר כאלה, שקדו לגדוש את המקום בנברשות בדולח, בקירות משויישים, בפסלי ענק זולים ובכל שאר האביזרים המקנים תחושת גדלות והון בלתי מוגבל.
כל פרט מפרטים אלה צולם במהירות הבזק במוחו העירני והחריף של האורח החדש.
מקצועו המיוחד במינו תבע ממנו כשירויות שונות. אחת מהן היתה זיכרון הגובל כמעט בתפיסה שמעל להבנת בן-אנוש.
הוא צעד בקלילות לעבר לשכת המודיעין הגדולה של בית המלון. הפקידים זקפו בו מבט, ועקבו בתמיהה אחר ההליכה המוזרה, תשלובת של עוצמה כבירה וגמישות מוזרה, חייתית.
האיש החדש התקרב ונעצר באמצעו של דלפק השיש הארוך והרחב.
– אדוני?
השאלה הוצגה על ידי לבלר-מודיעין קשיש, ששיבה שזרקה בשערותיו השחורות, העניקה לו הדרת כבוד מסוימת.
– דומני כי קיימת כאן הזמנה לדירה עבורי – הפטיר הענק בשלווה.
קולו העמוק ריחף סביבו, מכה הדים כבת קולה של סערה בלתי מוסברת. הפקידים האחרים לא יכלו לגרוע ממנו מבטם.
– על שם מי, אדוני?
– קים – הפטיר הגבר הצעיר – פטריק קים...
– רק רגע, אדוני.
הפקיד הקשיש נטל לידו את הרשימה המודפסת של האורחים הצפויים. עינו המאומנת צדה עד-מהרה את השם.
– הו!
הוא התנשם עמוקות ואחר שמט מידו את הרשימה.
– מר קים! – הפטיר בהשתאות.
– הוא שאמרתי – הגיב הענק ברגיעה מוחלטת.
השתאותו של הפקיד נבעה מהעובדה הפשוטה כי הדירה שהוזמנה על שמו של אותו זר, נחשבה לדירת הפאר היקרה ביותר של בית המלון. היתה זו דירת פנטהאוז, המשתרעת על שטח של מאתיים וחמישים מטרים מרובעים, והשוכנת בקומה השמונה-עשרה של בית המלון, צופה לעבר נוף מרהיב, נדיר ממש, מכל עבר.
רק נסיכים ורוזנים, או מולטי-מיליונרים, היתה בידם משגת לרכישת זכות השהייה בדירה נדירה זו. ברם, מבט שני של הפקיד הבהיר כי אכן הדבר אפשרי. הדירה נשכרה למען הצעיר הענק על ידי סנקו-דצ'מן.
סנקו דצ'מן מסוגל היה לכל. בין היתר, אף לשכור את דירת הפאר המפורסמת של בית המלון "פאלטין".
– האם תואיל לחתום כאן, מר קים?
טופס ההזמנה הונח לפניו. קים נטל את העט בידו. תוך כדי כך חלף מבטו על הטופס. סנקו דצ'מן!
עינו צדה במהירות את השם. לאמיתו של דבר לא ידע, עד לשניה זו ממש, מי טרח להסדיר את ענייני מגוריו בדאידה. כל שנאמר היה כי עליו להגיע למלון פאלטין, וכי בהזדמנות הקרובה ביותר יתקשר אליו אחד בשם סנקו דצ'מן. נראה כי היה זה אדם מפורסם במקום זה, על פי ההערכה בה סקר אותו כעת הפקיד.
הוא חתם.
שלוש דקות לאחר מכן ניצב האורח זה מקרוב בא, בלב הסלון המדהים בעושרו. רק אז הבין לפשר תמיהתו והתפעלותו של הפקיד. אכן, רק לעתים נדירות נתקל במקום כה מפואר.
שרת המלון שניצב לידו, שקד במסירות להציג בפניו את הדירה הנפלאה על כל המצוי בה. אכן, היתה זו יצירה ארכיטקטונית מוצלחת. מה גם שהארכיטקט ניצל בכישרון את ספיגת מראות הנוף היפים שנשקפו מכל עבר.
הוא שלף מכיסו את ארנקו, משך מתוכו שטר של דולר והעניקו לשרת החייכני.
– באם אדוני ירצה משהו – הפטיר השרת תוך קידה עמוקה – יואיל ללחוץ על הכפתור הירוק.
לפחות בחמישה-עשר מקומות בדירה, הבחין קים, היו מצויים כפתורים כאלה, לנוחות המתגוררים בה.
– אעשה כן – הבטיח בחיוך.
– הקאזינו יתחיל בפעולתו בעוד כשעה – העיר השרת.
– תודה – הפטיר קים.
ואז יצא השרת.
הוא נותר לראשונה לבדו בדירה המפוארת, עדיין מנסה לנתח את שרשרת האירועים הנרדפים, שכתוצאה מהם, נקלע לבילוי חופשה באחד המקומות המופלאים באוקיינוס האטלנטי, במקום המכונה בשפה העתיקה "אי תפרחת אהבת גברים ונשים".
הוא יצא למרפסת הענקית, החובקת כחגורה את הדירה הגדולה מכל צדדיה.
ממקום זה, דומה והבניין הגבוה, המתנשא לגובה של כשבעים מטרים, כמעט מגיע בשיאו לשיא ההר המרוחק, למרגלותיו בנויה דאידה בירת האי. הנוף היה מרגש. מכל עבר הים הגדול, שכחולו העמוק בלט על רקע השמיים הבהירים משהו בלילה זה. ואילו מכיוון העיר, זינקו כלפי מעלה ריצודי אורות צבעוניים, ונהם ההמונים החוגגים בהתלהבות שבשכרון החושים, גבר אף על נהמו של האוקיינוס האדיר.
הכל היה נאה לעין. אך מי הוא סנקו דצ'מן, לכל הרוחות?
שאלה זו עתידה היתה להיפתר. בזאת היה משוכנע, לפי שהפרשה כולה קשורה היתה במנהיג הנערץ של הטאגולה, דאטש המסתורי. הוא חייך, משהרהר בלוחם המופלא, לפי שהוא, פטריק קים, היה אחד האנשים שהיטיבו להכיר את דאטש.
הוא נכנס פנימה.
עד מהרה הסיר את בגדיו ומצא עצמו נתון לחסדם של קילוחי המים הצוננים שקלחו על גופו המשורג שרירים כגופו של אתלט יווני קדמון, אתלט רב-אונים, שמסוגו כמעט שלא קיימים בדורנו.
ברם, היה זה גם גוף מאומן; גופו של מי שנחשב לגדול הסוכנים המבצעיים של המחלקה המיוחדת של הסי.אי.איי, אגף הביון הנודע לתהילה של ארצות-הברית.
פטריק קים.
זה היה שמו של האמריקני שבעורקיו זרם דם עתיק יומין, דמם של בני המזרח הקדום, יוצאי קוריאה. רק בפניו, לאחר התבוננות מעמיקה, ניתן היה לחשוף את המבנה המיוחד של העצמות הגבוהות, שמעליהן עוצבו שתי עיניים מלוכסנות קמעה, בעלות גוון אפור כשל פלדה מלוטשת.
הוא היה אדם שכל זרועות הביון הכירו אותו בכינוי "המכונה הקטלנית האנושית".
האדם שכפותיו בלבד שימשו כלי מחץ נוראי, ממית ומחסל אף יותר מכלי נשק מודרניים. הוא היה האמן הדגול של אמנות המוות העתיקה, הקאראטה.
הוא סיים מקלחתו ולאחר שניגב את טיפות המים שהחליקו על עורו השזוף, יצא לעבר הסלון הענק ועסק בתרגילי כוח, להפיג את הלאות הקלה שאחזה בו כתוצאה מדחף אירועי שתי היממות האחרונות.
תוך כדי כך נשמע צלצולו הטורדני של הטלפון.
קים הזדקף וצעד בקלילות לעבר המכשיר בעל התבנית העתיקה. משנטל לידו את האפרכסת, הפריח לתוכה את "האלו" העמוק שלו.
הקול היה צרוד, קולו של אדם הרגיל במתן פקודות.
– מר קים?
– מדבר.
– זה דצ'מן – הפטיר האיש בעל הקול הצרוד, כלאחר עישון מרובה ולגימה ממושכת – הכל בסדר?
– בסדר גמור, מר דצ'מן.
– טוב, ברנש – המשיך דצ'מן – תרד אחר כך לקאזינו. יש לך חשבון פתוח כל לילה עד אלפיים דולרים לשעשועים. אני כבר אמצא אותך, ברנש.
השיחה נותקה.
קים גיחך בתמיהה. סגנון שיחתו של דצ'מן לא היה חביב עליו. היה זה סגנון דיבור של אדם העוסק בעיקר באנשים הנמצאים בשולי החברה. אכן, תמה היה לדעת מיהו דצ'מן זה.
הוא חזר והשתרע בקלילות על-גבי השטיח הרך. באיטיות עצם את עיניו. כך החל להתנשם עמוקות. עד מהרה נרדם. בעוד שעה בדיוק, על פי תחושה בלבד, עתיד הוא לפקוח את עיניו, ער ורענן לחלוטין.
רק אדם בעל כוחות נפש עליונים מסוגל היה לביצועים כאלה. פטריק קים היה אחד מאלה המיוחדים.
יפעת –
פטריק קים 2: המהפכה הפרטית
הסידרה עצמה ישנה למדי אך עדיין חביבה, עלילה לא מסובכת ונפתרת בקלות יחסית על ידי פטריק קים חביב הנשים, נחמד להעברת זמן.
לימור –
המהפכה הפרטית
ספר שני ומהנה , מתוך סידרת ספרים, עלילה טובה ולא מסובכת מדי, הכתיבה טובה נהנתי לקרוא וממליצה.
גדעון –
פטריק קים 2: המהפכה הפרטית
עד כמה שזכור לי פטריק קים היה המצאה ישראלית כשכל מיני סופרי צללים לקחו ערב חופשי וכתבו בשוונג כל אחד מהספרים, נהגתי לקרוא אותם כשהייתי בן 12 בערך, מתענג על הרמיזות האירוטיות שהיו כה נדירות בזמנו. מצחיק