פלא 2: אוגי ואני

רגיל

אוקיי, אוקיי, אוקיי.

אני יודע, אני יודע, אני יודע.

לא הייתי נחמד אל אוגוסט פוּלמן!

אפשר לחשוב. זה לא סוף העולם, אנשים! בואו נרגיע, אוקיי? העולם גדול, ולא כולם נחמדים אחד אל השני. זה מה יש. אתם מוכנים בבקשה להתגבר על זה? אני חושב שהגיע הזמן לדפדף הלאה ולהמשיך בחיים שלכם.

אוף!

באמת שאני לא קולט את זה. רגע אחד אני כאילו הילד הכי מקובל בכיתה ה'. רגע אחרי זה אני כאילו, לא יודע. לא משנה. זה מעצבן. כל השנה הזאת מעצבנת! הלוואי שאוגי פולמן בכלל לא היה מגיע לביצ'ר! הלוואי שהיה מסתיר את הפרצוף הקריפי שלו, כמו ב"פאנטום האופרה" או משהו. שים מסכה, אוגי! תעיף ת'פרצוף שלך מהעיניים שלי, בבקשה. לכולם יהיה הרבה יותר קל אם פשוט תיעלם.

לפחות לי יהיה יותר קל. אגב, אני לא אומר שבשבילו זה פיקניק. אני בטוח שלא קל לו להסתכל כל יום בראי, או ללכת ברחוב. אבל זאת לא בעיה שלי. הבעיה שלי היא שהכול השתנה מאז שהוא הגיע לבית ספר שלי. הילדים השתנו. אני השתניתי. וזה מעצבן וזה על הפנים.

הלוואי שהכול היה חוזר להיות כמו שהיה בכיתה ד'. היה לנו מה־זה כיף. היינו משחקים בחצר תופסת־הפלות, ובלי להשתחצן, כולם רצו אותי בצד שלהם. אני רק אומר. גם כשעשינו עבודות לבית ספר כולם רצו שאהיה בקבוצה שלהם. וכולם תמיד צחקו כשאמרתי משהו מצחיק.

בהפסקת צהריים תמיד הייתי יושב עם החבר'ה שלי והיינו כאילו, בראש אחד. היינו לגמרי בראש אחד. הנרי. מיילס. איימוס. ג'ק. פשוט זרמנו! זה היה כיף. היו לנו כל מיני בדיחות סודיות. סימני ידיים קטנים כאלה לכל מיני דברים.

אני לא יודע למה זה היה צריך להשתנות. אני לא מבין למה כולם נהיו כאלה כבדים.

האמת, אני כן יודע למה: בגלל אוגי פולמן. איך שהוא בא, באותו רגע הכול הפסיק להיות כמו שהיה. עד אז הכול היה רגיל. ועכשיו הכול נהיה בלגנים. וזה בגללו.

ובגלל מר פְלוֹצְקֶר. האמת, זה בעצם הכול לגמרי אשמתו של מר פלוצקר.