1
רעננה, ישראל, 1991
נערה גבוהה עם קוקו נמוך, טייץ קצר וחולצה כחולה של המחנות העולים רכבה על אופניים ועצרה בחריקה בסוף שביל העפר שליד החורשה. עננה קטנה נאספה סביב הגלגלים המאובקים.
"העץ הזה לא שלכן!" היא צעקה.
"מה?" סופי צעקה לה חזרה.
"העץ תות! הוא לא שלכן!"
"הוא לא של אבאשְלך, ואנחנו רק יושבות לידו, לכי תחזרי מאיפה שבאת," סופי שלחה אליה מבט קר.
"מה קרה סופי, אין לך חברות בגילך אז פתחת גנון?"
סופי הזדקפה והעבירה את מבטה ביני לבין אפרת ורונה.
"אני מעדיפה את האחיות שלי," היא הדגישה והחזירה את מבטה אל הנערה, "על פני לבלות עם הפרצוף העקום הזה שלך."
הנערה הגבוהה הזעיפה פנים וקימטה אותן, ולרגע היא נראתה לי כמו פרי מעוך.
"מה קרה, שירן?" סופי המשיכה וצעקה לעברה, "את מקנאה שלך אין אחיות אלא רק אחים מסריחים?"
הנערה הגבוהה סובבה את האופניים שלה לכיוון הנגדי, הסיטה את הראש בהפגנתיות, הרימה את היד לאצבע משולשת ונסעה משם.
"איזו מגעילה," רונה סיננה והעבירה יד בשערה.
"היא לא נחמדה, זה הפחיד אותי," לחשתי.
סופי שלחה אליי יד עמוסה בצמידי גומי שחורים. "אוי, עמלי," היא ליטפה לי את הלחי, "אין מה לפחד ממנה, היא סתם מקנאה שאין לה אחיות חמודות כמו שלי, לעשות איתן פיקניק כזה. היא הייתה מתה להתחלף איתי."
חייכתי חיוך קטן והבטתי בסופי בעיניים מעריצות. אפרת התעלמה מכל זה, אצבעותיה הקטנות יצרו שקע באדמה והיא צפתה בנמלים נכנסות לתוכו בשיירה מסודרת.
"נצטרך לשטוף לך את הידיים לפני שנחזור הביתה, ולנקות גם מתחת לציפורניים," סופי סיננה, "אחרת כולנו נשלם את המחיר."
אפרת הרימה את ידיה והביטה בציפורניים מקרוב. "אפשר טורטית?" היא פערה עיניים גדולות.
סופי פשפשה בתיק הגב הכחול שלה והוציאה משם שלוש טורטיות, כאילו ידעה שגם רונה ואני נבקש בעוד רגע. "אבל אל תגלו לאמא."
בזמן שנגסתי בטורטית והפה התמלא בטעם השוקולדי, סופי הוציאה מהתיק קופסת שימורים של פלחי אפרסקים, ועקבתי במבטי אחר הפעולות שלה. יד אחת ייצבה את הקופסה, היד השנייה משכה במין משהו בולט למעלה — ופתאום לא היה מכסה.
בפיקניקים הגנובים שלנו סופי הייתה מסליקה קופסה של פירות משומרים והיינו אוכלות את הכל יחד עד שהיה נשאר רק מיץ. כמעט תמיד סופי הייתה מציבה אתגר: מי שתשתה את סוף המיץ המתוק להחליא תקבל חמישה שקלים. היא לא באמת התכוונה שאפרת או אני נעשה את זה. "חמישה שקלים אם את שותה את הכל," היא הייתה אומרת לרונה, שלרוב הייתה נענית לאתגר.
"תיזהרי כשאת מכניסה את היד פנימה," סופי אמרה לי, "השוליים קצת חדים, אז תמיד תשימי לב לזה."
טל דרחי (בעלים מאומתים) –
ספר סוחף, מרתק וכיפי, היה קשה להניח אותו ועצוב שהסתיים. מומלץ בחום!
יוכבד פריימרק (בעלים מאומתים) –
ספר מושלם. לא הצלחתי להניח אותו מהידיים. 24 שעות ואני אחרי. ויודעת שעכשו אני רוצה להזמין עותק פיזי כדי לקרוא בו שוב ושוב ושוב ושוב. ולהעביר אותו הלאה ולצעוק את הקסם שלו ואת הכאב והעצב והצמיחה הלאה. תודה הדס. את מכשפת מילים וקוראים
דוד גרין (בעלים מאומתים) –
ממש אהבתי. זורם, מסקרן, מעורר מחשבה.