פסול דין

 Psul_Din_Getbooks-4

בשנת 1828, לקראת השעה אחת אחרי חצות, יצאו שתי דמויות מבית מידות השוכן ברחוב די פוֹבּוּר סנט אונורֶה, סמוך לארמון אֶליזֶה בורבון: האחת, רופא נודע לשם, הוראס ביאנשון שמו, והאחרת, אחד הגברים המהודרים ביותר בפאריס ושמו הברון דה ראסטיניאק, שניהם ידידים משכבר הימים. כל אחד מהם שילח את כרכרתו הפרטית לדרכה, וברחוב לא נמצאו כרכרות, אך הלילה היה נאה והמדרכה יבשה.

“הבה נצעד עד הבולבאר,” אמר אז’ן דה ראסטיניאק לביאנשון, “תמצא כרכרה ליד מועדון סֶרקל, יש שם כרכרות עד אור הבוקר. כך תלווני עד לביתי.”

“בחפץ לב.”

“ובכן, ידידי היקר, מה תאמר עליה?”

“על האשה הזאת?” השיב הרופא בקרירות.

“אינך משתנה, ביאנשון שלי,” קרא ראסטיניאק.

“וכי מה?”

“אתה מדבר במרקיזה ד’אֶספּאר, ידידי היקר, כבחולה שיש לאשפזה בבית החולים שלך.”

“אתה מבקש לדעת מה דעתי, אז’ן? אם תעזוב את מאדאם דה נוּסינגן למען המרקיזה הזאת, אינך אלא מחליף את סוסך שתום העין בסוס עיוור לחלוטין.”

“למאדאם דה נוסינגן מלאו שלושים ושש שנים, ביאנשון.”

“ולגברת זו שלושים ושלוש,” ענה לו הרופא נמרצות.

“המרושעים שבאויביה אינם מונים לה אלא עשרים ושש.”

“ידידי היקר, כל אימת שתרצה לזהות את גילה של אשה, תן עיניך ברקותיה ובקצה אפה. כל כמה שיתמרקו הנשים בתמרוקיהן, דבר לא יוכלו לעשות כנגד עדויות נאמנות אלו לסערות הרוח שלהן. שם, ברקות ובקצה האף, מטביעה כל שנה ושנה מחייהן את חותמה. כשרקותיה של אשה רכיכות, מפוספסות, נבולות במידת מה, כשצצות על קצה אפה מעין נקודות קטנות הדומות לרסיסים השחורים הדקיקים שממטירות על לונדון הארובות שמבעירים בהן פחמי אבן, או אז, האמן לעבדך, עברה האשה את שנתה השלושים! גם אם תהיה יפת תואר, בעלת שאר רוח, אוהבת, אפילו תהיה כל מה שתתאווה לו, אשה זו עברה גם עברה את שנתה השלושים והגיעה לבשלות. איני מגנה את מי שכרוכים אחר נשים כגון אלה, אלא שגבר אציל כמוך מן הראוי שלא יטעה לחשוב תפוח מזן רֶנֶט המבשיל בחודש פברואר לתפוחון המתוק הקורן על ענף העץ ומייחל לשֵן שתנגוס בו. האהבה לעולם לא תעיין בספרי מרשם התושבים, ואיש אינו אוהב אשה מפני שמלאו לה כך וכך שנים, מפני שהיא יפה או כעורה, סכלה או בעלת שאר רוח: אוהבים מפני שאוהבים.”

“ובכן אני דווקא אוהב אותה מטעמים שונים בתכלית. המרקיזה לבית ד’אספאר, שנולדה לבית בּלאמון-שוֹברי, היא האלילה התורנית, אשה רבת תבונה, כף רגלה אינה נופלת ביופיה מכף רגלה של הדוכסית דה בֶּרי, יש לה אולי קִצבה קבועה של מאה אלף ליברות ואפשר שביום מן הימים אשא אותה לאשה! אחרי הכול, העמדה שתַקנה לי תיתן בידי את האפשרות לפרוע את חובותי.”

“חשבתי אותך לאיש עשיר,” אמר ביאנשון, ושיסע את דברי ראסטיניאק.

“עשיר? אין לי אלא קצבה בת עשרים אלף ליברות, בדיוק הסכום הדרוש לאחזקת אורווה. הכשילו אותי, ידידי היקר, בפרשת מסיֶה דה נוסינגן, שאת קורותיה עוד אספר לך. השאתי את אחיותי, הרווח האחד הברור שהרווחתי מיום שהתראינו לאחרונה, ולהשיאן כדין עדיף בעיני על פני קצבה בת מאה אלף כתרים. ועתה מה לדעתך יהא עלי? יש לי שאיפות. עד היכן יכולה מאדאם דה נוסינגן להובילני? בתוך שנה אהיה מקוטלג, מסודר, ככל גבר נשוי. כל מגרעותיהם של חיי הנישואים ושל חיי הרווקות חלים עלי ולא בורכתי ביתרונותיהם, מצב שגוי מעיקרו, שנקלעים אליו כל מי שכרוכים זמן רב מדי אחר אותה שמלה.”

“אתה חושב שנפלה לידך מציאה גדולה?” אמר ביאנשון. “המרקיזה שלך, ידידי היקר, אינה לטעמי כלל וכלל.”

“דעותיך הליברליות מעיבות על מראה עיניך. אילו היתה מאדאם ד’אספאר כמאדאם ראבּוּרדן...”

“הקשב לי ידידי היקר, בין אצילה ובין בורגנית, לעולם תחסר לה נשמה, לעולם לא תהא אלא האנוכיות בהתגלמותה. האמן לי, הרופאים רגילים לעמוד על ערכם של בני אדם ושל עניינים למיניהם, והמוכשרים שבנו מוודים את הנשמה בשעה שהם מוודים את הגוף. עם כל יופיו של קיטון הנשים הזה שבילינו בו את הערב, עם כל הדרו המפואר של הבית הזה, אפשר בהחלט שהגברת המרקיזה שקועה בחובות.”

“מי השיאך לחשוב כך?”

“אינני קובע, אני משער. היא דיברה על נפשה כפי שדיבר לואי השמונה-עשר המנוח על לבו. שמע לי! אשה שברירית וצחורה זו ששערותיה ערמוניות, המתלוננת כדי לעורר רחמים, בורכה בבריאות איתנה, בתיאבון בריא, בעוצמתו של הנמר ובשפלותו. מעולם לא הסתלסלו לא מלמלה, לא משי ולא מוסלין בכשרון רב יותר סביב דבר שקר! הרי לך.”

“אתה מפחיד אותי, ביאנשון! דברים רבים נודעו לך אפוא מאז שהותנו בבית ווֹקֶה?”

“אכן ידידי, למן אותו יום חזו עיני במיני מריונטות לרוב, בבובות ובמוקיונים! אני מכיר שמץ ממנהגיהן של נשים נאות אלו, שאנו מרפאים את גופן ואת היקר להן מכול, את הילד שלהן כל זמן שהן אוהבות אותו או את קלסתר פניהן הנערץ עליהן בכל זמן שהוא. אנו מבלים את לילותינו למראשותיהן, מכלים את מרצנו להושיען מכל פגימה ביפי תוארן, ולו הקלה ביותר, בכל מקום שהוא. אם עלה הדבר בידינו כי אז שמור עמנו סודן כבמעמקי קבר, וכאשר הן מבקשות מאתנו את החשבון הן מוצאות שהוא יקר עד אימה. מי הוא שהושיען? הטבע! לא די שאינן משבחות אותנו אלא אדרבה, הן מדברות בנו סרה, נרתעות מלהמליץ לחברותיהן הטובות על כישורינו כרופאים. ידידי היקר, נשים אלו שאתה אומר שהן ‘ממש מלאכים!’, אני ראיתי אותן פושטות מעליהן את ארשת הפנים המתחנחנת שמתחתיה הן מליטות את נשמתן, כאשר יפשטו את יריעות הבדים שמתחתיהן העלימו את מומיהן, ראיתי אותן בלי גינונים ובלי מחוך והן אינן יפות כלל וכלל. כאשר עלינו שנינו על שרטון בבית ווקה, לא ראינו תחילה מתחת לזרם האדם אלא שפע של אבני חצץ, מיני פסולת לרוב, ואולם מה שראינו שם אינו אלא כאין וכאפס. למן היום שאני בא ויוצא בחברה הגבוהה, פגשתי מעשי פלצות לבושים סטן, מיני מישוֹנוֹ שכפפות לבנות לידיהם, מיני פּוּאַרֶה שזורים גדילים ססגוניים, אדונים נעלים נושכי נשך יותר מאבא גוֹבּסֶק! לגנותם של בני האדם ייאמר, כי כשהושטתי ידי ללחוץ את ידו של מר ‘טוהר המידות’, מצאתי אותו רוטט כולו בעליית גג, ספוג עלבונות, שורד בקושי בזכותן של קצבה או של משכורת בת אלף וחמש מאות פרנקים, מוחזק בעיני כול משוגע, תמהוני או בהמה גסה. קיצורו של דבר ידידי היקר, המרקיזה שלך היא אלילה תורנית, מסוג הנשים שמעוררות בי תיעוב. התרצה לדעת מדוע? אשה בעלת נשמה נעלה, שחוננה בטעם אנין, שרוחה נאווה, שלבה שופע, המנהלת חיים פשוטים, לעולם לא תזכה בתואר האלילה התורנית. עליך להחליט. האלילה התורנית כמוה כגבר האוחז בהגה השלטון, למעט הבדל אחד: התכונות שבעזרתן מתנשא הגבר מעל זולתו מאדירות אותו ועליהן תהילתו, ואילו התכונות שבעזרתן מעפילה אשה לכס שלטונה בן החלוף אינן אלא מידות רעות מזרות אימים. היא מעוותת את עצמה כדי לחפות על אופיה האמיתי, וכדי לנהל חיים של מאבקים חברתיים עליה ליהנות מבריאות איתנה ולהידמות שברירית למראית עין. כרופא יודע אני כי טובת הקיבה מבטלת את טובת הלב. האלילה התורנית שלך אינה חשה דבר, להיטותה לעונג נובעת מרצון עז להפשיר את מזגה הצונן מטבעו, היא מתאווה לריגושים ולעינוגים בדומה לקשיש הנשען על בימת האופרה. לפי שחוננה בראש יותר משבלב, היא מקריבה על מזבח נצחונה את התשוקות האמיתיות ואת ידידיה, כאשר יציב מצביא בקו האש את קציניו המסורים לו ביותר כדי לנצח בקרב. האלילה התורנית שוב איננה אשה: לא אֵם היא, לא רעיה, לא מאהבת, היא איננה אלא מיניות שבמוח, מן הבחינה הרפואית. הנה כי כן במרקיזה שלך ניכרים כל סימניה של מהותה המפלצתית, יש לה מקור של ציפור טרף, עין בהירה וצוננת, דיבור ענוג, היא משויפת כפלדה של מכונה, היא מסעירה הכול למעט את הלב.”

“יש מידה של אמת בדבריך, ביאנשון.”

“מידה של אמת!” חזר ואמר ביאנשון, “הכול אמת לאמיתה. הסבור אתה כי לא נפגעתי עד עמקי נשמתי שעה שבנימוסיה המבזים הורתה לי להקפיד לשמור על המרווח הראוי שמציבה האצילות בינינו? כי לא נכמרו רחמי עליה משהבנתי את תכליתם של ליטופי החתול שלה? בתוך שנה מהיום, לא תטרח לכתוב מילה אחת לגמול עמי חסד ולו הפעוט ביותר, ואילו הערב הרעיפה עלי חיוכים מפני שהיא סבורה כי יש לאל ידי להשפיע על דודי פּוֹפּינוֹ, שבו תלויה זכייתה במשפט שלה...”

“ידידי היקר, האם היית מבכר שתטיח בך גידופים? אני מקבל את מחאתך כנגד האלילות התורניות, אלא שלא בזה העניין. לעולם אבכר אשה כמרקיזה ד’אספאר על פני החסודה בנשים, על פני המופנמת מכול, על פני היצור האוהב ביותר עלי אדמות. לשאת מלאך לאשה! משמעות הדבר להיקבר באושרך באיזה כפר נידח. רעייתו של הגבר הפוליטי היא מכונת שלטון, מנגנון למחמאות נאות, לקידות, כלי העזר הראשון במעלה העומד לרשותו של השאפן, כלי העזר הנאמן מכול. בקיצור, היא ידיד המסוגל להתחייב בלי חשש, ידיד שמסתייגים ממנו בלא סכנה לבאות. שווה בנפשך את הנביא מוחמד בפאריס במאה התשע-עשרה: רעייתו תהיה אולי מעין רוֹאן, שנונה וחלקלקה כשגרירה, ערמומית כפיגארו. האשה האוהבת שלך אינה מובילה לשום מקום, אשת החברה מובילה אחריה לכל מקום, היא היהלום שהגבר מנסר בו את כל הזגוגיות כל אימת שהוא חסר את מפתח הזהב הפותח לפניו את כל הדלתות. לבורגנים המעלות הבורגניות, לשאפתנים מגרעות השאפתנות. ומכל מקום, ידידי היקר, האם סבור אתה כי אהבתן של נשים כדוגמת הדוכסית דה לאנזֶ’ה, הדוכסית דה מוֹפרינייז או הליידי דאדלי אינה מעניקה עינוגים עלאיים? לו אך ידעת עד כמה מעלה עצם עמידתן הצוננת והחמורה את ערכה של כל עדות לאהבתן, ולו הזעירה ביותר! מה רבה החדווה למראה פרח התכלת המבצבץ מתחת לשלג! חיוך אחד החומק תחתיה של מניפת יד יפריך את האיפוק שבהתנהגות כפויה ויהיה שקול כנגד כל גילויי החיבה נטולי הרסן של נשותיך הבורגניות אשר מסירותן מוטלת בספק, מפני שבאהבה המסירות היא בבחינת הימור. נוסף על כך, האלילה התורנית בת בלאמון-שוברי חוננה אף היא במעלות! מעלותיה הן הונה, עוצמתה, זוהרה, בוז לכל מה שנחות ממנה...”

“תודה רבה,” אמר ביאנשון.

“פתי!” השיב ראסטיניאק, וצחק. “אל תהיה המוני, עשה כידידך דֶפּלן, הֱיֵה ברון, היה אביר ממסדר סן מישל, היה בעל תואר פֶּר והשא את בנותיך לדוכסים.”

“ואני רציתי ששדי האופל...”

“די, די, כל יתרונך אינו אלא ברפואה, אתה באמת מצער אותי מאוד.”

“אני מתעב אנשים כאלה, אני מייחל למהפכה שתפטור אותנו מעונשם לעולמי עד.”

“אם כך, רובספייר האוחז באזמל המנתחים, אין בדעתך לסור מחר אל דודך פופינו?”

“אדרבה,” ענה ביאנשון, “אם מדובר בך, אלך לשאוב מים מן הגיהנום...”

“ידידי היקר, כבשת את לבי. בי נשבעתי כי ימונה לדוכס אפוטרופוס! הנה נותרה בעיני דמעה ישנה כדי להודות לך.”

“ואולם,” המשיך הוראס ואמר, “איני מבטיח לך כי יצלח בידי להשיג מז’אן-ז’יל פופינו את מבוקשך, אינך מכיר אותו, אך מחרתיים אביא אותו עמי אל המרקיזה שלך, היא תלכוד אותו ברשתה אם תוכל. אני מסופק. גם אם יהיו שם מסולתה ומשמנה של העיר, כל הדוכסיות, כל האפרוחים המפוטמים וכל סכיני הגיליוטינה למיניהם, גם אם יהלכו עליו בחן קסמיהם, וגם אם יבטיח לו המלך תואר של פֶּר ויסמיכו אלוהים על גן עדן ויתן בידו את רווחי התופת, שום כוח מכל אלה לא יצלח להשיאו להעביר גזיר קש מכף אחת של המאזניים אל הכף האחרת. הוא השופט בהתגלמותו כפי שהמוות הוא המוות.”

שני הידידים הגיעו לרחבה שבחזית הבניין של משרד החוץ, בפינת בולבאר דה קאפּוּסין.

“הגעת הביתה,” אמר ביאנשון בחיוך, והצביע על ביתו של השר. “והנה כרכרתי,” הוסיף והצביע על מרכבה. “בזה מתמצה עתידו של כל אחד מאתנו.”

“אתה תמצא את אושרך במעמקי המים, ואילו אני אאבק כל חיי בסערות על פני המים עד שאשקע במצולות ואבוא לבקש ממך מקום במערתך, ידידי!”

“להתראות בשבת,” ענה ביאנשון.

“קבענו,” אמר ראסטיניאק. “אתה מבטיח לי בקשר לפופינו?”

“כן, אעשה ככל שיניח לי מצפוני. אפשר שתביעה זו למינוי אפוטרופוס מחפה על איזו דרמוֹראמה קטנה, מילה שתזכיר לנו את הימים הטובים הרעים ההם.”

“ביאנשון המסכן! הוא לא יהיה לעולם אלא איש תם וישר,” אמר ראסטיניאק בלבו בשעה שהתבונן במרכבה המתרחקת.

“ראסטיניאק הטיל עלי שליחות שאין קשה ממנה,” אמר ביאנשון בלבו משקם בבוקר ונזכר במשימה העדינה שהתבקש למלא. “ואולם מעולם לא ביקשתי את דודי לפעול למעני בארמון ולו כהוא זה, ואילו אני עשיתי למענו, חינם אין כסף, יותר מאלף ביקורי חולים. מכל מקום אין גינונים בינינו. הוא ישיב לי בכן או בלא, ובזה יסתיים העניין.”

משסיים הרופא המהולל את המונולוג הקצר הזה, והשעה שבע בבוקר, יצא בדרכו לרחוב די פוּאַר ששם התגורר מסיה ז’אן-ז’יל פופינו, שופט בערכאה הראשונה של בית המשפט במחוז סֵין. רחוב די פואר, שם שמשמעו לפנים רחוב הקש, היה במאה השלוש-עשרה הרחוב הנודע ביותר בפאריס. שכנו בו בנייני האוניברסיטה בשנים שהדהדו בעולם המדע קולותיהם של אבֶּלאר ושל זֶ’רסוֹן. בימינו אלה אין הוא אלא אחד הרחובות המטונפים ביותר ברובע השנים-עשר, הרובע העני ביותר בפאריס, ששני שלישים מתושביו חסרים בו עצי הסקה בחורף ויותר מכל רחוב אחר בעיר מושלכים ממנו המוני זאטוטים למעון הילדים העזובים, המוני חולים לבית החולים אוטל-דיֶה, המוני קבצנים לרחובות, המוני סמרטוטָרים לקרן הרחוב על יד אבני השפה, המוני זקנים מתייסרים לאורך החומות ששם נוגהת השמש והמוני עבריינים פליליים לשיפוט מהיר. בטבורו של הרחוב הזה שהלחות עומדת בו תמיד, שיובלו מזרים אל הסֵין מים שהשחירו מבתי מצבעות אחדים, ניצב בית עתיק בנוי לבנים מחוזקות בשרשרות של אבנים מסותתות, בית שחוּדש מן הסתם בימי פראנסואַ הראשון. ליציבותו של הבית תורם כפי הנראה מבנה חיצוני הרווח זעיר שם זעיר שם על גבי בניינים בפאריס. יש לו לבית מעין בטן, אם יוּתר להשתמש במילה זו, בטן שהתעגלה עם שקיעתה של הקומה הראשונה תחת משקלן של הקומה השנייה והשלישית, אך היא נתמכת בחומה האיתנה של קומת הקרקע. ממבט ראשון נראה כי קורות המרווחים שבין החלונות, כל כמה שהן מחוזקות במסגרותיהן העשויות אבנים מסותתות הן עומדות להתפרק לגורמים, אך עד מהרה ייווכח המיטיב להתבונן כי הבית הזה כמוהו כמגדל בולוניה: חרף הכרסום שחל בלבנים ובאבנים העתיקות נשמר מרכז הכובד שלהן והן עומדות איתנות. בכל עונות השנה עומדים נדבכיה היציבים של קומת הקרקע בגונם המצהיב, שטופים בנטף הסמוי שמשפיעה הלחות על האבן. ההולך ברגל יחוש צינה בשעה שיתקדם לאורך הקיר הזה, שאבני השפה המחורצות שעל ידו אינן מגינות כראוי מפני גלגליהן של הכרכרות. פתחו של השער, כבכל הבתים שנבנו בטרם הומצאה המרכבה, יוצר קשת נמוכה עד מאוד הדומה למדי לכניסה לבית הסוהר. שלושה חלונות מימינו של השער הזה מכוסים מבחוץ בסורגי ברזל שחוליותיהם כה צפופות, עד כי נבצר מן הסקרנים לראות את חלוקתם הפנימית של החדרים הלחים הכהים, מה גם שהזגוגיות מטונפות ומכוסות אבק. שני חלונות דומים נוספים מצויים משמאל ומבעד לאחד מהם, הפתוח לעתים, אפשר להבחין בשוער, באשתו ובילדיהם הרוחשים, עובדים, מבשלים, אוכלים וצווחים בקולי קולות, וכל זאת בטבורו של חדר שרצפתו וקירותיו מצופים עץ, שהכול בו מתפורר לחתיכות, שיורדים אליו בשתי מדרגות ועומקו מצביע מן הסתם על התגבהותה ההדרגתית של המדרכה בפאריס. כל אימת שביום של גשם יסתופף הולך רגל בצל המִקמרת הארוכה שמרישיה בולטים ומולבנים בסיד, המקמרת המובילה מן הדלת לגרם המדרגות, יקשה עליו שלא להעיף מבט במחזה המצטייר מתוכו של הבית הזה. משמאל מצויה גינה קטנה רבועה שדי בארבעה צעדים לחצות אותה לאורכה ולרוחבה, גינה שאדמתה שחורה ולה סבכה שאין עליה שָׂריגים, ובאין צמחייה, זרויים על אדמתה לעייפה בצלם של שני עצים מיני ניירות, כבסים ישנים, שברי כלים, פסולת בניין שנפלה מן הגג. האדמה עקרה ועל הקירות, על גזעי העצים ועל ענפיהם הטביעו השנים את חותמן המאובק הדומה לפיח צונן. שני אגפים לבית, והם משיקים זה לזה בזווית ישרה ושואבים את אור היום מן הגינה הקטנה המוקפת שני בתים סמוכים זנוחים מטים לנפול, מחוזקים בקורות, שמכל קומה שלהם נשקפת איזו עדות נלעגת לעיסוקו של המתגורר בה. בכאן מוטות ארוכים סומכים סלילים ענקיים של צמר צבוע שנפרש לייבוש, בכאן מתנודדות על חבלים חולצות שהולבנו, למעלה מזה שעוּנים ספרים עבים על גבי מדף ומציגים את גביהם שזה אך הודפסו, הנשים מזמרות, הגברים שורקים, הילדים מצווחים, הנגר מנסר את לוחות העץ שלו, המתכת חורקת בידיו של חרש הנחושת, כל המלאכות חוברות יחדיו להפיק רעש מחריש אוזניים מפאת כמותם של המכשירים. חלקו הפנימי של המעבר הזה, שאינו לא חצר, לא גן ואף לא קמרון, אך יש בו דבר מה מכל אלה, מורכב מעמודי תווך עשויים עץ הנתונים בתוך כני אבן ויוצרים קשתות חדות. שתי קשתות פונות לגינה, שתיים נוספות ניצבות מול שער הכניסה, ואפשר לראות דרכן גרם מעלות מעץ עטור מעקה ברזל שלפנים נחשב ליצירת פלא של אמנות הפרזוּל, כדי כך משונות צורותיו, ומעלותיו החבוטות חורקות למדרך כף הרגל. על כל דלת מדלתותיהן של הדירות מותקנים משקופים חומים מטינופת, משומן ומאבק, ולכל אחת מהן דלת פנימית כפולה מצופה קטיפת אוּטרכט ועליה תקועים במעוין מסמרים ששכבת הזהב שלהם נשחקה. שרידי הפאר הללו מעידים כי בימי לואי הארבעה-עשר התגוררו בבית הזה יועץ פרלמנטרי כלשהו, כמה אנשי דת אמידים או גובה מסים. אלא ששיירי ההידור הנושן מעלים חיוך על השפתיים מפאת הניגוד התמים בין ההווה ובין העבר. מסיה ז’אן-ז’יל פופינו התגורר בקומתו הראשונה של הבית, קומה שבכל בתי פאריס ממילא היתה שרויה באפלה ואילו כאן הוכפלה אפלוליותה פי כמה מחמת צרותו של הרחוב. המעון העתיק הזה היה ידוע לכול ברובע השנים-עשר, ההשגחה העליונה נתנה לרובע את איש החוק הזה כפי שהיא נותנת לחולה צמח מועיל לרפא את מחלתו או לעצור אותה. הנה לפניכם רישום ראשון של דמות האיש שאת לבו ביקשה המרקיזה ד’אספאר השנונה לכבוש.

בתוקף תפקידו כשופט לבש מסיה פופינו בכל עת בגדים שחורים, והם שמו אותו ללעג ולקלס בעיני מי שמורגלים לבחון הכול בחינה שטחית. אותם קנאים הלהוטים לשמר את הדרת הכבוד שמעורר הלבוש הזה, לעולם שומה עליהם להקפיד עליו במסירות ובדקדקנות, אלא שמסיה פופינו היקר לא הסכין להחיל עליו את חומרת הניקיון שמחייב הצבע השחור. מכנסיו המרופטים בכל שעה דמו למלמלה, אריג דק זה שתופרים ממנו את גלימותיהם של עורכי הדין, ובשל טיפולו הרגיל בהם סופם שנסתמנו עליהם קפלים כה רבים עד כי פה ושם צצו שורות לבנוניות, אדומות או מבהיקות שהעידו על קמצנות בזויה או על דלות שאין מרושלת ממנה. גרבי הצמר העבים החליקו לתוך נעליו שאיבדו צורת נעל. בלבניו דבק הגוון האדמוני שמקורו בשהות ארוכה בארון הבגדים, גוון שהצביע על חיבתה המופרזת של מאדאם פופינו המנוחה ללבנים, שכן נהתה אחר מנהגיהם של הפלֶמים ולא טרחה מן הסתם בכביסת כבסיה אלא פעמיים בשנה. מקטורנו של השופט והלסוטה שלו תאמו את מכנסיו, את נעליו, את גרביו ואת לבניו. נראה כי חש בטוב ברישולו מפני שביום שלבש מקטורן חדש טרח להתאימו לכלל לבושו והכתימו בפזיזות חסרת פשר. האיש נהג להמתין עד שתודיע לו המבשלת שלו כי בלה כובעו מיושן כדי להחליפו באחר. לעולם היתה עניבתו סתורה בלא חן, ומעולם לא יישר את צווארון השופט המחופת שלו שהסתבך בצווארונה המכורבל של חולצתו. הוא לא טיפל כלל ברעמת שערו האפורה, ולא טרח על תגלחתו אלא פעמיים בשבוע. מעודו לא כיסה בכפפות את ידיו, ודרך קבע תחב אותן לתוך כיסוני הלסוטה הריקים ששפתיהם המלוכלכות הפרומות לרוב היו עדות נוספת להזנחה שנהג בעצמו. כל מי שביקר תכופות בהיכל הצדק בפאריס, מקום ששם נחזות כל גרסותיהם של המלבושים השחורים, יוכל לראות בעיני רוחו את חזותו של מסיה פופינו. כשם שהישיבה בדיונים דרך קבע מבוקר עד ערב משנה רבות את צורתו של הגוף, כן משפיע השיממון על ארשת פניהם של השופטים לשמע נאומי ההגנה האינסופיים. השופט הפריסאי הספון באולמות צרים כדי גיחוך, שלא הוד ולא הדר להם והאוויר בהם מזדהם חיש קל, בעל כורחו עוטים פניו ארשת זעופה, מכווצת מרוב קשב ועגומה מן השיממון. גון פניו מצהיב, צללים ירקרקים או אפרוריים דבקים בו, הכול לפי מזגו של האיש. לבסוף, בתום פרק זמן קבוע, נעשה הצעיר הנלהב ביותר למכונה חיוורת להפקת נימוקי “הואיל ו”, למנגנון המחיל בשאננות את מערכת החוקים על כלל המקרים, כדוגמת גלגליו של שעון הקיר. אם חנן הטבע את מסיה פופינו בחזות לא נעימה כלל, הרי הפרקליטות לא הוסיפה לו תואר. מבנה גופו הציג לראווה קווים מחותחתים. ברכיו השמנות, כפות רגליו הגדולות, ידיו הרחבות, כל אלה עמדו בניגוד גמור לקלסתר פנים כשל כוהן דת הדומה במעורפל לראש עגל, עדין עד כדי תפלות, קהוי מפאת העינים הלבנוניות, חסר דם, חצוי לאורכו באף ישר ופחוס שמעליו מצח משולל בליטה, עטור זוג אוזניים עצומות הנטויות בלא חן. גולגולתו העירומה נגלתה מבעד לשערו הדק המדובלל דרך אי אלו תלמים מקוטעים. תו אחד בלבד יזכה את פניו בתשומת לבו של צייר דיוקנאות. איש זה חונן בפה ובשפתיים שהפיח חסד אלוהי. השפתיים היו אדומות, טובות ובשרניות, שזורות אלפי קמטוטים עקלקלים מתנועעים, שהטבע הביע באמצעותם רגשות נעלים, שפתיים שדיברו אל לב והעידו על תבונתו של האיש, על בהירותו, על כשרונו להעמיק ראות, על רוחו הטהורה כשל מלאך. לפיכך אילו דנתם אותו רק על פי מצחו המדוכא, על פי עיניו נעדרות החמימות ועל פי מראיתו מעוררת הרחמים, כי אז לא הבנתם אותו כראוי. חייו תאמו את קלסתר פניו, שפעו במלאכות סודיות וצפנו בחובם את טוהר מידותיו של קדוש. כאשר שב נפוליאון וכונן את מערכת הצדק בשנת 1806 ובשנת 1811, נמנה פופינו - בזכות למדנותו הדעתנית בתורת המשפט ובהמלצתו של - עם הראשונים שמונו לשבת בבית הדין הקיסרי של פאריס. פופינו לא היה איש תככים. עם כל דרישה חדשה, עם כל תביעה חדשה, דחק השר את רגליו של פופינו, שלא דרכו מעולם לא בלשכתו של המזכיר הכללי ולא בלשכתו של השופט העליון. מבית הדין הקיסרי שוּלח להימנות עם חבר השופטים של הערכאה הראשונה ואחר כך נדחק עד לשפל המדרגה בעטיין של מזימות שחרשו עליו אנשי מעללים פעלתניים. הוא מונה לממלא מקומו של שופט. זעקה גדולה קמה בהיכל הצדק: “פופינו ממלא מקומו של שופט!” עיוות הדין הזה הכה בתדהמה את ציבור המשפטנים, את עורכי הדין, את שליחי בית הדין, את כולם זולת פופינו, שלא התלונן כלל וכלל. משחלפה הסערה הראשונה, מצאו הכול שטוב הדבר בטוב שבעולמות האפשריים, שאינו אלא עולם החוקים והמשפטים, כמובן. פופינו מילא את מקומו של שופט עד שקם שר המשפטים הנודע ביותר מימי הרסטורציה, ונקם את העוול שעשו השופטים העליונים של הקיסרות לאיש הדומם הצנוע בהלכותיו. אחרי שתים-עשרה שנים רצופות בתור ממלא מקום נועד מסיה פופינו לכהן מן הסתם בתור שופט מן השורה בערכאה הראשונה של בית המשפט במחוז סֵין עד יום מותו.

כדי להסביר את גורלו הערטילאי של אחד החברים הנעלים של מסדר המשפטנים מחובתנו להיכנס כאן בסודם של אי אלו הגיגים שיסייעו בידנו לגלות ברבים את חייו, את אופיו, ונוסף על כך יצביעו על גלגלים אחדים של המכונה הגדולה הזו המכוּנה מכונת הצדק. שלושת הנשיאים שעמדו בזה אחר זה בראש בית המשפט של מחוז סֵין סיווגו את מסיה פופינו בקטגוריה של שפיטתיות, המילה היחידה שיש בה כדי להבהיר את הרעיון. יכולתו הרבה לא קצרה בחבורה זו את התהילה שהיה ראוי לה בזכות עבודותיו הקודמות. כשם שהאמנים, המומחים או הסכלים מסווגים את הצייר בתור צייר של נוף, של דיוקנאות, של מעמדות היסטוריים, של נוף ימי או של ז’אנר, וכשם שהם תוחמים אותו סופית בכשרונו מפני שהם סבורים כולם כאחד, מי מפאת הקנאה האוכלת בו, מי מפאת כל-יכולתו המכרעת ומי מפאת דעותיו הקדומות, כי אין בנמצא מוחות שאינם מוגבלים, שהרי הם מייחסים צרות אופקים לסופרים, לאנשי השלטון, לכל מי שאך מתחיל דרכו במומחיות משלו ועוד לא יצאו לו מוניטין - כך נקבע גם לפופינו ייעודו והוא תוּחם בסוגו. השופטים, עורכי הדין, המורשים מטעם, כל הרועים בשדות המשפט מבחינים בין שני יסודות הפועלים בכל עניין משפטי: יסוד החוק ויסוד הצדק. הצדק נובע מן העובדות, החוק הוא החלת העקרונות על העובדות. אדם יכול להיות צודק מבחינת הצדק ואשם מבחינת החוק, והשופט איננו בר קובלנה בעניין. בין המצפון ובין העובדה נפערת תהום עמוקה של שיקולים כבדי משקל שהשופט אינו מודע להם והם המרשיעים את המעשה או המזכים אותו. השופט איננו אל עליון, שומה עליו לתאם בין המעשים לעקרונות, לדון מגוון רחב עד אינסוף של תיקים לפי מידה קבועה אחת. אילו חונן השופט ביכולת לבחון כליות ולב ולהתיר את סבך המניעים כדי לחרוץ דין צדק, כי אז כל שופט איש דגול היה. צרפת זקוקה לכששת אלפים שופטים, שום דור אין עומדים לשירותו ששת אלפים אישים דגולים, קל וחומר שלא יימצאו לו כמספר הזה למערכת המשפט שלו. פופינו, מין קאדי מיומן מאוד בלב לבה של התרבות הפריסאית, מעצם טבעה של תבונתו ומרוב חיכוך של לשון החוק ברוחם של המעשים, סופו שהכיר בחיסרון שבהחלותיו החפוזות והאלימות. בזכות יכולת הפענוח המשפטית שלו חדר בעד מעטה הכחש הכפול שמתחתיו מצפינים בעלי הדין את עצם הדיונים. כשופט השתווה פופינו למנתח הנודע דפּלן, הוא העמיק חדור למצפונים כפי שחדר המדען הזה לגוף האדם. חייו של פופינו ואורחותיו הנחו אותו לאמוד נכונה הרהורים נסתרים מכול בעזרת חיקור המעשים. הוא העמיק במשפט כפי שנבר קיביֶה ברקבובית של כדור הארץ. בדומה למלומד הזה הקיש דבר מתוך דבר על דרך ההוכחה בטרם הסיק את מסקנותיו, ושִחזר את קורותיו של המצפון בדרך שבה שיקם קיביֶה אנוֹפּלוֹתֶריום. פעמים תכופות התעורר בחצי הלילה נדהם מפיסת אמת שפתע הבליחה במוחו בעניין דוח שעסק בו. הלום מעיוותי הדין המשוועים שעיטרו את המאבקים הללו, שהכול בם נהפך לרועץ לאיש הישר והכול בם פועל לטובת הנבלים, סיכם לא פעם בניגוד לחוק ולטובת הצדק, משעמדו על הפרק שאלות שדרשו מידה של ניחוש. בקרב עמיתיו למקצוע נחשב אפוא למי שבינתו אינה מעשית, ומכל מקום מסקנותיו המנומקות בפרטנות האריכו את משך הדיונים וכל אימת שהבחין בסלידתם מלהקשיב לו, חיווה את דעתו בקיצור. יש אומרים כי הכרעותיו בפרשות מסוג זה היו לקויות, ואולם הודות ליכולת ההערכה המדהימה שלו, לשיפוט הנהיר ולבחינה העמוקה ראו בו הכול בעל כשרון יחיד במינו בכל הנוגע למשימותיו המפרכות של שופט- חוקר. הוא הוסיף אפוא לכהן כשופט-חוקר ברוב שנותיו במערכת המשפט. על אף מעלותיו שהכשירוהו לעילא ולעילא למקצוע קשה זה, ואף כי שמו הלך לפניו כמומחה לחוק הפלילי שחביבה עליו משרתו, לא חדל טוב לבו מלייסרו והוא היה נתון בין מצפונו ובין רגשי רחמיו כבמלחצים. אף על פי ששכרו של השופט-החוקר גבוה משכרו של השופט האזרחי, איש אינו חפץ במשרה זו, שכן היא כובלת את העוסק בה לאין שיעור. פופינו, איש מצניע לכת בעל ידע רב ערך, חרוץ חסר שאיפות שאינו יודע לאות, לא קבל על גורלו: לטובת הציבור זנח את טעמיו, את רחמיו, והניח שיַגלוהו אל מבוכי החיקור הפלילי, ושם השכיל לשלב את חומרת הסבר עם נדיבות הלב. לא אחת העניק פקידו הרַשָם של פופינו כסף לנאשם לקניית טבק לעישון או לרכישת בגד חם בחורף בשעה שהוביל אותו ממשרד עורכי הדין אל הסוּריסיֶיר, בית סוהר זמני ששם כלאו את הנאשמים בחסותו של השופט-החוקר. הוא ידע להיות שופט קשוח ואדם רחום כאחד. הנה כי כן איש לא הציל הודאה מפיו של נחקר על נקלה כמוהו, בלא להיעזר בתכסיסים משפטיים. נוסף על כך חונן בחדות עינו של המשקיף בתצפית. איש פשוט ומפוזר זה, שטוב לבו היה תמים לכאורה, ניחש את תחבולותיהם של הפושעים הגדולים ביותר, הכשיל את הנערות הערמומיות ביותר והמעיד את בני הבליעל. נסיבות חיים יחידות במינן חידדו את טביעת העין שלו, אך כדי לפרטן שומה עלינו לחדור אל חייו הפרטיים, מפני שהשופט לא היה בו אלא הפן החברתי, ואילו אדם אחר, דגול יותר ומוכר פחות, חבוי היה בתוכו פנימה.