פייב סינדיקט 2: ניקולאיו אנדרטי

הסימנים שבני אדם מותירים הם על פי רוב צלקות.

— ג'ון גרין

דממה מצמררת שוררת באחוזה של הדוד לוקה כשאני משוטט בה בחוסר מעש. הוא ואחי ראניירי נרדמו לפני שעות, ומכיוון שהשעה שלוש בלילה גם אני אמור לישון. אבל אפילו כשאני מנסה, אני לא מצליח להשתיק את המחשבות שלי.

ארבעה ימים עברו מאז שאבא נתן אור ירוק לחיסולו של וינסנט רומאנו. ארבעה ימים עברו מאז שהחיילים שלנו, של משפחת אנדרטי, נכשלו. וארבעה ימים עברו בשתיקה מוחלטת, בשלווה מבהילה שלא שונה כל כך מהשקט שלפני הסערה.

אני פונה אל המסדרון שבו ג'ובאני, אחד המאבטחים של הדוד לוקה, אמור לשמור, ומקדיר פנים למראה המסדרון הריק. ג'ו לא נמנה עם השומרים הכי ערניים שלנו, אבל הוא יודע שאסור לו לנטוש את העמדה שלו, במיוחד לאחר כישלון כל כך גדול.

חוסר שקט מחלחל לתוך גופי, מזרזף לאורך גבי עד שהאקדח שלי נשלף והעיניים שלי דרוכות. אני מקלל את עצמי שהשארתי את הטלפון שלי בחדר האורחים. ייתכן שזה שום דבר, אבל אני לא מתכוון לקחת שום סיכונים עם החיים של רַאניֶיה. ואם משהו יקרה, לא תהיה שום דרך להזהיר אותו.

לראשונה אחרי עשרים שנה של חיים פריווילגיים, אני כועס על ממדי ביתו של הדוד לוקה. לפני יומיים אבא שלח אותי ואת ראנייה לכאן, כי את הבית הזה, שהוא קטן יותר מהאחוזה שלנו, קל יותר לבצר. אבל גם הבית הזה הוא מפלצת שיש וזהב מגוחכת בגודלה.

בעבר לא התלוננתי, אבל כשאני פוסע לעבר חדרו של ראנייה בצד השני של המתחם, אני מקלל את המרחק. כפות רגליי עטופות בגרביים המחליקות על רצפת השיש, שקטות אחרי שנים של אימונים. אני נצמד לקיר, סורק כל מסדרון שאני חולף על פניו, כל פסיעה בהולה יותר מקודמתה.

כבר הייתי אמור לעבור לפחות שמונה שומרים, אבל לא נתקלתי אף לא באחד מהם. האיום שמרחף מעלינו כאן נסתר, ואי־הידיעה רק תורמת למסתוריות שלו. והוא באמת לא ידוע. אנחנו עדיין לא יודעים איך לעזאזל הבוס של משפחת רומאנו עדיין בחיים.

וינסנט רומאנו אמור היה למות. תכננו את החיסול בפרוטרוט. לקחנו בחשבון את כל המשתנים הניתנים לחיזוי. ובכל זאת משהו השתבש, ובשעה שאנחנו מתאמצים להבין מה, הכול שקט מצד משפחת רומאנו.

זה כמעט גרוע יותר מהכרזת מלחמה כוללת.

אני בן עשרים, ובמהלך העשור הבא אני אמור לקחת פיקוד על משפחת אנדרטי. הוכשרתי לירות באקדח. הוכשרתי לקבוע אסטרטגיות במלחמות טריטוריה. הוכשרתי לתכנן חיסולים. הוכשרתי לנהל אימפריית מאפיה.

אבל זה? לחכות בחיבוק ידיים? לזה לא הוכשרתי. כל כולי דרוך לפעולה, ואני משתגע מהמחשבה שאישאר סגור בכלא המוזהב הזה רגע נוסף. אני כמעט שמח על האפשרות של איום ממשמש ובא, כל עוד האיום לא יהיה על ראנייה.

אני סורק כל מסדרון וחדר בחוסר שקט משונה ובמתח דרוך. המסדרון האחרון שמוביל אל חדרו של ראנייה הוא שמעביר בי צמרמורת. אני סומך על תגובת גופי ועוצר, משתהה לפני הפנייה ומנסה להאזין.

דממה, אבל לחלקיק שנייה אני שומע קול קל שבקלים. רשרוש חלוש יוצא דופן. ובעולם הזה, אסור לסמוך על שום דבר שחורג מהשגרה. הקול הזה, הרמז הקלוש הזה לחשיפה, יכול באותה מידה להיות המון קריאות קרב.

מישהו עומד למות הלילה, ובשום פנים ואופן לא אתן שזה יהיה אני או ראניירי.