פלישה לבנון קיץ 1982

פרק 1 הפרובוקציה שחיכינו לה

מבצע שלום הגליל, שפרץ בתחילת יוני 1982, לא היה מלחמה כשאר מלחמות ישראל. לראשונה התחוללה המלחמה בחזית לבנון, כשיתר הגבולות נותרים שקטים. האויב העיקרי בה לא היה צבא ערבי סדיר מאומן, חמוש ומאיים, אלא ארגון תוך-מדינתי בעל זרוע צבאית שלא היה יריב שקול לצה"ל. זאת היתה המלחמה הראשונה שאליה יצאה ישראל תחת ממשלת ליכוד - אחרי עשרות שנות שלטון תנועת העבודה וארבע מלחמות. זאת היתה המלחמה הראשונה שרבים לא חזרו ממנה הביתה בשלום, אבל שלום הבית לא הוטל בגינה בספק.

אבל מעל הכול, זאת היתה מלחמת הברירה הראשונה שישראל יזמה על מנת לשנות את פני המזרח התיכון ולא התביישה להודות בכך, כאילו היתה אימפריה או מעצמה עולמית. צה"ל פלש ללבנון במטרה לייצב בה את המשטר הנאה בעיני ישראל, גם אם לא זאת היתה המטרה המוצהרת של המבצע בתחילתו ולא זה מה שדיווחה ההנהגה לציבור. האמריקאים עשו זאת בווייטנאם, הסובייטים פלשו לאפגניסטן, ובקיץ 1982 פלשו הישראלים ללבנון בשם אותה מטרה - עיצוב משטר ידידותי בארץ הנפלשת. אלא שתחת החזות הבטוחה והעוצמתית של ישראל רחשו כל העת שדים מן העבר, רוחות רפאים של שואה ושל תבוסה.

בקיץ 1982 היתה ישראל שמשון נעבעך - שמשון המסכן. חזק אך מפוחד, קשוח אך שברירי. המייצג הבולט של הדמות הזאת היה ראש הממשלה מנחם בגין. היהודי הפולני הגלותי, שבכיסו טמון פרס נובל לשלום בזכות ההסכם שכרת עם אנואר סאדאת, נשיא מצרים, שלף בקיץ ההוא את חרבו מנדנה. במסגרת תהליך השלום חתם בגין על פינוי חצי האי סיני, על היישובים הישראליים שכבר הוקמו בו, וספג ביקורת קשה בתוך המחנה בשל כך. עתה נקרתה בדרכו האפשרות לחזק את מעמדו בקרב קהל הבוחרים שלו, אם רק יחשוף שרירים, אם ינהג בקשיחות, אם יאסור מלחמה. אולם מה שהניע את בגין יותר מכך היה זכר השואה, שבו נהג להשתמש פעמים רבות ובהקשרים שונים: פעם היה ערפאת היטלר, פעם היתה צידון דרזדן, וגם הסיוע לנוצרים המארונים בלבנון נבע מכך שהם עמדו "בפני השמדה", לדבריו. בקיץ ההוא, היהודי החזק הושיט יד ברזל לעזרת הנוצרי החלש. איך התהפכו היוצרות.

בעוד בגין היה נעבעך שחש כשמשון, צה"ל והגנרלים ילידי הארץ שלו היו שמשון שחש כנעבעך, שגולחו מחלפותיו, שכן טראומה אחרת ריחפה מעל הצבא. בהיבטים כה רבים היה מבצע שלום הגליל מלחמה שונה, לכאורה מנותקת לחלוטין משרשרת המלחמות שקדמו לה. מלחמה ששום מלחמה קודמת לא הובילה אליה, קרחון בודד בים חלק עד האופק. אבל בתת-המודע של מבצע שלום הגליל לחשה כל הזמן, כמו גחל התמיד, מלחמת יום הכיפורים. מאז תמה, בניצחון צבאי ישראלי ובתבוסה מורלית, חלפו תשע שנים; די זמן כדי למלא את מחסני החירום, להקים יחידות, לשכלל יכולות, להפיק לקחים ולהתכונן לבאות. אבל לא מספיק זמן כדי לשכוח.

בחלוף תשע שנים עדיין זכרו את ההפתעה המודיעינית והסירנות המייללות ברחבי הארץ כולה קצת אחרי השעה 14:00 ביום הקדוש ליהודים; את ההססנות בגיוס המילואים נוכח פני הסכנה ואת הסירוב לאשר מכה אווירית מקדימה; את ההסתערות של צבאות מצרים וסוריה על הכוחות הישראליים הנחותים, המשתהים מול המחזה שנגלה לעיניהם; את מחסני החירום היתומים ואת הבלבול וחוסר הסדר בדרך לחזיתות; את הקרבות שהסתיימו במפלה ואת שורות הגופות המונחות על אלונקות, מכוסות בשמיכות.

עדיין היו זכורים גם המאמץ העילאי ומעשי הגבורה שבזכותם התהפכה בסופו של דבר הקערה על פיה; החברים לדרך שנשארו בני 19 או 22 או 35; ופחד המוות שהסתתר מאחורי כל סלע געשי בגולן, קפל חול בסיני, כל הרעשה ארטילרית ויעף של מטוס אויב. ובעיקר היה קשה לשכוח את תחושת החורבן שריחפה מעל הבית השלישי - כפי שניסח זאת אז שר הביטחון משה דיין - שגם היא היתה קשורה יותר לזכר השואה מאשר לבית המקדש.

בתשע השנים שבין המלחמות החל שׂער ראשו של צה"ל לצמוח בחזרה, והצבא הישראלי יצא למלחמה בלבנון חדש, חדיש ומחודש. בקיץ 1982 נקרתה בפני צה"ל ההזדמנות למחוק את הרושם, להתרפא מן הטראומה של מלחמת יום הכיפורים, אך האם יצליח שמשון לזעזע את "עמודי התווך אשר הבית נכון עליהם"? האם יוכל צה"ל לשוב ולהוכיח לעצמו, ובעיקר לעמו, את כשירותו נוכח המפלה המורלית של אוקטובר 1973?

יהיה זה עוול לטעון שמלחמת יום הכיפורים ולקחיה היו המניע היחיד ליציאה להרפתקה של מבצע שלום הגליל. גורמים נוספים הביאו את ממשלת ישראל להחלטה לפתוח בו - ועוד נעמוד עליהם. אבל בהתבוננות דרך הפריזמה של מלחמת יום הכיפורים אפשר להסביר את התנהגותם של שחקנים רבים במלחמה: ניתן לספק הסבר אפשרי למעמדו הבלעדי של שר הביטחון אריאל שרון כ"מר ביטחון" ולצייר את ההבדל בין הלוחמים הצעירים בקרב סולטן יעקוב למפקדי הגיס הצפוני בוגרי המלחמה הקודמת. ננסה לספק הסבר להצלחה של מבצע חיסול סוללות טילי הקרקע-אוויר הסוריות במבצע שלום הגליל, אותן סוללות שגרמו לכיפוף כנף המטוס במלחמה שעברה, וגם לתחושת הביטחון הגובלת בשאננות שאפיינה את הפיקוד הבכיר של צה"ל בימי המלחמה בלבנון - כולם לחמו גם באוקטובר 1973.

מבצע שלום הגליל היה במידת-מה מלחמה מופעלת על חוט. הבובנאים היו הטראומות הקולקטיביות של שואת העם היהודי ומלחמת יום הכיפורים, שהיא, להבדיל אלף הבדלות, הכמעט-שואה הצברית הישראלית. מאחורי בחמדון ועאליי, ביירות ודאמור, אגם קרעון ועין זחלתא, הסתתרו בתת-המודע גשר פירדאן ו"החצר", עמק הבכא והחווה הסינית וציר טרטור, היטלר ואושוויץ, גטו ורשה ורצח עם.

למבצע יצאו מן הצד הישראלי שתי קבוצות חיילים שונות, אף שהן לבשו את אותם המדים. קו פרשת המים עבר בגיל מאוד מובחן - 27. מי שהיה צעיר יותר לא לקח חלק במלחמת יום הכיפורים, ועתה בקיץ 1982 נזדמנה לו האפשרות להוכיח את ערכו ולהצטרף לשרשרת הדורות של גברים ישראלים שיוצאים שוב לשדה הקרב. מי שהיה בוגר יותר באותו קיץ, ויצא שוב מביתו עם הישמע תרועת חצוצרת הקרב, כבר לא נדרש להוכיח את קשיחותו. היו אנשי מילואים מקרב הדור הצעיר וחיילים בצבא הקבע שבאו מהדור המבוגר.

בשלושת חודשי המבצע, בין הפלישה ללבנון ב-6 ביוני ועד לגירוש אש"ף והצבא הסורי מביירות ב-1 בספטמבר 1982, נהרגו 345 חיילים ישראלים, שהם כרבע מסך חללי צה"ל שנפלו בלבנון מיום הפלישה ועד ל-24 במאי 2000, עת נסוגו אחרוני הכוחות מאדמתה. מבצע שלום הגליל התברר לימים כמדרך הנעל הראשון של ישראל בבוץ הלבנוני. כה עמוק וטובעני היה הבוץ, עד שנדרשו 18 שנים על מנת להיחלץ ממנו. ואחרי שנחלצה, הותירה ישראל מאחוריה תנועה שיעית-פונדמנטליסטית קיצונית - חיזבאללה -שבאביב 2023 עשרות ומאות אלפי הטילים המדויקים שברשותה מאיימים על העורף הישראלי יותר מכל אויב אחר. גם זאת תולדה של אותו מבצע.

40 שנים חלפו מאז פרץ מבצע שלום הגליל, ומפליא כמה מעט ספרים נכתבו על אודותיו. ספר זה מצטרף למדף הדל על המלחמה הראשונה בלבנון, וזה המקום לציין את אבני היסוד של הכתיבה ההיסטורית והמחקר בנושא, שהיו בין המקורות הבולטים לספר שבידיכם: "מלחמת שולל" של העיתונאים אהוד יערי וזאב שיף, שראה אור כבר ב-1984 וחשף את התוכנית הסמויה שהניעה מאחורי הקלעים את מהלכי המלחמה; "ממשלה במלחמה: תפקוד ממשלת ישראל במלחמת לבנון", המחקר שחיבר אריה נאור - מזכיר הממשלה שהובילה את המלחמה ושפרש מתפקידו רק חודשיים טרם פרצה - על תפקודה של ממשלת בגין השנייה; "של"ג בלבנון: קבלת ההחלטות בפיקוד העליון במלחמת שלום הגליל" שחיבר אל"ם ד"ר שמעון גולן - ראש חקר הרמה האסטרטגית במחלקה להיסטוריה של צה"ל. בספרו הוא מביא לקורא המתעניין תיאור מפורט, כמעט דקה אחר דקה, של הדיונים והישיבות בדרג העליון של מקבלי ההחלטות בצבא בזמן המלחמה.

מעבודותיו של ראובן אבי-רן - "מלחמת לבנון - מסמכים ומקורות ערביים" ו"המעורבות הסורית בלבנון, 1975-1985" - למדתי על האופן שבו האויב במלחמה הזאת תפס אותה. נעזרתי גם בספרי זיכרונות ובמאמרים וקיימתי עשרות ראיונות אישיים עם מי שהיה להם חלק בסיפור, כולל כאלה שנותרו בסופה של כתיבה מחוץ לעלילה.

הסיפור שלפניכם מתחקה אחר תלאותיהן של שתי יחידות שהוקמו - איך לא - כלקח ממלחמת יום הכיפורים. הוא חושף לראשונה את חלקה במלחמה של יחידת העילית הצעירה שלדג, בסיפור שמעורבים בו רובי צלפים גרמניים, טילים צרפתיים, ג'יפים אמריקאיים ומכשירי הכוונה ותצפית מתקדמים. היחידה השנייה שנספר את סיפורה היא גדוד מודיעין במילואים - שהוקם אף הוא כתוצאה מהמלחמה הקודמת. אנשיו, מיוצאי היחידות המובחרות, משחררי ירושלים וצולחי התעלה, נשלחו ללבנון, אבל ראו לנגד עיניהם מלחמה אחרת לגמרי מאנשי שלדג הצעירים. מי שלבש תחת המדים את החולצה הבלתי-נראית "בוגר מלחמת יום הכיפורים" מצא את עצמו במציאות שעבורו לא התפרשה כמלחמה אמיתית, וההכרה הזאת הכתיבה את התנהלותו. בחלק הזה בסיפור משתלבים יחד אתרים ארכיאולוגיים מרהיבים, גלידה ב-32 טעמים, קיסר רומי ידוע לשמצה, מטוס ססנה והרבה דובדבנים.

העלילה נפתחת בערבו של יום חמישי, שלושה ימים לפני שנפתחה המלחמה באופן רשמי, הרחק מצור וצידון, מראש הנקרה ושער העגל. הסיפור מתחיל בשני גברים חנוטים בחליפות ערב שצועדים זה לצד זה בלובי מרובה נברשות קריסטל מוארות וכורסאות עור משובח, במלון במרכז לונדון. לפניכם אחד המקרים הנדירים שבהם הדרמה נפתחה באמת בירייה.

***

סימפסון, המאבטח הגברתן של השירות החשאי הבריטי, ביקש מה"אובייקט" להמתין במבואת המלון. "חכה פה, אדוני, אני יוצא לסרוק את השטח". הוא פסע בעד דלתות הזכוכית הכפולות ויצא לרחוב. הביט ימינה, הביט שמאלה, וידא שהשטח נקי. לאחר מכן הניד בראשו לשותפו לצוות האבטחה, שכבר אכלס את מושב הנהג ברכב השרד שחנה במרחק כמה מטרים משם, בחניה הצנועה של מלון דורצ'סטר, וסימן לו להתקרב. הנהג הניע את הרכב והדליק את האורות. בשלב הזה חזר סימפסון לתוככי המלון. "מיסטר אמבסדור, אתה יכול להתלוות אלי כעת".

שעה לפני חצות, יום חמישי, 3 ביוני 1982. קצו של יום גדוש בעשייה דיפלומטית, שנחתם בסעודה רשמית לעשרות שגרירים זרים, עמד להגיע. השניים יצאו מפתח המלון והחלו לצעוד לעבר הרכב. לפתע הגיחה מן החשכה דמות וחשה לכיוונם. האדם המסתורי שלף כלי נשק ופתח באש לעבר שגריר ישראל בבריטניה שלמה ארגוב. ירייה אחת פגעה בראשו, והיורה פתח במנוסה לעבר רכב המילוט שהמתין בקרן רחוב סמוכה ובו ישבו שני חבריו לחוליה. סימפסון עוד הצליח לתמוך בשגריר בעת שקרס אל הקרקע והעלה אותו לרכב שהספיק להתקדם ולעצור לידם. "טפל בו", אמר לנהג, הרים את ראשו ופתח במרדף אחר החשוד.

לאחר כמה עשרות מטרים הבחין סימפסון בדמות "בעלת חזות ערבית" - כך יעיד מאוחר יותר. הוא צעק לעברו, "עצור", והגבר עצר, הסתובב וירה לכיוון המאבטח, שלמזלו הצליח להקדימו בדו-קרב בלב הבירה האנגלית. הגבר בעל החזות הערבית נפגע ונפל אל הקרקע, נשקו נשמט מידו וצנח לידו. שני חברי החוליה האחרים שצפו בנעשה פתחו בנסיעה מהירה, וסימפסון החליט לא לדלוק אחריהם. תחת זאת וידא שהמפגע המוטל על המדרכה אינו בגדר סיכון, פנה לאחור ושב לזירת ההתנקשות שלא הצליח למנוע. הוא עוד הספיק לשנן את מספר לוחית הרישוי של רכב המפגעים, שיילכדו בזכות כך למחרת. הוא היה משוכנע שהשגריר מת בשל הפגיעה מטווח קרוב בראשו.

ארגוב פונה באמבולנס לבית החולים בבלומסברי שבצפון העיר כשהוא במצב קריטי אך בהכרה מלאה. הכדור הבודד שנורה חדר לגולגולתו בצד ימין ויצא מן הצד השני. הוא הובהל מיד לחדר הניתוח, שם התייצב מצבו. זאת היתה הפגיעה השנייה בתוך חודשיים בנציג ישראלי על אדמת אירופה, לאחר שמתנקשים פלסטינים כבר רצחו את איש יחידת ביצור של המוסד, יעקב בר-סימנטוב, בחודש אפריל בפריז.

לפחות בשני מקרים קודמים - בינואר ובאפריל 1982 - היתה ישראל על סִפה של מלחמה בלבנון, אולם לא כל התנאים הבשילו לשם כך. ב-29 בינואר חדרה חוליה של שישה מחבלים משטח ירדן לישראל, ליד היישוב מחולה שבבקעת הירדן - ונלכדה. בישראל ראו את העניין בחומרה ושמו דגש מיוחד על כך שהחוליה התאמנה ליד דאמור, מדרום לביירות, עברה לשטח סוריה, ומשם המשיכה לירדן בואכה מחולה. כוננות "דמי כניסה" בטרם פלישה ללבנון הוכרזה, אולם בשל אילוצים מדיניים, שהתבטאו בעיקר בלחץ אמריקאי בלתי-מתפשר להימנע מלשבור את הכלים, נסוגה ישראל מכוונתה.

שלושה חודשים מאוחר יותר, באפריל, הועלתה שוב הכוננות בצה"ל בשל צבר פיגועים. בסוף מרס נורתה אש מנשק אוטומטי לעבר המבנה שבו שכנה נציגות משרד הביטחון בפריז - פעולה שיוחסה לארגונים פלסטיניים. ב-4 באפריל נפצעו שישה אנשים בהתפוצצות רימון בעזה. אבל הקרשנדו הגיע יום קודם לכן בהתנקשות באיש המוסד בר-סימנטוב בפריז. הפעם קיבלה הכוננות את השם "מעשי אבות", וצה"ל נדרך לביצוע תוכנית אורנים, שעליה יורחב מיד.

בסופו של דבר, גם במועד הזה הסתפקה ישראל בהפצצה מן האוויר של יעדי אש"ף, זאת לאחר שכמה שרים טענו שדעת הקהל בארץ איננה מוכנה למבצע רחב היקף בלבנון. והסיבה שבגללה דעת הקהל בישראל לא היתה מוכנה למבצע צבאי רחב בלבנון היא שבעשרת החודשים שקדמו לניסיון ההתנקשות בארגוב היה הגבול הצפוני שקט, באופן יחסי.

זאת, לאחר שלאורך כל שנות ה-70 תקף אש"ף את ישראל בפיגועי מיקוח, דוגמת הטבח במעלות או הפיגוע בבית הילדים בקיבוץ משגב עם. אנשיו שיגרו פעמים רבות קטיושות לשטח ישראל, גרמו נזק בנפש וברכוש והביאו ללילות חסרי שינה במקלטים. ישראל, מצדה, הגיבה בפשיטות על בסיסי מחבלים ובתקיפות של חיל האוויר, אפילו נגד מפקדות אש"ף בביירות עצמה. כל זה היה נכון עד יולי 1981, אז, במשך שבועיים, נכנסו ישראל ואש"ף לסבב התגוששויות נוסף, שבו נהרגו שישה ישראלים. הסיבוב הסתיים בהגעה להבנות ובהפסקת אש בתיווך אמריקאי.

בדין וחשבון השנתי שהגישה הממשלה נמסר כי מיולי 1981 ועד לתחילת יוני 1982 לא נהרג ולו ישראלי אחד מפיגועי חדירה מהגבול הצפוני או מירי קטיושות לעבר שטח ישראל. אולם ממשלת ישראל הטילה את האחריות לפיגועים שהתרחשו נגד מטרות ישראליות בחו"ל על כתפי אש"ף וראתה בכך הפרה של הפסקת האש.

דומה שהשקט היחסי לא פגם ברצון של ממשלת הליכוד - שקיבלה אמון מחודש מהציבור הישראלי רק שנה קודם לכן - לפלוש ללבנון כדי לעשות שם סדר. הירי בארגוב היה בדיוק מה שהממשלה היתה זקוקה לו על מנת לגייס את דעת הקהל בארץ לתמוך בפלישה רחבה ללבנון, שאותה תכננה זמן רב ושזה כמה חודשים חיפשו קברניטיה הצדקה לפתוח בה.

הניסיונות החוזרים ונשנים למצוא סיבה מספקת לפלוש ללבנון מלמדים שהממשלה לא חששה ממלחמות, ומי שעמד בראשה נתן לכך ביטוי. להשקפתו של בגין, חיסול האיום שנשקף מלבנון הצדיק מלחמה יזומה. "אין שום צו מוסרי שאומה חייבת או זכאית להילחם רק אל הים, או אלי תהום. מלחמה כזאת עלולה להמיט אסון, אם לא שואה, על כל העם והיא גורמת לנו אבדות קשות בנפש", הסביר בגין בהרצאה שנשא באוגוסט 1982, כשזכר הכמעט-שואה והאבדות הקשות בנפש של המלחמה הקודמת עוד חקוקות גם בו. "נהפוך הוא, אומה חופשית, ריבונית, השונאת מלחמות, האוהבת את השלום, הדואגת לביטחון, חייבת ליצור תנאים שבהם המלחמה, אם יש צורך בה, לא תהא באין ברירה".

***

הידיעות על ניסיון ההתנקשות בשגריר הישראלי בלונדון החלו לזרום ארצה בשעות הלילה. בישיבת חירום של הממשלה, שהתכנסה בבוקר המחרת, דיווח ראש שירות הביטחון הכללי, אברהם (אברום) שלום, כי לפחות אחד המתנקשים בשגריר ארגוב היה פלסטיני, ולפי סוג הנשק שנאסף על ידי המאבטח סימפסון, חוליית המתנקשים משתייכת כנראה לארגונו של אבו נידאל, שפרש לא מכבר מאש"ף, לא קיבל את מרותו של יאסר ערפאת ופעל כשכיר חרב של המשטר הסורי.

כלי הנשק ששימש את המתנקש היה תת-מקלע זעיר תוצרת פולין מסוג WZ 63, זהה בגודלו לאקדח גדול. לשירותי המודיעין הישראליים נודע זה מכבר שארגונו של אבו נידאל התחמש בסוג זה של נשק, שהיה קל להסתרה ולכן אהוד על מתנקשים, וכי ארגוני התנגדות פלסטיניים אחרים טרם הצטיידו בו. ראש הממשלה בגין, שניהל את הדיון, לא שעה לקביעה של אברום, שהסירה אחריות מאש"ף כמבצע הפעולה. הוא גרס שאין ספק כי מדובר בפעולה שביצעו מחבלים פלסטינים שקיבלו הוראות מביירות - מקום מושבה של הנהגת הארגון, וכי על ישראל להכות ללא דיחוי במרכזו של הטרור הבינלאומי בלבנון, עוד באותו היום, בטרם השלמת חקירת האירוע על ידי הרשויות בבריטניה.

ממשלת בגין השנייה לא חוותה על בשרה את כובד האחריות למחיר המלחמה, ומנגד היה לה ולעומד בראשה רצון להוכיח שגם הם יודעים להכות באויבים. בגין, האיש שחתם על הסכם השלום עם מצרים ובתמורה פינה יהודים מחצי האי סיני, היה זקוק להוכחה עבור קהל נאמניו לכך שאיננו חושש להפעיל כוח, אפילו אם כל הסימנים העידו על כך שלא אש"ף אחראי לירי בארגוב.

ניסיון ההתנקשות בשגריר היה ההזדמנות שארבו לה בגין, שר הביטחון אריאל שרון וראש המטה הכללי רפאל איתן (רפול) כדי להוציא אל הפועל את תוכנית אורנים. "הפרובוקציה האש"פית" - כך כונה האירוע שיהיה העילה למלחמה - קרתה סוף-סוף, ודמו של השגריר שנלחם על חייו לא יישפך לשווא. הם רק שכחו לספר לציבור הישראלי את מה שידעו היטב בשב"כ: הירי בארגוב לא היה קשור לאש"ף ולא בוצע על ידי אנשיו.

בהנהגה הישראלית החליטו להפסיק עם הדיבורים ולפנות למעשים; הפתרון הצבאי נהפך לפתרון היחידי. רפול נתן ביטוי לרוח הקרב שממילא אחזה בהנהגה הישראלית במפגש עם תלמידי תיכון בטבריה רק שלושה ימים טרם התקרית בלונדון. מכה צבאית על המחבלים בדרום לבנון, אמר שם הרמטכ"ל, תביא להיעלמות של המחבלים כליל, או להחלשתם "עד שיפסיקו לטרטר את המדינה".

***

מישיבת הממשלה בבוקר יום שישי נעדר שר הביטחון שרון, שהיה בביקור חשאי ברומניה, אבל רוחו שרתה בחדר. רפול המליץ לפגוע מן האוויר ב-11 יעדי מחבלים בביירות ובשטח הנרחב שבין רמת נבטיה שבמזרח לדאמור שלחופי הים התיכון במערב, בתנאי שמזג האוויר יאפשר זאת. "על שגריר", הוא הסביר, "לא הולכים על [תקיפת] בונקר ליד סרפנד", בהתייחס למידתיות המהלומה שעל ישראל להנחית על אש"ף. התגובה הפלסטינית, שציפו שתבוא, תהיה ירי קטיושות לעבר יישובי הגליל - מה שיחדד בפני הציבור הישראלי את הצורך בפתיחה במלחמה.

מבצע שלום הגליל נפתח באש בצהרי יום שישי, 4 ביוני, בהתאם להחלטת הממשלה שהתכנסה באותו בוקר. בשעה 15:00 תקף חיל האוויר שתי מטרות אש"ף בביירות. אחד מיעדי התקיפה היה מחסן תחמושת בקריית הספורט - שם התמקמו חלק ממפקדות אש"ף. היעד השני היה הבסיס של גדוד פת"ח ראס אל-עין, במחנה הפליטים בּוּרג' אל-בּרג'נה בפאתיה הדרומיות של העיר. תוצאות המתקפה היו 20 הרוגים לפחות ועוד כ-100 פצועים בצד הפלסטיני. כמו תסריט כתוב מראש, הפלסטינים הגיבו לתקיפה הישראלית בירי של כמעט 300 קטיושות לשטחי "אזור דרום לבנון" וישראל, שהחל כשעתיים לאחר שמטוסינו שבו בשלום לבסיסם.

בצד הישראלי נהרג החייל אורי בלינסקי מאשקלון מפגיעת קטיושה ברכב שנסע בו בגליל העליון. הוא היה ההרוג הראשון של המלחמה שבפתח. אולם בשעה 2:25 בלילה נצרו הפלסטינים את האש כחלק ממאמץ להשיב את הפסקת האש על כנה. לבגין, שרון ורפול היו תוכניות אחרות לגמרי. מה שהפלסטינים העריכו שיסתיים בעוד יום קרב התברר כמהלך הפתיחה של מה שנהפך למלחמת לבנון הראשונה.

כשישראל יוצאת למלחמה, גיוס כוחות המילואים הוא אבן הראשה של התכנון הצבאי. כך היה בתקופת ההמתנה שהובילה למלחמת ששת הימים ב-1967, עם גיוסם של עשרות אלפי גברים ישראלים, אך זכור עוד יותר אי-גיוסם של כוחות המילואים בתחילת אוקטובר 1973 - שהציב את צה"ל בעמדת נחיתות ברורה מול האויב. בישיבתה בבוקר יום שישי, 4 ביוני 1982, דנה הממשלה בגיוס מילואים נרחב, אולם האפשרות הוסרה מהשולחן בשל החשש שדיפלומטים אמריקאים יזהו את ריכוז הכוחות ושוב יעצרו את ישראל לפני שתפלוש ללבנון. לאחר דיון ממושך הוחלט על גיוס מספר מצומצם של חיילי מילואים למחרת היום, במוצאי השבת. באגף המבצעים של צה"ל ביקשו לגייס נהגים של מובילי טנקים, אנשי תחזוקה ומנהלה, כוח מילואים של הקומנדו הימי ו-500 אנשי מודיעין בצו הקריאה הראשון.

***

התיק הגדול והחבוט כבר היה ארוז ומוכן לנשיאה בביתו של עמי מגן בקיבוץ מסילות שבעמק בית שאן. הוא הכיל מדים, כלי רחצה, לבנים וגזייה אחת בצבע כחול, לקראת תרגיל מתוכנן מראש של גדוד המילואים שהיה אמור להתחיל למחרת היום, 6 ביוני, באזור ערד. על צדו נכתב בצבע שחור ובאותיות דפוס חדות וברורות "עמי מ'". לפנות ערב במוצאי שבת צלצל הטלפון בחדר המזכירות של הקיבוץ. גייס חירום של הצבא חיפש את עמי ומשהבין כי לא הגיע לביתו של האיש אלא למכשיר שחיבר את תושבי הקיבוץ כולו לעולם שבחוץ, ביקש להעביר לו הודעה: זוהי קריאת חירום טלפונית לשירות מילואים, צו 8, בעוד שעה תהיה מוכן לאיסוף. עמי התבקש להמתין להסעה בתחנת אגד הרעועה שעמדה כך בקושי מחוץ לקיבוץ, על הכביש המוביל לבית שאן, שממנה היה ניתן לראות את שולי העיירה.

הגדוד של עמי, שמספרו 5848, היה כפוף לאוגדת המילואים 319 ונועד לבצע תצפיות טקטיות על האויב המתקרב ולספק לאוגדה מודיעין קרבי, חי וטרי. מפקד האוגדה, גיורא חייקה, היה חברם מהצנחנים של עמי ושל מפקדו, שנכיר בקרוב. לקחי מלחמת יום הכיפורים גרמו לשינויים מבניים רבים בצה"ל, וגדוד 5848 היה אחת מאותן יחידות שהוקמו לאחריה, יחד עם עוד 15 גדודי מילואים אחים בדמותו.

חלק מהפקת הלקחים מהמלחמה ההיא היה הצורך של מפקדי אוגדות מתמרנות בקבלת מודיעין איכותי, מגובה החול ובזמן אמת, באשר לאויב שמלפנים - והכול מיחידה שכפופה לאוגדה עצמה. זאת במקום המצב הקודם, שבו האוגדה נאלצה להסתמך על מודיעין שהתקבל מלמעלה - הגיע מהפיקוד וזרם באטיות למטה למפקדים בשטח. המארג האנושי של היחידות האלו הורכב בעיקר מאנשי סיירות ותיקים ומתצפיתנים מקצועיים יוצאי יחידת התצפית המטכ"לית של אגף המודיעין בצה"ל.

חיילי גדוד 5848 היו בין הכוחות שהממשלה החליטה לגייס כבר במוצאי השבת. כשעה לאחר ההודעה שהגיעה אליו, המתין עמי בסבלנות לאיסוף בין שדרות עצי האיקליפטוס הגדולים שחיפו על הכביש משני צדדיו, לבוש במדי צה"ל, גומיות תפורות לקצוות של שרוולי מכנסיו. אוטובוס אדום של אגד, שגויס גם הוא באותו הערב, נכנס לאטו למפרץ בכביש הסמוך לקיבוץ ועצר. הצנחן במילואים בן ה-42, שהיה רזה, קירח, נמוך קומה ותזזיתי ושימש מורה להיסטוריה ולתנ"ך ומחנך בבית הספר התיכון האזורי, טיפס עליו והתיישב במושב פנוי. משם המשיך האוטובוס בנסיעה מערבה, עבר ליד המוסד החינוכי גלבוע שלמרגלות בית אלפא, שבו לימד עמי, המשיך וחלף ליד כלא שאטה ולאחר נסיעה קצרה עצר שוב, הפעם במפרץ בתחנת ההסעה הצמודה לקיבוץ עין חרוד איחוד.

שם, בתחנה, המתין רס"ן ישי צימרמן, מפקד הפלוגה של עמי. רזה גם הוא, מזוקן וגבוה, קולו רך, עיניו תכולות-ירוקות וטובות עם זיק שובבי תמידי, חצי ילדותי, אף שכבר ציין 48 חורפים. תחת ציפורניו היו כלואות שכבות שחורות של גריז שהעידו על מקצועו - המוסכניק של עין חרוד. "היי, מיצי", בירך צימרמן את עמי, שהכינוי דבק בו בילדותו בשל יכולות הטיפוס החתוליות שגילה, נגרר איתו לשירות הסדיר ומשם - יחד עם הנעליים האדומות - למילואים. "נוסעים למלחמה, ישי?" שאל הפקוד את מפקדו, "מקווה שכן", השיב צימרמן. זאת עתידה להיות המלחמה השלישית שמיצי יוצא אליה, והרביעית של צימרמן - ושניהם היו בוגרי גדוד הסיור 582 שנלחם בשתי החזיתות במלחמת יום הכיפורים.

האוטובוס המשיך, נסע בדרך-לא-דרך וחצה שדות שהחליפו את צבעם בתקופה הזאת בשנה. לא הרחק מהכפר נעוּרה חזר לכביש הראשי, פנה ימינה לכיוון צפון ועשה את דרכו לבסיס האוגדה בחוות השומר שליד צומת גולני.

באותה השעה עשו את דרכם לבסיס האוגדה עשרות חיילים נוספים. מפקד הגדוד, עמי גלעדי, הגיע מבאר טוביה והותיר את הטיפול היומיומי התובעני ברפת החולבות של המשפחה לאשתו הדסה. סגנו, אהוד דודזון, עשה את הדרך מקיבוץ אילון. שני הקצינים הנוספים בפלוגה של ישי - עופר יוזם וערן זמורה - ענו לקריאה מדוכני שבוע הספר בתל אביב. ערן היה בנו של מייסד הוצאת הספרים המשפחתית ועופר גויס לעבוד באחד מדוכני המכירה. ראובן זאבי, המורה לספורט, ירד מהרמה, מקצרין, רק כדי לטפס עליה שוב לאחר כמה שעות. עזריאל לוקץ' החובש הגיע מחיפה. הם נפגשו כולם בבסיס, התחבקו, פטפטו קצרות, עברו חיול והחלו לזווד את כלי הרכב במה שנדרש: מכשיר קשר כבד שתמיד נכנס איכשהו בחבטה לתושבתו באחורי הג'יפ, רשתות הסוואה, מנות קרב לכמה ימים, משקפות 20 על 120 ומכשיר תצפית דיגיטלי חדיש שנקרא טב"מ - טלוויזיה במעגל סגור - שהיה בכוחו להקליט את התצפית והוגדר כסודי באותם ימים.

החיילים שנתלשו מבתיהם חצי יממה מוקדם מהצפוי מילאו שקים בחול והצמידו אותם לבטנם של כלי הרכב, הגנת-כאילו מפני מטעני צד שאולי עוד יבואו. בתדריך שהעביר המג"ד התברר פשר הקריאה. "כולנו פותחים עכשיו בנסיעה לילית לרמת הגולן", אמר גלעדי, "לוודא שהסורים לא מתכננים לנו הפתעות".

***

בזמן שחיילי גדוד המודיעין חתמו על כלי נשק אישיים בנשקייה ובשלישות ניסו להבין מי עוד מתעכב ולא הגיע ומי צפוי להגיע למחרת, התכנסה הממשלה לדיון שבו החליטה על היציאה למבצע שלום הגליל, למחרת בשעה 12:00 בצהריים. "השעה המוזרה הזאת", כפי שהתייחס ראש חטיבת המבצעים, תא"ל אורי שגיא, לשעת השין שנקבעה, שלא כדרך הטבע הצבאי, לצהרי היום.

בגין הסביר בישיבה המכרעת, שהתכנסה בביתו שבשכונת טלביה בירושלים, כי הצידוק למבצע הוא הצורך להכות את המחבלים בלבנון, שכן משם באה הרעה על ישראל. ראש הממשלה ביקש משר הביטחון שרון להסביר לשרים, לאט וברור, מהי תוכנית המבצע ומה הם יעדיו, כאילו הם שומעים עליו לראשונה. בהזדמנות זו הבטיח שרון שהכוונה היא להשתלט על שטח במרחק 40 קילומטרים בלבד מגבול ישראל, שכן ברשות המחבלים קטיושות שהטווח שלהן הוא 35 קילומטרים, ואז פנה לתאר את שלושת המאמצים האוגדתיים שייקחו חלק בפלישה. מטרת המבצע - הרחקת האש מגבול הצפון. זה הכול. בנוגע לנוכחות הצבא הסורי והסיכוי להסתבך בעימות חזיתי עמו, אמר שרון כי הכוונה היא להתקרב לסורים, שהיו ערוכים בעיקר בבקאע שבגזרה המזרחית, אך רק לגרום להם לסגת, מבלי להשתמש בכוח.

ומה באשר לביירות? שאלו השרים את שרון. "מבצע שלום הגליל לא נועד לכבוש את ביירות אלא להרחיק את המחבלים", הוא פסק. בגין היה קצת פחות נחרץ והבהיר שהממשלה תשאיר את היד על הדופק בנוגע לאפשרות להגיע לבירת לבנון, שם ישבו מפקדות אש"ף - האויב שלשם מיגורו אסרה על עצמה ישראל מלחמה. "סוגיית ביירות נשארת פתוחה", הבהיר בגין, "אם יהיה צורך לכבוש אותה - תחליט על כך הממשלה. שום דבר לא יתגלגל מעצמו". כשנשאל כמה זמן אמור להימשך המבצע, השיב שר הביטחון: 12 עד 24 שעות. זה משך הזמן שיידרש לצה"ל להגיע לקו 40 הקילומטרים.

אלא שתוכנית אורנים שעיצבו המתכננים במטכ"ל ועודכנה רק חודשיים קודם לכן, באפריל 1982, לא התייחסה לקו 40 הקילומטרים מהגבול הישראלי כקו סיום. אכן, לפי אורנים, כוחות צה"ל היו צפויים להגיע לאותו קו חמקמק - שעובר בגזרה המערבית, בין נהר האוואלי לנהר דאמור, ובגזרה המזרחית כמה קילומטרים מצפון לאגם קרעון - כ-36 עד 48 שעות לאחר שעת השין. אבל התוכנית גם הנחתה את צה"ל, אם הממשלה תאשר, לתפוס את כביש ביירות-דמשק שחותך את לבנון ממזרח למערב, הרחק מעבר לקו 40 הקילומטרים, לאגף את הבירה הלבנונית ממזרח ומצפון בתוך 96 שעות ואף להיכנס לשטחה.

בתיקי המפקדים שיצאו למלחמה לא שורטט שום קו במרחק 40 קילומטרים מגבול ישראל, החצים במפות הובילו עד ביירות, והן היו מקופלות לצד תצלומי אוויר של העיר שלא התכוונו להגיע אליה. תוכנית אורנים היתה המסילה שעל גביה נעה רכבת המלחמה והיא נפרסה עד לביירות. אלא שכוונת הממשלה היתה שהצבא לא יגיע עד התחנה האחרונה ויבלום כמה תחנות לפני כן, בקו 40 הקילומטרים. בתא הקטר של הרכבת ישבו בגין, שרון ורפול, והם אלה שנהגו בה.

בסופה של הישיבה קיבלו גם החלטות. הממשלה החליטה "להטיל על צה"ל את המשימה להוציא את כל יישובי הגליל מטווח האש של הטרוריסטים, המרוכזים, הם, מפקדותיהם ובסיסיהם בלבנון. שם המבצע: שלום הגליל". הפקודה מגלמת בתוכה שני יעדים - הכללת המילים "מפקדותיהם ובסיסיהם" עוד צפויה לדרדר את ישראל למלחמה רחבה בהרבה מהיעד המצומצם של תחילת הפקודה - "להוציא את כל יישובי הגליל מטווח האש". לגבי האפשרות להתנגשות חזיתית עם הצבא הסורי, קבעה הממשלה כי "אין לתקוף את הצבא הסורי, אלא אם הוא יתקוף את כוחותינו".

עד כאן יעדים צבאיים. אולם הממשלה הוסיפה משפט נוסף להחלטתה, שאותת בקורטוב אורווליאני מה היעד המדיני שביקשה להשיג במלחמה. "מדינת ישראל מוסיפה לשאוף לחתימת חוזה שלום עם לבנון העצמאית תוך שמירה על שלמותה הטריטוריאלית", טענה ישראל בזמן ששלחה לשטח שכנתה את מיטב האוגדות המשוריינות שלה. לבנון, השרויה באותם ימים במלחמת אזרחים מדממת, היתה רחוקה מרחק רב מעצמאות, כפי שניתן לדמיין, וכוחות זרים, בעיקר סוריים ופלסטיניים, ביתרו את הטריטוריה שלה לגזרים ולגזרות אוטונומיות או אוטונומיות למחצה.

בזמן שהשרים קמו מישיבתם, עמדה לצאת שיירת גדוד המודיעין מבסיס האוגדה בחוות השומר לכיוון כפר תבור. אחר כך פנתה לכביש פוריה, עברה את שדמות דבורה וירדה דרך המושבה יבנאל לכנרת. הנסיעה היתה אטית אבל מצב הרוח מרומם. מזג האוויר היה נוח ושאון הג'יפ מוכר. הפלוגות שהרכיבו את הגדוד נשלחו כל אחת לנקודה אחרת ברמת הגולן. פלוגה אחת הוצבה בין תלי בנטל ואביטל, מול קונייטרה, הפלוגה השנייה נשלחה להר דב, ואילו הכוח בפיקודו של צימרמן היה בדרכו לתל חזקה שבמרכז הרמה, שם יתנחל במוצב שהיה מאויש בחיילים בשירות סדיר ששמרו על גדר הגבול. המשימה - לפתוח עיניים ואוזניים מזרחה. הפלוגה של צימרמן מנתה בסך הכול 15 חיילים, ומשימתה היתה תצפיות חודרות. היא היתה הפלוגה שיועדה בגדוד למשימות מיוחדות בעומק.

לאחר הירידה לכנרת והקפתה פנתה השיירה בצומת יהודִיה והחלה לטפס במעלה הרמה. בתום רובה של שעה נוספת בתנועה כבר נראתה צדודית התל. מיצי נהג בג'יפ האמריקאי הפתוח, צימרמן ישב במושב לידו, ושלמה הקשר תפס את המושב האחורי, מאזין לרשת הקשר האוגדתית, אולי ישמעו משהו, ומיעט לדבר. הם עלו על התל, נכנסו למוצב, החנו את הג'יפ והזחל"ם, שהיה הרכב השני של הפלוגה, ויצאו מן הרכבים לתוך הלילה. "מי פה המנהל?" שאל ישי חייל צעיר שצעד בחוסר חשק בחניית המוצב, מיד לאחר שירד מן הג'יפ. החייל הסתכל באיש המילואים המזוקן שהגיע כאילו משום מקום, לא השיב והמשיך לחדרו. ישי חייך לעבר מיצי שעמד לידו, החייל הצעיר לא ידע שהוא מפנה עורף לאדם שכמעט להכעיס קשה להכעיס.

***

ישי צימרמן לא היה מפקד פלוגה שגרתי בצבא ההגנה לישראל. אולי בכל צבא. מי שניסה להכניס אותו למסגרת גילה מהר מאוד שהוא מוצא דרך יצירתית להיחלץ ממנה. צימרמן היה צייד חוויות וחי עבורן, והן גרמו לו לא פעם לסטות מהתלם. צורת הפיקוד שלו היתה חברית, והציות לפקודותיו התבסס על מקצועיות ועל כריזמה שקטה. הוא ראה בעצמו ראשון בין שווים, והיחס שנתן לחייליו היה שוויוני - גם לבני גילו שליוו אותו שנים ארוכות וגם לחיילים צעירים שהצטרפו לפלוגה והיו בגילם של ילדיו. הגם שהיה גמיש במחשבה, כשזה נגע בעניינים מבצעיים, לא טשטש, לא שיקר, לא עיגל פינות ותמיד צעד ראשון.

הוא נולד בעין חרוד בתחילת שנות ה-30, עוד לפני שהקיבוץ התפלג לאיחוד ומאוחד. הוריו עלו ארצה מאזור גליציה שבגבול רוסיה-פולין ונחתו בעמק יזרעאל ב-1927. את ילדותו העביר בקיבוץ, שהיה אז ירושלים של ההתיישבות העובדת, משם זרחה השמש. כשהיה בן 15, נער חדש הצטרף לכיתתו בעין חרוד. קראו לו מאיר, מאיר הר-ציון. בזמן ששאר הנערים שיחקו, מאיר נהג להתבודד, בעיקר בלילות, ולהטמין מלכודות לחיות הבר בגלבוע. הוא הכיר כל צרצור של צרצר, על פי לחישתה של הרוח ידע לומר מאיזה כיוון הגיעה, והריחות של הטבע לימדו אותו אם הוא קרוב למעבר מים או אולי לעדר בקר. מאיר וישי עוד ייפגשו גם במסגרות אחרות מבית הספר ומהקבוצה בעין חרוד, אבל אל נא נקדים את המאוחר.

צימרמן התגייס ב-1952 לחיל השריון, לאחר שלא התקבל לקורס טיס בשל ליקויים בריאותיים. פעם מועמד לקורס טיס, תמיד שריונר. הוא החל את דרכו הצבאית שתימשך יותר משישה עשורים בתוך טנק. לאחר ההכשרה כאיש צוות, נשלח לקורס מפקדי טנקים בבית הספר לשריון בבסיס ליד רמלה. אחרי שנה בחיל השריון, קופסת הברזל היתה צרה מלהכיל את שאיפותיו של צימרמן הצעיר. בזמן הזה הוקמה יחידה מיוחדת שנועדה לבצע פעולות תגמול מעבר לקווי האויב בצורה ממוסדת ומקצועית יותר ממה שהיה נהוג עד אז. יחידה 101 קיבלה את שמה מיחידת הגרילה שהקים הקצין הבריטי אורד וינגייט באתיופיה. אותו וינגייט היה ידיד ישראל, לאחר שסייע בהקמת הפלמ"ח בשנות ה-40.

אריק שרון, שנשלף מספסלי האוניברסיטה להקים את היחידה, החל לאסוף את לוחמיה מיחידות הצבא השונות וקבע שכל מי שמעוניין להצטרף לשורותיה יוכל לנסות את מזלו. לא פחות מחמישה מחבריו של ישי מעין חרוד התקבלו ליחידה וקראו לו לבוא אחריהם למקום שעושים בו היסטוריה. ישי היה חייב להגיע לשם, הוא הגיש בקשה להצטרף, אבל שרון בתחילה לא נעתר. אחרי לחץ לא מבוטל מצד החברים מהקיבוץ על מפקד היחידה, עזב צימרמן את השריון והצטרף ליחידה המובחרת.

שם התאחד שוב עם בן כיתתו הר-ציון. ב-101 התאמנו הלוחמים על חציית הגבול בצורה חשאית. אף פעם לא צעדו בוואדיות או על ראש השלוחות, תמיד בשטחים נסתרים. המשימות כללו תצפיות על תחנות משטרה ועל בסיסים צבאיים של הלגיון הירדני בשטחי הגדה המערבית ופעולות תגמול נגד המקומות ששימשו בסיס להסתננויות. בפעולות שביצעו היו מתגנבים לא פעם לבית בכפר ערבי כלשהו או לתחנת משטרה, משליכים רימוני יד, פותחים במכת אש קצרה ומיד נסוגים אל החשכה.

גם מאיר הר-ציון לא היה איש שהולך תמיד לפי הספר. בדצמבר 1954 יצאו אחותו שושנה וחברה, עודד וגימסטר, שניהם בני 18, לטיול במדבר יהודה. בני הזוג הצעירים נרצחו וגופותיהם נמצאו רק לאחר שישה שבועות באזור נחל ערוגות שליד עין גדי. בצבא הבינו שמאיר מתכוון לנקום את דם אחותו המתה, ויהי מה. משכך, הוחלט לתת סיוע לא רשמי לפעולת התגמול הפרטית שלו, במתן נשק, קומנדקר ועוד כמה לוחמים. הר-ציון גייס חמישה מחבריו ליחידה - ישי היה אחד מהם - והוביל אותם לאזור שבו שכנו אוהליהם של השבטים הבדואיים עזאזמה וג'הלין בוואדי ממערב לעין גדי, כמה קילומטרים מעבר לגבול, בשטח ירדן. יחידת התגמול הפרטית רצחה ארבעה בדואים כנקמת דם על רצח האחות שושנה ושבה לשטח ישראל. מתוך ששת חברי החוליה, ישי ואיתן בן דב, המכונה "הנבט", שוחררו על ידי האחרים דקות ספורות לפני שובם מהפעולה לבסיס תל נוף. הר-ציון ושלושת החברים האחרים בחוליה חמקו גם הם מעונש. הם נעצרו אך לא הועמדו לדין בסופו של דבר, בשל "חוסר ראיות".

לאחר פירוק ה-101 המשיכו חייליה לשרת תחת אריק שרון, שנהפך למפקד גדוד 890 בצנחנים, וחלקם הלכו אחרי הר-ציון לפלוגת הסיור של הגדוד, שנהפכה לימים לסיירת חטיבת הצנחנים. ישי המשיך לעקוב אחר צעדיו של הר-ציון והצטרף לשורות הסיירת. משם יצא לקורס קצינים, אולם חצי שנה לאחר הקורס השתחרר מצה"ל, שבזמנו לא דרש מקציניו שירות קבע.

כבר בקרב הראשון שהשתתף בו נבחן אומץ לבו. זה היה במסגרת מבצע הר געש בנובמבר 1955, כשהוא בשירות מילואים, מפקד על מחלקה שלא הכיר את חייליה, חוץ מאשר "הנבט", התימני ארוך הרגליים שהיה איתו ב-101 וגם בפעולת הנקם על רצח אחותו של מאיר. מטרת המבצע, שנודע גם בשם "פעולת א-צבחה" על שם האזור שהתקיים בו, היתה לנטרל שלושה מוצבים מצריים בפתחת ניצנה, שהטרידו תדיר בירי את הצבא הישראלי.

הכוח של צימרמן קיבל את המשימה להתגנב לאחד המוצבים מן העורף המצרי ולתקוף את עמדת המרגמות. אליו התלווה סגן מפקד הפלוגה עם שתי כיתות משלו. הכוח העיקרי, שמנה שתי מחלקות בפיקוד מפקד הפלוגה, הלך לתקוף עמדה אחרת.

ישי וחייליו פתחו בצעידה המדברית הארוכה ולאחר כמה שעות הגיעו לעמדת תקיפה. לאחר זמן-מה פסקה הארטילריה הישראלית - שהיתה צעד מקדים להסתערות - מה שנתן את האות לרוץ קדימה ולטהר את מוצב האויב. ישי פקד על חייליו להתפרס לצדדים לקראת ההסתערות על היעד, אולם כשהביט לאחור ראה טור של חיילים מפוחדים נשרך אחריו, כמו צל אחד ארוך שלו עצמו. הוא החל להתקדם והחיילים המצרים, שכבר הבינו מה מתקרב לעברם, פתחו באש בלתי-פוסקת. אחד מהם היה מקלען שהטריד במיוחד. מהירי נפגעו סגן מפקד הפלוגה וכמה מהחיילים. ישי המשיך להסתער קדימה בראש חייליו המפוחדים. הוא הצליח להגיע לעמדת המקלען ולחסל אותו.

על כך הוענק לו עיטור העוז. כסגן-משנה זכה צימרמן לתהילה, או כפי שנכתב בהסבר לצל"ש: "היחידה שבמסגרתה פעל הסתערה על מוצב הפיקוד של האויב ועמדת המרגמה שלו. תוך כדי כך נפצעו רוב הקצינים וחלק ניכר מן החוגרים והתקדמותה שובשה. בנסיבות אלו המשיך סג"ם ישי צימרמן עצמאית בביעור עמדות האויב עד לחיסול ההתנגדות".

***

בין שירות מילואים אחד לבא אחריו חזר ישי למוסך שישב בקצה הגבעה שעליה הוקם הקיבוץ. הוא היה מכונאי מוסמך וטיפל בטרקטורים שנפלו קורבן לעבודה המאומצת באדמת העמק, בכלי הרכב שקנה הקיבוץ וחבריו נהגו בהם ממקום למקום, בהזמנה מראש, ובכלים החקלאיים הרבים מענף המטעים. מרססים הנגררים על ידי טרקטור בין שורות העצים בפרדס ואפרונים ששימשו את עובדי ענף התמרים כדי להגיע לצמרות דקלי החיאני הלחים הגבוהים שניטעו ליד הקיבוץ - כולם היו כליו.

הוא גם היה רתך מקצועי, ומחרשות ומשדדות, כלי דיסקוס ומחליקים קיבלו ממנו טיפול מסור. לצד העבודה הרשמית נמשך תמיד לבניית כלים ומכשירים מיוחדים. אופניים בעלי שישה גלגלים ושישה מושבים התלויים עד היום על קירות המוסך נתנו ביטוי לחופש היצירתי שאפיין אותו במחשבה ובמעשה. בנשמתו, ישי היה ונותר ממציא, שאהב את האתגר שבהבנת המכניקה והפיזיקה של הדברים, ויותר מכך מצא סיפוק בהפיכת הרעיון לדבר גשמי.

במבצע קדש ב-1956 הוא היה סגן מפקד פלוגה, שצעדה בעורפם של הכוחות המתקדמים לחצי האי סיני ולא לקחה חלק פעיל בלחימה. זאת היתה המלחמה היחידה שבסיומה פשוט ארז את חפציו ושב לקיבוץ, למוסך. שלוש המלחמות הבאות שיילחם בהן יסתיימו בפגיעה כזאת או אחרת.

במלחמת ששת הימים ספג ישי שני קליעים של הלגיון הירדני בידו בזמן שהוביל את מחלקת הג'יפים שלו ליד גשר גת שמנים, סמוך לחומת העיר העתיקה בירושלים. בשל טעות בזיהוי נקלעה השיירה לאש תופת ונסוגה לנקודת הכינוס במתחם מוזיאון רוקפלר. שם הוא ביקש לצאת מהג'יפ, אולם בניסיון לעשות זאת איבד את הכרתו. התמונה הבאה היתה בתוך אמבולנס. הוא התעורר לאחר שקיבל שש מנות דם, צמא כמו כלב.

לידו ישב חובש מהסיירת. "תן לי משהו לשתות", ביקש ישי. אך החובש סירב, "אסור לך", פסק. "אתה חבר שלי או שונא אותי?" הטיח בו צימרמן. הצמא דיבר מגרונו. החובש לקח מקל, סובב עליו תחבושת וטבל במימייה. "קח, תשתה", אמר לו. העיקר שיסתום את הפה. ישי מצץ את התחבושת הרטובה, נאנח ונשכב לאחור - וסיים את חלקו במלחמה. כחודש ימים היה מאושפז בבית החולים תל השומר, שם הוצא קליע אחד מזרועו. השני ילך איתו, יד ביד, עד לקבר.

***

שש שנים אחר כך, באוקטובר 1973, ישי ומיצי היו בין רבבות הגברים הישראלים שדהרו למלחמה מארבע רוחות השמים. מיצי, שהיה בשליחות בקנדה, חיפש עם פתיחת המלחמה טיסה ארצה, להצטרף לחברים. הוא הגיע לחזית סיני באיחור, נטל את העוזי מגופת חייל ישראלי והצטרף לסיירת. ישי עשה את הדרך הקצרה יותר לסיני - מעין חרוד. הוא שובץ בפלוגת הסיור שנעה על ג'יפים פתוחים, ומיצי בפלוגת החי"ר - שעליה פיקד עמי גלעדי, מי שבקיץ 1982 יפקד על גדוד המודיעין שאליו ישתייכו השניים. שם, בסיני, עשו מיצי וצימרמן את ההיכרות הקרבית ביניהם.

שפר מזלם של ישי ומיצי, והם לא היו על ששת הזחל"מים של הסיירת שצורפו לחטיבה 14. חטיבה זאת ניסתה בליל צליחת התעלה, ב-16 באוקטובר, לטהר את ציר טרטור שעל האספלט שלו היה אמור גשר הגלילים להגיע לגדת התעלה. אותם שישה זחל"מים, תחת פיקודו של המג"ד נתן שונרי, ניסו לפרוץ את הציר בלי שהיה להם מודיעין מדויק על היערכות האויב שהשיירה צפויה לפגוש. זה לא לקח הרבה זמן, והשיירה נתקלה בשולי הארמייה השנייה המצרית שתפסה עמדות שולטות מעל הציר ופתחה באש לעבר הצנחנים. הם נקלעו למארב המצרי ויצאו בעור שיניהם עם 24 לוחמים מתים ועוד פצועים. חברים רבים, שהלכו עם ישי ומיצי דרך ארוכה, מהשירות הסדיר, עבור במלחמת ששת הימים ועד לשולי הארמייה המצרית, נהרגו שם.

אולי בגלל ההבנה שלו בכלים גדולים ואולי מסיבה שונה, צימרמן קיבל משימה אחרת באותו לילה. משימת יחיד. הוא צוּות לשני דחפורים גדולים והוטל עליו לפנות את ציר עכביש מכלי הרכב הרבים שנתקעו בו. המשימה קריטית למאמצי הצליחה, נאמר לו. כל הלילה עבד יחד עם שני הנהגים, דחף טנקים, זחל"מים ומשאיות לחולות. רק בבוקר המחרת התברר לו גודל הברוך. מיצי באותו הלילה המתין, יחד עם עוד כמה מחבריו, באוטובוסים בטסה. הוא איחר למלחמה, והיא לא התכוונה לחכות לו.

בשוך הקרבות התלונן שונרי שהוכנס ללוע הארי מבלי שידע שלשם הוא הולך ובלי כוח מתאים. היעדר מודיעין קרבי טקטי מדויק וזמין, כזה שהיה יכול להתריע לשונרי ולמפקדים רבים אחרים שהיו במצב דומה במלחמת יום הכיפורים מפני הסכנה שמלפנים, היה אחד הכשלים שזיהו במטכ"ל כלקח מהמלחמה. גדוד המודיעין שבראשית יוני 1982 תפס עמדות ברמת הגולן היה אמור לתת מענה לכשלים מסוג זה; כאמור, הוא ואחיו היו ילדים של המלחמה הקודמת ונכללו בשינויים המבניים הרבים שעבר צה"ל בין המלחמות.

ב-1973, לאחר ליל הצליחה העקוב מדם הצליח צה"ל לשמור את הצירים המובילים לתעלת סואץ פתוחים ושלח עוד ועוד כוחות לאפריקה. הסיירת אספה את שבריה והתארגנה מחדש. יומיים לאחר מכן קיבל המג"ד שונרי משימה חדשה - טיהור מחנות אבו סולטן שנמצאים כחמישה קילומטרים מערבית לתעלה, במה שקרוי אזור החיץ החקלאי. לכו ותשמידו את הכוחות המצריים, נאמר לו.

הגדוד כולו הגיע לפנות בוקר לפאתי המחנות וירד מהכלים במקום מוסתר. משם החל בתנועה רגלית לכיוון היעד, כשהוא משאיר כמה חיילים בעמדת המקלע הכבד על הזחל"מים, שישמשו כחיפוי, למקרה הצורך. מיצי היה אחד מהם ואייש מקלע 0.5. ישי צעד, איך לא, בראש החיילים. לאחר כמה דקות של צעידה התפוצץ פגז ארטילריה במרחק 30 מטרים מראשוני הכוח. שלושה חיילים נפגעו ונפלו מיד לקרקע, בהם ישי, שלא פספס את ההזדמנות להיפצע שוב. הוא נפגע מרסיס במקום שממנו באמת באים ילדים לעולם. פציעתו לא היתה מסכנת חיים, לפחות לא את אלה שכבר ישנם. היו לו בשלב הזה חמישה ילדים ולא יהיו לו עוד ילדים יוצאי חלציו.

עם התברר תוצאות פגיעת הפגז בקע קול ברשת האלחוט ושאל מי מכיר את הדרך לתעלה, לשם יש לפנות את הפצועים. מיצי עלה בקשר ואמר, "אני". לא עבר זמן רב והוא מצא את עצמו מוביל את הפצועים בחמשת הקילומטרים מזרחה בתוך זחל"ם כואב, שם ערך היכרות ראשונה עם מפקדו בשלום הגליל. לאחר נהיגה של כמחצית השעה בזחל"ם הגיעו לגדה המערבית של התעלה. מיצי פרק את הפצועים, שהועברו מיד לסירות גומי בדרך לצליחה בחזרה מזרחה, לתאג"ד. ישי נאנק מכאבים, שזיכו אותו בזריקת מורפיום. לפתע נעלם הכאב, תחושה נעימה השתלטה עליו ולרגע כמעט היה מאושר.

זמן קצר לאחר מכן החלו לנחות מסוקים שבאו לפנות את הפצועים לבסיס רפידים. אחד מאנשי הרפואה, שהתכוון לפנות את צימרמן למסוק, כבר החל בהכנות להרמת האלונקה. אולם תחת השפעת המורפיום הורה לו ישי: "תוציאו את הפצועים קשה, אני בסדר". מסוק נחת, העמיס פצועים והמריא בתוך ענן חול אימתני ומיד אחריו עוד אחד. ופתאום גילה ישי שהוא נשאר כמעט הפצוע היחידי במקום.

הוא החל לחשוש שפשוט ישאירו אותו שם. מה אם השפעת המורפיום תתפוגג? צריך לעוף מפה, חשב לעצמו. "יש לי כאבים, תיקחו אותי", אמר בסופו של דבר לאנשי הרפואה, שמיד ניגשו אליו והרימו את האלונקה. בעוד הם נושאים אותו לאזור שבו נחתו המסוקים ומיד המריאו, פגז התפוצץ והרג את מעט הפצועים שעוד נשארו לשכב בנקודה שממנה נישא. מישהו שם למעלה שמר עליו. המסוק נחת ברפידים. שם המתין מטוס-אמבולנס גדול שנשא אותו לבית החולים תל השומר. עוד מלחמה נגמרה בבית חולים.

בסך הכול איבדה הסיירת של ישי ומיצי 38 לוחמים במלחמת יום הכיפורים - כמעט כפול מסך החללים, השבויים והנעדרים מקרב סולטן יעקוב הנודע לשמצה מקיץ 1982 - והיא לא היתה יוצאת דופן במחיר הדמים ששילמה.

***

השמש במזרח גבהה בשעת בוקר מוקדמת של יום העין. התאריך היה 6 ביוני 1982, וגדוד המילואים כבר התמקם בעמדות התצפית, 200 מטרים מהגבול. התל הגעשי הקטן הוא חוליה בשרשרת התילים שבמרכז הרמה, ובשל גובהו הרב נבחר לשמש בסיס תצפיות לכיוון הרמה הסורית. אנשי המילואים עשו איש-איש את דרכו למקלחות, אחד עמד מול מראה וגילח את זיפי זקנו, אחר שטף את פניו במים הצוננים שבקעו מברזי הברזל שבקרון המקלחת.

לאחר ארוחת בוקר צה"לית התאספו החיילים באחת מפינות המוצב. בעמדת התצפית שפונה מזרחה הוצבו כבר שתי משקפות ומכשיר הטב"מ הסודי. מיצי, שהיה הרב-סמל הפלוגתי, שקד על סידור עבודה ליומיים הקרובים לאיוש עמדת התצפית. את עצמו ואת ישי רשם למשמרת הראשונה בעמדה. שעתיים לאחר מכן פלשו כוחות של ארבע אוגדות צה"ל ללבנון. בסופו של דבר חצו ראשוני הטנקים הישראליים את הגבול בשעה 10:53 בדיוק, ולא ב-12:00 כפי שנקבע מראש. מלחמה יזומה אפשר להתחיל בכל שעה שרוצים.

המ"פ והרס"פ צפו במשקפת לעבר רמת הגולן הסורית. במחשבותיהם אולי דימו לראות טורי שריון סוריים משיאים ענני אבק בשעטתם לעבר קו הגבול, כמו לפני תשע שנים. אלא ששעה אחת חלפה ואז עוד שעה, והם ירדו מהמשמרת, והסורים לא באו. טוב, הם לא היו צריכים לבוא לשום מקום, הדיביזיות הממוכנות שלהם, גדודי הקומנדו מטילי האימה וחטיבות השריון של הנשיא אסד המתינו דרוכים בשטח לבנון עצמה.

בשעת ארוחת הצהריים התברר לאנשי המילואים שהם נמצאים ברגע הנכון במקום הלא נכון, כלומר למי מהם שחיפש מלחמה. מבצע שלום הגליל נפתח לא הרחק מהם בפלישה קרקעית בשש נקודות לאורך הגבול. בזמן שהם אכלו שניצלים מטוגנים היטב וסלט לא מתובל ולגמו לפתן מתקתק, טורי שריון ישראליים זרמו דרך המעברים לכל אורך הגזרה, מסומנים בבדים אדומים בוהקים כדי שמטוסי חיל האוויר לא יראו בהם בטעות כוח אויב.

ערב ירד על רמת הגולן, ואנשי גדוד המילואים 5848 ניסו להבין מה הם עושים שם. במלחמה הקודמת רצו ממשימה למשימה, ומכל אחת מהן חזרו עם כמה חברים פחות. הפעם המלחמה תהיה שונה בתכלית. למחרת בשעות הבוקר התאסף הסגל הגדודי לתדריך. המג"ד הסביר שמאחר שהצבא הסורי לא הגיע והגדוד עדיין במילואים, יש להתחיל בפעילות להכרת הגזרה. כל פלוגה תסייר בקו בשעות האור ותלמד את הצירים המרכזיים, את הוואדיות ואת הגבעות שאינם מתחשבים בגבולות של בני אנוש. הפלוגה של צימרמן, בשל ייעודה, תחפש נקודות תורפה לחדור את הגבול ותנסה לאתר בתוואי השטח אזורים שאליהם יוכלו להסתנן כדי להסתוות ולספק מודיעין. לשם כך אומנו.

וככה חלפה לה עוד יממה. כל פלוגה סיירה בשעות הבוקר בגזרתה, ובשעת צהריים הסתיים "יום העבודה". מעט אחרי השעה 14:00 נכנסה שיירה של ג'יפים צבאיים מזוודים לעייפה לחוף כורסי בכנרת. אם אין משימות, לפחות יוכלו אנשי המילואים לרחוץ במים המתוקים של הימה. מדי ערב תפסה כל פלוגה נקודה להעביר בה את הלילה. לילה אחד העבירו ליד קיבוץ נטור, לילה נוסף בנקודה גבוהה אחרת בדרום הרמה - קובּעת קרע, כיפת הדלעת. אחרי יומיים של סיורים להכרת הגזרה ובחוסר מעש מורגש הגיעה חדשה מרעישה: כוחותינו כבשו את מבצר הבופור.

ביקור במבצר שהיה תחת שלטון מוסלמי מאז כבש אותו הסולטן הממלוכי ביבראס במאה ה-13 משך את לבם של ישי לוכד החוויות ומיצי המורה להיסטוריה. אבל איך לעזאזל יצליחו להגיע אליו, כשמשימתם מקבעת אותם ברמת הגולן? ישי חשב על משהו. הוא התקשר ברשת האלחוט למג"ד ואמר: "סיימנו את הסיורים להיום, עמי. אני רוצה לקחת את הצוות שלי לתרגיל ניווט רכוב". עמי שקל רגע אחד ואישר. "התרגיל יהיה עד 40 קילומטר", התלוצץ ישי. הוא רק לא גילה למג"ד לאיזה כיוון הם נוסעים.