פמיניזם יהודי תיאולוגיה ומוסר

המסורת היהודית מייחסת ללשון הן כוח והן קדושה. היהדות מזהה את הדיבור - המילה - ככוח בורא. מחבר תהלים, במילים הכלולות בתפילה היומית בסידור, מצהיר: "ברוך שאמר והיה עולם". המילים הן גם אמצעי של התגלות. האל דיבר אל ישראל בסיני, ולעשרת הדִברות מתייחסים במסורת הרבנית כעשרה מאמרות. המילים הן כל כך יקרות, עד שספר בראשית קובע כי ייחודו ועליונותו של המין האנושי הם במתת הלשון שחנן אותו האל, להבדיל את אנושיותו מכל שאר צורות החיים. מילון הפילוסופיה, במסורת היהודית הימי־ביניימית, מכיר בתפקיד המקודש המיוחס ללשון ולדיבור ביהדות על ידי זיהוי האדם כמדבר - מי שמסוגל לדבר. באמצעות הדיבור כולנו מציעים דבר־מה - שהוא כולו שלנו - לזולת. הדיבור מאשר את קיום ה'אני'. בו־בזמן, הדיבור חותר לתשובה מן הזולת. מילים מספקות בסיס לקהילה כיוון שהן מאפשרות דיאלוג בין אנשים.

כאשר קהילה מעניקה ליחיד או לקבוצה זכות להתבטא בפומבי, הרי זה ציון לכך שהקהילה מעניקה מעמד שווה לאותם אנשים. לעומת זאת, כאשר קהילה משתיקה או מוציאה מן הכלל יחיד או קבוצה, כשהיא רואה בהם אנשים שאינם רשאים או מורשים לפנות אל האחר, אזי הקהילה ממעיטה מאנושיותם. בסופו של דבר יש למילים כוח להעניק אנושיות. היכולת לדבר - לפנות אל הזולת ולשמוע אותו - היא המציינת את היותנו בני אדם. הלשון והדיבור הִנם מוסריים מקדמת דנא.

הספר פמיניזם יהודי מבוסס על אבחנות אלה, העוסקות בכוח השתיקה והדיבור. רחל אדלר טוענת כי חובה לתפוס את היהדות כשיחה מתמשכת, כזו ששפתי המשתתפים בה, שכבר מזמן אינם בין החיים, עודן דובבות ומדריכות את ההווה. רבים מן הקולות הללו מתועדים בטקסטים קלאסיים כמו התנ"ך והתלמוד, ומהווים חומר ליבה בתשתית המסורת היהודית. כתיאולוגית יהודייה, אדלר אינה שוללת קולות אלה מן השיח היהודי, שכן מעשה זה ישמש הוכחה לאי־אמון בעבר שעיצב את זהותם של גברים ונשים כיהודים במשך הדורות.

בה־בעת, פמיניזם יהודי טוען בהתלהבות שאין להגביל את השיח לקולות אלה בלבד, כיוון שהשיחה היהודית, כפי שהיא מוצגת במקורות קלאסיים אלה, היתה שיחה שוללת. רחל אדלר דוחה יהדות המגבילה את הדיבור הנשי. קולותיהן ודאגותיהן של הנשים הושתקו בטקסטים הקלאסיים ובשיחות הדתיות של עמנו די והותר. פמיניזם יהודי מבקש לתקן עוולה זאת.

אדלר מעניקה כאן ביטוי ציבורי מלא לקולה כאישה יהודית דתית. היא מצטטת את לימודי המוסר, הכלולים במסורת עצמה, כמקור המעניק לא מעט צידוקים למחאה כנגד נחיתות מעמד הנשים בזירה היהודית הציבורית. בהוקיעה את האופן שבו מונחים וטקסטים יהודיים טשטשו או שללו את הביטוי הציבורי מקולות והתנסויות של נשים, אדלר מאמצת נקודת ראות שראשיתה במחויבות להכללה שלמה של נשים בשיח היהודי. היא מוקיעה כחסרת בסיס מוסרי כל יהדות השוללת מנשים את הקול הציבורי המגיע להן, ודורשת שהיהדות תכיר באנושיותן המוחלטת של נשים בהסכמה לקבל אותן כשותפות לדיאלוג בדיונים הציבוריים של העם היהודי.

אדלר מעגנת את שיחתה בכתובה, חוזה הנישואים היהודי. היא טוענת שהמונח החוקי, היהודי המסורתי קניין (רכישה), בתחום חוק הנישואים היהודי, מזהה את פעולת הנישואים כעסקה מסחרית לכל דבר. במילים אחרות, חוזה הנישואים מעביר את האישה כחפץ מרשותו של זכר אחד - על פי רוב אביה - לאחרת - לבעלה. בהסתכלות כזאת חוק הנישואים היהודי המסורתי מצמצם את האישה למעמד של נכס מיני. מסיבות אלה היא ממליצה שמוסד הכתובה ותפיסות הרכוש והקניין, המבססות אותו ומצהירות עליו, יסולקו מתחום הנישואים. היא מציעה שהמטאפורה ברית תחליף את קניין. מטאפורה זו כוללת שכבות משמעות המייצגות באופן הולם יותר את ההדדיות בקשר האינטימי המעורב בנישואים.

המונח פמיניזם יהודי היא מלאכה של יצירת המובן של החוק. במקום לזנוח את החוק היהודי, הוא משחזר את החוק. הוא מכוון לשינוי החוק היהודי והחיים באמצעות שמירה על חזון מציאותי, שבו נשים מצויות בקשר של תלות הדדית עם גברים. כמחקר של תיאולוגיה פמיניסטית יהודית, פמיניזם יהודי יעמוד להשוואה עם עבודתה התיאולוגית־חלוצית של ג'ודית פּלאסקוב, להתייצב שוב בסיני. אך בה־בעת מתקדם פמיניזם יהודי אל מעבר לתחום של חשיפת התיאולוגיה, אל עבר עולמות הפולחן והתפילה, וזה יגרום לקורא להשוות יסודות מספרהּ של אדלר לספר הברכות, שחובר בידי המשוררת הרגישה ובעלת ההשראה מרשה פאלק. בכתיבת הספר תורמת אדלר באופן מעמיק לבניין תיאולוגיה יהודית לזמננו, וממקמת את עצמה במרכז השיח התיאולוגי־ליטורגי היהודי העכשווי.

פמיניזם יהודי משקף את קולה המובחן ורגישותה של המחברת. אדלר מציגה את שליטתה בשיטות ובתחומים אקדמיים שונים - התיאוריה הפמיניסטית, כתבי מוסר עכשוויים, חשיבה דתית מודרנית, ביקורת הספרות ותיאוריה משפטית עכשווית. בעת ובעונה אחת היא מציגה את שליטתה בטקסטים היהודיים הקלאסיים ובליטורגיה, ובאהבתה להם. אדלר מוכיחה שהיא פרשנית לעילא של כתבים יהודיים מסורתיים, ועל אף העובדה כי מדובר בתלמידתי לשעבר, היא הפכה למורה ולידידת אמת. למדתי ממנה רבות, ומן הראוי ואף נחוץ לכלול קול אישי בסיפור היהודי. ברוח זו אסיים את הערותיי בסיפור מילדותי, שיבהיר מדוע אני מאמין בכל לבי כי עבודתה של אדלר רבת חשיבות ומשמעות.

בילדותי, מדי שבת בבוקר, כמו נערים יהודים רבים ברחבי העולם, המשתתפים וממשיכים להשתתף בבתי־כנסת אורתודוקסיים בתום התפילות, נהגתי לשיר את שיר הכבוד. היה זה בעבורי תמיד רגע מיוחד, כיוון שקולי היה במרכז התפילה, וכך אף הכינו אותי לשמש בתפקיד מרכזי בקהילה כמבוגר. במשך חודשי הקיץ של נעוריי, כשנסעתי מעיר הולדתי ניוּפּוֹרט נְיוּז, וירג'יניה, וביליתי את החופשה עם סבי וסבתי מצד אמי בקיימברידג', מַסצ'וסטס, נהגתי ללכת מדי שבוע עם דודי הארי לבית־הכנסת. שם, ממש כמו בניופורט ניוז, הייתי עולה לבימה בתום התפילה ושר את המילים "אנעים זמירות", שבהן נפתח שיר הכבוד. תוך כדי השירה הייתי סורק את יציע עזרת הנשים ומחפש את ה'בּוֹבֶּע' (סבתא) שלי, שישבה תמיד בקצה הימני של עזרת הנשים. חששתי מעט כי בשל רצונה העז לשמוע כל מילה, היא עלולה להתכופף יותר מדי מעבר למעקה העזָרָה וליפול למטה אל רצפת בית־הכנסת. למרבה המזל זה לא קרה מעולם. בכל שבוע, כששרתי את מילות שיר הכבוד, הייתי רואה דמעות מתגלגלות על לחייה. דמעות אלה לא חדלו להדהים אותי, אם כי בובע ואני מעולם לא שוחחנו עליהן. הנחתי בפשטות שדמעותיה משקפות את הנחת ששאבה מעצם השתתפותי בטקס, ומהשמחה שהיא ודאי חשה כיוון שזמרתי המחישה לה כי המסורת היהודית שהיא אהבה כל כך הועברה מאדמת מזרח אירופה ונשתלה בחופי אמריקה.

עם זאת, עתה כבר אינני בטוח שהשקפה זו היא הפירוש היחיד לדמעות סבתי. ככלות הכול, הבובע שלי היתה אישה נבונה ובעלת כושר ביטוי, ובתה, אמי, היתה ידענית בעברית. קולותיהן היו ערבים, ועודני מחייך כשאני נזכר במוזיקליות ובמקצב מילותיהן. ואף על פי כן, היה מקום אחד - בית־הכנסת - שבו קולותיהן נידונו לאלם. הן ואחותי, שלא כמו אחי וכמוני, לא יכלו לעלות לבימה. אולי משום כך בכתה סבתי, ועל כן התכופפה הרחק אל מחוץ ליציע. ייתכן שחשקה בזכות פשוטה שהיתה צריכה להיות לה - היא רצתה להשתתף בשיח הקהילה שלה.

פמיניזם יהודי לא יישאר ללא ביקורת. כמה מבקרים יתווכחו בלי ספק עם קביעותיו. עם זאת, איש לא יטעה באהבה הגודשת דפים אלה. איש לא יכחיש את האינטליגנציה, הידע והיצירתיות של רחל אדלר. בכתיבת ספר זה היא הוסיפה את קולה לאלה של נשים וגברים בני זמננו, שיבנו ויכוונו את השיח היהודי בימינו. אדלר מראה לנו כי יצור אנוש אינו רק זה המדבר. היצור האנושי הוא גם המדברת. פמיניזם יהודי מציע חזון לתיקון - תיקון ותשובה - השוכנים בלב האמונה היהודית. זהו ביטוי לטוב שבמסורת היהודית.