פסיעות בחול

פרק 1

רוני ישבה במרפסת ביתה ביישוב צרֵדה, השוכן בצלע המערבית של הרי השומרון, והשקיפה אל השפלה שהיתה פרושׂה לפניה, מחיפה שבצפון ועד לאשקלון שבדרום. כל היום למדה למבחן ומוחה נזקק להפוגה בטרם תשוב ותתעמק בהשפעת סגנונות מוזיקה שונים על נפש האדם. כשהגיטרה בידיה, ישבה בקצה המרפסת שהתנשאה מעל המדרון ההולך ומעמיק תחתיה, מבטה לפנים והיא תרה אחר הֲלַך הרוח שבלבה, שממנו יימשך השיר שבו תפתח. היא בחנה את העננים הקודרים שהתקבצו מעל הים ושטו עם הרוח מערבה, כשהם מסתירים בדרכם את השמש ומגלים אותה חליפות, פעמים ככתם זוהר שנחבא מאחוריהם ופעמים בקרני אור ארוכות שמפלחות את המעטה האפור ומגיעות עד לארץ, להאיר חלקה קטנה המוקפת אדמה קודרת. זמן־מה הביטה בשמים הבהירים שמעליה ובעננים הכבדים שהגיחו מדרום־מערב והשחירו את קו החוף. מוקסמת התרכזה בעננים ששטו במהירות עם הרוח, צפונה ומזרחה, והקדירו את הערים שמתחתיהם. "אם תרצי שאראה לך את העיר באפור, בואי ונטייל בה על אבני מרצפות, דום נישא את עינינו ליונים שעפות, אם תרצי שאראה לך את העיר באפור. אז אתן את ידי לך ונרד לרציף, ערימות של שלכת שם הרוח יעיף, את ודאי תכסי לך את ראשך בצעיף, כשאתן את ידי לך ונרד לרציף..."1 נבע מתוכה השיר וקם לתחייה במילים ששרה ובצלילים שבקעו מהגיטרה.

כל חייה גדלה למראה הנוף הנשקף ממרפסת ביתה ומעולם לא מאסה בו. בכל יום, בכל שעה, שינה הנוף את פניו, לפי מיקום השמש ברקיע והשינויים באורה, שנגזרו מהעננים ומעונות השנה. הים והשמים היו שם תמיד. פעמים בהירים וצלולים, פעמים כהים ואפורים ופעמים צבועים כלהבה, עם שקיעת החמה באופק. ובלילה, כשהשמים והים השחורים התמזגו והיו למִקשָׁה אחת, עמד הירח בקו שביניהם וצבע את המים שתחתיו בפס כסוף, שציין את קו האופק והפריד בין שמים למים ולַחיים הנסתרים שמתחתם. אך ביום־יום, כשהכול נראה רגיל ושגרתי, היו אלה הפרטים הקטנים שעצרו את נשימתה בהתפעמות נוכח פלאי הבריאה. די היה בקרני שמש בודדות שפרצו את קדרוּת השמים ונמתחו כמיתרים שנגעו בארץ והאירו אותה בטובם, או בכדור אש ענקי שעמד בין שמים וארץ וצבע את האופק בגוני אדום, כתום וצהוב לוהטים, או בענני כבשה שהתפזרו כעדר הרועה בנחת במרומי רקיע כחול, כדי להפוך את הנוף למעין אלבום דיגיטלי של בורא העולם.

רוני נשמה את האוויר הצח מלוא ריאותיה, מבקשת לשאוב לתוכה את כל היופי, ועד שיהפוך לחלק מתודעתה, פרטה אקורד מהיר בגיטרה ופצחה בשיר נוסף: "יום רודף יום, אני רוקמת חלום שחבוי בין כותלי חדרי. לוחשת ברחובות, מגלגלת מחשבות, נסתרות הן ברחש חיי, והימים כך עוברים ואיתם השנים, בוערים הם בעצמותי, אז שיפתח את חדרי, ויגלה עולמי ואז אצעק: עכשיו תורי לגעת בזריחה, עכשיו תורי להיות שם בפסגה, עכשיו תורי לפתוח את הקול, לפרוש כנף ולא ליפול, ולשיר..."2 היא ביטאה את המילים ודייקה בקצבן כאילו היו שלה, פרי מחשבתה ורגשותיה.

הטלפון הנייד צילצל וקטע את נגינתה. רוני גיששה אחריו בכיסיה, שלפה אותו ולחצה על הכפתור הירוק.

"היי, דקלה," פתחה בעליזות ששָׁרתה עליה.

"היי," נשמע קולה הרציני של חברתה. "רק רציתי לשמוע שאת בסדר."

לבה של רוני צנח. "מה קרה?"

הדממה שמעבר לקו הוסיפה למתח שגאה בה.

"חשבתי ששמעת חדשות..." אמרה דקלה מהוססת.

"לא, לא שמעתי," השיבה רוני וכבר עשתה את דרכה מקצה המרפסת אל השולחן שעליו עמד המחשב והקלידה את המילה "חדשות" בדף הגוגל שנפתח.

פיגוע ירי בשומרון. יש נפגעים, קראה, ועיניה היטשטשו מדמעות.

"רוני," נשמע קולה המודאג של דקלה. "רוני!" קראה שוב משלא נענתה.

"כן, כן, אני כאן, אני בסדר," הבטיחה רוני.

"אני בדרך אלייך," אמרה דקלה וניתקה את הטלפון.

רוני הרגישה כיצד הצלעות לוחצות על ריאותיה ואינן מאפשרות לה לנשום כראוי. אט־אט התבהרה ראייתה, ובתנועות אִטיות ומהוססות היא שבה אל הידיעה. רכב ישראלי שנסע על כביש שישים נורה מרכב חולף ליד הכפר בורקה. הנהג נהרג, שני נוסעים פצועים... המסך שב והיטשטש, ולנגד עיניה עלו תמונות אחרות מזמן אחר.

***

זה היה שלוש שנים קודם לכן, בליל חתונתה של יסמין, מדריכתה באולפנה. כל בנות המחזור שלה היו שם והשמחה היתה בשיאה. "אמת מה נהדר, היה מראה כוהן גדול..." שרה מלוא גרונה עם חברותיה, שחגו במעגלים סביב הכלה, קיפצו ודילגו, פתחו מעגלים חדשים ונטשו אותם לטובת מעגלים אחרים שנפתחו. היא יצאה לרגע ממעגל המחוללות לאסוף את שערותיה שהתפזרו בלהט הריקוד, וכבר נשאבה חזרה פנימה בידי חברה שחלפה לידה, אחזה בידה והצליחה לחצות איתה את כל המעגלים, עד למעגל הפנימי, שאליו התכנסו חמש חברותיה הטובות שאיתן חלקה את החדר במהלך לימודיה באולפנה. הן התחבקו במעגל, ויסמין הצמידה אליהן את ראשה ובירכה אותן בכל לבה: "יהי רצון שתהיה שמחתנו תמיד שלמה, שכל אחת תזכה להקים את ביתה במהרה ויתמלאו כל משאלות לבנו לטובה."

עכשיו חייכה רוני בעצב. זאת היתה הפעם האחרונה שבה היתה מאושרת באמת. מיד לאחר מכן הידרדרו חייה במהירות מסחררת. התזמורת הכריזה על הפסקה והבנות עשו את דרכן לשולחנן, מלאות עדיין ברוממות הרוח ששרתה עליהן ברחבת הריקודים.

רוני הביטה סביבה בשאלה. משהו השתנה באולם בעת שרקדו. משהו לא טוב, הרגישה. תחושת אי־נוחות ברורה התגנבה ללבה.

מראה הפנים הרציניות וקמטי הדאגה שהופיעו על פני הסובבים אותן שעמדו מחוץ לרחבת הריקודים חילחלו לתודעתן של הבנות עד לוודאות שדבר־מה נורא אירע.

"מה קרה?" שאלה אורית אישה שהזדמנה בדרכן.

"היה אירוע חדירה ליישוב בשומרון," פלטה האישה.

"איזה יישוב?" שאלה אורית.

"לא יודעת, לא הודיעו," השיבה האישה והמשיכה בדרכה.

בצעדים מהירים סגרו הבנות את המרחק שהפריד בינן לבין הטלפונים שבתיקיהן.

רוני הוציאה את הטלפון הנייד מהתיק. שלוש שיחות שלא נענו נרשם על הצג, אך היא לא התעכבה עליהן אלא חייגה את מספר הטלפון של אמה, להרגיעה שהיא עדיין בחתונה ושלא תדאג לה. משלא נענתה, חייגה את מספרו של אביה, ואז את מספר הטלפון שבבית, ועדיין לא נענתה. תחושת מועקה החלה לבעבע בתחתית בטנה. אמה היתה זמינה כמעט תמיד, ובשעה הזאת גם היא וגם אביה אמורים להיות בבית. אך היא דחקה את המחשבות. הבנות האחרות התלוננו שהקווים כולם תפוסים ושגם הן לא מצליחות להשיג את הוריהן. לְיִשי אחיה, שזו לו השנה הראשונה בישיבה תיכונית, ולאלישיב אחיה הבכור, ששירת כקצין בגבעתי, לא דאגה, משום שגם בזמנים רגילים בקושי הצליחה להשיג אותם. מבטה קלט את איילה, שמיהרה להתרחק מהשולחן ולצאת מהאולם רגע אחרי שקיבלה שיחה. דקות ארוכות בהו עיניה בפתח הריק בתחושה שיציאתה של איילה טומנת בחובה דבר־מה שנוגע אליה, אחר השיבה את תשומת לבה לטלפון שבידה, שלחה מסרונים לשני הוריה, להרגיעם ששלום לה, וניסתה להתקשר לחברותיה מהיישוב, אולי להן יש מידע כלשהו, אך הקווים כולם היו תפוסים או לא ניתנים להשגה.

תחושה מוזרה הטרידה אותה. זה לא הפיגוע הראשון באזור. תמיד הצליחה להשיג חברה או שכנה שידעה לספר מה קורה. מדוע הפעם אינה מצליחה לתפוס אף אחד?

התזמורת חידשה את נגינתה ורוני נאנחה. בימים כתיקונם כבר היתה בחצי הדרך לרחבת הריקודים, אבל עתה אחז באיבריה כובד מוזר והלב סירב להתרונן.

"קדימה, בנות, עלינו לשמח את יסמין, עכשיו אף יותר מקודם," אמרה אחת הבנות, והיא הצטרפה אליה באי־רצון.

הטלפונים הושבו לתיקים, ובנות נוספות הצטרפו אליהן לשמח את מי שהיתה להן משענת בשנתן האחרונה באולפנה. שומרים הפקד לעירך כל היום וכל הלילה, ניגנה התזמורת, והרוקדים הצטרפו למנגינה ושרו את המילים מלוא גרונם, כמשאלת לב נוכח החדשות שזרמו אל האולם. התזמורת ניגנה שוב ושוב את אותו השיר, שסחף כמעט את כל באי האולם אל רחבת הריקודים, למחול שכולו תפילה לבורא עולם שישמור על עמו ויצילם מהזוממים להרע לו. המבוגרים שביניהם התנהלו באטיות במעגלים החיצוניים, כשפניהם כאובות ולבם מכוון בתחינה לרחמים מאדון העולם. הצעירים יותר קיפצו ורקעו עם החתן במעגלים הפנימיים, כאילו ניסו לרמוס את הכעס והתסכול, כשפניהם מכווצות בריכוז וזרועותיהם נשואות לאביהם שבשמים כבנים הזועקים בדם לבם.

שוב ניסתה רוני להתקשר להוריה ולא נענתה. החשש שקנה לו אחיזה בבטנה החל להתפשט אל לבה. האווירה באולם הלכה וכָבְדה. חצי שעה עברה מרגע הפיגוע וקרוב לוודאי ששֵם היישוב הפגוע כבר נישא באוויר, צריך רק להטות אוזן. לבה נחצה בין רצונה לדעת את האמת לבין הפחד מפני הידיעה. אנשים סביב הנמיכו את קולם ושיחות הטלפון הנכנסות מחברות, ששאלו אם יש בידיה מידע עדכני, פחתו, עד שפסקו לגמרי. משהו פה לא מסתדר, חשבה. היא ראתה את דקלה ואיילה מסתודדות וגמאה את המרחק שהפריד ביניהן.

"מה קרה?" שאלה כמעט בתוקפנות.

"המחבל חדר ליישוב שלנו," אמרה איילה, כמעט בלחישה, ורוני לא היתה בטוחה אם האדמומיות שבעיניה היא תוצאה של בכי או שהיתה שם קודם.

"יש נפגעים?" הזדעקה.

"אנחנו לא יודעות," השיבו בשקט, אך משהו בקולן היה מעושה.

רוני הביטה אל רחבת הריקודים שהתרוקנה ולבה יצא אל הכלה, שאירוע טרגי כזה יציין את יום שמחתה.

"אני חושבת שכדאי לנסוע הביתה," אמרה אודיה.

"אף אחד לא צריך אותנו בבית, אבל יסמין צריכה אותנו פה מאוד," אמרה רוני. היא הרגישה שעיניים רבות ננעצות בגבה, כשפנתה לעבר הרוקדות עם הכלה.

אודיה מיהרה אחריה ונגעה בזרועה, לעכב את צעדיה.

"ביקשו שנחזור הביתה," הסבירה.

רוני הביטה בפני חברתה, וראשה כבר ידע את שלבה סירב לקבל. "מה פתאום רוצים אותנו עכשיו? מה כבר נועיל ביישוב? מה יהיה עם יסמין? מי ישמח אותה אם כולנו נחזור ליישוב?"

"יסמין תהיה בסדר. כל השכבה פה, היא לא תרגיש בחסרוננו."

"אבל..." ניסתה רוני למחות.

"היא תבין," הבטיחה אודיה.

כל חברותיה הטובות היו סביבה, עיניהן אמרו את שלא העזו להוציא מפיהן. בלא רצון עשתה את דרכה לשולחנן, בירכה את ברכת המזון בכוונה רבה, כאילו ניבא לה לבה שתהיה זו ברכת המזון האחרונה לפני שחייה ישתנו ללא הכר, נטלה את תיקה והצטרפה אל חברותיה שנסעו אל היישוב בשתי מכוניות.

דממה מתוחה עמדה בחלל הרכב. הטלפונים נדמו, חברותיה לא נידבו מידע והיא לא העזה לשאול מי נפגע וכמה חמורה הפגיעה. היא רק הביטה אל הדרך וניסתה להתעלם מהידיעה ששכנה בתת־הכרתה כי ביתה הוא שנפגע. תחושת כובד אפפה את מוחה שמאבק התחולל בו, בין ידיעה להכחשה, ובלבה קדחה תפילה אחת: שהזמן יקפא ושלעולם לא תגיע ליעדה.

כשעברו בשער היישוב עצמה רוני את עיניה. ריבונו של עולם, שלא יעצרו ליד הבית שלי, בבקשה, לא ליד הבית שלי, התחנן לבה. אך מחשבותיה הוסחו בידי החיילים הרבים שהתרוצצו ברחובות, שבימים של שגרה שממו בשעות הלילה, והבתים, שמרבית חדריהם שהיו אמורים להיות חשוכים, היו מוארים לחלוטין.

כשהרכב סטה מהדרך המובילה לביתה ופנה לכיוון חדרי האירוח, התעוררה בה תקווה שחששהּ היה לשווא, אך התנהגותן של חברותיה שהקיפו אותה כשיצאה מהרכב חידדה את ההכרה בבלתי־נמנע.

שירלי, חברתה הטובה של אמה, פתחה את הדלת וביקשה מחברותיה להמתין לה בחוץ. כמובלת לגרדום עברה רוני את המפתן ונכנסה אל החדר. ישי אחיה ישב על כורסה לצד רב היישוב והביט באחותו בעיניים דומעות. אישה ניגשה אליה, הציגה את עצמה בשם רוית, עובדת סוציאלית, וביקשה ממנה לשבת. לפתע נעשתה רוני מודעת לאנשים נוספים שהיו בחדר — אשת רב היישוב, נציגת צח"י, צוות החירום היישובי שמטפל באירועי חירום ביטחוניים ואזרחיים, פנים מוכרות של עובדי המועצה האזורית.

היא התיישבה ליד ישי ולבה האיץ את פעימותיו.

העובדת הסוציאלית התיישבה מולה. "רוני," פתחה ופניה הרציניות גרמו ללבה של רוני להלום בפראות. "היום בשעה שבע ועשרים בערב נכנס מחבל לבית שלכם. אבא ואמא, שִירה ותחיה נהרגו."

לבה של רוני קפא ונעצר בבת אחת מריצתו המטורפת. זהו. הגרוע מכול קרה ואין לאן לברוח.

היא הפנתה את מבטה אל ישי אחיה שהינהן בפנים נפולות.

"איפה רועי ואמונה?" שאלה, האמת הנוראה עדיין לא חילחלה לתודעתה.

"ישֵנים אצל אסתי," השיב.

"ואבא ואמא?" השיבה את פניה אל רוית, מסרבת לעכל את החדשות.

"נרצחו," השיבה רוית, בלי להסתיר ממנה את המציאות.

רוני חשה ששיתוק אוחז בכל גופה. היא רצתה לצרוח, לבכות, לברוח, לגרש מהחדר את כל האנשים שהיו בו, רצתה לדרוש מהאישה שהחריבה את חייה להשיב את שגזלה ממנה, אך ישבה מאובנת ודוממת נוכח המבטים שהמתינו לתגובתה.

אלישיב נכנס לחדר כסופה, כרע על ברכיו וחיבק את אחיו ואחותו שישבו סמוכים זה לזה. רוני הניחה את ראשה על כתפו, והקרח שאחז בגופה החל להפשיר ולטפטף מעיניה בדממה. לבה נמס לשמע בכיו קורע הלב של ישי, והטפטוף הפך לשטף.

זמן־מה בכו שלושתם חבוקים. לבסוף הפנה אלישיב את פניו לאחור וחיפש במבטו את דב, חברו הטוב של אביו, שקיבל את פניו בשער היישוב ועמד כעת לצד שירלי אשתו. אלישיב ביקש להוציא את כולם מהחדר ולהשאירם לבד.

"אנחנו פה כדי לעזור. יש הרבה דברים שצריך לטפל בהם עוד הלילה," ניסה דב למחות.

"אני יודע. תנו לנו רבע שעה לבד," ביקש אלישיב.

דב הביט אל רוית, שהינהנה, וכולם יצאו מהחדר.

הדלת נסגרה. הם היו עכשיו לבד, הם והבשורה הנוראה שחצתה את חייהם.

דממה שלטה בחדר.

אלישיב השיב את פניו לאֶחיו. "אנחנו נהיה בסדר," הבטיח וניגב את פניו. "אנחנו נישאר ביחד, נעזור אחד לשני, נגדל את רועי ואמונה ונהיה בסדר."

"ראיתי את אבא ואמא..." אמר ישי חרש.

"מה?!" הזדעקה רוני.

"הייתי בדרך הביתה. ראיתי מהחלון את אבא ואמא ואת שירה ותחיה אוכלים ארוחת ערב... ראיתי את המחבל נכנס ויורה לכל הכיוונים... לא היה לאבא סיכוי לשלוף את הנשק..." סיפר ישי וניגב את דמעותיו. "הסתתרתי בין השיחים, פחדתי שהוא יראה אותי מהחלון..." הוא משך באפו וגופו נרעד מהזיכרון. "המחבל עלה לקומה השנייה והדליק אור בחדרים. התפללתי שלא ימצא את רועי ואמונה. בסוף הוא ירד למטה וניסה לצאת מהבית, אבל כיתת הכוננות כבר הקיפה את הבית, והם ירו בו מיד." שוב ניגב ישי את פניו, שהיו רטובות מהדמעות שלא חדלו לזלוג. "יצאתי מבין השיחים ורצתי הביתה, אבל דניאל תפס אותי ולא נתן לי להיכנס." ישי הליט את פניו בידיו ובכה. לבסוף הביט אליהם והמשיך. "מישהו מכיתת הכוננות יצא מהבית עם אמונה. חשבתי שגם רועי..." ישי נשם מלוא ריאותיו והביט למעלה, כמבקש לשאוב כוח, "אמונה נרדמה במיטה של אבא ואמא, והמחבל לא ראה אותה מתחת לשמיכות..."

אלישיב חיבק את אחיו. "אנחנו נהיה בסדר. אבא ואמא לימדו אותנו להיות חזקים, ואנחנו לא ניתן לשום דבר ולאף אחד לשבור אותנו."

ישי הינהן וניסה להתגבר על בכיו.

"זה לא אמיתי. זה חלום בלהות..." לחשה רוני. "נכון?" פנתה אל אלישיב שבשל היותו האח הבכור כמו קיבל לידיו את סמכות ההורים. "תגיד לי שזה חלום..." התחננה.

"הלוואי," ענה אלישיב, ושוב התחבקו שלושתם ובכו.

דב הקיש על הדלת, נכנס אל החדר בחברת שירלי והעובדת הסוציאלית והתיישב לידם.

"ילדים, יש דברים שאי־אפשר לדחות," אמר כמי שכפאו שד. "צריך להודיע לסבים ולסבתות ולאחים של אבא ואמא, לפני שהם יקבלו את ההודעה משכנים, או גרוע מכך, מהתקשורת."

"חוץ מדודה רחל, כולם נמצאים בארצות הברית," השיבה רוני.

"לפני שבוע אמא מילאה את טופסי העדכון לצח"י," נזכר ישי. "אני מניח שאפשר למצוא שם את הכתובות ואת מספרי הטלפון של כולם."

דב הינהן, ניגש אל הדלת, העביר את המידע לנציגת צח"י שהמתינה בחוץ ושב אליהם. הוא הביא כיסאות לאלישיב ולעצמו והתיישב לידם. "עכשיו צריך לטפל בסדרי ההלוויה."

המילים שָבו והִכו אותם בהלם. הלוויה? להורים ולשתי אחיותיהם? איך אדם יכול לשרוד אחרי דבר כזה? רוני רצתה לברוח מהחדר ומההתמודדות שעמדה לפִתחה. היא הניחה יד על כתפו של ישי, שטמן את פניו בידיו ובכה.

אלישיב הסתובב באטיות והביט בדב שישב לידו. הוא היה חיוור מאוד. "מה צריך לעשות?" שאל.

הדלת נפתחה ודודתם רחל נכנסה. מראה שלושת אחייניה היושבים זה ליד זה חיוורים, עיניהם אדומות מדמעות, מוסס את החוסן שניסתה לגייס לקראת המפגש איתם.

רוני קמה לקראתה והן עמדו והתחבקו ובכו זו על כתפי זו.

נוכחותה של הדודה כמו הקלה על כולם. שוב לא יצטרכו לקבל לבדם את כל ההחלטות הנדרשות.

אחד לאחד פירט בפניהם דב את כל הנושאים שהמתינו להכרעה — מי יודיע למשפחה המורחבת, מי וכיצד יבשרו את הבשורה המרה לרועי ולאמונה הקטנים שיקומו בבוקר למציאות חדשה, היכן תתקיים הקבורה, האם תידחה עד שיגיעו הקרובים מחוץ לארץ או תיערך במועדה...

השעה היתה שלוש לפנות בוקר כשסיימו לקבל את ההחלטות החשובות. ישי נרדם על הכורסה שעליה ישב, ואלישיב העיר אותו כדי שיעבור אל הספה שעליה נפרשו מצעים למענו.

"הגיע הזמן לישון," אמרה שירלי, בעודה פורשת סדין על המזרן שעליו יִישן אלישיב.

"אני כבר ישנה, אני צריכה שמישהו יעיר אותי מהסיוט הזה," השיבה רוני והביטה באחֶיה שהחלו להתארגן לשינה.

"החברות שלך בחוץ. את רוצה שמישהי תבוא לישון איתך?" הציעה שירלי.

רוני הנידה בראשה לשלילה. עליה להיות לבד כדי לעכל את מאורעות הלילה, אמרה.

זמן־מה בהתה בלהבות ארבעת נרות הנשמה הגדולים ששכנה טובה זכרה להדליק, ומעיין הדמעות גאה מקרבה ונשפך מעיניה כמפל. מישהו מעולם אחר עזר לה לקום ולהיכנס לחדר. בתנועות אטיות נשכבה והתכרבלה בתנוחה עוברית. אותו מישהו מעולם אחר כיסה אותה בשמיכה והיא משכה אותה מעל לראשה, עצמה את עיניה ובכתה, עד שנרדמה.

1 "העיר באפור", מילים ולחן: נעמי שמר.

2 "עכשיו תורי", מילים ולחן: מוש בן ארי.