פלייבוי בסכנה

ציפייה נלהבת התפשטה בקרב הקהל שחיכה לראות מתי המרוץ יתחיל. פרנקו טולה היה מאובזר ומוכן לקראת הזינוק כשעמד בתוך האוהל של וייט סטריק. קסדתו היתה לפותה בעיקול זרועו ועיניו היו נעוצות במשגוח. הוא חיכה שהחלטתם של מארגני המרוץ תופיע על המסך. הרוח התגברה והעלתה גלים סוערים בפניו החלקות כזכוכית של הים-התיכון – לא תנאים אידיאליים כדי להשיט סירות מנוע ידועות לשמצה בהפכפכותן במהירות של ששים מטר לשנייה.

"מה אתה אומר?" מרקו קלמנטה, שותפו למרוץ, הופיע לצדו.

פרנקו משך בכתפיו בתגובה. לאמיתו של דבר הוא לא היה מוטרד מתנאי המרוץ כפי שהיה מוטרד מנחישותו של מרקו להצטרף אליו למרוץ היום.

"אתה בטוח שזה מתאים לך?" שאל בקול יציב מבלי לנתק את עיניו מצג המשגוח.

מרקו סינן נשימה קצרת רוח. "אם אתה לא רוצה שאעלה איתך לסירה, פרנקו, פשוט תגיד."

וזו היתה הסיבה שפרנקו שאל את השאלה מלכתחילה. מרקו היה מתוח, לחוץ, הפכפך. בשעה האחרונה הוא התהלך באוהל, נבח על כל מי שדיבר איתו, ועכשיו גם נבח על פרנקו. זה לא היה הלך רוח מתאים בשביל לאחוז במצערת החזקה של הסירה.

"במקרה ששכחת, פרנקו, חצי מווייט סטריקשייך לי – גם אם אתה גאון העיצוב והבנייה."

הרגזנות שבקולו גרמה לפרנקו לחרוק שיניים כדי לא לומר משהו שעליו הוא עלול להתחרט. נכון שהם היו שותפים בבעלות על וייט סטריק. נכון שהם השתתפו במרוצים עם סירה ועם אחותה בכל רחבי אירופה תחת שם החברה המשותף וייט סטריק בחמש השנים האחרונות. אך זו היתה הפעם הראשונה בשלוש מתוך השנים הללו שהם יעלו יחד לאותה הסירה. זו היתה הפעם הראשונה שפרנקו נכנע ללחץ והסכים לאפשר למרקו לשבת לצדו.

ומדוע הוא עשה זאת? משום שהאליפות היתה תלויה במרוץ האחרון הזה של העונה, והשותף הקבוע שלו חלה אתמול בשפעת. מרקו ללא ספק היה האיש המתאים ביותר כדי להחליף את אנג'לו כשהפרס מונח על הכף, לכן הוא שכנע את עצמו שלמרות הסדק בידידותם, הם יוכלו להתייחס לעניין במקצועיות. מה שהוא לא ידע עד שהופיע כאן היום היה שמרקו לא התנהג כמו הבחור הנינוח שכולם התרגלו לראות.

"פעם היינו חברים טובים," אמר מרקו בצרידות בקול נמוך ועוצמתי. "כמעט כל החיים שלנו היינו החברים הכי טובים. ואז עשיתי טעות אחת קטנה ואתה–"

"לשכב עם אשתי זו לא טעות קטנה."

כאילו הרוח בחוץ מצאה את דרכה אל תוך האוהל, צינת קולו של פרנקו חדרה לתוך עורו שלו דרך בגדיו המגנים.

מרקו כמו נשם לתוכו את הצינה הזאת. "לקסי לא היתה אשתך באותו הזמן."

"לא." פרנקו הסב את ראשו כדי להביט במרקו לראשונה מאז תחילת השיחה. הם היו באותו גובה, בעלי אותו מבנה גוף רזה ואתלטי, בני אותו גיל ואותו לאום – אך בזאת תמו קווי הדמיון. כי מרקו היה בהיר-שיער וכחול-עיניים, ואילו פרנקו היה כהה: שיער כהה, עיניים כהות, אופי קודר יותר. "אבל אתה היית החבר הכי טוב שלי."

מרקו ניסה להישיר אליו מבט. חרטה ותסכול שימשו בו בערבוביה מספר שניות לפני שהוא נאנח והסב מבטו.

"מה אם הייתי אומר לך שזה בכלל לא קרה?" שאל פתאום. "מה אם הייתי אומר שהמצאתי הכול כדי להפריד ביניכם?"

"איזו סיבה היתה לך לרצות להפריד בינינו?"

"איזו סיבה היתה לך לרצות לבזבז את החיים שלך על נערה צעירה?" הטיח בו מרקו בתגובה וחשף שהתסכול גבר על החרטה. "למרות זאת אתה התחתנת איתה ונתת לי להרגיש כמו הממזר הכי גדול בעולם. ולקסי אפילו לא ידעה שסיפרתי לך, נכון? אתה לא סיפרת לה."

פרנקו היה קודר ושתקני כשחזר להביט בצג המשגוח. הקו החושני של פיו נמתח לקו ישר קשה.

"לא יכול להיות שהיא ידעה," הפטיר מרקו כאילו דיבר אל עצמו. "היא היתה נחמדה מדי אלי."

"יש לשיחה הזאת מטרה?" שאל פרנקו בהבזק רוגז פתאומי. "יש לנו מרוץ לפנינו, ואתה רואה שאני לא רוצה לדסקס איתך על העבר."

"או-קיי, סניורי, קיבלנו אור ירוק!" כמו לפי סימן, הצעקה של ראש הצוות שלהם, שהגיעה מצדו השני של האוהל, שברה את המתח בין שני הגברים.

פרנקו החל להתרחק, אך מרקו לפת את זרועו כדי לעצור אותו.

"למען השם, פרנקו," מלמל בבהילות. "אני מצטער אם דפקתי את הקשר שלך עם לקסי, אבל נפרדתם כבר לפני שלוש שנים! אנחנו לא יכולים להשאיר את כל התקרית המטופשת הזאת מאחורינו ולחזור להיות כמו ש–?"

"להגיד לך למה החלטת להעלות את כל זה?" הטיח בו פרנקו בתגובה, בוז קר מעוות את פניו. "יש לך חוב של מיליונים לווייט סטריק. אתה פוחד כי אתה יודע שאתה זקוק לרצון הטוב שלי כדי להסתיר את האמת המכוערת הזאת. הגיעו אליך השמועות שאני שוקל להפסיק להשתתף במרוצי סירות וזה מפחיד אותך רצח – כי אתה יודע שכל התסבוכת הפיננסית שלתוכה הכנסת אותנו עלולה להתפוצץ לך בפרצוף. ולידיעתך," סיכם בקול קפוא, "ניסיון ההתנצלות העלוב שלך על מה שעשית הגיע באיחור של שלוש שנים וחצי."

פרנקו שחרר את זרועו במשיכה והפנה את גבו להבעתו הקפואה של מרקו. לאמיתו של דבר הוא לא ציפה מפרנקו להעלות את העניין, והרגשתו לא השתפרה כשהוא חשב על מסמכי הגירושין שלקסי שלחה לו ושמחכים שהוא ימצא את האומץ לקרוא אותם.

הוא יצא מהאוהל אל אור השמש החם. כעס קר בעבע בדמו כמו חנקן נוזלי. זו היתה ליבורנו; הקהל הביתי שלו היה שם בחוץ. אך הוא כמעט לא שמע את תרועותיהם הנלהבות. אובך אדום הופיע בשדה הראייה שלו, ובמרכזו ראה את מי שהיה פעם חברו הטוב שלוב איברים ואחוז תשוקה עם האישה היחידה שפרנקו אהב מימיו. הוא חי עם התמונה הזאת מהרגע שמרקו שתל אותה בראשו לפני קרוב לארבע שנים. הוא לקח אותה איתו לתוך נישואיו הקצרים ללקסי. התמונה השפיעה על יחסו אליה ואפילו גרמה לו לחשוד שהילד שברחמה לא שלו. זה שינה את כיוון חייו. הוא נעשה מריר עד שלא נותר זכר לאיש שהיה פעם, וכשלקסי הפילה את העובר, התמונה הזאת השפיעה על תגובתו לאובדן.

והדבר הכי מרגיז היה שמרקו צדק: לקסי בכלל לא ידעה מדוע הוא התנהג ככה. הנחמה הקטנה היחידה של גאוותו הפגועה היתה שהיא לא ידעה איך הבגידה שלה בו עם חברו הטוב שברה את לבו הטיפש והנאיבי.

מרקו הופיע שוב לצדו כמו אויב מושבע שאי-אפשר להיפטר ממנו. "פרנקו, אמיקו, אני צריך שתקשיב–"

"אל תדבר איתי על העבר," שיסע אותו פרנקו בקול צורמני לפני שמרקו יכול היה להמשיך. "תתמקד במשימה שלפנינו, אחרת אני אחליט לסגור את חברת וייט סטריק. והתסבוכת הפיננסית שלתוכה הכנסת את החברה תתגלה."

"אבל אתה תהרוס אותי," לחש מרקו בצרידות. "המוניטין של המשפחה שלי–"

"בדיוק."

הוא ראה את מרקו מחוויר וידע מה הסיבה לאימתו. השם המפורסם קלמנטה היה נרדף ליינות משובחים, יושר ונדבנות. הוא כיכב בראש כמה מארגוני הצדקה הגדולים ביותר באיטליה לצד השם טולה. המשפחות של שניהם היו קרובות מאז ומתמיד – וזו הסיבה שהוא לא פרסם את הקרע בינו לבין מרקו. עדיין היתה ביניהם מערכת יחסים עסקית. הם נפגשו תכופות באירועים חברתיים ובערבי התרמה. הוא הניח למרקו לפטור בצחוק שמועות על התקררות ביחסיהם, והוא ידע שעבר על זה בשתיקה משום שחשיפת האמת היתה פוגעת באגו שלו הרבה יותר.

"היי, חברים, תנופפו לקהל," דחק בהם מאחור ראש הצוות שלהם.

פרנקו הרים את זרועו כמו בובה צייתנית ונופף. מרקו נהג כמותו, הבזיק את חיוכו הקורן המפורסם והקסים את כולם כהרגלו. פרנקו חבש את הקסדה שלו כדי לספק לידיו תעסוקה. ברגע שעשה זאת, מחה את חיוכו. השניים נכנסו אל עמדת ההגאי הפתוחה של הסירה. הם נחגרו. יועץ המרוצים שלהם דקלם את המידע השגרתי לתוך האוזנייה שלו, מידע שכלל את מהירות הרוח ואת הגובה והאורך החזוי של גלי האוקיינוס. הם ביצעו את הבדיקות הקודמות ליציאה, עובדים בשיתוף פעולה של שני האנשים שפעם ידעו תמיד מה האחר חושב. הם היו חברי ילדות והמשיכו יחד אל גיל ההתבגרות ואל הבגרות. פרנקו היה משוכנע שמרקו יישאר חברו הנאמן עד שיהיו סניליים. שהם יזדקנו יחד וייוולדו להם ילדים, נכדים... ערבי קיץ חמימים שבהם יצפו בשמש השוקעת וישתו את היין המשובח ביותר ממרתפי קלמנטה ויעלו זיכרונות יפים מהעבר.

שני המנועים התעוררו לחיים, שאגתם הגרונית נשמעת כמו שיר מתוק באוזניו של פרנקו, אוזניים של מהנדס ימי. הם השיטו את הסירה אל קו ההתחלה – פס לבן בוהק בינות כתריסר סירות מנוע אחרות שמילאו את האוקיינוס המבריק בצבעי יסוד בוהקים ובסמלים מסחריים בולטים של נותני חסות, כולם מושכים את המצערת לאחור כמו דרקונים שפופים שמוכנים לזנק בשאגה ברגע הינתן האות.

פרנקו לכסן מבט אל מרקו. הוא לא ידע מדוע. החוש השישי שחלקו פעם גרם לו לעשות זאת. מרקו הפנה את ראשו והביט בו. משהו ניבט מעיניו... ייאוש קודר, שלפת את חזהו של פרנקו כאגרוף ענקי.

מרקו ניתק את קשר העין והסתובב. אחר-כך שמע פרנקו את קולו הנמוך של מרקו באוזנו. "סונוספיאצ'נטה, איל מיו אמיקו."

פרנקו עדיין ניסה להבין מה מרקו אמר לו כשהמנועים השמיעו שאגה גרונית והם זינקו קדימה. פרנקו גייס את כל הריכוז שלו כדי להתקדם בקו ישר.

מהר מדי, קלט מוחו. מרקו אמר לו שהוא מצטער, והוא השיט אותם מהר מדי...