פיתוי בשחקים

אלקסיו כריסטקוס תמיד ידע שלאמו היו פרשיות אהבים לאורך כל חיי נישואיה לאביו. הוא פשוט לא ציפה לראות תצוגת ראווה כה פומבית לכך בהלווייתה. ארון המתים שלה היה מכוסה בפרחים, והיו גילויים של עיניים לחות אצל קומץ גברים שהוא מעולם לא פגש.

אביו הסתלק משם בצעדים כבדים ובהבעה זועפת לפני זמן קצר בלבד. הוא לא ממש הצליח להעמיד פנים צדקניות כי גם לו עצמו היו פרשיות רבות.

זו היתה מלחמת התשה מתמדת בין שניהם. אביו תמיד ניסה לגרום לאמו לקנא לא פחות מכפי שקינא הוא. ואמו...? אלקסיו הרגיש ששום דבר לא גרם לה אושר אמיתי אף-על-פי שחייתה חיי עושר ומותרות, מוקפת באנשים שדאגו לתת מענה לכל גחמה שלה.

היה בה עצב, מלנכוליה עמוקה, והם מעולם לא היו קרובים מבחינה רגשית. זיכרון עז תקף אותו באותו רגע – זיכרון שהדחיק במשך תקופה ארוכה. הוא היה בערך בן תשע, וגרונו כאב מהמאמץ לא לבכות. זה עתה היה עד למריבה מרה בין הוריו.

אמו תפסה אותו עומד מאחורי הדלת והוא פלט, "למה אתם שונאים זה את זה כל כך? למה אתם לא אוהבים כמו שאתם אמורים להיות?"

היא הסתכלה עליו בקרירות, והעדר הרגש בעיניה גרם לו להצטמרר. היא התכופפה לגובהו ולקחה את סנטרו בידה. "אהבה היא סיפור אגדה, אלקסיו, והיא לא קיימת. תזכור את זה –התחתנתי עם אביך כיוון שהוא היה יכול לתת לי את מה שאני צריכה. זה מה שחשוב. הצלחה. ביטחון כלכלי. כוח. לעולם אל תיצור קשר שקיימים בו רגשות. הם מחלישים אותך. במיוחד אהבה."

אלקסיו לעולם לא ישכח את תחושות הבושה והחשיפה של אותו רגע.

הוא הרגיש יד על כתפו והרים אל מבטו אל רפאל, אחיו למחצה, שעמד לצדו וחייך במתח. הם תמיד חלקו את אותה מערכת יחסים אמביוולנטית עם אמם. לבו של אביו האיטלקי של רפאל נשבר לרסיסים כשאמם נטשה אותו אחרי שאיבד את כל הונו – תזכורת לא נעימה לאופייה חסר הרחמים של אמם – זמן כה קצר אחרי אותו זיכרון ילדות מטריד.

במשך שנים אלקסיו ואחיו תקשרו באמצעות התנהגות נערית אופיינית של שובבות ושל יריבות, אבל מאז שרפאל עזב את הבית כדי לבנות את חייו, כשאלקסיו היה בן ארבע עשרה בערך, הקשר שלהם נעשה פחות מתוח. אלקסיו מעולם לא הצליח לגמרי להיפטר מקנאתו ברפאל על שלא היה עליו לשאת את תשומת הלב הכמעט מחניקה שאלקסיו קיבל מאביו. הנטל הכבד של הציפיות. האכזבה כשאלקסיו התעקש להוכיח את עצמו ולא לקבל את הירושה שלו.

הם פנו להתרחק מהקבר, שקועים במחשבות. היה להם מבנה גוף דומה, והם היו בני אותו גובה, שניהם בגובה בערך מטר ותשעים סנטימטר, שניהם חתיכים ובעלי שיער כהה. השיער של אלקסיו היה כהה יותר, והוא היה מסופר קצוץ. אמם הורישה לשניהם עיניים ירוקות, אבל עיניו של אלקסיו היו בהירות יותר, זהובות יותר.

כשנעצרו ליד המכוניות, אלקסיו החליט לקנטר בעדינות את אחיו בניסיון להקל על התחושות הקודרות בתוכו. הוא התבונן בלסתו מכוסת הזיפים של אחיו. "לא יכולת להתנקות לקראת הלוויה?"

"יצאתי מהמיטה מאוחר מדי," רפאל ענה כשניצוץ בעיניו.

אלקסיו חייך באירוניה. "לא ייאמן. הגעת לאתונה רק לפני יומיים – אין פלא שהעדפת להתאכסן במלון ולא בדירתי..."

רפאל עמד לענות כשאלקסיו ראה את פניו נסגרות ואת עיניו מוצרות לעבר משהו או מישהו מאחוריו. הוא הסתובב גם הוא וראה זר גבוה וחמור סבר שלטש בהם מבט ממרחק של מטר או שניים. משהו הכה בו בבטן: זיהוי. מטורף אבל עיניו של הזר היו בגוון מיוחד של ירוק. תחושת הבטן העמיקה.

הזר העיף מבט בקבר שמאחוריהם ושפתו התעקלה. "האם יש עוד מאיתנו?"

אלקסיו הסתמר בתגובה לטון המלחמתי. "מאיתנו? על מה אתה מדבר?"

הגבר פשוט הסתכל על רפאל. "אתה לא זוכר, נכון?"

אלקסיו ראה את רפאל מחוויר. הוא שאל בצרידות, "מי אתה?"

הגבר חייך, אבל זה היה חיוך קר. "אני אחיך הגדול – אח למחצה. שמי סזאר דה סילבה. באתי היום לחלוק כבוד אחרון לאישה שהעניקה לי חיים. לא שהיתה ראויה לכך."

הוא עדיין דיבר, אבל באוזניו של אלקסיו נשמעה שאגה. אחיו למחצה הבוגר יותר? סזאר דה סילבה. הוא שמע על האיש כמובן. מי לא שמע עליו? הוא היה הבעלים של תאגיד בינלאומי ענק שהקיף תחומי נדל"ן, פיננסים ועסקים מגוונים. נודע באופיו הפרטי והמסתגר.

משהו עלה בתוכו ואלקסיו אמר, "מה, לעזאזל?"

הגבר הסתכל עליו בקרירות, ואלקסיו הבחין עכשיו בקווי הדמיון שהובילו לאותו עקצוץ של מודעות. אף-על-פי ששערו של דה סילבה היה בלונד כהה, הם יכלו להיות שלישייה לא זהה.

דה סילבה אמר בקור, "שלושה אחים משלושה גברים... ועם זאת, היא לא נטשה אף אחד מכם לזאבים."

הוא צעד קדימה, ואלקסיו התקדם אף הוא בעודו מרגיש את הכעס שנבנה בתוכו בתגובה לתגלית המטלטלת. אחיו למחצה היה גבוה ממנו בשני סנטימטרים בערך. הם עמדו חזה מול חזה.

סזאר אמר מבין שיניים חשוקות, "לא באתי הנה כדי להילחם בך, אח. אין לי סכסוך עם אף אחד מכם."

תחושה עזה של הגנתיות שאלקסיו הרגיש בעבר כלפי אמו, לפני שדחתה זאת, עלתה שוב בקרבו. "רק עם אמנו המנוחה – אם מה שאתה אומר נכון."

סזאר חייך, אבל החיוך היה קודר, וזה בלבל את אלקסיו קמעה וגרם לכעס לשכוך.

"אה, זה נכון, וחבל שכך."

הוא עקף אותו ואלקסיו ורפאל הסתובבו וצפו בו הולך אל הקבר הפתוח, שם עמד רגעים ארוכים ואז הוציא משהו מכיסו וזרק אותו לתוך החלל השחור, היכן שנחת בחבטה עמומה.

לבסוף הוא הסתובב וחזר. אחרי רגע ארוך, דומם אך טעון שבו הסתכל על שני האחים, הוא פנה והלך במהירות אל מכונית ממתינה. הוא נכנס אל המושב האחורי, והמכונית נסעה משם בתנועה חלקה.

רפאל הסתובב אל אלקסיו והתבונן בו. הזעזוע טלטל אותו. האדרנלין גרם לו לעצבנות.

"מה לכל...?"

רפאל רק הניד בראשו. "אני לא יודע..."

אלקסיו הסתכל לעבר המקום הריק שבו חנתה קודם המכונית, ומשהו קר התיישב בבטנו. הוא הרגיש חשוף, נזכר בפעם שבה חשב שאמו תניח לו להגן עליה. אבל היא לא אפשרה זאת. תמיד התחמקה, ועכשיו נדמה היה שהיא מושיטה יד מעבר לקבר ומוכיחה בעיתוי דרמטי עד כמה אי אפשר לסמוך על אישה שתאמר את האמת ותגלה את סודותיה. היא תמיד תשאיר משהו לעצמה. משהו שיש לו את הכוח לטלטל את עולמך.