פילים לבנים

כשהתחלתי לחקור על אודות הקצין מקס כהן, מפקד במשטרה הבריטית בפלשתינה, נזכרתי במשחק סימולציה שהשתתפתי בו בבית הספר היסודי בכיתה ד' או ה'. הפעילות התקיימה במסגרת שיעור מולדת והיו מעורבים בה כמה אלמנטים מסעירים שעוררו בי ציפייה לקראתה, חודשים רבים לפני שהתרחשה. אפשר לומר שנאחזתי באותה פעילות כמפלט מהיומיום, שאז עוד לא ידעתי לכנותו מכאיב. קיוויתי שהיא תחלץ אותי ממנו, כאילו היה מדובר במכונת זמן משוכללת ולא בהדמיה של הברחת מעפילים לשטחה של פלשתינה שנשלטה אז על ידי המנדט הבריטי.

במסגרת הסימולציה חילקו אותנו לשלוש קבוצות: בריטים, אנשי יישוב ומעפילים. המעפילים היו צפויים לעלות על סירות קטנות בחושך, לשוט לנקודת המפגש ולרדת מהן בחשאי אל החוף, תוך כדי נטילת כל הסיכונים הכרוכים בכך, ובראשם הירטבות. משם היו אמורים אנשי היישוב ־ שנדרשו לפעולה המורכבת ביותר ־ לאסוף את המעפילים ולהוליכם למקום מבטחים. היה עליהם לצאת מבתיהם בנקודה כלשהי על החוף שתוכר כ"יישוב", ומשם להתפצל לשני כוחות: כוח אחד שיטעה את השוטרים הבריטים ויחפה על הכוח השני בצאתו לפגוש את המעפילים, לחלצם מתוך הסירות הקטנות ולהביאם אל החוף, ומשם להבריחם אל אזור מוגן בשטח ה"יישוב". תפקידם של הבריטים היה לשמור על הסדר, כלומר לרדוף אחרי אנשי יישוב שייתפסו בפעילות בלתי–לגלית ולעצור אותם, ובמקביל להדוף את שטף המעפילים היורד מהסירות אל החוף. בסוף הפעילות היה על שלוש הקבוצות להתאחד ולפגוש את ההורים שהמתינו לנו כדי לזכות בחיבוק על האומץ שגילינו בפעילות, ולשמוע עד כמה שפר מזלנו שמדובר בסימולציה בלבד, שימים מסוכנים אלה חלפו בזכות התעוזה שגילו אז אנשי היישוב, ושאנחנו בטוחים כאן ועכשיו. לסיום תוכננה חגיגה גדולה סביב מדורה בחוף.

התפקיד של הבריטים היה משול בעינינו לתפקיד של המבוגר האחראי. נדמָה לנו כי הם אינם נדרשים להסתכן, וכל שעליהם לעשות הוא לשמור על הסדר ולצוד פורעי חוק. אף שמץ של הרואיות לא נקשר בתפקיד זה, ומשום כך ההתנדבות לקבוצה זו היתה דלה במיוחד. מרבית התלמידים רצו להיות מעפילים, והקבוצה המבוקשת השנייה היתה אנשי היישוב. לאלישבע, המורה המחנכת, לא היה מנוס מגיוס כפוי של תלמידים לתפקיד הבריטים.

היה לי ברור שאמָנה עם אנשי היישוב. זו היתה קבוצתי הטבעית. גדלתי על הסיפורים של אנשי היישוב. שוב ושוב שמעתי מפי סבתי על התלאות שהיו כרוכות בהקמת המושבות. סיפורי גבורה, מזל ומוות. כל אלה היו מבחינתי תעודת ביטחון ששם מקומי, שלשם אני שייכת וכולם יודעים זאת. כשהקריאה המורה אלישבע את החלוקה הסופית, לאחר שכולנו כתבנו על פתקים מהי קבוצתנו המועדפת ושלשלנו אותם לקופסת קרן קיימת לישראל, הוכיתי בתדהמה. אני בקבוצה של הבריטים? לא ייתכן.

באותו יום יצאתי שפופה מבית הספר. החלוקה נראתה בלתי–הפיכה ואני קיבלתי עלי את הדין המר ושקעתי בעצב. חודשים ארוכים של ציפייה קרסו לתוך רגע אחד של אכזבה מרה. ימים ספורים לאחר מכן, כשצעדתי עם חברתי מאיה ־ ששובצה בניגוד לרצונה בקבוצת המעפילים (היא לא רצתה להירטב) ־ בדרכנו הביתה, ניסיתי להעלות רעיונות איך בכל זאת נצליח ליהנות מהפעילות אף שלא שובצנו בקבוצות שרצינו. מאיה צחקקה ואמרה לי שזו כבר לא הבעיה שלה כי היא לא הסכימה לחלוקה, ובעקבות בקשתה לעבור קבוצה היא צורפה לאנשי היישוב. עולמי חרב עלי בפעם השנייה. לא זו בלבד שמאיה עמדה על שלה, לא קיבלה את הדין והצליחה לעבור קבוצה, היא גם השתייכה כעת לאנשי היישוב, קבוצת כיסופי. מונעת על ידי תערובת של כעס וקנאה החלטתי לגשת למורה כבר למחרת ומיהרתי לפנות ימינה בקרן הרחוב, משנה אגב כך את מסלול החזרה הביתה כשדמעות מרטיבות את פני.

כשניגשתי אל המורה בבוקר שלמחרת וביקשתי לדבר איתה על הפעילות המתוכננת, רעדתי כולי. המורה היתה עסוקה עד הפסקת עשר ונאלצתי להמתין עד שיסתיימו שיעור תנ"ך ושיעור חשבון ־ פרק זמן שנדמה בעיני כנצח. בסוף השיעור השני סימנה לי המורה ללכת בעקבותיה. צעדנו בשתיקה מהכיתה לעבר המדרגות הרחבות וירדנו לקומה הראשונה בדרכנו לחדר המורים, שאליו הורשינו אנחנו התלמידים להיכנס רק במקרים נדירים. התרגשתי מהמעמד. במרכז החדר היה שולחן גדול שעד אז ראיתי רק את הפינה שלו מבעד לדלת הפתוחה כשחלפתי במסדרון, וכעת ניצב מולי בשלמותו. לאורכו ולרוחבו של השולחן היו פזורות כוסות שקופות ובהן שאריות קפה או תה בגבהים משתנים ובגוונים שונים של חום. גם הכיסאות שסבבו את המלבן הנוקשה היו מונחים באי–סדר, חלקם דחוקים פנימה בקפידה, משענת הגב נושקת לשפת השולחן, וחלקם מרוחקים, בזוויות שונות ביחס לשולחן, כמו ננטשו בחיפזון או בבהלה. עמדנו לצד השולחן. המורה שאלה לרצוני והוסיפה ואמרה שהיא מקווה שלא מציקים לי.

הנדתי בראשי לשלילה. לא ידעתי כיצד להתחיל, התמהמהתי עוד רגע ואז אמרתי בקול קטן שאני רוצה לעבור לקבוצה של אנשי היישוב. חשתי הקלה גדולה. זהו, אמרתי. עכשיו אלישבע תסדר את מה שצריך לסדר, ואני אצא מאושרת מן החדר וארוץ מעלה למאיה ואגיד לה שאנחנו יחד בקבוצה של אנשי היישוב. אלישבע חייכה. זה בטח סימן טוב, חשבתי. ואז היא אמרה, תוך שהיא מלטפת את ראשי ביד נוקשה, שלא נותר מקום בקבוצה הזאת, ושבה והדגישה שהקבוצה מלאה.

הדמעות חנקו את גרוני. "מאיה עברה," אמרתי בקול שבור, ולפני שהספקתי להשלים את המשפט ולגמגם דבר מה על יחס הוגן ולא הוגן, קטעה אותי המורה, הסירה את ידה מראשי, נסוגה מעט לאחור, עדיין ניצבת גבוהה מעלי, ואמרה בפנים חסרות הבעה כי מדובר בבקשה חריגה שטופלה כפי שטופלה מסיבות שאינה יכולה לפרט, וללא קשר זה היה המקום האחרון שנשאר בקבוצת אנשי היישוב.

פני נפלו והיא התכופפה מעט, אוחזת בכפות ידיה את משענת הכיסא שלפניה, ואמרה שגם בקבוצה של הבריטים יהיה מעניין, אפילו יותר מעניין.

"אני מאנשי היישוב," אמרתי. "סבתא שלי היתה מאנשי היישוב ואני רוצה להרגיש איך זה היה להיות כמוה." המורה הרפתה מן הכיסא, הזדקפה והניחה את כף ידה על פניה שהביעו פליאה ואולי אף סיפוק. דברי הרשימו אותה ללא ספק. היא החמיאה לי על חוכמתי ועל רגישותי וגלשה לתשבחות גם על השתתפותי בכיתה ועל הציונים הנהדרים שלי. אחר כך ליטפה שוב את ראשי, בתנועות רכות יותר, ואני רק רציתי לוודא שהכול הסתדר ושאלתי בשקט אם זה בסדר עכשיו, "אם אוכל להיות חלק מאנשי היישוב." נדמה לי שנעניתי בשתיקה. בכל מקרה היא חדלה מהליטופים, גררה את אחד הכיסאות שלצד השולחן, התיישבה והישירה מבטה אלי. עקבתי אחר הבשר החשוף של הזרוע שלה ־ שנחה בכבדות על השולחן ־ פירורי אוכל שנותרו על השעוונית הפרחונית נדבקו אליה. היא הסבירה לי באטיות שכרגע אין מספיק תלמידים בקבוצה של הבריטים, ושלטובת הסימולציה נדרש מינימום של משתתפים, וחבל שתלמידים רבים אינם רוצים להיות חלק מקבוצת הבריטים מפני שדווקא הקבוצה הזאת מעניינת וחשובה, ולמעשה היא שמורה במיוחד לחכמים שבתלמידים ולאחראיים שבהם.

חדלתי להתנגד. קיבלתי על עצמי את כובד האחריות ויצאתי מחדר המורים. לימים, מה שנשאר חקוק בלבי מאותה סימולציית מעפילים לא היה הפעילות עצמה אלא רפיון ההתנגדות שלי, הציות לבקשת המורה וקבלת המרות, בלי להפעיל מניפולציה, בלי לבכות, בלי להתנהג כמו "ילדה קטנה", בלי להביך את המורה, וחלילה היה לי מלהקשות עליה. במשך שנים רדף אותי הוויתור הזה. כשרצתי על הדיונה בפלמחים לבושה במדי הצופים, ששימשו כתלבושת של הבריטים, וראיתי את אנשי היישוב חומקים מקו המים לעבר החוף, כפופים, נרגשים, התקשיתי בנפשי ובגופי לרדוף אחריהם ולהכניע אותם על החול. הפרשה נשכחה ממני ובמשך זמן רב לא זכרתי מה עשיתי, למי הייתי נאמנה ־ לתפקיד או לבטן.

ברבות השנים, כשהתחלתי לחקור על אודות הקצין היהודי ששירת במשטרה הבריטית, מייג'ור מקס כהן, הרגשתי לראשונה בחיי שלמרות הכול היתה משמעות לתפקידי כשוטרת בריטית בסימולציית המעפילים בבית הספר היסודי.