פנדמוניום

1

האישה לידי אמרה, זה הקמיקזי. מישהו אחר אמר, לא, זה הצייר — הצייר או הילד השמן.

נחיל האנשים שעזבו את השערים נתקע בשורה של שוטרים, והשמועות עשו את דרכן לירכתי ההמון. שד אחז באדם ואנשי האבטחה של או'הייר חסמו את המעבר מהשערים לאזור המזוודות. התגובות נעו בין תסכול להתרגשות. עיכוב נוסף בנסיעה, אבל לפחות עיכוב מעניין.

לא ראיתי דבר מעבר להמון פרט לכתפיים הכחולות של השוטרים והחלל הגדול של הטרמינל של יונייטד. לא היתה לנו אפשרות לפנות לאחור. כבר עברנו את בדיקת הביטחון, ונוסעים נוספים הצטופפו מאחורינו. לא יכולנו לעשות דבר חוץ מלחכות שהשד יסיים את ענייניו.

שמטתי את קיטבג הניילון הכחול שלי בין רגלי והתיישבתי עליו, מוקף ביער של רגליים ומזוודות. תחושת הגירוד בראשי, שהיתה שקטה מאז הבוקר, החלה שוב. בהיתי בנעלי וניסיתי לשאוף נשימות מרגיעות. הרופא האחרון שלי היה מאמין גדול בנשימות מרגיעות — נשימות מרגיעות ותרופות חזקות.

הייתי עייף. נסעתי כל היום, טס בסטנד–ביי ותופס טיסה אחת מכל שלוש, סוחב את התיק בשלושה שדות–תעופה, שלוש בדיקות ביטחוניות. לפחות לא הייתי יפני. את האומללים האלה מפשיטים כדי לחפש עליהם כמעט בכל שער.

מישהו נתקל בי, מעד וזז הצידה. נשאתי את מבטי, והקהל נע אחורה כמו בקר שהפחידו אותו. נתיב נפתח בין האנשים, ולפתע הייתי לבד במרכז המעבר עם אדם אחוז שד שרץ לעברי.

הוא היה ערום עד המותניים, והחזה והזרועות הרזים שלו כוסו באבק אפור, עיניו קרועות לרווחה ומאושרות. הוא חייך, ופיו יצר מילים שלא יכולתי לשמוע. סרתי מדרכו והותרתי את התיק שלי במרכז המעבר.

לפתע הוא סטה לעבר עגלה למכירת פופקורן. הורים משכו ילדים מדרכו, אנשים התפזרו. מצב הרוח של ההמון השתנה מסקרנות מורבידית לפחד. שד במרחק חמש–מאות מטר שונה מאוד משד מולך.

הוא תפס את העגלה בידיו והפך אותה בקלות בכוח של אחוזי השד, שנראה כאילו נלקח מסרט מצויר. מישהו צרח. חופת הזכוכית של מכל הפופקורן התרסקה. פופקורן צהוב פרח באוויר, ומחבת מתכתית קיפצה על הרצפה והתגלגלה כמו טסה.

האיש אחוז השד ציחקק והחל לאסוף את הפופקורן, מתעלם משברי הזכוכית. הוא התרומם לעמידה שפופה בזרועות מלאות, וקרץ אלי כשותף לסוד. ידיו היו מכוסות דם. הוא התנודד לאחור כלעומת שבא, כפוף בעודו אוחז את שללו. השוטר נתן לו לעבור מבלי לעשות דבר.

מה הוא יכול לעשות? הוא לא יכול לירות באיש. זאת לא אשמתו, ואם יפריעו לו, הוא עשוי להתעצבן, לקפוץ למישהו אחר (שוטר עם אקדח, לדוגמה) ולהתחיל לפגוע באנשים.

אין מה לעשות חוץ מלהרחיק את הצופים ולתת לו לשרוף את עצמו.

הרמתי את התיק שלי והתקדמתי — כעת היה הרבה מקום פנוי בקדמת התור — עד שהגעתי למחסום זמני, סרט ניילון שנמתח בין עמדות פלסטיק. לא היה אף אחד ביני לבין השד חוץ משורה של שוטרים.

הטרמינל של יונייטד הוא קתדרלת ארט–דקו מפלדה וזכוכית, שבו מתנשאות צלעות מתכת תחת זכוכית כחולה. תמיד חיבבתי אותו. השד, שהותיר מאחוריו שובל של פופקורן, הידס למרכז הרחבה, עצר בין סטארבקס לבין מקדש לקמיקזי, ופרש את זרועותיו. הפופקורן התפזר על השיש ברחש שקט.

הוא בחן את הבלגן לרגע, ואז החל לרקוד. הוא מחץ את הפופקורן תחת נעליו השחורות המבריקות. הוא עצר לרגע, ואז שב לרקוד. כשהיה מרוצה, הוא ירד על ארבע והחל לדחוף את האבקה הצהובה לגבולות ציור החול שלו, הקולאז', הפסל — מה שזה לא היה לעזאזל.

התברר שזאת היתה חווה: בית חווה לבן וציורי, מגדל החמצה אדום ואסם, שורת עצים, שדות פתוחים. בית החווה היה אבקת ניקוי או סוכר או מלח. מגדל ההחמצה נבנה מפיסות של פלסטיק אדום וזכוכית שאולי נתלשו משלטי "יציאה" שנשברו. העצים היו שילוב מבריק של עטיפות ממתקים ופיסות קלקר מכוסות קפה ואריזות ג'אנק–פוד. הפופקורן המעוך הפך לקצהו של שדה חיטה. התמונה היתה בעת ובעונה אחת נטורליסטית ומעוותת קלות, נוף שנראה מבעד לגלי חום.

השד החל להוסיף פרטים. התיישבתי על התיק שלי וצפיתי בו עובד. הוא התעסק עם שברי הזכוכית האדומה כדי שידמו לעץ שממנו נבנה אסם. הוא נשף על האבקה הלבנה כך שתדמה לרוח רפאים של מרזבים ומסגרות חלונות. הוא שיפשף את עקב נעלו על השיש כדי ליצור כתם מעל הבית שאולי היה ענן ואולי ציפור גדולה. בעודו עובד, הסצנה נראתה מוכרת יותר ויותר. מעולם לא הייתי במקום — לפחות לא זכרתי שראיתי חווה כזאת — אבל התמונה היתה כה ציורית, כה נורמן–רוקוולית, שאולי מה שזיהיתי היה רעיון החווה. היונגיאנים סברו שהשדים הם ארכיטיפים מהלא–מודע הקולקטיבי. אולי נושא עבודתם של אמנים ארכיטיפיים הוא ארכיטיפים.

ואז הוא קם לפתע והלך משם, מבלי להתבונן לאחור בציור המוגמר. האיש עשה אולי כתריסר צעדים ואז התמוטט. איש לא זז במשך כדקה.

לבסוף התקדם שוטר, כשידו על האלה, ושאל את האיש שאלות שלא שמעתי. האיש נשא מבט מבוהל. השוטר עזר לו לקום, והאיש התבונן בידיו החתוכות, ואז בהמון. השוטר כרך זרוע סביב כתפו והוביל אותו משם.

* * *

"דל!"

לוּ, אחי הגדול מאוד, צעק מהקצה השני של האולם. רעייתו, אמרא, נדה בראשה במבוכה מעושה. זה היה חלק מהשטיק שלהם: לו הוא הקולני והמביך, אמרא מתנהגת כיאות בחברה.

לו פגש אותי באמצע הרחבה וחיבק אותי חזק, כשבטנו מכה בי כמו כדורסל. הוא תמיד היה גדול ממני, אבל כעת היה גבוה ממני בחמישה–עשר סנטימטרים וכבד ממני בחמישים קילו. "אלוהים אדירים!" אמר. "מה עיכב אותך כל כך? לפי לוח הנחיתות נחתָּ לפני שעה." השיער שלו היה סמיך יותר ממה שהיה כשראיתי אותו לאחרונה, לפני שנה וחצי. אבל הוא עדיין לא הצליח לאכלס את החלקים העקרים שבין האוזן לסנטר.

"מצטער, היה איזה עניין עם ארבע שקיות הרואין בתחת שלי. היי, אמרא."

"שלום, דל."

חיבקתי אותה קצרות. היה לה ריח טוב כרגיל. היא סיפרה את שערה השחור, הארוך והמבריק למשהו קצר ומקצועי.

לו משך את הרצועה מכתפי וניסה לקחת את התיק. "אני מסתדר," אמרתי.

"באמת, אתה נראה כאילו לא ישנת שבוע." הוא לקח ממני את התיק. "החרא הזה כבד. עוד כמה תיקים יש לך?"

"זה הכול."

"מה אתה, הומלס מזדיין? טוב, אנחנו צריכים לקחת אוטובוס לחניון. אחרי." הוא הסתער קדימה כשהתיק על גבו.

"שמעת שהיה שד בשדה התעופה?" אמרה אמרא.

"הייתי שם. לא נתנו לנו לצאת מהטרמינל עד שהוא יצא. אז מה קרה לתספורת של שר?"

"נו..." היא החוותה כמגרשת זבוב. "יותר מדי. ראית אותו? מי זה היה — לא הקמיקזי?" החדשות נתנו להם שמות, כמו הוריקנים. רוב האנשים חיו את כל חייהם מבלי לראות אחד מהם פנים אל פנים. אני ראיתי חמישה — שישה, כולל היום. יש לי מזל כזה.

"הצייר, אני חושב. לפחות, הוא צייר תמונה."

לו הסתובב והתבונן באמרא. הוא רצה שהיא תפסיק לדבר על זה. "בטח מתחזה," אמר לו. "יש כנס דיבוקים בעיר בשבוע הבא. העיר תהיה מלאה במתחזים."

"אני לא חושב שהוא התחזה," אמרתי. החיוך המטורף. הקריצה. "אחרי זה הוא היה ממש הרוס. מבולבל לגמרי."

"אני תוהה אם הוא בכלל יודע לצייר," אמרה אמרא.

האוטובוס הוריד אותנו במגרש חניה מרוחק, ואז רעדנו ברוח עד שלו פתח את המכונית והעמיס את התיק שלי לתא המטען הקטנטן.

המכונית היתה אאודי חדשה, כסופה ובולבוסית, שנראתה עתידנית ומהירה. חשבתי על המכונית שלי, מעוכה כמו פחית בירה, וניסיתי לא לקנא. ממילא האאודי היתה קטנה מדי בשביל לו. הוא עטף את ההגה שלה במרפקים בולטים לצדדים, כאילו הוא נוהג עם הבטן. המושב שלו נדחף עד המושב האחורי, כך שישבתי מאחורי אמרא. לו טס לאורך כביש 294, מקלל נהגים וקופץ בין נתיבים. הייתי צריך להתרגל כבר לדרך שבה לו נוהג, אבל המהירות והפניות הלא–צפויות גרמו לי לאחוז במושב של אמרא. גדלתי בפרוורים, אבל בכל פעם ששבתי לשיקגו חוויתי הלם תנועה. היינו במרחק ארבעים דקות מהעיר, והיו ארבעה נתיבים צפופים בכל צד של הכביש, וכולם נסעו במהירות 110 קמ"ש. זה היה יותר גרוע מדנבר.

"אז מה עשית עם עצמך?" שאל לו. "אתה לא מתקשר, אתה לא כותב, אתה לא שולח פרחים..."

"חסרת לנו בחג המולד," אמרה אמרא.

"רואה, לו? כשאמרא אומרת את זה, זה אומר שבאמת חסרתי לה בחג המולד. ממך ומאמא המשמעות היא ‘איך יכולת לאכזב אותנו ככה?'"

"אז היא לא אמרה את זה נכון."

הם היו נשואים רק שנה וחצי, אבל הם היו זוג — עם הפסקות קצרות — מאז המכללה. "אז מתי תתיישבו ותתחילו לייצר לאמא נכדים רב–גזעיים? הקיקלופית בטח דורשת לראות תינוקות."

אמרא נאנקה. "אתה חייב לכנות אותה בשם הזה? ואתה משנה את הנושא."

"כן." אמר לו. "בוא נחזור לפגמים שלך כבן ואח. מה העסיק אותך כל כך?"

"טוב, זה סיפור מצחיק."

לו העיף בי מבט במראה האחורית. אמרא הסתובבה בכיסא לעברי, מצחה מקומט בדאגה.

"היי, חבר'ה," אילצתי את עצמי לחייך. "אתם יכולים לפחות לתת לי לעבור לנושא באופן חינני?"

"מה קרה?" שאלה אמרא.

"זה לא סיפור גדול. היתה לי תאונה בנובמבר, חתכתי דרך מעקה בשלג, ואז —"

לו נחר בהפתעה. "היית שיכור?"

"לך תזדיין. הכביש היה מכוסה קרח, ופניתי מהר מדי ואיבדתי שליטה. חתכתי דרך המעקה, ואז המכונית התחילה להתהפך." הבטן שלי התכווצה כשנזכרתי בהתהפכות. לא ראיתי כלום אחרי שפגעתי במעקה, והרגשתי שאני נופל קדימה, כאילו אני נשאב לבאר שחורה. "מצאתי את עצמי בנקיק, הפוך, ולא יכולתי לפתוח את החגורה." לא הזכרתי את הגג שנשבר, המים הקפואים שזרמו במכונית, האימה הצרופה שלי. "פשוט הייתי תלוי שם, עד שהשוטרים הוציאו אותי."

"לא נפגעת?" שאלה אמרא.

משכתי בכתפי. "הזרועות שלי נשרטו, והגב שלי כאב בטירוף, אבל התברר שפשוט מתחתי שריר. החזיקו אותי בבית–החולים ליום, ואז שיחררו אותי. ואחרי זה... טוב, בסך הכל היה לי מזל."

"מזל?" אמר לו. "למה אנשים אומרים את זה? נגיד שיש לך גידול, ומתברר שאפשר להוציא אותו בניתוח. אנשים אומרים, וואו, איזה מזל. לא. מזל זה שאין לך סרטן. מזל זה שאין לך סרטן, ואז למצוא עשרה דולר בנעל."

"סיימת?" אמרה אמרא.

"הוא הרס את המכונית שלו. לא היה לו כזה מזל."

אמרא נדה בראשה. "עמדת לומר משהו אחר, דל. מה קרה אחרי התאונה?"

"כן, אחרי." לפתע התחרטתי שהעליתי את הנושא. חשבתי שאוכל להתאמן על לו ואמרא, להתכונן לקרב העיקרי עם אמא. אמרא התבוננה בי בציפייה.

"אחרי התאונה היו לי, נו, סיבוכים. ונאלצתי להתאשפז בבית–חולים מסוג שונה."

אמרא נראתה מודאגת. לו אמר, "אלוהים אדירים, אתה מתכוון שונה כמו קן הקוקייה?"

אמרא היסתה אותו. "אתה בסדר?" הקבינה הקטנה והמושב הגבוה שבינינו הפכו את החלל לאינטימי ומבודד כאחד.

"אני בסדר גמור. הכל הסתדר."

"בסדר גמור, הוא אומר. אלוהים אדירים. אמא יודעת? לא, ברור שלא. היא היתה מספרת לי. היא היתה מספרת לי, נכון? אלוהים אדירים." הוא התקרב במהירות למשאית ובפעם הראשונה בנסיעה האט במקום להחליף נתיב. "אז למה היית שם? אישפזת את עצמך או שאישפזו אותך? אמא יודעת?"

"אני אספר לה הערב. זה לא סיפור גדול."

"אתה לא חייב לדבר על זה אם אתה לא רוצה," אמרה אמרא. "אבל אתה צריך להרגיש חופשי לדבר על זה. אין בזה סטיגמה."

"נו, באמת. יש בזה סוג של סטיגמה," אמר לו.

הינהנתי. "באמת יש שם הרבה מטורפים."

אמרא הסתובבה אחורה שוב. "אני מנסה לדבר ברצינות. זה חשוב."

"זה לא סיפור גדול," אמרתי.

לו צחק. "בכל פעם שאתה אומר את זה, זה נשמע משכנע יותר." הוא האיץ, עקף מכונית מסחרית וחתך שני נתיבים ימינה, בדיוק בזמן ליציאה שלנו. נאחזתי בדלת בעוד המכונית מבצעת פנייה חדה מטה.

"אז מה קרה?" שאל לו. הוא העיף מבט שמאלה והשתלב עם התנועה ברחוב. "חשבת שאתה נפוליאון? ראית פילים ורודים?"

"יותר שמעתי דברים."

"מה אתה אומר." ההלם צינן אותו.

אמרא התבוננה בלו. התבוננה שוב בי. "זה קשור למה שקרה כשהיית קטן?"

אז לו סיפר לה. הייתי צריך לצפות לזה. הם היו נשואים. משפחה. "כשהייתי אחוז דיבוק, את מתכוונת."

אמרא נראתה כל כך עצובה שהכרחתי את עצמי לצחוק. "די, אני בקושי זוכר את זה."

"אם את שואלת אותי, הוא העמיד פנים," אמר לו. הוא נהג לרחוב שלנו. עצים מוכרים הופיעו בחלון, ענפיהם הערומים גורפים שמים קרובים ואפורים. "דל תמיד היה מוכן לעשות כל דבר כדי למשוך את תשומת הלב של אמא."

* * *

ארוחת הערב המתינה מאז 1985. הארוחה נלקחה היישר מתוך ילדותי — ירך חזיר מזוגגת, פירה, תערובת תירס ותירס מוקרם שאהבתי, לחמניות חמות. אמי הוציאה אותה מהתנור — שם היא חיכתה כדי שלא תתקרר — שתי דקות אחרי שנכנסנו. אכלנו אותה מאותן צלחות "קורֶל" ירוקות ולבנות שבהן תמיד השתמשנו.

שוחחנו בקלילות על דברים לא חשובים: שינויים בשכונה, שני החורפים שהצלחתי להחמיץ. לו ואמרא לא הזכירו שדים או מחלקות פסיכיאטריות. אמי לא שאלה למה לא הגעתי בחג המולד, או למה החלטתי פתאום לטוס הביתה בהתראה של יום בקושי.

אחרי האוכל אמא ניסתה לגרש אותנו בעודה מנקה. לו ואמרא הלכו לקנות לנו גלידה, אבל אני נשארתי לשנע את הכלים מחדר האוכל למטבח. אמי העמיסה את הכלים למדיח — הוא לא עבד אם מישהו אחר עשה את זה.

היא היתה אישה עם מותניים גבוהים ועצמות גדולות, שנבנתה כמו בניין עירוני — מוצקה ונישאת. לו ירש את הגודל שלו ממנה. היה מעט אפור בשערה, אבל כשהיא חייכה או דיברה היא נראתה בדיוק כמו ביום שבו יצאתי למכללה. אבל כשהיא לא התרכזה — כמו בזמן הנשימה הארוכה שנשמה בין הרגע שבו התיישבה לרגע שבו אחזה במזלג — פניה שקעו ונראה שהיא מזדקנת בעשרים שנה.

"מה עשית ליד שלך?" שאלה.

הרמתי את השרוולים שלי כדי לשטוף את הכלים. חבורה ארוכה ודקה כמו שרשרת סבבה את מפרק ידי השמאלי. "אה, זה. זה כלום." היא התבוננה בי. צחקתי. "כרכתי חבל סביב הזרוע. אני — חבר שלי נתקע. ניסינו למשוך את המכונית שלו החוצה. הוא לחץ על הגז לפני ששיחררתי ו– זה בסדר. זה לא כואב. זה רק נראה רע."

היא ניסתה לשטח בליטוף את התלתל הנצחי בעטרת ראשי. "אתה תמיד מסתבך בתאונות. אתה נראה עייף. יש לך בעיות שינה?"

"זה בגלל כל הנסיעות — הייתי חייב לקום מוקדם ואיבדתי שעתיים." נתתי לה עוד צלחת. "אני לא מאמין שעדיין יש לך את הצלחות האלה."

"אני לא מאמינה שנשארו לי כמה מהן." לו ואני הפלנו רבות מהצלחות במשך השנים, וכשהן פגעו ברצפה הן התרסקו למיליוני מחטים — שבבים זעירים שהדרך היחידה למצוא אותם היא באמצעות כף רגל יחפה. חשתי נוסטלגיה עיוורת לכל דבר בבית שלא באמת ראיתי כשגרתי כאן: הכלים הזולים, הריהוט מפורמייקה, השטיחים הדקים וחרושי התלמים שבכניסה. כל דבר חדש בבית — כמו סל המגזינים מעץ אלון ליד הכורסה של אבא — נראה לי מתיימר וחשוד, כמו מישהו זר שלובש את חלוק הרחצה של אמי.

אמא סגרה את מדיח הכלים ולא הפעילה אותו — היא סירבה להפעיל אותו אם הוא לא מלא עד אפס מקום.

"מה הבעיה, דל" זה היה הדבר הלא–מסורתי הראשון שמישהו מאיתנו אמר לשני מאז שנכנסתי. יריית הפתיחה לשיחה האמיתית.

היתה לי תוכנית. להתחיל עם התאונה. לרמוז על הלחץ שבו הייתי נתון. ואז להגיע לבית–החולים — הייתי חייב לספר לה על בית–החולים, כי סביר שהיא תגלה עליו איכשהו — אבל לספר את זה כך שהיא תחשוב שזה היה רעיון שלי. משהו שהייתי זקוק לו כדי לנקות את הראש. סוף הסיפור.

"פשוט עבר עלי חורף קשה." היא לא אמרה דבר, והמתינה שאמשיך. "בשלג הראשון שירד איבדתי שליטה ברכב ופגעתי במעקה —" המשכתי לדבר בעודה מתנשפת. תודה לאל שלא אמרתי שחתכתי את המעקה. "זה בסדר, לא נפגעתי. הזרועות שלי נשרטו כשכרית האוויר התנפחה, זה הכול. המכונית די נהרסה. ואחרי זה, היו לי קצת בעיות."

"הרעשים חזרו?" אמרה.

פתחתי את פי. סגרתי אותו. הלכה התוכנית.

כשהייתי נער היתה לי תאונת שחייה, ואחריה התחלתי לשמוע את הרעשים. ככה קראתי להם, לפחות, ככה קראה להם כל המשפחה. אבל אלה לא היו בדיוק רעשים. לא שמעתי דיבורים או זמזומים או מוזיקה או צרחות. זה היה יותר פיזי. חשתי תנועה. רטט, כמו גרירת כיסא על רצפה, אגרוף מכה בשולחן. הרגשתי כאילו מישהו מנער כלוב בתוך המוח שלי.

אבל את זה היה קשה מדי להסביר, אפילו לעצמי.

"אוי, מתוק." היא ניגבה את ידה במגבת והניחה אותה על צווארי. "מתי אתה שומע אותם? בלילה, כשאתה עייף...?"

"זה בא והולך."

"עכשיו?"

"עכשיו לא כל כך." עוד שקר. כל כמה דקות חשתי תנועה ורצף של שריטות טפרים, כמו דביבון בקופסת קרטון.

היא בחנה את פני, כאילו אם תתרכז, היא תוכל לשמוע את מה שקורה בתוך הראש שלי. עינה השמאלית, עין הזכוכית, התבוננה בנקודה ליד אזני הימנית. "אתה צריך לדבר עם דוקטור אֶרון," אמרה. "היא עזרה לך כל כך בפעם שעברה. אולי תחזור אליה לטיפול."

"אמא, זה לא כמו טיפול סיכה, אי–אפשר לקפוץ לטיפול מהיר."

"אתה יודע למה אני מתכוונת. דבר איתה. אם אתה מודאג בנוגע למחיר —"

"זה לא עניין של כסף."

"אני יכולה להלוות לך כסף."

"היא לא תיקח ממני כסף, אמא." עיסיתי את הרקה שלי. "תשמעי, כבר התקשרתי אליה. אני הולך אליה מחר."

"אז למה אתה מתווכח איתי?"

"אני לא מתווכח. אני פשוט אומר שאני לא ‘חוזר לטיפול'. אני רק אבקר ואומר שלום."

"אולי היא יכולה להמליץ על מישהו בקולורדו. בטח יש פסיכיאטרים טובים ש—"

"אני לא הולך לאף אחד אחר."

היא מיצמצה. חיכתה שאירגע.

"אני מצטער," אמרתי. "לא התכוונתי..." פתחתי את ידי. סגרתי אותן.

"מה קרה שם?" שאלה בלחש.

אמרא ולו עמדו לחזור בקרוב. לא רציתי להיות באמצע השיחה כשהם יחזרו. שקלתי מה אוכל לספר לה. מספיק כדי שזה יישמע סביר. אבל לא יותר מדי, ויהיה עלי לנהל את התגובה שלה.

"זה מסובך."

היא חיכתה. התיישבתי לצד השולחן, והיא התיישבה לידי.

"הרעשים לא הפריעו במיוחד בהתחלה." אמרתי. "הם הגיעו בעיקר בלילה, אבל התמודדתי איתם. ואז הם התחילו להיות קשים יותר. עקשניים יותר. החמצתי כמה ימי עבודה." שמרתי על נימת דיבור עניינית. "ואז הגעתי למצב שבו המכונית שלי הרוסה, רוצים לפטר אותי, אני לא ישן טוב... ידעתי שאני לחוץ. הרופא שטיפל בי אחרי התאונה הפנה אותי לפסיכיאטר. סיפרתי לו על ההיסטוריה שלי, את יודעת. מה שקרה כשהייתי בן חמש, וכשהייתי בתיכון. אבל אם זה קשור לדיבוק, זה לא דמה לשום דבר שהוא שמע עליו. אז דיברנו הרבה זמן על מה אני חושב שקורה. ובינתיים הוא לימד אותי איך לעשות מדיטציה, הזמין סריקות של הראש שלי, ונתן לי כל מיני תרופות. ברור ששום דבר מזה לא עבד. בדיקות ה–MRI ו–fMRI וה–CT לא הראו שום דבר, שום גידולים או חסימות. את כל תרגילי המדיטציה דוקטור אֶרון לימדה אותי כבר לפני שנים — ישר מאותו ספר תרגילים לאחרי דיבוק שהם בטח כולם קוראים — וכבר ניסיתי אותם.

"אבל התרופות. הוא פתח את כל ארון התרופות. אנטי–חרדה, אנטי–פסיכוטיים, אנטי–כל דבר. שום דבר לא היה נורא מדי, אבל השילוב הכי קשה גרם לי לישון שש–עשרה שעות ביום ולהתעורר עם פה יבש ובחילה. אבל הרעשים לא נעלמו.

"אחרי לילה קשה במיוחד הלכתי אליו והוא אמר, למה שלא ננסה סביבה פחות מלחיצה, שבה אנשים יוכלו להשגיח עליך? כמו בתוכניות טבע, למה שלא נסמן אותך וניקח אותך לסביבה בטוחה? ואז אני מוצא את עצמי במחלקה הפסיכיאטרית של בית–חולים, מבלה עם סכיזופרנים. היה שם בחור אחד, ברטרם. בחור נחמד. אולי בן חמישים. גמור לגמרי. רגע אחד אנחנו מנהלים שיחה נורמלית לגמרי, מדברים על פקיסטן או על מזג האוויר או משהו, ופתאום הראש שלו מתרומם והוא בוהה באורות ואומר, ‘הרגשת את זה?' ‘הרגשתי מה, ברטרם?' ‘הם הרגע סרקו אותנו.' את מבינה, הוא האמין שיש יצורים סופר–טלפתיים בשם סלאן..."

קלטתי שאני נסחף בדיבור.

אמא ישבה בשקט. פיה סכור. היא ישבה בזמן הנאום, סופגת את העובדות כמו מהלומות. פניה הקשיחו, ומבטה נע מפני. לא ידעתי למה ציפיתי — לא לדמעות, אמי לא נהגה לבכות — אבל לא לזה. לא כעס.

"מה העניין?" אמרתי.

פנסים נראו בחלון הקדמי. האאודי של לו ואמרא התקרבה בשביל, משמיעה קולות בס. הסטריאו כבה.

אמא קמה במהירות וחלפה על פני מבלי להתבונן בי. "אני הולכת להכין קפה," אמרה. "זה חייב להיות נטול קפאין, אני לא יכולה לשתות קפאין בלילה."

* * *

אמרא ירדה בעקבותי במדרגות המוארות באור עמום, כשידה על כתפי. מתישהו בזמן הנסיעה לג'ול היא ולו החליטו להישאר ללילה במקום לנסוע חזרה לביתם בגרני, במרחק שעה לערך. ארוחת הערב הפכה למסיבת פיג'מות, ומסיבות פיג'מות דורשות משחקי לוח. אמרא ניסתה ככל יכולתה להתנהג אלי בדיוק כפי שהתנהגה לפני שידעה שברחתי מבית המשוגעים.

במדרגה האחרונה הושטתי יד ומצאתי את השרשרת שהדליקה את הנורה. "הכספת," הכרזתי.

המרתף היה מבוך של מדפים, והמדפים היו מלאים באוצרות ילדותנו — הילדות של לו ושלי. אמא שמרה הכל, לא רק כל חייל ב"כוח המחץ" ומכונית צעצוע, אלא כל מסלול מירוץ, צעצוע להרכבה ופיסת פאזל. כל מה שלא נערם באופן מסודר נסגר בתיבות פלסטיק שקופות. בהמשך האפלה היו בגדי התינוקות שלנו וצעצועים ישנים, מדי הצבא והציוד של אבא, שמלת החתונה של אמא, קופסאות ובהן מכתבים, ספרים ודיווחי מס, ודברים שונים עם צלליות משונות: פרויקטים לאמנות מבית–הספר היסודי, חלקי אופניים, מצבור של אלות גולף וחכות. רציתי לחקור עמוק יותר, אבל לא עם אמרא.

"המשחקים נמצאים כאן," אמרתי.

הובלתי אותה מעבר לאוסף הקומיקס — שמונה קופסאות קרטון לבנות ארוכות וקופסה חומה קטנה שעליה נכתב בטוש שחור באותיות גדולות: "דלוּ קומיקס". בקופסה הקטנה היה די והותר מקום לכל התפוקה של החברה שלנו, שלא שרדה זמן רב. בחורף שבו אני הייתי בכיתה ו' ולו היה בכיתה ח', ניסינו למכור את הקומיקס שהכנו בעצמו לחברינו תמורת רבע דולר לעותק. הלהיט שלנו, איש הרדאר, הרוויח אולי דולר וחצי.

"אני אף פעם לא יורדת לכאן," אמרה. "אני לא מאמינה שאמא שלך עדיין שומרת את כל הדברים האלה."

"הקיקלופית רואה הכול, שומרת הכול."

היא הזעיפה פנים — היא שנאה שלו ואני כינינו אותה כך — ואז הבחינה בקופסה על מדף המשחקים. "מלכודת עכברים! היה לי את זה!"

הורדנו משחקים מהמדף, והשווינו היסטוריה אישית. לא האמנתי שהיא מעולם לא שיחקה במלחמות רובוטים, ושמנו אותם בצד כדי להביא אותם למעלה. המשחקים, ידעתי, כוללים כל חתיכה, כל קלף וכל תמונה, כולל אינספור כלי המשחק הלבנים והאדומים של צוללות.

"הנה יצירת המופת," אמרתי ופתחתי לוח משחק עצום ולא סימטרי שהודבק בזויות מוזרות. נייר הדבק היה צהוב וסדוק. "חיים ומוות."

"מה עשיתם?" שאלה.

"זה משחק שהמצאנו, לו ואני. חתכנו לוחות ממונופול, ריסק, חיים ו—"

"אמא שלכם בטח הרגה אתכם!"

חייכתי. "כן." התיישבתי והוצאתי שקיקים מלאים בפיסות פלסטיק וקוביות. בתחתית היתה ערימה של דפים מכוסים בכתב יד ואיורים בעיפרון של אובססיות הילדות שלי: חיילים, רכבות וגיבורי–על. החוקים הרשמיים.

אמרא התרשמה מממצאיה. "קר–פלאנק! שורד אחרון! אל תשבור את הקרח — מדהים." אני דיפדפתי בעמודים הדהויים וניסיתי להיזכר איך משחקים.

"בום."

הרמתי מבט, ואמרא כיוונה אלי את המקלעת, מושכת את רצועת הגומי לאחור. לא היה דבר ברצועה, אבל היא ראתה את פני והורידה את הנשק. "מה?"

קמתי מהר מדי, והדופק שלי רעם ברקתי. "פשוט תחזירי אותה למקום." הגרון שלי נחנק, והקול נשמע מוזר. "זה לא — לא ידעתי שזה נמצא כאן."

לקחתי את המקלעת ממנה. הנשק, עבודת יד, היה קטן בידי, רק ענף בצורת Y, רצועת גומי שחור, פיסת עור בתור כיס.

"אתה בסדר?"

"כן, כן." השלכתי את המקלעת לקופסה הפתוחה שבה מצאה אותה. אחזתי בידיה, יבשות, חלקות וקרות. "את חייבת להבטיח לי דבר אחד."

"מה?"

"את חייבת לתת לי לנצח במלחמות רובוטים. יש לי אגו שברירי."

* * *

שכבתי על השמיכה במכנסי טרנינג וחולצה, ובהיתי בצורות הליליות שהקיפו את מיטתי, ממתין שהבית ישקוט. אמי הפכה את חדרי לחדר תפירה, ולצד הקירות היו קופסאות גומי וערימות בד. גלילי בד נשענו בפינות. כשהייתי ילד, הקירות כוסו בציורים שלי, בגיבורי ורשעי העל שיצרתי. במיטה בהיתי באיש הרדאר ובדוקטור גמלוני ובמר סופה, מדמיין אותם בתנועה, אפילו — במיוחד — כשהציורים לא ממש נראו בחושך. הם היו טובים יותר באפלה.

בבית–החולים, דבר לא כיסה את הקירות שלי, אם כי כמה מהדיירים הוותיקים הדביקו פוסטרים (אבל לא תמונות ממוסגרות: זכוכית, מסמרים ותיל היו אסורים בתכלית האיסור). אבל לא התקשיתי להירדם. בשעה 9:30 בכל ערב נתנו לי שתי גלולות צהובות גדולות ועד עשר כבר הייתי מחוסר הכרה. האחיות נעלו את הדלת בכל מקרה: הפסיכיאטר סיפר להן על בעיית הסהרוריות שלי. או כפי שאני כיניתי אותה, ההזדאבות.

בכל לילה מאז שעזבתי את בית–החולים ניהלתי עם עצמי פגישת אסטרטגיה. האם אני זקוק הלילה לגלולה אחת או שתיים? מתי לקחת אותן? שש גלולות הנמבוטל האחרונות היו בקיטבג למרגלות המיטה שלי, ולא היה לי מרשם נוסף. הייתי בהקצבת קרב.

לא לקחתי גלולה הלילה. עדיין לא רציתי להירדם, ואם אחכה אולי יהיה לי מזל. הרעשים, שבדרך כלל התחזקו בחשכה, היו שקטים לראשונה זה שבועות. אולי השיבה הביתה החזירה לי מעט שליטה.

בערך בחצות לו כיבה לבסוף את הטלוויזיה בסלון והשתרך למיטה. אמא ואמרא הלכו לישון לפני שעות. חיכיתי עוד חצי שעה, נושם. הדבר בראשי נותר שקט. קמתי לאט, מפחד להעיר אותו.

פתחתי את הדלת ועמדתי במשך רגע ארוך, מתבונן באפלה ומקשיב. לאחר מכן הלכתי במסדרון בצעדים קצרים, כשקצות האצבעות שלי חולפות על פני על הקיר, עד שעברתי את השירותים ומצאתי את הפינה שבקצה המסדרון. פניתי לסלון. עברתי את הכורסה ואת השולחנות וההדומים, ניווטתי לאור הירח שהכסיף את שולי הרהיטים. במטבח, אור פתח האוורור דלק מעל התנור כמו נורת לילה. פתחתי את דלת המרתף, נכנסתי וסגרתי את הדלת מאחורי. המדרגות חרקו כשירדתי.

הלכתי בחדר הכספת, והבטון הקר הכאיב לרגלי היחפות.

עברתי את הקומיקס ואת משחקי הלוח, עברתי את הקופסה שבה מצאה אמרא את המקלעת ופניתי עמוק יותר לתוך המבוך, לאורך משעול צר שבין ארון הסטריאו המצופה עץ והארגזים הכתומים המלאים אלבומי תמונות.

שתי שקיות ניקוי יבש ירוקות היו תלויות מצינור שחור: המדים של אבי. שולחן העבודה היה מאחוריהן, צמוד לקיר הרחוק, ליד מחמם המים ומשאבת בור הקיבול. כלים נתלו מלוח ווים שהוברג לבטון. רק כמה מהצלליות היו ריקות. על שולחן העבודה היה ארגז הכלים הכבד וערימות מכלי קצפת מלאים בברגים ומסמרים וכלי מתכת יתומים. פטיש קראפטסמן אדום נח על השולחן כאילו הוא הניח אותו שם לפני רגעים ספורים בלבד.

הכספת היתה על הרצפה, מתחת לשולחן העבודה. זאת היתה קופסת פלדה קטנה, 30 על 30 סנטימטרים, צבועה בשחור. השתוחחתי ומשכתי את ידית הכסף הקטנה שלה. היא היתה נעולה, כצפוי.

נשענתי על יד אחת, והתבוננתי בחלק התחתון של שולחן העבודה. היה חשוך מכדי לראות. העברתי את האצבע שלי על שולי השולחן, עד שמצאה את החתך בעץ. חייכתי. לא יכולתי לקרוא את המספרים, אבל לא הייתי צריך — לו ואני למדנו את הקומבינציה לפני זמן רב. לא שאבי הקשה עלינו. 2.15.45, זה היה תאריך הולדתה של אמי.

נשענתי הצידה כדי לתת לאור להאיר את החוגה. הכספת לא נפתחה, ולרגע תהיתי אם אמא שינתה את הקומבינציה. ניסיתי שוב והפעם הכספת נפתחה.

פנים הכספת נראה קטן בהרבה מכפי שנראה מבחוץ. מדף חילק את החלל לשני תאים קטנים. בתא העליון היה נרתיק סגור לאקדח מעור כהה וקופסה קטנה של תחמושת. על רצפת הכספת היה האקדח, כרוך בסמרטוט משומן. הנחתי את ידי מתחתיו, הרמתי אותו כמו תינוק, ופתחתי את הסמרטוט ביד השנייה. אקדח אוטומטי בקוטר 0.45, שהיה הנשק האישי של אבי בקוריאה. כרכתי את ידי סביב הידית הקצרה וכיוונתי לעבר הגליל הלבן של מחמם המים, חש את משקלו של הקולט מכביד על קצה הזרוע שלי. לפני שלו ואני פיצחנו את הכספת, החזקנו רק אקדחי צעצוע מפלסטיק. כובד המתכת המם אותנו.

בצד השני של המרתף, הדלת לקומת הקרקע נפתחה בקול חריקה. קיפלתי במהירות את הסמרטוט סביב האקדח והנחתי אותו בכספת.

"דל?" זאת היתה אמי.

"אני כאן," קראתי. פחדתי לסגור את הכספת, משום שהייתי משוכנע שלא יהיה ניתן לטעות בצליל הנקישה המתכתית שלה. סגרתי את דלתה כמעט עד הסוף. "אל תדאגי. אכבה את האורות כשאסיים."

המדרגות התלוננו בעודה יורדת. עשיתי את הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו. השתעלתי בזמן שסגרתי את דלת הכספת. כשהיא עברה את הפינה, כבר הייתי בדרך אליה, כשערימה קטנה של אלבומי ויניל בידי. "אני מקווה שלא הערתי אותך," אמרתי. "את יודעת, תוכלי למכור את אלה באינטרנט."

היא לבשה חלוק בית וגרבי צמר כחולים עבים. היא התבוננה באלבומים, ואז בפני. "לא ישנת בכלל."

משכתי בכתפי. "מחזור השינה שלי נדפק לגמרי. אני לא ישן הרבה בכל מקרה."

"הייתי שומעת אותך הולך בבית באמצע הלילה," אמרה. היא לקחה את האלבום העליון ממני, תמונה מצוירת של בינג קרוסבי בכובע דמוי גרב חג מולד, וסובבה אותו בידיה.

"יכולת לספר לי," אמרה.

"אני יודע."

"הייתי באה."

"אני יודע." היא היתה באה. היא משכה אותי מהקצה פעמיים בעבר, והיא היתה יכולה לעשות את זה שוב. היא היתה טסה, מנקה את הדירה, סופרת את הגלולות שלי, מעסה את ראשי בלילה.

אבל לא יכולתי לספר לה. דיברתי איתה בטלפון כמעט כל שבוע, ואף פעם לא אמרתי, היי, איבדתי את המכונית, העבודה והשפיות שלי. ואגב, אני מתקשר מבית–המשוגעים.

"זה לא..."

כמעט אמרתי את זה בקול. זה לא רק רעשים. חשתי... תחושת ורטיגו. כאילו העקבים שלי מתנדנדים על קצה המעקה במרפסת. כל מה שהייתי צריך לעשות הוא להישען קצת קדימה ולתת לעצמי ליפול.

הדבר הזה נמצא בראש שלי, אמא. והוא מנסה לצאת.

"זה לא שלא רציתי לספר לך," אמרתי.

היא הרימה את הפטיש ותלתה אותו במקומו בלוח הווים. "טוב, עכשיו אתה בבית." היא נגעה בזרועי וחלפה על פני. "אל תשכח להחזיר הכל למקום כשתסיים."