פיץ והליצן 3: הגורל של הרוצח – חלק ב

פרק 21 הפלגה

הפעם הראשונה שההר בער הייתה בקיץ. יש האומרים שרעידת האדמה שברה את ההר המרוחק. אחרים טוענים כי ההר התעורר, והוא שהרעיד את האדמה.

זאת לא הייתה הפעם הראשונה שהאדמה רעדה תחתינו. תמיד היו רעידות קטנות. לכן תמיד בנינו את בתינו מאבנים עשירות בחוטי כסף, הסיבה היא שיהיה ניתן לכשף אותן כדי שיעמדו איתן ויזכרו מהי מטרתן בעולם. אבל באותה רעידה, אף שרוב הבניינים נותרו על מקומם, נפער סדק באדמה עצמה מהנהר אל רובע הפחחים. אחר כך, הוא התמלא במים מהנהר ואנחנו קיבלנו את זה כתוספת חדשה לעיר.

גשם ירד על העיר, גשם שלא היה רק מים אלא הכיל חול שחור. הוא לכלך את הרחובות, וכמה אנשים ושלושה דרקונים התחילו להשתעל בגללו. מעל קלסינגרה התאספו עננים שחורים ותריסר ימים הפך היום ללילה. ציפורים נפלו מתות אל הקרקע ודגים נשטפו אל חופי הנהר.

וכל אותו הזמן, הרחק משם, מה שהיה פעם הפסגה המושלגת של סיספלק זהר כמו קדרה של ברזל מותך.

קוביית זיכרון מספר 941, נמצאה במסדרון באסלביאל

תמלל צ׳ייד כוכב-נופל

למחרת, עם שחר, עזבו הדרקוניות.

אטה עמדה במילתה. עבדנו כל הלילה, קיבלנו אספקה ודאגנו שהספינה יוכל להפליג עם הגאות הראשונה. אני חושב שהדרקוניות לא הזהירו איש ולא נפרדו מאיש. הן נסקו מהקרקע והעורבת שלנו חגה ממעל, קוראת בעצב כאשר הן נסקו עוד ועוד אל השמיים במעגלים איטיים מעל דיביטאון לפני שיצאו לכיוון דרום-מזרח. כאשר הורדתי את מבטי ראיתי כי מפרשיה של ויואסיה פרושים לגמרי. בראשן חלף על פניי והצבעתי עליה.

“ההודעה הגיעה אתמול בלילה. ויואסיה החליטה לצאת עם הדרקוניות אל אי האחרים כדי לראות מה התרחש שם. אחר כך היא אולי תבוא אחריהן אל קלרס״.

הבטתי בהן ותהיתי כיצד זה ישפיע על המשימה שלי עד שבראשן חבט בגבי. “חביות השיכר האלה לא יזיזו את עצמן״, הוא הצביע, ואני התקדמתי לכיוונו של קלפ, שעמד והמתין לי.

זמן לא רב אחר כך הגיע נסיך איי הפיראטים אל הספינה בסירה קטנה. סורקור ישב ליד המשוטים וחתר במרץ רב יחסית לאדם בגילו. שני ארגזים מפוארים ותרמיל בד של מלח נחו במרכז הסירה. קניטסון ישב ליד החרטום, הנוצות של כובעו מתבדרות ברוח. בחורה צעירה בבגדים נאים ישבה על אחד הארגזים.

קלפ הבחין בהם וצעד היישר אל תאם הפרטי של הקברניטים. כעבור רגע, הופיעו אלתיאה ובראשן. פיה של אלתיאה היה מכווץ ועיניה הצטמצמו כאילו הייתה חתולה זועמת. בראשן נראה רגוע ושקול.

קניטסון עלה ראשון בסולם ואחריו הבחורה הצעירה. סורקור הצטרף אלינו. שניים מהמלחים של אטה ירדו לסירה כדי להביא את הארגזים של הנסיך. כאשר קניטסון הביט מסביב, סורקור דיבר. “טוב״, הוא אמר בכבדות. “הגענו״.

“פאראגון לודלק! בוא אליי, בחור צעיר, בוא אליי!״ זעק הספינה. בלי לומר מילה או להביט באלתיאה או בבראשן, קניטסון התקדם לעבר פסל החרטום. הוא הביט מעבר לכתפו בבחורה הצעירה. “ברלה, טפלי בחפצים שלי! סדרי את החדר שלי כמו שאני אוהב. ומהרי קצת״.

סורקור הסתכל עליו כשהלך, וסומק האדים את לחייו של הפיראט הזקן. בלי להביט בבראשן או באלתיאה, הוא אמר בשקט, “הייתי רוצה לבוא איתכם״.

“יש לנו כבר מספיק קברניטים על הספינה הזאת״, השיב בראשן, מנסה לרכך את החלטתו בהומור קל. “אם תפליג איתנו אז לא רק קניטסון אלא כל אחד מהמלחים שסיפקתם לנו יביט בך לפני שיציית לפקודה שאני או אלתיאה ניתן״.

“זה נכון״, הודה סורקור. הבטנו בארגז הכבד הראשון של קניטסון שנלקח מהסיפון של פאראגון. עיניו של סורקור עקבו אחר מסעו של הארגז. הוא נאנח קלות. “אתם רוצים סמכות מלאה על הנער, נכון? אתם לא רוצים שאתערב אם אחשוב שאתם קשוחים מדי עם הנסיך הצעיר שלנו״.

“נכון״, הודה בראשן. “אני לא יכול לחשוב עליו כעל נער, ובוודאי לא כעל נסיך. הספינה רוצה אותו כאן. אתם רוצים שהוא ילמד קצת ימאות״. הוא צחק צחוק חסר שמחה. “ואני הייתי רוצה קצת שקט ושלווה על הספינה הזה. וזה יקרה רק אם אתייחס אליו כאילו הוא מלח רגיל״.

“ככה אמרתי לו אתמול בלילה, כאשר אימו תלתה את הקמע לצווארו. אני חושב שהוא לא שמע מילה אחת ממה שאמרנו לו. אבל אני מוסר אותו לידיך״. דממה קלה שררה אחרי כניעתו של סורקור. הפיראט הזקן פנה אל ברלה שגררה את הארגז הכבד לאורך הסיפון ואמר בשקט. “ילדתי, תגידי להם להחזיר את הארגזים. תרמיל הבד זה הדבר היחיד שאנחנו צריכים על הסיפון״. אחר כך הוא כיווץ את כתפיו. “קניטסון וטרלוסטריט הסתדרו טוב כל עוד ויואסיה הייתה בנמל. ווינטרו נתן להם לעבוד יחד בכל פעם שהזדמן. הוא רצה שהבחור שלך ילמד פוליטיקה וישתפשף קצת. אני מתנצל, אלה המילים של ווינטרו, לא שלי!״

בראשן עיקל קלות את פיו. “ישתפשף, מה? הייתי אומר שילדוני כבר משופשף מספיק כדי להיות סוחר. אבל לא נעלבתי״.

“הייתי מעריך זאת אם הילד שלכם יהיה קרוב אליו. הוא יכול ללמד אותו את דרכיכם, כפי שטרלוסטריט למד את דרכינו מקניטסון. הוא ילמד את מלאכות הסיפון וכל דבר שמעליו ומתחתיו. אני יודע שיעברו על קניטסון ימים קשים עד שיתאקלם כאן. הוא אף פעם לא חי על ספינה. אף פעם לא...״ הוא נד בראשו הגדול. “זאת אשמתי״, הוא אמר בקול צרוד.

“אני אלמד אותו״, אמר בראשן בשקט. “הוא יצטרך ללמוד להתכופף מעט. אבל אני לא אשבור אותו בכוונה. דבר ראשון הוא יצטרך ללמוד כיצד לציית לפקודה״. הוא כחכח בגרונו ושלח מבט מתנצל אל סורקור. “חרוק שיניים ועמוד בשקט, סורקור״. אז בראשן נשם עמוק ושאג, “קניטסון! הציוד שלך על הספינה. לך ושים אותו במקום. ילדוני, הראה לו את הערסל שלו וכיצד להתארגן״.

ילדוני בא בריצה, החיוך שעל פניו דעך כאשר ראה את הארגז מורד מצד הספינה. ברלה משכה בכתפיה וירדה בסולם אחריו. כעבור רגע הופיעה אחת מהמלחים החדשים כשתרמיל הבד על כתפה. היא הניחה אותו על הסיפון כאשר קניטסון התקרב אליהם. הוא לא התעכב אבל גם לא מיהר. הוא הביט בבראשן בגבות מורמות. “ה׳ערסל׳ שלי?״ הוא שאל, חיוך קטן על שפתיו כאילו היה בטוח שהקברניט טעה בלשונו.

“זה ממש ליד הערסל שלי!״ התערב ילדוני. “קח את התרמיל ונוריד אותו למטה״. תהיתי אם קניטסון שמע את נימת האזהרה בקולו של חברו.

“למטה?״ שאל קניטסון, וגבותיו התרוממו כמעט עד לפדחתו. מבטו נורה אל סורקור כשהמתין שהוא יתערב לטובתו.

בראשן שילב לאט את זרועותיו על חזהו. פניו של סורקור התכווצו ברתיעה אבל הפיראט הזקן לא נקף אצבע. “מסע טוב, הקברניט טרל. מי ייתן ויהיו לכם ימים חלקים ורוח חזקה״.

“אני לא חושב שנזכה לכל זה בשיט בעונה הזאת לכיוון דרום-מזרח, אבל אני מודה לך על מילותיך. אנא מסור את הערכתי למלכה אטה. אני רוצה להודות לה שוב על העזרה שלה בציוד הספינה למסע הזה ועל שעזרה לנו לפצות את שותפינו למסחר״.

“אוודא שהיא תקבל את תודתך״. ראיתי את חוסר רצונו של סורקור לעזוב. מאחוריו הייתה תדהמה רבה על פניו של קניטסון. ילדוני הרים את התרמיל.

“איפה הארגזים שלי?״ שאל קניטסון. “איפה המשרתת האישית שלי?״

“הנה תרמיל הבד שלך, בידיו של טרלוסטריט. ארזתי אותו בעצמי. כל מה שתזדקק לו נמצא שם״. סורקור הסתובב לאט והתקדם אל מעקה הספינה. מתחתיו המתינה לו הסירה שהביאה אותם לשם. ראשה של ברלה בצבץ מעבר למעקה. סורקור נד בראשו והורה לה לחזור אל הסירה. היא נראתה מבולבלת אבל צייתה. סורקור התקדם אל המעקה ונעצר ליד סולם החבלים. “כבד את זכרו של אביך. תהפוך לגבר״.

קניטסון הביט בו ולחייו האדימו. “אני כבר גבר!״ הוא שאג אחרי סורקור.

בראשן דיבר בקול שקול. “ילדוני, השלך את זה על הסיפון״. ברגע שבנו ציית, הוא פנה אל נסיך הפיראטים. “אתה יכול להרים את התרמיל שלך, מלח? אני יכול להגיד לנסיך פיץ-אביר לעזור לך איתו, אם יש בכך צורך״. לא היה שום רגש בדבריו. הוא היה קברניט שבודק את גבולותיו של מלח חדש.

ראיתי את המחזה מתרחק לנגד עיניי כאילו זה היה תיאטרון בובות, כשאני נשען על המעקה של הספינה במרחק מה מהם. לשמע הצעתו של טרל הזדקפתי והתקרבתי כדי לעזור עם התרמיל. הייתי קצת מבולבל מהבקשה. תרמיל הבד לא היה גדול מספיק כדי להיות אתגר. אבל התחייבתי לעזור במילוי המשימות בספינה והתכוונתי לעמוד במילתי.

“עזוב אותי! אני מסוגל לעשות את זה!״ הכריז קניטסון. הקברניט טרל נד קלות בראשו ואני התרחקתי מהם. לקניטסון היה מספיק כוח להרים את התרמיל שלו, אבל הוא החזיק אותו כמו ילד מפונק. הזכרתי לעצמי שהוא לא היה הבעיה שלי והלכתי אל תאה של אמבר.

מצאתי שם את הליצן, יושב ברגליים משוכלות על המיטה התחתונה כשאחד מספריה של דבורה פתוח לפניו.

“תהיתי אם תשנה את דעתך ותרד אל דיביטאון עם האחרים״.

“כדי לראות את הנוף?״ הוא שאל והצביע על עיניו העיוורות.

התיישבתי לצידו, מרכין את ראשי כדי לא להיחבט בדרגש העליון. “קיוויתי שחוש הראייה שלך חוזר אליך. אתה מביט בספר״.

“אני נוגע בספר, פיץ״. הוא נאנח והושיט לי אותו. חשתי כעס קל. זה היה היומן שלה, לא ספר החלומות. הוא היה פתוח בעמוד שלא חלקתי איתו. האם הוא ידע? סגרתי את הספר בעדינות, מצאתי את החולצה שתמיד השתמשתי בה ועטפתי אותו מחדש. החלקתי אותו בחזרה לתוך תרמילי הבלוי. חששתי שהוא ימצא בטעות את הכסף. אבל רק אמרתי, “אנחנו צריכים להיזהר מאוד כשנוגעים בתרמיל שלי. לבנת האש שריין נתן לי נמצאת שם. צד אחד חייב תמיד להיות מופנה כלפי מעלה״.

בזמן שהכנסתי בזהירות את התרמיל מתחת לדרגש, אמרתי לו, “קניטסון הגיע אל הספינה. אנחנו מפליגים עם הגאות״.

“האם לאנט, שקד וניצוץ כבר חזרו?״

“הם יגיעו בקרוב. לאנט היה צריך לשלוח כמה הודעות. שקד רצה להעביר הודעה לאימו. ניצוץ רצתה לשלוח הודעה לצ׳ייד״.

“אם כן, היום אנחנו ממשיכים סוף כל סוף במסע שלנו״. הוא רוקן את ריאותיו מאוויר בקול רועד. “ובכל זאת יש לפנינו מרחק רב, וכל רגע שעובר הוא רגע אחד יותר מדי שבו היא מוחזקת בידיהם. היא עלולה למות בכל רגע״.

אימה אחזה בי. הדחקתי אותה ואז התכחשתי אליה. הקשחתי את ליבי וכיביתי כל ניצוץ של תקווה. ניסיתי לחלוק איתו את המגננות שלי. “ליצן, למרות כל מה שאתה מאמין בו, למרות מה שחלמת... אם אחשוב שמדובר במשימת חילוץ ולא בהתנקשות אאבד את המיקוד שלי. וזה כל מה שנותר לי״.

פניו הביעו בהלה איומה. “אבל היא חיה, פיץ. החלומות שלי מראים לי את זה. הלוואי שיכולתי לחלוק אותם איתך!״

“אז חלמת יותר מחלום אחד שמעיד שדבורה חיה?״ שאלתי בחוסר רצון. האם היה בליבי די כוח להקשיב לעוד טיעונים קלושים?

“כן״, הוא השיב ואז הוא הטה את ראשו. “אבל אולי רק אני מפרש אותם ככה. לא המראות אלא התחושות של החלום מחזקות בי את ההבנה שמדובר בדבורה״. הוא היסס וקולו נשמע מהורהר. “האם אוכל לחלוק את החלומות שלי איתך? אולי אם תיגע בי בלי שום רצון לרפא אותי אלא רק כדי לחלוק איתי את המחשבות?״

“לא״. ניסיתי לרכך את הסירוב שלי. “כשאנחנו מתחברים, ליצן, לא משנה מה הכוונה שלי, משהו בלתי נמנע מתחיל להתרחש. כמו זרם של נהר שעלול לסחוף אותנו״.

“כמו נהר האומנות שאתה מדבר עליו, כמו זרם קסם?״

“לא. זה שונה״.

“אם כך, במה מדובר?״

נאנחתי. “איך אוכל להסביר לך משהו שאני לא מבין בעצמי?״

“הממ. כשאני אומר לך משהו כזה, אתה מתרגז עליי״.

החזרתי אותו אל הנושא שלנו. “אמרת שחלמת עוד חלומות על דבורה״.

“כן״.

תגובה קצרה וסוד שלא נאמר. דחקתי בו. “אילו חלומות אלה היו, ליצן? בחלומך, איפה היא, מה היא עושה?״

“אתה יודע שהחלומות שלי הם לא כמו חלונות לתוך החיים שלה. מדובר ברמזים ובסימנים. כמו החלום על הנרות״. הוא הטה את ראשו. “אתה זוכר שדבורה כתבה עליו. אספר לך משהו עליו. זה חלום ישן, אנשים רבים חולמים אותו לעיתים תכופות. יכולות להיות לו משמעויות רבות. אבל אני חושב שהוא מתגשם בנו. דבורה חולמת אותו בברור, יותר מכל חולם אחר, ומדברת עלינו כעל הזאב וליצן החצר״.

“כיצד אנשים רבים יכולים לחלום את אותו חלום?״ הרחקתי מעליי את דבריו המבלבלים. בלי להתכוון לכך, קולי נחלש והפך לנהמת זאב. עיניו העיוורות נפערו קלות.

“זה פשוט כך. זאת אחת הדרכים שבהן המשרתים מחשבים את הסבירות של מאורע כלשהו. החלום הזה נפוץ בקרב אנשים משושלות הלבנים. כל אחד מהחלומות האלה שונה במקצת מהאחרים, ולמרות זאת הם הבינו שמדובר באותו חלום. ארבעה נרות מרווחים ניצבים לאורך שביל בכיוון אחד. בסופו יש בית אבן קטן עם דלת נמוכה וללא חלונות. זה המקום שבו מניחים את המתים. השביל האחר מואר בשלושה נרות. בסופו, בוערת אש ואנשים צועקים״. הוא נשם קלות. “אני עומד ומביט בו. אז, מתוך האפלה, מגיעה דבורה ועפה במעגלים סביב ראשי״.

“וזה גורם לך לחשוב שהחלום הזה קשור לדבורה שלי?״

הוא הנהן לאט. “אבל לא רק משום שיש דבורה בחלום. זאת התחושה של החלום. אבל זה לא החלום היחיד שחלמתי״.

“מה המשמעות של החלומות?״ שאלתי את השאלה אף שחשדתי שהחלומות שהוא חלם בזמן האחרון לא היו חשובים יותר מהחלומות שאני חולם בעצמי. כשהחזרתי אותו מהמתים הוא אמר לי שהוא עיוור לעתיד החדש שיצרנו. האם המוח שלו שיטה בו ושלח לו חלומות בתקווה שיאמין בהם?

“יכולתי להגיד ‘אתה לא רוצה לדעת׳, אבל זה יהיה שקר. האמת היא שאני לא רוצה לספר לך. אבל אני יודע שאני חייב!״ הוא הוסיף במהירות לפני שהספקתי לדבר. הוא כחכח בגרונו והשפיל את ראשו אל ידיו. הוא שפשף אותן זו בזו כאילו נזכר בכאב. כבר צמחו לו כמה ציפורניים על אצבעות ידו החשופה, ונראה שהציפורניים האחרות גדלות אף הן. הדחקתי מליבי את זיכרון הכאב שלו. הגוף אולי יחלים, אבל הפגיעה שהותירו העינויים בנפשו תישאר שם תמיד, כמו מוגלה רעילה. הושטתי את ידי ואחזתי בכף ידו העטויה בכפפה.

“ספר לי״.

“לא מתייחסים אליה טוב״.

ציפיתי לזה. אם היא עדיין בחיים, השובים שלה ככל הנראה לא ינהגו בה בעדינות. אבל לשמוע את זה בקול רם זה כמו להרגיש אגרוף בבטן שהוציא ממני את כל האוויר.

“איך?״ הצלחתי לומר. אלה רק חלומות, הזכרתי לעצמי. הם כנראה לא אמיתיים.

“אני לא יודע״. קולו היה לחישה צרודה. “חלמתי על גור זאבים שליקק את פצעיה והתכרבל סביבה כדי להגן עליה מהקור. חלמתי על עץ דק ולבן ללא פרחים, שענפיו הרכים עקומים״.

לא יכולתי לנשום. הוא השמיע יללת כאב והבנתי שאני מוחץ את אצבעותיו. שחררתי את אחיזתי ונשמתי עמוק.

“אבל גם חלמתי על יד שמחזיקה לפיד כבוי. החלום הזה היה מבלבל. הלפיד נפל ארצה ורגל רמסה אותו. שמעתי קול. ‘עדיף לגשש באפלה מאשר לעקוב אחר האור השגוי׳״. הוא היסס והוסיף. “החלק המבלבל הוא שכבר היה חשוך מסביב. פרץ אור אדיר עלה מן הלפיד כאשר הוא נרמס על הארץ״.

“איך אתה יודע שהחלום היה על דבורה?״

הוא נראה מבויש. “אני לא בטוח, אבל ייתכן. והייתה לו הרגשה... מרוממת. כמו משהו שיכול להיות טוב. רציתי לחלוק אותו איתך״.

נקישה מהירה נשמעה על הדלת ורגע לאחר מכן ניצוץ פתחה את הדלת. “הו!״ היא קראה כשראתה את כפות ידינו השלובות. שחררתי את הליצן. היא התעשתה והכריזה, “הקברניט טרל רוצה את כולם על הסיפון. הגיע הזמן להרים עוגן ולעזוב. קלפ שלח אותי למצוא אותך. הוא תפס את שקד ואת לאנט ברגע שעלינו לספינה״.

שמחתי לנטוש את הדיון על החלומות האפלים, אבל דבריו של הליצן רדפו אותי כל אותו היום. שמחתי על הסחות הדעת שבהן למדתי כיצד לקשור חבלים ולהפעיל את הספינה כי הן מנעו ממני לדאוג לבתי. לא משנה לאיזה כיוון הפניתי את מחשבותיי, הן הכאיבו לי. דבורה מתה, נקרעה לגזרים בזרם האומנות. דבורה חיה וסובלת מהתעללות.

התעללתי בגופי ואימצתי אותו בעבודה קשה ככל האפשר, מבקש את התשישות, ואז עליתי על הערסל בסיפון התחתון עם אנשי הצוות ששיחותיהם, קללותיהם ושאגות הצחוק שלהם הרחיקו ממני את החלומות.

היינו במרחק יום מדיביטאון כאשר שקד המדוכא הגיע אליי. “ראית את פסים?״

לא הבחנתי שהציפור נעדרת עד שהוא הזכיר זאת. “לא״, הודיתי בפניו. בחוסר רצון, הוספתי, “עורבים הם יצורים של חופים, שקד. יש הרבה אוכל בשבילה בדיביטאון. לא כך המצב כאן, בים הפתוח. אני יודע שחלקת איתה את מנות האוכל שלך גם כשהאוכל היה מצוי בצמצום. אבל אולי היא מעדיפה לדאוג עכשיו לעצמה״.

“בדיוק צבעתי מחדש את הנוצות שלה. מה יקרה לה כאשר הצבע השחור ידהה?״

“אני לא יודע״, הודיתי בחוסר רצון. היא הייתה ציפור פרא בליבה, ותמיד תהיה. היא הייתה נחרצת בסירובה לקשר בינה. ניסיתי לשחרר אותה מליבי.

למרות כל זאת נשמתי לרווחה ביום השני, כאשר שמענו קריאות מרוחקות. שקד ואני היינו על החיבל באותו היום, נשענים על מוט החרטום, רגלינו אחוזות בחבלים. בתחילה היא הייתה רק צללית קטנה במרחק. אבל בעודנו מביטים בה, כנפיה המכות באוויר קירבו אותה אלינו עוד ועוד. היא צווחה בברכה ואז נחתה בכבדות על זרועו של שקד. “עייפה״, היא אמרה. “מאוד עייפה״. היא הילכה במעלה זרועו אל כתפו ונחה מתחת לסנטרו.

“אני נשבע שלעיתים אני בטוח שהיא מבינה כל מילה שאנחנו אומרים״, הערתי.

“כל מילה״, היא חזרה על דבריי והביטה בי בעין בוהקת אחת.

הבטתי בה. קצה מקורה היה כסוף. “שקד״, הזהרתי אותו והתאמצתי לדבר בקול רגוע. “הרחק אותה מפניך. יש לה כסף על המקור״.

ראיתי את הבחור קופא במקומו. אז הוא אמר בקול רועד. “אני לא מסוגל להרגיש בכלל את הקסם. אולי אני חסין גם לכסף״.

“ואולי אתה לא. בבקשה, הרחק אותה מצווארך״.

הוא הרים את פרק ידו והציפור העבירה את עצמה לידו. “מה עשית?״ הוא שאל אותה. “איך הגיע כסף אל המקור שלך, יפה שלי? את בסדר? את לא מרגישה טוב?״

בתגובה היא פנתה וניקתה את נוצותיה. הן לא התכסו בכסף, אבל הן זהרו בצבע שחור בוהק יותר מאי-פעם. “היבי״, היא צווחה. “היבי חלקה. היבי מלמדת איך״.

אה. רפסקאל עצר להתרעננות בדיביטאון. הייתי צריך לדעת. האם הזמן שבילתה עם הדרקונית שיפר את הדיבור שלה? “היזהרי במקור שלך״, גערתי בה.

היא הפנתה אליי את עיניה הנוצצות. “אני מאוד זהירה, פיץ טיפש. אבל מאוד עייפה. קח אותי אל פאראגון״. היא עלתה במעלה שרוולו אל כתפו ושלחה אליי מבט זועם לפני שעצמה את עיניה.

שמעתי את טרל שואג אלינו לזוז ולהפסיק לנוח שם כמו שחפים. שקד הביט בי, מתעלם מהקברניט שלו. “שאקח אותה לפאראגון?״

“לא נראה לי שתוכל להרחיק אותה ממנו. ולא משנה כמה היא תיזהר, אני רוצה שאתה תהיה זהיר יותר. הזהר כל אדם שהיא מתקרבת אליו״.

בראשן שאג שוב ושקד התחיל לרדת במהירות, צועק שפסים חזרה. כאשר שקד החליק במורד החיבל עם הציפור על כתפו, ניצוץ חצתה את הסיפון בריצה. התחלתי לרדת בצורה זהירה יותר ממנו.

“אתה באמת נסיך?״ שאל קניטסון כאשר נעצרתי לידו.

היססתי לרגע. אני ממזר או נסיך? נאמן הפך אותי לנסיך. “אני נסיך״, אמרתי בשקט. “אבל בשל הממזרות שלי אני לא מיועד למלוכה״.

הוא משך בכתפיו. “הבחור הזה, השקד הזה. הוא היה נער האורוות שלך?״

“כן״.

“אתה עובד לצידו והוא אף פעם לא מתייחס אליך בכבוד״.

“הוא מתייחס אליי בכבוד רב, אבל לא בגלוי. הוא מכבד אותי גם אם אנשים אחרים לא רואים זאת״.

“הא״.

הקול שהוא השמיע היה יותר מהורהר מאשר מלגלג. די היה בכמה ימים על הספינה כמלח פשוט כדי לשנות אותו מעט. הוא היה חכם מספיק כדי לדעת שאם הורו לו לישון עם מלחים פשוטים כמו נמלה ושקד, כדאי שיפסיק להתנהג כמו אציל. הוא החליף את בגדיו הנאים במכנסי בד רפויים ובחולצות כותנה כמו כל השאר. הוא קלע את שערו בצמות אחרי שנמלה הזהירה אותו שכמה תלתלים יכולים להסתבך בכל חבל רפוי ולהיתלש מקרקפתו. הוא גם ליפף רצועות עור סביב כפות ידיו. חשדתי שהוא הצמיח עליהן יבלות מדממות. חבלי ספינה לא ניחנו במרקם נעים במיוחד.

הוא לא הוסיף לדבר איתי, לכן המתנתי לפקודה הבאה שלי.

עברו כמה עשרות שנים מאז עבדתי על ספינה ומעולם לא עבדתי על ספינה כמו פאראגון. משמעות הטבע החי של הספינה היא שהיה ביכולתו להיות גורם פעיל במסע. הוא לא היה מסוגל לפרוש את המפרשים שלו או לקפל אותם, אבל הוא היה מסוגל לקרוא להגאי ולמסור לו כיוונים טובים יותר, לחוש היכן הזרמים החזקים ולהזהיר אותנו אם אחד החבלים היה צריך להיות הדוק יותר. היה לו חוש טוב למעמקים לערוצים — חוש שהוא הפגין כאשר שטנו בין איי הפיראטים ולבסוף אל הים הפתוח. כאשר הוא פילח את הגלים הגבוהים, אנשי הצוות מיהרו לעמוד בקצב הדרישות שלו.

לא רק אני נדהמתי מפעולותיו של הספינה החיה. אנשי הצוות שלקחנו בדיביטאון הופתעו מהשתתפותו של פאראגון בשיט. כעבור זמן קצר ביקשה הנווטת רשות לחלוק את מפותיה עם פסל החרטום, ואז תיקנה אותן על-פי הידע שלו. כאשר אנשי הצוות נתנו לפאראגון לפעול לבדו הוא הפך להיות כמעט נחמד, במיוחד לילדוני ולקניטסון.

למרות זאת, המעבר שלי מנוסע לימאי לא היה קל. תמיד התגאיתי בחשאי בכך שנשארתי בכושר גם בעשור השישי לחיי. רוב הכוח הפיזי שלי נבע מריפוי האומנות שעברתי ועדיין זרם בגופי ותיקן אותו ללא הרף. היבלות שצצו על ידיי מרוב הנפות חרב או גרזן היו שונות מכפות הידיים המחוספסות שרוכש מלח לאחר משיכות חבלים. בימים הקשים הללו כאבו רגליי, גבי וזרועותיי ללא הרף. השרירים חזרו אל זרועותיי ובטני השתטחה כמו בעבר. גופי התחיל להחלים, אבל החלמה יכולה לכאוב בדיוק כמו פציעה.

למרות האנשים שהבאנו מדיביטאון, עדיין הצוות שלנו היה קטן ומועט מכדי להפליג בספינה חיה. סיום המשמרת שלי לא הבטיח שינה רצופה. קריאה של “כולם לסיפון״ יכלה להגיע בכל רגע. כפי שבראשן חזה, במסענו לכיוון דרום-מערב לא היו זרמים טובים שיועילו לנו. היבשת הפכה לפס של עננים נמוכים על האופק מאחורינו. כאשר התעוררתי למחרת בבוקר, גם הפס הזה נעלם.

ניצוץ ושקד נהנו. הם התרוצצו בשמחה על החיבל לצידה של נמלה. קלפ היה מורה טוב ועכשיו היה להם גם את ילדוני, עוד ימאי מיומן. לאנט עמל לצידי וניסה להקנות לגופו המבוגר את המיומנויות שהיה טוב אילו היה קונה לו כבחור צעיר. ריחמתי עליו, אבל הוא לא התלונן. כולנו אכלנו ככל שיכולנו וישנו בכל רגע פנוי.

לימים היה קצב מהיר. אילו הייתי בחור צעיר יותר ולא הייתה לי מטרה בחיים חוץ מאשר להרוויח את לחמי, יכולתי להיות מרוצה. שנאתם של אנשי הצוות של הספינה החיה על שהרסנו את חייהם פגעה ללא הרף במטלות העבודה היומיומיות שלנו. נמנעתי מלהעלות כל נושא שעלול להזכיר להם שבסוף המסע, פאראגון התכוון להפוך לדרקונים.

הופתעתי מסבלנותו של בראשן עם קניטסון. יותר מפעם אחת הקברניט ציוות אותנו יחד. הנסיך פיץ-אביר, כך בראשן קרא לי כל הזמן, ולבסוף הבנתי שהוא מראה לנער שאפילו נסיך מלכותי לא מהסס למלא את המשימות הבזויות ביותר. חשבתי שבסופו של דבר קניטסון ישיג את מיומנויות הימאי לא בזכות פקודותיו של טרל אלא בגלל הרצון שלו להיות שווה ערך או טוב יותר במשימותיו מכל שאר הימאים. היה קשה לצפות בזה. הוא היה עוקף בריצה מלח מיומן וקורא בקול רם, “אני יכול לעשות את זה!״ ולפעמים הוא לא הסכים לקבל עזרה או הצעות לשיפור. הוא לא היה טיפש, אבל הוא היה גאוותן והשתוקק נואשות להיות צודק. היה קשה עוד יותר לראות את ילדוני נקרע בין הוריו ובין האיש שאיתו רצה להתיידד. קניטסון התייחס לילדוני כאילו היה כלבלב חביב, ולפעמים הפגין בוז כלפי כישוריו הימיים של הגבר הצעיר. מדי פעם ראיתי את ילדוני אוחז בחשאי באחד החבלים הרפויים שקניטסון השאיר מאחור וקושר אותו שוב. לא אמרתי דבר, אבל הייתי בטוח שאם אני מבחין בזה, אביו בוודאי הבחין בזה גם הוא. ואם בראשן לא התייחס לזה, זה לא היה מקומי לדבר. בכל זאת, היה מעניין לראות את קניטסון מתנדנד בין גבר שרצה ללמוד את מלאכתו ובין נסיך המסרב להודות שיש דבר שהוא אינו יודע. קיוויתי ששום אסון לא יתרחש בגלל זה.

קלפ, הקצין הראשון, הכיר את ילדוני מינקות, ואך טבעי שהשניים יהיו קרובים ולכן הופתעתי כאשר הוא התיידד עם קניטסון. קלפ היה בחור צעיר על הפאראגון בימים שבהם קניט אנס את אלתיאה וניסה להטביע את פאראגון, אבל נראה שהוא התייחס אל קניטסון כאל אדם בפני עצמו. והבחנתי שכאשר קלפ מעיר לקניטסון, נראה שהנסיך קיבל את הביקורת טוב יותר משקיבל את הביקורת של בראשן. חששתי ששקד יקנא מפני שאיבד את תשומת ליבו של קלפ, אבל במקום זה הוא התחבר אליהם וכעבור זמן קצר הם התחילו לשבת יחד בארוחות. ערב אחד, הצטרף שקד לשלושתם למשחק קוביות אז הבנתי שהוא התקבל אל החוג הסגור ושחררתי אותו. בחורים יודעים למצוא את מה שהם מחפשים.

במשך כמה לילות ראיתי את קניטסון תחילה מתעלם משקד ואז לועג לו ואז צוחק איתו באופן שמקדים ידידות אמיתית. ראיתי את קניטסון ושקד זוממים לרמות את ילדוני במשחק קלפים עד שהוא הפסיד את כל פולי השעועית היבשה שהשתמשו בהם במקום מטבעות. קלפ התחיל לצוות את קניטסון אל שקד בכמה מהמשימות. יותר מפעם אחת ראיתי את שקד מראה לנסיך את הדרך הנכונה למלא משימה. הם הפכו להיות חברים ונראה לי שזה היטיב עם שניהם.

אבל היו גם טעויות בתהליך הזה. עמדתי מן הצד כאשר ילדוני וקניטסון החליטו לשכר את שקד. כל גבר צעיר חייב לעבור את המבחן הזה, וידעתי שאף כי הוא יסבול למחרת, הוא לא ייפגע מכך. ילדוני אהב מאוד תעלולים, אבל לא הייתה בו אכזריות. הדבר שעליו לא חשבתי הוא ששקד, בעודו בגילופין, יזמין אותם לחדרנו כדי להראות להם את מתנות המבוגרונים הנהדרות שאנשי גשמי הפרא העניקו לנו. כאשר נכנסתי במקרה פנימה, שלושתם היו שיכורים לגמרי והבחור החזיק את אחד מכדי האש של צ׳ייד וניסה להסביר להם במה מדובר. הלבנה של המבוגרונים הייתה הפוכה על הדרגש שלי והשמיכה התחילה לבעור. זה לא הרגיז אותי כפי שהתרגזתי כשראיתי שהספרים של דבורה היו קרובים אל השמיכה החרוכה. גירשתי את שלושתם מהתא בקללות עסיסיות ובבעיטה הגונה בישבנו של שקד. הוא התנצל מעומק ליבו למחרת בין פרצי הקאה מעל המעקה, ואחר כך התנצלו גם ילדוני וקניטסון. האירוע הידק את החברות בין השלושה והרגשתי ששקד שרוי כעת בבטחה על סיפונו של פאראגון.

ניצוץ העירה אותי משינה נחוצה ביותר וזימנה אותי לחדרה של אמבר. ניגשתי לשם בעיניים טרוטות. הייתי מלח והעבודה הפיזית הקשה התישה אותי מדי יום ביומו. “זה חשוב!״ היא לחשה אליי לפני שפילסה את דרכה כמו חתולה בין הערסלים של המלחים האחרים.

הגעתי אל התא וראיתי ששקד כבר שם, נראה מבולבל ממש כמוני. שמחתי לראות שהליצן הוא שקיבל אותנו ולא אמבר. “אנחנו צריכים לשוחח על התוכניות שלנו לחילוצה של דבורה״, הוא הכריז.

“אתה בטוח שהיא חיה?״ שאל שקד. התכווצתי לנוכח הרעב שלו לאישור.

“אני בטוח״, אמר הליצן בשקט. “אני יודע שאתם מתקשים להאמין בזה, משום שיצאנו למסע הזה במחשבה שאנחנו יוצאים לנקום בהם. אבל אני בטוח שהיא חיה. וזה משנה את כל התוכניות שלנו״.

שקד שלח אליי מבט ספקני ושמחתי שהליצן לא היה מסוגל לראותו. פניי נותרו חתומות.

“כולכם בחנתם את המפה שפיץ צייר? חשוב מאוד שתכירו לפחות את קווי המתאר של טירת קלרס״.

הם הנהנו וניצוץ אישרה זאת. “בחנו אותה״.

“אמרתי לכם שהדרך היחידה להיכנס אל הטירה היא רק בשעת השפל, כאשר נצטרף אל קבוצת האנשים ששילמו כסף רב כדי לחצות את המעבר. אני אהיה מחופש היטב כדי שלא יזהו אותי. נחשוב על תפקידים עבור כולכם״.

הספקתי להשתלט על נשימתי לפני שנאנחתי. בכל זאת הרגשתי שהדרך הטובה ביותר תהיה לצאת למשימת יחיד כדי להרעיל או לשסף כמה גרונות.

“ברגע שניכנס פנימה אנחנו חייבים להתנתק מקבוצת העולים לרגל ולהסתתר. נצטרך להתפצל כדי לעשות זאת. זכרו שדבורה לא מכירה אותי או את ניצוץ. ולכן, כאשר ניפגש בחצר הכביסה הנטושה אחרי רדת החשכה, נצטרך להסתדר בשתי חבורות. פיץ ושקד יהיו בחבורה אחת. לאנט, ניצוץ ואני נהיה בשנייה. וכך בכל חבורה יהיה לוחם מיומן ומישהו שמסוגל לפתוח דלת נעולה״. הוא חייך לכיוון הכללי של ניצוץ.

זה רק נהיה גרוע יותר ויותר. לא אמרתי דבר. לאנט הביט בכפות ידיו. שקד האזין רוב קשב. נראה שניצוץ הכירה את התוכנית הזאת קודם לכן מכיוון שהיא לא נראתה מופתעת.

“יש ארבעה מקומות שדבורה יכולה להיות בהם. על גג המבנה הראשי, במגורי ההרמון הישנים שהפכו לתאים שנועדו לאסירים חשובים שחובה להעניש אותם אבל לא לפגוע בהם פגיעה בלתי חוזרת. היא יכולה להיות שם, או באחד הקוטג׳ים שהלבנים מתגוררים בהם״. ידעתי מה הוא עומד להגיד עכשיו, וחששתי לשמוע את דבריו. “אבל יש גם שתי קומות מתחת לטירה. בקומה הראשונה יש תאים עם רצפות אבן וסורגי ברזל. מעט אור ותנאים קשים. אני חושש שהיא שם״. הוא נשם עמוק. “ובקומה התחתונה ביותר שם התאים הגרועים ביותר ושם העינויים ארוכים וממושכים. לשם זורמת הפסולת של הטירה ומשם החוצה. אין שם אור והאוויר מצחין מצואה וממוות. זה המקום הגרוע ביותר שהיא יכולה להגיע אליו. ולכן זה המקום הראשון שאני חייב לחפש אותה. הקבוצה שלי תתחיל בקומה הנמוכה ביותר. פיץ ושקד יגיעו אל התאים בגג. אם תמצאו אותה שם, לכו אל חצר הכביסה. אם לא, בדקו בקוטג׳ים״.

שקד פער את פיו. השתקתי אותו בתנועת יד.

“לא משנה אם תמצאו אותה או לא תמצאו אותה בקוטג׳ים, משם תחזרו אל חצר הכביסה״. הוא נשם עמוק. “אחרי שנחפש בתאים, אנחנו נחפש גם את הכניסה אל התעלה שדרכה חילצו אותי המצילים שלי. אם נצליח בכך ונמצא את דבורה, שניים מאיתנו ייקחו אותה מייד לאותו כיוון. אחד מאיתנו יפגוש אתכם בחצר הכביסה, יודיע לכם להיכן הלכנו ויוביל אתכם אל המנהרה״.

“מה אם לא נמצא את הכניסה למנהרה?״ שאל לאנט.

“אנחנו נביא בגדים נוספים גם בשביל דבורה, או את גלימת הפרפרים. נסתיר את עצמנו שוב, ולמחרת נתערה בקבוצת העולים לרגל ונצא משם איתם״. ידיו, כף יד אחת עטויה בכפפה והאחרת חשופה, אחזו זו בזו. הוא ידע שהתוכנית הזאת גרועה. לא הייתי צריך לומר לו את זה. אלה היו תכנונים נואשים של אדם שהשתוקק נואשות למשהו.

“מה אם לא נמצא אותה?״ שאל שקד בשקט.

“שוב, אנחנו מסתתרים ועוזבים עם השפל הבא יחד עם קבוצת העולים לרגל. זה יכול לקרות, מכיוון שהחלומות שלי לא מספרים לי אם היא כבר הגיעה אל קלרס או שהיא בדרך לשם. נצטרך להמתין״.

“ומה בעניין הדרקוניות?״ שאל לאנט. “טינטאגליה והיבי נחושות בדעתן לנקום. מה אם הן יגיעו אל קלרס לפנינו?״

ידיו המכווצות של הליצן שפשפו את צווארונו ורפרפו מעל צווארו. הוא ליקק את שפתיו. “אני חייב להודות שהחלומות שלי מראים הרס איום. בינתיים, הן לא בדרך לשם. ולכן יש לנו תקווה״. הוא נד מהר בראשו, כאילו רצה לגרש ממוחו את שאלתו של לאנט. “האם כולם מבינים את התפקיד שלהם בתוכנית? האם היא מוסכמת עליכם?״

אני לא הנהנתי, אבל נראה שאיש לא שם לב לזה. ניצוץ דיברה בשם האחרים. “כולנו מסכימים. ועכשיו אולי תוכל לישון״.

הוא שפשף את פניו בשתי ידיו וראיתי את הדבר שקודם לכן הצליח לחמוק ממני. הוא רעד מהתרגשות. היה עליי להיעזר בכל האימונים שקיבלתי מצ׳ייד כדי לדבר בקול חמים ומלא ביטחון.

“לך לישון, ידידי הטוב. שקד ואני חייבים לחזור לערסלים שלנו, כי המשמרת שלנו מתחילה בקרוב. אנחנו צריכים לנוח כל עוד אפשר״.

“כל עוד אפשר״, הוא הסכים, וניצוץ הנהנה אליי כאשר יצאנו מהתא הקטן. לאנט הלך עם שקד ואיתי כשחזרנו אל הערסלים שלנו.

כאשר היינו רחוקים מספיק מדלתו של הליצן, אחז לאנט בשרוולי ועצר אותי. “אתה מאמין שדבורה עדיין חיה?״ הוא שאל בקול שקט. שקד התקרב כדי לשמוע את תשובתי. בחרתי את מילותיי בקפידה. “הליצן מאמין בכך. הוא רוקח את התוכניות בדרך שמעמידה את מציאתה בעדיפות העליונה. אני אציית להן ברצון״. זה היה שקר. המשכתי בדבריי, “זה לא מפריע לתוכניות שלי לחסל את כל מי שהעז לקחת אותה ממני״.

וכך נפרדנו. חזרתי אל הערסל שלי, אבל לא הצלחתי להירדם שוב.

יום אחרי יום, האופק לא השתנה. לפני שהלכתי לישון, עם סוף המשמרת, ראיתי רק מים, וזה כל מה שראיתי גם כשהתעוררתי למשמרת הבאה שלי. מזג האוויר היה טוב והיה חמים יותר. כולנו השתזפנו בשמש פרט לליידי אמבר, שנותרה בגוון זהוב חיוור מאוד, כהה יותר מהגוון שהיה לליצן אבל בהיר יותר מזה של הלורד הזהוב. בעבר אמר לי הליצן שעל-פי האמונה הרווחת, נביאים לבנים המשלימים את משימתם משילים את עורם והופכים להיות כהים יותר. הוא נעשה חיוור יותר, ותהיתי אם משמעות הדבר שהמשרתים אכן הרחיקו אותו מהנתיב שלו. ליידי אמבר סייעה כמיטב יכולתה, מקילוף הלפתות ותפוחי האדמה ועד לאריגת חבלים. היא הסירה את הכפפה מאצבעותיה הכסופות לשם המשימה הזאת ונראה שהחבל ציית לה והשתלב לכל כיוון שהיא הורתה לו. זה הזכיר לי עד כדי אי-נוחות כיצד עיצב אמת את אבן הדרקון שלו ונמנעתי מלהביט בה במהלך עבודתה.

אמבר בילתה זמן עם פאראגון יותר מכפי שהקברניטים שלנו היו רוצים. פאראגון קיבל אותה בברכה, ולעיתים קרובות הצטרפו אליה קניטסון וילדוני כאשר היא ניגנה עבורו. גם פסים שהתה זמן רב עם פאראגון. בין המטלות שלי לזמן הרב שאמבר בילתה עם הספינה, כמעט לא ראיתי את הליצן ולא הייתה לי הזדמנות לחשוש מפני שהיא נעשתה מרוחקת כל-כך.

ההתקדמות שלנו הייתה איטית. זרמי האוקיינוס לא שיתפו איתנו פעולה. מזג האוויר היה טוב, אבל הרוחות לא היו קבועות. כמה ימים הרוח נדמה והמפרשים היו שמוטים כמעט לגמרי. לפעמים, כשהבטתי במים האין-סופיים, תהיתי אם התקדמנו בכלל. ככל שהדרמנו כך היו הימים חמים יותר. הקיץ הגיע אלינו והימים התארכו.

יום אחד הלכתי לישון מוקדם ועצמתי את עיניי. הייתי מותש ומשועמם, אבל לא הצלחתי לישון. ניסיתי לעשות את מה שהזאב שלי לימד אותי: להתמקד בהווה ולסרב לדאוג לעתיד או לחשוב על העבר. זה אף פעם לא היה לי קל, וכך היה גם באותו אחר הצהריים. כאשר שכבתי שם בתקווה להירדם, נשמעה באוזניי לחישה של האומנות. אבא?

הזדקפתי בערסל בבהלה ואיבדתי את הקשר. לא, לא, שכב בערסל, אל תזוז, נשום עמוק ולאט וחכה. חכה. זה היה כמו להביט בטרף מטפס לאיטו במעלה העץ. חכה.

אבא, אתה יכול להרגיש אותי? זאת סרפד. קיבלתי את ההודעה שלך ויש לי חדשות בשבילך. אבא?

נשמתי כמה נשימות עמוקות וניסיתי להתאזן על חוד הלהב בין שינה ויקיצה. נכנסתי אל זרם האומנות. הוא נראה חלש יותר, כמעט חמקמק. סרפד, אני כאן. הכול בסדר? מה שלום הילדה? רעד חלף בי. הילדה של סרפד, הנכדה שלי. שכחתי ממנה בשבועות האחרונים.

עדיין לא. אבל בקרוב. תגובתה הייתה לחישה על הרוח, אבל איתה הורגש כמו חוט של אושר על כך שהמחשבה הראשונה שלי הייתה עליה ועל ילדתה. מילותיה ריחפו אליי בעדינות, כמו זרעי הסביון. ההודעה שלך הגיעה אלינו, אבל לא הובנה בדיוק. שלחנו את ליידי רוזמרי כשליחה לשם. למה רצית שמרפאי אומנות יגיעו אל קלסינגרה?

אני חושב שזה יעזור לכולם. פתחתי את מוחי לפניה וחלקתי איתה את הצער שלי על האנשים שנפגעו משינויי הדרקונים. הוספתי לכך את עצתי המעשית. ברית איתנה יכולה להיווצר בינינו, וככל הנראה נוכל להבין את האומנות יותר אם תהיה לנו גישה לקלסינגרה ולכל חפצי האומנות שנוצרו שם. מיתנתי את המעשיוּת באזהרה באשר לכסף הדרקונים ובאשר לביטחון המוחלט שלי שזה היה אותו החומר שבו שטף אמת את ידיו כדי שיהיה מסוגל לסיים את דרקון האבן. חומר חזק ביותר אבל מסוכן. אל תיתני לצ׳ייד לדעת שיש חומר כזה, כדי שהוא לא ינסה לערוך בו ניסויים! מה שלום צ׳ייד? אני מתגעגע אליו וגם לאנט.

שקט! אל תחשוב על שמו!

האזהרה שלה הגיעה מאוחר מדי. הרגשתי רעד כלשהו, כמו רוח המנשבת על בדי המפרש, לפני שהיא מותחת אותו לגמרי. ואז צ׳ייד נשב לתוך מוחי ועטף אותי לגמרי. הוא היה מטורף, ונהנה מכל רגע, מאושר בנהר האומנות. פיץ! הוא צווח את זהותי בזרם האומנות. כאילו הוא סחרר במהירות קנקן של מים, הרגשתי את האומנות מסתחררת ושוטפת אותי. הנה אתה, בחורי! התגעגעתי אליך כל-כך! בוא איתי, יש לי דברים רבים כל-כך להראות לך!

נאמן! כל המשושים, אליי, אליי! חסמו את לורד צ׳ייד, חסמו אותו!

נקרעתי מתוכי. נקרעתי מתוך גופי ומוחי התפזר כאילו היה יין שנשפך על השולחן. הייתי כמו ממטר פתיתי שלג שהרוח פיזרה, הערפילים המתפוגגים של ליל החורף. שמעתי זעקות רחוקות וצעקות וחשתי מאבק כלשהו. אז, בחדות של טיפת מים קפואים על עורפי, חשתי מגע מהוסס של מוח אחר.

אבא? אתה חלום? אבא?

לא נגעתי אף פעם במוחה של דבורה בזרם האומנות. לא שמעתי את קולה. לא ראיתי את פניה. אבל המגע של מחשבותיה היה ייחודי כל-כך עד שלא היה ספק כי מדובר בדבורה.

הוא היה חלש ועמום, קולה של ילדה הצועקת לתוך רוח חזקה מעל המים. ניסיתי להגיע אליה. דבורה! זאת את, את בחיים?

אבא? איפה אתה? למה לא באת להציל אותי? אבא?

דבורה, איפה את? זאת הייתה השאלה הדחופה ביותר במוחי.

על ספינה. אני מפליגה אל קלרס. אבא? הם מתאכזרים אליי. בבקשה עזור לי. למה אתה לא בא להציל אותי?

אז, כמו רוח אדירה, נשב צ׳ייד בתוך מחשבותיי, מפזר אותי. דבורה? אז היא יודעת להשתמש באומנות? הבת שלי משתמשת באומנות, היפה שלי. היא חזקה באומנות, אבל הם מרחיקים אותה ממני!

אבא? אבא?

צ׳ייד היה רוח שואגת, תופס ומפזר את ישויות האומנות לפניו. חששתי שדבורה תושלך אף היא ותקרע לגזרים. הרחקתי אותה ממני.

דבורה, תברחי! תתעוררי, לכי מכאן, התרחקי. לכי מכאן! אל תגעי במוחי.

אבא? היא נצמדה אליי, נואשת ומפוחדת.

לא היה זמן להרגיע אותה. דחפתי אותה בחוזקה, כאילו הרחקתי אותה מנתיבו של סוס שועט. חשתי את הפחד ואת הכאב שלה, אבל ניתקתי את עצמי ממחשבותיה ונעמדתי מול צ׳ייד כדי למנוע ממנו לשרוף אותה. צ׳ייד, הפסק! אתה חזק מדי! אתה תשרוף את כולנו כפי שאמת שרף את אוגוסט המסכן! השתלט על האומנות שלך, צ׳ייד, בבקשה!

גם אתה פיץ? גם אתה רוצה להיות חזק ממני? בוגד! כולכם אכזריים. זה הקסם שלי, זכות האבות שלי, התהילה שלי!

אז דחוף אותה במורד הגרון שלו, אם אתה חייב! מהר! שלושה מהשוליות כבר התחילו לרעוד!

זאת הייתה סרפד, והיא דיברה ממרחק רב, צועקת ומשתמשת באומנות בכל כוחה. חשתי את כעסו ואת כאבו של צ׳ייד על שרקמנו מזימות נגדו. כולנו פנינו נגדו, הוא היה בטוח בכך, מפני שקינאנו בקסם שלו ורצינו את כל סודותיו. איש מאיתנו אף פעם לא אהב אותו, אף אחד, חוץ מיפה.

במפתיע, כמו וילון מוסט בסוף הצגת בובות, הכול נעלם. לא חשתי את שאגת האומנות של צ׳ייד, לא הרגשתי את הלחישה של סרפד, וגרוע מכול, כאשר ניסיתי לחוש את קשר האומנות הרעוע של דבורה, לא מצאתי דבר. הכול היה ריק.

גיליתי שאני שוכב על הרצפה ליד הדרגש שלי. דמעות זלגו על לחיי.

היא הייתה שם, דבורה שלי, נזרקת ומוטלת מצד לצד בסערת האומנות, שבויה ונתונה להתעללויות. מתברר שהליצן צדק. סירבתי לוותר. נכנסתי שוב אל זרם האומנות, מסנן את הזרם ומחפש את דבורה, שוב ושוב, עד שחשתי שאני מאבד את כוחי. כשחזרתי לעולם הייתי מכורבל ככדור. גופי כאב וראשי הלם. הרגשתי זקן כאילו אני בן מאה. נכשלתי וזנחתי לא רק את הילדה שלי אלא גם את מורי הזקן.

חשבתי עליו לרגע. צ׳ייד, צ׳ייד הזקן והמסכן, אבוד בתוך הקסם שהוא התאווה לו כל-כך. עכשיו הקסם שלט בו, והוא רכב עליו כפי שהיה רוכב על סוס פרוע. פגענו בו הלילה, וידעתי שזאת לא הייתה הפעם הראשונה שהוא הרגיש נטוש וזנוח. הלוואי שיכולתי לשבת לצד מיטתו, לקחת את ידו בידי ולהבטיח לו שכן, הוא אהוב, ותמיד היה אהוב. הרעב שלו לאהבה היה חזק כמעט כמו האומנות הפראית שלו.

אבל בעודי משתוקק כל-כך להיות עם צ׳ייד, גאה בי החשש שלי לדבורה. היא אמרה לי שהיא שטה על ספינה בדרכה אל קלרס, עדיין בחיים. היא הייתה בחיים, בוודאות! במצב נורא. אבל בחיים. והיא שאלה למה לא באתי להציל אותה. השובים שלה התאכזרו אליה. התדהמה הדהדה בי כמו פעמונים. האושר העילאי משום שידעתי בוודאות כי היא חיה התנגש בפחד רב, חששתי לה. כיצד היא הצליחה לשרוד בשבי כל החודשים האלה? כאב לי על שנאלצתי לדחוף אותה ממני כאשר היא ניסתה לתפוס אותי.

אבל היא חיה! בוודאות גמורה! הידע היה כמו אוויר טהור בריאותיי, כמו מים אחרי הבצורת. קמתי על רגליי. היא חיה! הייתי חייב לחלוק את החדשות האלה עם הליצן. המטרה העיקרית של המסע שלנו הייתה כעת להציל אותה!

ואז לנקום בכל הכוח באלה שלקחו אותה ממני.

“כבר אמרתי לך שהיא חיה״.

עדיין רעדתי, עדיין נשמתי בכבדות מפני שרצתי בספינה כדי למצוא את הליצן. רתחתי משום שליידי אמבר ביטלה בהינף יד את החדשות שלי. “זה שונה!״ קבעתי. “היה לך חלום שרמז על אפשרות בלבד שדבורה חיה. אני הרגשתי את האומנות שלה. היא דיברה איתי! אני יודע שהיא חיה. והיא בדרכה אל קלרס. והאנשים שמחזיקים בה מתאכזרים אליה״.

אמבר החליקה את חצאיתה. מצאתי אותה עומדת ליד המעקה, מביטה בים בעיניים עיוורות. הגלים הכו בגוף הספינה, אבל לא ראיתי שום סימן להתקדמות שלנו. הצורך שלי שהספינה יתקדם, שיחצה בעוז את הגלים לעבר קלרס היה כמו כאב בחזי. אמבר הביטה בי בעיניה הריקות ואז הפנתה את ראשה אל הים. “כבר אמרתי לך את זה. לפני כמה שבועות. לפני כמה חודשים! אפילו לפני שעזבנו את טירת הצבי, הפצרתי בך למהר אל קלרס! אילו היית מקשיב לי כבר היינו שם עכשיו, ממתינים לבואה. הכול היה מתנהל אחרת. הכול!״ לא היה אפשר להתעלם מהגערה בקולה. היא דיברה כאילו היא הייתה הליצן, אבל היא לא הייתה.

עמדתי שם נדהם והבטתי בה בלי לעשות דבר. התכוונתי ללכת משם בדממה, כאשר היא דיברה שוב. בשקט רב. “זה מעייף אותי. וזה מרגיז אותי. כל חיי, אנשים פקפקו בכך שאני הנביא הלבן. אבל אתה, אתה הזרז שלי. אתה ראית מה עשינו. לקחת אותי אל מפתן המוות ומשכת אותי משם. אני לא מכחישה שהכוחות שלי חלשים בהרבה מבעבר. אפילו את העולם אני רואה רק כאורות וצללים.

“אבל כשאני אומרת לך שהחלומות שלי חזרו, כשאני אומרת לך שחלמתי משהו ושהוא יתגשם באופן כלשהו, פיץ, אתה, מכל האנשים בעולם, צריך לדעת שאין לפקפק בי. אילו הייתי אומרת לך שאני מפקפקת ביכולתך להשתמש באומנות, אילו טענתי שזה רק חלום, האם זה לא היה מרגיז אותך?״

“נראה שכן״, הסכמתי. עצם זה שהיא לא השתתפה בשמחתי אלא גערה בי על הספקות שלי הייתה כמו סטירה חזקה לפנים. האם היא לא יכולה להבין עד כמה זה היה מסוכן להאמין שהילדה שלי חיה? עד כמה חששתי שאפול מאותם גבהים של תקווה נעלה? האם היא לא הבינה כמה גבוה נסקתי אחרי שהבנתי שדבורה חיה ועד כמה אני חושש לחייה? הליצן היה מבין את זה! נדהמתי לפתע מהמחשבה המוזרה הזאת. האם הליצן ואמבר היו כה נפרדים במחשבותיי?

כן. הם היו שונים לגמרי.

אמבר לא הצילה את קטריקן או נשאה אותי על גבה בלילה המושלג. היא לא הכירה את עיני-לילה. את אמבר לא עינו ואיבריה לא נקטעו. היא לא שירתה את המלך ערמומי בעיתות סכנה ובגידה. חרקתי שיניים. מה בדיוק חלקתי עם האמבר הזאת? הבנתי שמעט מאוד.

היא המשיכה להוציא מפיה את מילות הארס, “אילו היית מאמין לי כבר היינו נמצאים שם, צופים וממתינים. יכולנו להיות בעמדה שממנה היינו יכולים לחלץ אותה לפני שהם היו לוקחים אותה אל המצודה שלהם. ברגע זה אנחנו צריכים לשאול את עצמנו אם הם לפנינו או מאחורינו?״

ניסיתי למצוא טיעון שיוכיח לה כי היא טועה, אבל לא הצלחתי למצוא אותו. הגערה שלה הייתה תקיפה מתחת לחגורה. לא חלקתי איתה את החדשות על צ׳ייד השרוי בטירוף אומנות כשסרפד והמשושים שלה כמעט לא מסוגלים לחסום אדם זקן אחד. החלטתי שלא אספר לה. הזדקפתי והתרחקתי מהמעקה. “אני הולך לישון״, אמרתי לה. אולי אחר כך, כאשר הוא יהיה הליצן, אחלוק איתו את חששות האומנות שלי ואת הדאגה שלי לדבורה. אולי אחר כך אספר לו כיצד דחפתי אותה הרחק ממני, הרחק מהנתיב של צ׳ייד אבל גם הרחק ממני. באתי אל אמבר, מאושר מכך שהצלחתי ליצור קשר עם דבורה ונסער מהפחד שלא אוכל למצוא אותה, אבל לא היה לי עם מי לחלוק את סערת הרגשות הזאת. לא יכולתי לדבר על זה עם לאנט בלי לספר לו על מצבו של אביו ולהכאיב לו. לא רציתי לעורר בניצוץ דאגה לצ׳ייד. וברגע זה לא רציתי לספק לאמבר תחמושת שהיא תוכל לירות עליי בפעם אחרת.

“לך מכאן״, אמרה אמבר בקול חלש וקטלני. “לך מכאן, פיץ. לך כדי שלא תשמע דברים שאינך רוצה לשמוע. כדי שלא תרגיש דברים שלא תרצה להרגיש. כדי שלא תדע דברים שאינך רוצה לדעת״.

עצרתי כשהיא אמרה את המילים הראשונות, אבל כאשר היא המשיכה בדבריה, החלטתי לשעות לעצתה. הלכתי משם. היא הרימה את קולה וקראה אחריי, הכעס מעצים את קולה. “הלוואי שאני יכולתי פשוט לעזוב ולשכוח את כל מה שאני יודעת! הלוואי שיכולתי לא להאמין לחלומותיי!״

המשכתי ללכת.

ספינות אף פעם לא ישנות. תמיד יש מלחים במשמרת וכולם חייבים לזנק אל הסיפון בִּן רגע בהישמע הקריאה. אבל הייתי שקוע בשינה עמוקה כשמישהו טלטל את כתפי וזינקתי מייד, דרוך לקרב. באור העמום של העששית ראיתי את ניצוץ מביטה בי בתערובת של פחד ושעשוע. “מה?״ שאלתי אותה, אבל היא נדה בראשה והורתה לי לבוא אחריה. התגלגלתי לאט מהערסל ופילסתי דרך בין המלחים הישנים.

יצאנו אל הסיפון הראשי. הרוח הייתה קלה, הגלים רגועים. מעלינו הכוכבים היו צפופים ובוהקים והירח היה כציפורן דקה. לא טרחתי ללבוש חולצה או לנעול נעליים, אבל האוויר היה כה נעים עד שלא הרגשתי בחסרונם.

“קרה משהו?״ שאלתי את ניצוץ.

“כן״.

חיכיתי.

“אני יודעת שדעתך עליי השתנתה לרעה מפני שהבאתי את הספר לאמבר. מפני שריגלתי אחריך כדי לראות איפה אתה שומר אותו. ויש לך את כל הזכות שבעולם לא לסמוך עליי. בפעם האחרונה שניסיתי לדבר איתך על זה הבהרת לי שאתה לא רוצה לדעת סודות. טוב, עכשיו באתי אליך כדי לבגוד שוב באמון שניתן בי ואני מתארת לעצמי שזה יפחית עוד יותר את ההערכה שלך כלפיי. אבל אינני יכולה לשמור עוד על הסוד הזה״.

ליבי צנח בקרבי. מחשבותיי זינקו מייד אליה ואל לאנט וחששתי ממה שהיא עומדת לספר לי.

“זאת אמבר״, היא אמרה בלחישה.

נשמתי עמוק ורציתי להגיד לה שאני לא רוצה לדעת את הסודות של אמבר. הכעס של אמבר כלפיי היה חומה שלא רציתי לפרוץ. זה מילא אותי בתחושה עגמומית ונרגנת. אם לאמבר יש סוד שהיא לא רצתה לחלוק איתי אבל סיפרה אותו לניצוץ, מצידי שתיהן יכולות לשמור אותו לעצמן.

אבל לניצוץ לא היה אכפת אם רציתי לדעת את הסוד או לא. היא דיברה בלהיטות. “היא חולמת על מותך. כשהיינו בנהר זה היה רק חלום אחד, אולי שני חלומות. אבל עכשיו היא חולמת על זה כמעט בכל לילה. היא מדברת ומזהירה אותך בשנתה, ומתעוררת כשהיא רועדת ובוכה. היא לא מספרת לי במה מדובר, אבל אני יודעת, כי היא מדברת בשנתה. ‘הבן ימות? איך הבן יכול למות? אסור שזה יקרה, חייב להיות נתיב אחר, דרך אחרת׳. אבל אם יש נתיב כלשהו, אני חושבת שהיא אינה מסוגלת למצוא אותו. זה הורג אותה מבפנים. אני לא יודעת למה היא לא מספרת לך על הסיוטים שלה״.

“האם עזבת אותה כעת? האם היא יודעת שבאת לראותי?״

ניצוץ נדה בראשה לשתי השאלות. “הלילה היא כנראה ישנה טוב. אפילו כשהיא מתעוררת בבכי אני מעמידה פנים שאני ישנה. בפעם היחידה שניסיתי לעזור לה היא אמרה לי לא לגעת בה ודרשה שאעזוב אותה לנפשה״. היא הביטה בסיפון. “אני לא רוצה שהיא תדע שסיפרתי לך על זה״.

“היא לא תדע״, הבטחתי לה. תהיתי אם או כיצד אודיע לליצן שאני יודע על זה. הוא אמר לי שככל שחולמים על מאורע כלשהו פעמים רבות יותר, כך יש סיכוי רב יותר שהוא יתגשם. כל השנים שהיינו יחד הוא עזר לי לחמוק מהמוות פעמים רבות. זכרתי איך הוא זימן את בוריך אל ראש המגדל בערב שבו גיילן הכה אותי. יחד הם משכו אותי מקצה המגדל שאליו זחלתי כשאני ממלא את הוראותיו של גיילן, להשליך את עצמי מהגג. הוא הזהיר אותי מההרעלה בממלכת ההרים. נשא אותי על גבו למקום מבטחים כשנפגעתי מחץ. הוא אמר לי לעיתים קרובות שבחלומותיו היה קשה כל-כך להציל אותי עד שזה היה כמעט בלתי אפשרי, אבל הוא היה חייב להשאיר אותי בחיים, בכל מחיר, כדי שאוכל לעזור לו לשנות את העולם.

והצלחנו לעשות את זה. הוא חלם את מותו שלו, ויחד הצלחנו להתגבר גם על זה.

האמנתי לחלומות שלו. הייתי חייב להאמין בהם, מלבד בפעמים שבהן הם היו מפחידים מכדי שאוכל להאמין בהם. ואז תמיד העמדתי פנים שניתן להילחם בהם.

וכעת הוא חלם על מותי. שוב. או שלא? האם עדיין הייתי הבן הלא צפוי בחזיונות שלו, או שזאת הייתה דבורה? האם אנחנו יוצאים למסע חילוץ שדינו להיכשל? הרגשתי אדישות מוחלטת באשר למותי. אם מותי יהיה המחיר להצלתה של דבורה, אשלם אותו בשמחה. ולפתע שמחתי שלאנט והליצן יהיו שם כדי להחזיר אותה אל טירת הצבי. ידעתי שחידה וסרפד יאמצו אותה, וככל הנראה יגדלו אותה הרבה יותר טוב ממני.

אבל אם הוא חלם שנגיע אל קלרס והיא פשוט תיהרג שם — לא. אני לא מוכן להאמין בכך. אני לא אניח לזה לקרות.

האם בגלל זה אמבר התנהגה בגסות כאשר חלקתי איתה את החדשות שלי? האם היא האמינה שדבורה חיה, אבל לא תשרוד את ניסיון החילוץ?

לא! אני צריך למות. אני הבן הלא צפוי, לא דבורה. בבקשה, אדה ואל, שזאת לא תהיה דבורה.

ניצוץ עדיין הביטה בי, פניה חיוורות באור הכוכבים. “זאת לא הפעם הראשונה שהוא חלם שאני מת״, אמרתי לה. הצלחתי לחייך קלות. “זכרי, אומנם הוא הנביא, אבל אני הזרז. המשנה. אין לי שום כוונה למות או לתת למישהו אחר למות. חזרי לישון, ניצוץ. תנוחי כל עוד יש לך זמן. מה שיקרה, הוא שיקרה. או שלא!״

היא הזדקפה בדממה וראיתי את הקרב המתחולל בתוכה. היא נשאה את מבטה, הביטה בי והוסיפה בקול נחוש, “היא רואה יותר מכפי שהיא אומרת לך״.

הנהנתי בהבנה. “הוא תמיד עשה זאת״, אמרתי לה ופניתי הרחק ממנה.

נתתי למבטי לנדוד בחזרה אל המים. כעבור זמן-מה שמעתי את צעדיה הקלים מתרחקים. שחררתי אנחה כבדה. הלוואי שכל זה ייגמר. שיגיע הסוף לכל הספקות ולחוסר הוודאות. הם עייפו אותי יותר מכל קרב גרזינים. רציתי לסיים את ההמתנה ואת ההכנות. ועם זאת המים נפרשו עד לאין-סוף כמו נייר מקומט באור הירח.

במקום כלשהו במים האלה, ספינה אחרת שטה לעבר קלרס, והבת שלי עליה. לפנינו? מאחורינו? לא היה לי מושג.