פעם היה לי לב

*

03/2004

בגן חובה היתה לי גננת ששמעתי שאמרה: שנה הבאה תעלו לחיטה א'. לא הבנתי כי לא ידעתי את החוקים של בג"ד כפ"ת, חשבתי שלומדים לעשות לחם בכיתה א'. התביישתי לשאול אותה. אבל אהבתי את הגננת כי היא היתה מושיבה אותנו על הרצפה במעגל, מדברת בקול נעים, מחייכת בלי סיבה, בלי שהיינו צריכים לחייך בחזרה. היה כיף איתה... כשעליתי לכיתה א', ביום הראשון המורה כתבה על הלוח משהו ואמרה שזה שלום כיתה א', וביקשה שנעתיק למחברת דף שלם של האות א'. אחר כך עוד דפים, מלא מלא שורות רק של האות א'. א א א א א א א א א א א א א א א א א א א א א א א א א א א א א... אחר כך נמאס לה והכריחה אותנו לחזור אחריה בקול אלף פעם על שלום כיתה א'. שלום כיתה א' שלום כיתה א' שלום כיתה א' שלום כיתה א' שלום כיתה א' שלום כיתה א' שלום כיתה א' שלום כיתה א' שלום כיתה א' שלום כיתה א' שלום כיתה א' שלום כיתה א' שלום כיתה... שנאתי אותה!!!!!! בגלל זה כל פעם שהיא ביקשה שכולם יחזרו אחריה ביחד, בלי שאף אחד שמע רק אני אמרתי שלום חיטה א'. שלום חיטה א'. שלום חיטה.

תגובות:

אין תגובות.

בשמונה בבוקר הגיע שלומי לכניסה של התחנה המרכזית ברמלה, נעצר ליד המאבטח והבין שאין לו זמן להשתין. זה היה היום הראשון של הסמסטר האחרון ללימודי התואר השני שלו באוניברסיטת ירושלים. החודש היה מרס בשנת 2014, בתקופה שבה מזג האוויר היה מבולבל ולא צפוי, ברגע אחד חום אימים וברגע אחר קפוא. באותו רגע מסוים היה חום אימים.

האוטובוס נכנס לרציף ועמד לצאת לירושלים כעבור פחות מדקה. על הגב היה לשלומי תיק ובתוכו מחשב נייד, קלסר ושלושה דפים מודפסים ומהודקים. הכותרת על העמוד הראשון היתה: "הצעת מחקר לתזה - הדיאלקטיקה של הקקי והחרא: אשכנזים ומזרחים בייצוגי החרבון בתרבות הישראלית". למרות שלא היה לו זמן לעיכובים, והפיפי לחץ, בכל זאת החזיק פלאפון ביד והפעיל את המצלמה, בתקווה שהמאבטח ידרוש לבצע בדיקה מקיפה בתיק שלו ובגופו.

כבר תקופה ארוכה, בכל מקום שבו צריך לעבור מאבטח בשביל להיכנס, הוא מנסה לתעד בווידיאו בדיקה ביטחונית משפילה, מתוך הפנטזיה שיפיץ את הסרטון ברשתות החברתיות. הוא הבחין באקטיביסטים אחרים שעושים דברים דומים וזוכים באהדה, בעיקר מבחורות דיכאוניות בעלות מצפון מיוסר שמנסות לתקן את העולם. הוא בא לא מגולח, בבגדים מוזנחים, ומדבר בהגזמה עם חי"ת ועי"ן מודגשות. תחילה מבקש יפה להיכנס ומיד אחר כך מתחצף, יורק, מזלזל במאבטח ובלב מתפלל שיעכב אותו, שיבקש ממנו תעודה מזהה, בזמן שאנשים אחרים נכנסים בלי בדיקה ובלי שאף אחד מבקש מהם תעודה מזהה. ככה זה עובד היום, חשב, כשהבלוגים האנונימיים חלפו מהעולם והתפקיד שמילאו עבר לרשתות החברתיות. אבל הבעיה היא ששם אין את האנונימיות הזאת שהיתה, ובגלל זה אי אפשר לפרסם דברים מהלב. צריך להיות קונקרטי יותר, להציג ראיות, לדבר לשכל. כדאי גם להיות יותר חברתי ופחות אישי. זה ז'אנר אחר לגמרי. בקיצור, לפי איך שהבין את רוח הדברים, וידיאו של אקטיביסט מזרחי מושפל על ידי מאבטח יכול לעורר עניין. וכבר שנתיים אף אחת לא הביעה בו עניין.

"בבקשה, אחי," הכניס אותו המאבטח ללא בדיקה, "שלא תפספס את האוטובוס."

בגלל שלא היה לו זמן להשתין, העיף מבט מלא כאב לשלט "שירותים" שהיה מימינו, ועקף בריצה איש עם כיפה גדולה וכרס קטנה, שגם בדיוק נכנס לתחנה המרכזית. את האיש עם הכיפה, שהיה בתור לפני שלומי, המאבטח דווקא כן בדק. אמנם לא ביקש ממנו תעודת זהות, אבל כן העביר על גופו גלאי מתכות. שנייה לפני שדלת האוטובוס נסגרה השתחל שלומי פנימה והתיישב מאחורי הנהג.

היתה לו פגישה חשובה להתכונן אליה, עם מרצה שאולי תסכים להיות המנחה שלו לתזה. קראו לה ד"ר איליין לי גיפורד, האישה הסנובית ביותר שפגש בחיים שלו, ובמשך כל הזמן שחיפש מנחה באוניברסיטה קיווה מאוד שלא ייאלץ לפנות גם אליה. והנה, הוא נאלץ, אחרי שעבר כבר בין שלוש מרצות שונות מהחוג שלו וכולן דחו אותו. כולן פסלו אותו מסיבות שלא היו לו ברורות, והשיחות איתן תמיד גלשו למחוזות לא קשורים, מה שייחס באופן אוטומטי להיותן נשים קשות ורעות. כשלמד במכללה היו לו מרצים הומואים בעלי דיבור חד וברור, מעולם לא היו לו בעיות להבין מה אמרו, ואילו באוניברסיטה מצא עצמו מוקף מרצות בעלות מיניות לא ברורה ושפה לא מובנת. כולן נראו לו לסביות, עם בגדים מוזרים ותספורות מכוערות. הוא היה שמח אם באמת היו לסביות, אבל היו רגעים שבהם הרגיש כאילו הן רומזות לו משהו. בעיקר כשישב איתן לבד במשרד שלהן, והבחין שבזמן שהוא מדבר המבט שלהן גולש לשפתיים שלו והעיניים שלהן נפתחות.

לשיחה עם האחרונה, אורנה סילברפלייט, גם היא דוקטורית כמו השאר, שבכל הזדמנות התגאתה בכך שהיא פסיכואנליטיקאית ואהבה לפתוח משפטים בצמד המילים "בתור פסיכואנליטיקאית", או "בתור פרוידיאנית" - בא שלומי מוכן עם הצעת מחקר ברוח הפסיכואנליזה, שבה ייחס את ה"חרא" המזרחי ללא מודע, את ה"קקי" האשכנזי לסמוך למודע ואת ה"צואה" - שעדיין לא החליט איזה שיוך עדתי תקבל, וקיווה להתייעץ על כך עם אורנה - לסופר אגו. לאורנה היה שיער צהוב, היא נהגה להחליף תספורות לעתים קרובות, ושלומי תהה איזה סידור חדשני יופיע לה על הראש הפעם. מה שלא יהיה, קבע עם עצמו, כשאני רואה אותה אני חייב מיד להחמיא.

כשנכנס אליה למשרד ראה שכל השיער הצהוב שלה קצוץ חוץ מהפאות. אותן השאירה ארוכות וחלקות והן השתלשלו עד הסנטר שלה, כמו פאות של גבר חסידי. "אה, תתחדשי על התספורת," אמר בפליאה והשתדל לא לחייך יותר מדי, "יפה מאוד."

בהתחלה רצה לצחוק כי נראתה לו מטופשת, אבל אחרי כמה רגעים דווקא חיבב את התספורת החדשה שלה. היה בה משהו שהוא לא ראה קודם. משהו טרי.

היא לא ענתה, התעלמה לגמרי, מבטה מכוון למסך המחשב. הוא התיישב והיא עדיין לא אמרה כלום. הוא סיפר לה שהוא מחפש מנחה לתזה, והתחיל לתאר את הרעיון שלו. נראה היה שהוא דווקא מצליח להסביר טוב את הקישור בין החרא למזרחים וללא מודע, ואת הקקי לאשכנזים ולסמוך למודע. אורנה גלגלה את אחת הפאות סביב האצבע שלה, והוא הניח שהיא חושבת על דבריו.

"אגש לעניין," קטעה אותו ופתאום התחילה לדבר על אסטרופיזיקה, תחום שבו שלומי היה בור לגמרי. הוא לא הבין את הקשר בינו לבין הדברים שאמר. "היקום מכיל אינספור גלקסיות, בתוכן כוכבים מכל מיני סוגים, ובלב כל גלקסיה חור שחור. ובתוכו יש עוד יקום, קצת שונה מהיקום הקודם, עם עוד אינספור גלקסיות, גם הן קצת שונות, ובמרכזן גם חור שחור, וחוזר חלילה. והאחד לא מתקיים בלי האחר."

"אוקיי, את אומרת שיש הקבלה בין היקום לבין הקקי האשכנזי המודע ובין החור השחור לחרא המזרחי הלא מודע?"

היא משכה בחוזקה בשתי הפאות וענתה בכעס: "לא! מה שאני מנסה להסביר לך ואתה מתעקש לא להבין, זה שאתה, בתור חוקר, לא נכנס לחורים השחורים. אתה צריך להיכנס ומתחמק מזה. אתה מסתכל על החור השחור ממרחק רב מדי. פיתחת פטיש לסוגיה העדתית ואתה לא מצליח להשתחרר ממנו. זה נחמד לרמה של תואר ראשון, אבל אם אתה רוצה לכתוב עבודת תזה רצינית אתה חייב להיכנס יותר לעומק." היא זזה לרגע באי-נוחות בכיסא שלה, הביטה לו בשפתיים והמשיכה בנימה קצת פחות כועסת, "הרבה יותר לעומק."

"אני לא מבין כל כך למה את מתכוונת," מלמל, ובראש זעם, כי לא הבין כלום: כוס של האמ-אמא שלך, על איזה עומק את מזיינת לי במוח?

"אם אתה לא מבין אני לא יכולה לעזור. יש דברים שגם אני לא יכולה להסביר." אורנה הכניסה את הקצה של אחת הפאות לפה, ליקקה ונעצה בו מבט מתגרה. "אתה צריך להבין לבד," קבעה וחזרה למסך המחשב.

הוא עדיין לא הבין. יכול להיות שהן רוצות שיזיין אותן? אם היו מבקשות, בתמורה להנחיה לתזה, היה עושה את זה. אין לו בעיה להיות זונה, להפך. לנוכח היובש המיני שאמלל אותו, היה מזיין אותן גם בלי קשר לתזה. רק כדי לחזור לעניינים. רוב המרצות שלו גם לא נראו רע כל כך. אף על פי שהיו מבוגרות מדי בשבילו, היתה בהן רעננות שלפעמים התקשה למצוא בבחורות צעירות יותר. אבל מה הוא אמור לעשות? האווירה במשרדים שלהן לא מינית בעליל והן תמיד יושבות כל כך רחוק ממנו.

לצערו איליין נותרה התקווה האחרונה שלו. אמנם תחום המומחיות שלה, פוסט-קולוניאליזם ואי-שוויון אתני בתרבות, היה זהה לשלו, אבל הוא התקשה לסבול את ההתנהגות המתנשאת שלה. איליין היתה רשמית בצורה קיצונית, דבר שעורר בו תחושת פחד בכל פעם שחשב לפנות אליה.

בסוף השיעור הקודם ניגש אליה וניסה להיות מנומס ככל האפשר. "בוקר טוב, רציתי -"

"מן הראוי," קטעה אותו בטון דרמטי, "שתשלח לי במייל בקשה לקבוע פגישה במשרד שלי, ונמשיך את הדיון שם בצורה רצינית יותר," ובלי להביט בו בכלל הלכה ומלמלה בזלזול, "אחרת בשביל מה יש לי שעות קבלת קהל?"

לכן הרגיש עכשיו צורך לקרוא את הצעת המחקר שוב ושוב, להדגיש חלקים חשובים, ולהתאמץ להיות כמה שיותר מוכן לפגישה. הוא היה חייב בכל מחיר לשכנע אותה להיות המנחה שלו, אחרת הכול אבוד. אבל ככל שקרא את הצעת המחקר התחזקה בו המחשבה שעליו לשנות נושא, ולבקש לכתוב תזה על דברים אחרים. נכון, המשיך לתהות לעצמו, יש פה חדשנות כי אף אחד לא חקר עדיין יחסי אשכנזים ומזרחים בהקשרים של צואה. נכון, אף אחד לא כתב על כך שבייצוגים התרבותיים, בסרטים ובספרים, המסמן "קקי" נקשר לאשכנזים ו"חרא" למזרחים. ושהקקי תופס מקום מרכזי בשיח הצואה, לעומת החרא שתמיד בא מהשוליים. ובכל זאת, אולי כדאי לחשוב על נושא אחר, בוגר יותר? מצד אחר, כל הרעיונות לתזה של סטודנטים אחרים שנתקל בהם היו מוזרים, לפעמים אפילו יותר מהרעיון שלו. חייבים להיות מוזרים כדי למצוא מנחה לתזה. ככה זה עובד, זה לא כמו בתואר הראשון, שם הספיק לומר שאלה מטומטמים ואלה אידיוטים. צריך להיות מוזר, לדבר על הפרשות הגוף, ככה כולם עושים. זה מה שהמרצות אוהבות.

את התהיות קטע האיש עם הכיפה הגדולה והכרס הקטנה, שעכשיו התברר לשלומי שגם הוא רצה לעלות לאוטובוס. הוא דפק מבחוץ עם היד על הדלת. הנהג נעצר לרגע, הסתכל עליו והמשיך בנסיעה. שניהם היו בשנות השישים לחייהם ולשניהם היתה כרס. לנהג היתה כרס גדולה יותר. האוטובוס יצא מהרציף והתקדם לעבר היציאה מהתחנה המרכזית. האיש עם הכיפה, נוטף זיעה, נעמד באמצע הכביש מול האוטובוס וחסם את הדרך. הנהג צפר, האיש לא זז. הנהג שוב צפר, וצעק: "זוּז."

"לא זז. תן לעלות." בדרישה שלו הדגיש את האות עי"ן, מה שמשך את תשומת הלב של שלומי.

"אדוני, אני מבקש שתזוז," קרא הנהג ושוב צפר.

"לא זז עד שתכניס אותי."

"לא מכניס אותך."

"אז לא זז."

לאחר כמה רגעים של שקט הוציא הנהג מהחלון את הראש והצביע על האיש ביד, "תתבייש לך."

"אני? אתה תתבייש לך," האיש משך בכתפיים. "חתיכה של חרא יותר טובה ממך." הוא הגה את האות חי"ת באופן רך ביותר, והיא כמעט נשמעה כמו ה"א, במיוחד כשאמר "חרא".

"חתיכה של מה? הרה?" מלמל לעצמו הנהג והביט דרך המראה בשלומי, שהתעלם ממנו. פתאום נזכר שלומי במקרה דומה מהעבר, שבו ישב מול סבא שלו והתכונן על הפרשה של העלייה לתורה בבר מצווה, וכשקרא "וחרה אף ה' בכם" סבא שלו כעס ותיקן אותו. שלומי לא הבין, בדומה לנהג שאל "והרה אף ה' בכם?", וסבא שלו דפק בעצבים על השולחן. רק עכשיו, כמה שנים אחרי שנפטר, הבין למה סבא שלו היה מתוסכל ממנו. הוא רצה לשמוע חי"ת ספרדית תקינה, והנכד האידיוט שלו לא הצליח. חבל שלא אמר לו שכדי לעשות חי"ת תקינה צריך לעשות ממוצע בין כ"ף לה"א, ככה בטוח היה מבין. כ"ף ועוד ה"א חלקי שתיים שווה חי"ת.

בכל אופן, שלומי בקלות יכול היה לעזור לנהג להבין את האיש, אבל לא רצה להתערב בוויכוח של המטומטמים. הוא העדיף להאזין בעניין לשיחה, בזמן שניסה לקרוא את הצעת המחקר שלו. "מה זה הרה? הר שהוא נקבה?" הנהג המשיך למלמל ולכווץ את פניו עד שהבין. "נו, תראו מי שמדבר!" צפר בהתלהבות, "אתה בעצמך חתיכת חרא."

"לא אמרתי שאתה חתיכה של חרא," תיקן האיש את הנהג, "אמרתי שחתיכה של חרא יותר טובה ממך."

הנהג המשיך לצפור ולצעוק ולקפוץ במקום שלו, והאיש ממול עמד ולא זז. הוא נהיה אדיש וכבר כמעט התעלם ממנו לגמרי. הצפירות והצעקות נהיו ארוכות יותר ויותר, עד שהאיש לחש: "תדרוס אותי."

"מה זה?"

הוא לחש שוב, בקול חנוק, "תדרוס אותי." שלומי שמע אותו בבירור, אבל הנהג ביקש ממנו לחזור שוב על מה שאמר. האיש לקח צעד קדימה, נצמד לשמשה של הנהג וצרח: "תדרוס אותי כבר, יא כוס של האמ אמ אמ אמ..."

הנהג דרך על הדוושה, האוטובוס דהר לעבר האיש ויצא מהתחנה המרכזית. שלומי הסתכל אחורה דרך החלון וראה את האיש קם משולי הכביש, מרים את הכיפה שנפלה, מנשק אותה ומנגב בה את הפנים. הוא הסתובב וצעד באטיות לעבר הרציף.

אחרי כמה דקות של דממה מלמל הנהג בקול שבור, "אני חתיכת ח..." והשתעל. הוא הביט דרך המראה בשלומי, שהמשיך להתחמק ממנו, והמשיך, "הוא אומר לי שאני חתיכת ח..." ושוב השתעל. וכל פעם שהשתעל הפיפי לחץ לשלומי יותר.

הוא לא רצה לדבר עם הנהג, ולא רק בגלל הפיפי. הוא היה עסוק בהצעת המחקר שלו וידע שאם יתחיל לדבר יצא לו דיבור של אוניברסיטה. וגם הצעת המחקר שלו עוסקת באופן ישיר במריבה שהתפתחה בין הנהג לאיש, ושלומי התפתה לקחת את הסיטואציה בתור דוגמה, לנתח אותה באופן סמלי, ולהשתמש בה בפגישה עם איליין. כך הוא יתמודד עם הטענה הגדולה ביותר של כל המרצות שדחו אותו, ויוכיח שהתיאוריה שלו כן משקפת עומק. יש פה עומק של דפוסים תרבותיים הבאים לידי ביטוי בחיי היומיום. או במילים פשוטות: אשכנזים הם קקי ומזרחים הם חרא גם מחוץ לסרטים ולספרים. כדי לעשות את זה אסור לו להתערב, הוא צריך רק להמשיך להתבונן מהצד, לשתוק. אם ידבר רק יהרוס. אבל הנהג המשיך להתעקש, לנעוץ בו מבטים דרך המראה ולהשתעל בקול צווחני כל פעם שהחי"ת של ה"חרא" נתקעה לו בגרון. שלומי לא הצליח להתאפק יותר.

"לא, אדוני הנהג, אתה בהחלט לא חתיכה של חרא," ענה לו. "מה שהאיש המסכן בחוץ אמר זה שחתיכה של חרא יותר טובה ממך. יש הבדל בין הדברים. זאת אומרת, הוא ניסה ללעוג לך באמירה שעם כמה שאתה אנושי, לחתיכה דוממת של צואה יש ערך מוסרי גבוה משלך. זו טכניקה רטורית נפוצה בחיי היומיום, במיוחד כאשר משלבים אותה עם הפרשות גוף הנחשבות ללא רצויות. מעבר לכך, שים לב לסמליות בדברים שאמר. הוא השתמש במילה 'חרא', הלקוחה משפת השוליים הגסה, ולא ב'קקי', הנקשרת לילדות, שהיא, אם לא ידעת, הכוח החזק ביותר בתרבות שלנו. לא רק שילדים מנהלים את ההורים שלהם, הם גם מנהלים את המדינה וכל חוק שעובר חייב להתחשב בהם. האיש המסכן לא אמר שחתיכה של קקי יותר טובה ממך. כי אתה הקקי - בעל הכוח והסמכות, נציג החוק, האשכנזי, אם תרשה לי לקרוא לך ככה. והוא החרא - הגס, המוחלש, המזרחי. אתה מבין את הסמליות? כך נוצרת כלכלה לא שוויונית של רגשות, שבה צד אחד הוא לכאורה מוסרי וטוב והצד השני מושחת ואכזרי, כמוך. כלומר, במילים אחרות, הוא כינה אותך, בלשון העם, 'ילד קקה'. ככל הנראה, זאת אומרת, כביכול, אתה יודע, כך הוא ניסה להציג אותך, בכל אופן."

תחושה של גועל מילאה את שלומי, והוא הצטער שבכלל פתח את הפה. הנהג נענע את הראש לצדדים בכעס, ושלומי הרגיש שהוא חייב לתקן את העוול. הוא חייב לזנוח את הניסוחים המתחכמים, לאמץ סגנון עממי יותר. "תגיד לי, למה לא העלית אותו? מה, לא חראם על הבנאדם?"

"יש בתחנה המרכזית פקחים. אלף שקל קנס אם אני מעלה נוסע מהכביש," הנהג ענה מיד והפסיק לנענע את הראש.

"אז למה לא אמרת לו?" שאל שלומי והביט דרך השמשה.

הם בדיוק נכנסו לירושלים. מזג האוויר התקרר. הרחובות היו צהובים, והמוני אנשים שעירים - שתמיד נראה לו שריח הזיעה שלהם חודר דרך השמשה - שרצו בהם, מפלסים את דרכם על מדרכות מטונפות. אין ספק שבירושלים יש השילוב המטריד ביותר בין סירחון וקיפאון. היד שהחזיקה בדפים עם הצעת המחקר רעדה. ואז ענה הנהג תשובה שהפכה את הפיפי של שלומי, שעוד רגע יצא לו מהאוזניים, לנוזל מר ומשתק של עצבות, ואחרי ששמע אותה הוא והנהג לא דיברו יותר. הנהג ענה: "לא יודע, לא חשבתי על זה."