מטרייה
אני מודה: אני נרקומן! אם לא אצרוך את המנה שלי בבוקר, כל היום ארגיש חולה ואסתובב כמו ארי בסוגר, מתייסר בתחושות קשות. הסם שאני
מכור לו כבר שנים רבות הוא לא מורפיום ולא הֶרואין. אלו הם הספרים. ואת המנה אני שואף היישר לתוך המוח. אחר כך הסם נספג על ידי
האינטלקט ומגיע ללב ולנשמה. בשלב הבא, התודעה המסוממת שלי, שמוכנה למסע המטפיזי, עוצרת את הנשימה. היא לוקחת אותי הרחק־הרחק מעל
האדמה, גבוה מעל העננים — כמובן, זאת בתנאי שבאותו רגע אכן ישנם עננים בשמי הקיץ התל אביביים הדהויים.
ובכן, כבר שמונה פעמים קראתי את כל הספרים בספרייה הקטנה שלי, שהבאתי אתי מהגלות לארץ ישראל. ספרים חדשים אני לא יכול לקנות, מכיוון
שהם מאוד יקרים. ואני אדם עני! לא, זה לא עוני אבסולוטי, שאין לך מה לאכול, בגדיך קרועים ובלויים, ואתה יושב בתחנה המרכזית הישנה
ומבקש נדבות. אני עני באופן יחסי, מכיוון שבתור שומר אני מרוויח שכר מינימום ובקושי מצליח לגמור את החודש. אחרי כל התשלומים: משכנתא,
ארנונה, חשמל, מים, טלפון וגז, בכל זאת נשאר קצת כסף למזון צנוע ולבגדים לא יקרים, מרשת האנגר. אין מה לדבר על קונצרטים של מוזיקה
קלאסית, שמטהרת את הנשמה, או על קניית ספר שחלמתי עליו מזמן, למשל "אבולוציה יוצרת" של אנרי ברגסון.
יום אחד נתקלתי בספר הזה בסניף של סטימצקי באלנבי. פתחתי אותו בתשוקה ורפרפתי על המבוא. אני קורא: "הספר ‘אבולוציה יוצרת', שראה
אור בשנת 1907, הביא לברגסון את התהילה של הוגה דעות וסופר; בעיקר בזכות הספר הזה, הוא זכה בשנת 1927 בפרס נובל לספרות..."
בנעורי רציתי להיות הוגה דעות, פילוסוף. אבל פילוסוף לא יצא ממני בגלל מוגבלות מחשבתי. הערצתי את שופנהאואר וניטשה הגדולים, שהיו
בו זמנית גם פילוסופים גאוניים וגם סופרים דגולים. ועכשיו אני מחזיק בידי את ספרו של אנרי ברגסון, הופך אותו ומסתכל על המחיר —
ומיד סופג מכה קטלנית בתודעתי הכלכלית: בשום פנים ואופן לא אוכל לרכוש אותו.
והנה אני יושב בבודקה השמירה ומהרהר באנרי ברגסון ובספרו "אבולוציה יוצרת". איך להשיג את הספר הזה? איך? איך לעשות את זה מבלי
שייווצר חור בתקציב המשפחתי הדל? ובו זמנית, במבט בלתי ממוקד, עיני מחליקות על פני החפצים שנמצאים בבודקה יחד אתי. במשך השנים
כל כך התרגלתי אליהם, שאני כבר מרגיש שהם קרובים ללבי. רדיו טייפּ — אני מאזין לרדיו הרוסי. קומקום חשמלי — אני שותה חמש פעמים
ביום: שלושה ספלי תה ושני ספלים של קפה שחור. שלושה חלונות. מעליהם יש תריסים שאותם אני סוגר לסירוגין, בהתאם למצב השמש, שנעה
במסלול מעגלי באותם שמים תל אביביים.
מימיני תלויה מטרייה. סטופּ! אני חוזר למציאות ומרכז את כל תשומת לבי במטרייה הזאת. זוהי מטריית ילדים שחורה, קטנה. לפני כשמונה
שנים מישהו שכח אותה. תליתי את המטרייה בבודקה, מתוך מחשבה שאם ייזָכרו ויבואו לקחת אותה, אני אחזיר. אבל לא באו לקחת אותה. כך
היא קיבעה את מקומה לתמיד, בין יתר החפצים בבודקה.
המטרייה הזאת, אם היא לא משמשת למשחקי ילדים, היא לא מביאה שום תועלת. פעם ניסיתי להשתמש בה בגשם חזק: הראש נותר יבש אבל הגב נרטב
לחלוטין. אז הנחתי למטרייה הזאת. זה היה החפץ היחיד בבודקה שלא היה לו שום תפקיד. ייתכן שחפצים אחרים ראו בחפץ הזה פרזיט. אני
לא יודע. אבל עם הזמן התרגלתי למטרייה הזאת יותר ויותר. ועכשיו אני כבר לא יכול לדמיין את הנוף הפנימי של הבודקה שלי בלעדיה. מטרייה...
מטרייה... ופתאום הייתה לי הארה, ונולד רעיון שבאותו רגע נראה לי מבריק. הרי במטרייה משתמשים לא רק נגד גשם, אלא גם נגד שמש. יתרה
מזאת: המציאו אותה לפני 3000 שנה, בסין או במצרים (ההיסטוריונים לא מצליחים לגבש עמדה מוסכמת) דווקא כאמצעי להגנה מפני השמש. ומה
יהיה אם אכניס שירות נוסף, ואלווה את העובדים והלקוחות של החברה, כשאני אוחז בידי את המטרייה השחורה מהבודקה, מעל ראשיהם? זה קודם
כול יגן עליהם מפני השמש הישראלית העזה, הלוהטת עד כדי בוהַק, ודבר שני — יַקנה מעודנות אריסטוקרטית לאופן קבלת הלקוחות של החברה,
מה שעשוי להשפיע על מצב הרוח שלהם, ובמידה מסוימת גם על ההחלטה לרכוש מוצר יקר (מכונית).
הרעיון הזה נראה לי מהפכני, כיוון שבאף מגרש חניה בישראל לא מציעים שירות כזה. השירות יינתן כמובן בחינם. אבל עמוק בנפשי, בפינה
החשוכה ביותר שלה, התעוררה תקווה קלושה: אולי מישהו ייתן לי טיפּ על השירות החינמי הזה. ייתכן שזה יהיה כסף קטן מאוד, אבל כעבור
זמן מה אוכל לצבור סכום שיספיק לי עבור "אבולוציה יוצרת" של אנרי ברגסון...
למחרת, בסביבות תשע בבוקר, מגיע הלקוח הראשון. הוא יוצא מהמכונית. הוא נראה גבר כבן 45, עם שיער מתולתל. העור שלו — בואו נאמר,
כדי שלא יחשדו בי בגזענות — נראה כאילו אינו נרתע מהשמש הישראלית היוקדת. אחד שלא משתמש בקרם ההגנה של דוקטור פישר ולא מבקר אצל
רופא עור, שיסביר לו בצורה ברורה מה זה סרטן עור.
אני פותח את המטרייה ופוסע לקראתו. הוא מחייך חיוך סרקסטי ואומר:
"עכשיו הרי קיץ, לא חורף. בשביל מה אתה צריך מטרייה?"
אני מסביר לו בשיא הרצינות שבחברה שלנו המטרייה היא סוג נוסף של שירות, שנועד להגן על הלקוח מפני השמש הקיצית הבלתי נסבלת, בדרכו
מהמכונית לבניין. אני פורשֹאת המטרייה מעל ראשו. הוא מרחיק את ידי האוחזת במטרייה, את כל הסיטואציה הזו הוא רואה כבדיחה כושלת,
או גרוע מכך — כלעג וזלזול.
"מה, אתה לא רואה לפי העור שלי שאני לא מפחד מהשמש?"
"לפי העור כן," אני אומר, "אבל הקרניים מכות בראש כמו פטיש."
"יש לי ראש חזק. הוא יעמוד גם בפני מכה של פטיש אמתי."
עמדתי והבטתי על הלקוח. הייתי מוכרח להתגבר על הסקפטיות שלו ועל חוסר האמון. הייתי בטוח שהרעיון המהפכני שלי חייב לעבוד. קראתי
לעזרה לדמיון שלי. הוא הגיע בצייתנות, מביא אתו השראה. בצבעים עזים התחלתי לתאר את ההיסטוריה של המטרייה. סיפרתי ללקוח, שבהתחלה
הקשיב לי בחוסר אמון ואחר כך בעניין הולך וגובר, שמולדת המטרייה היא סין או מצרים, עדיין לא הצליחו לגלות בוודאות. יחד עם המניפה,
היא נחשבה לפריבילגיה שהייתה שמורה רק למלכים ולשרים. המציאו אותה בערך במאה ה־11 לפני הספירה. בהתחלה השתמשו בה רק להגנה מפני
השמש.
מהמזרח הגיעה המטרייה ליוון העתיקה, ואחר כך לרומא — שם השתמשו בה בעיקר נשים. לצרפת הגיעה המטרייה במאה ה־17, וגם שם היא שימשה
להגנה מפני השמש. ורק במאה ה־18 התחילו להשתמש במטרייה גם כהגנה מפני הגשם.
"ללקוח של החברה שלנו שאינו זקוק להגנה מהשמש," הוספתי לסיום, "אנחנו מגישים את השירות הזה כדי להדגיש כמה אנחנו מכבדים אותו,
וכמה אנחנו מעריכים את זה שהוא פנה אלינו."
סיימתי את דברי. הלקוח, מוצף כולו בשצף המידע הסוער, נותר המום. אבל כששמע את מילותי האחרונות, על הכבוד הגדול שמעניקה לו החברה
ועל ההערכה כלפיו, יצא מההלם שלו.
"אני מוכן!" הוא אמר. "וכמה עולה השירות הזה?"
"לא עולה כלום."
בשלב הזה הוא כבר התרצה לחלוטין. התחלנו לצעוד, כשאני אוחז את המטרייה מעל ראשו. הייתם צריכים לראות איך הוא הלך את עשרים המטרים
האלה, מהחניון לבניין. הוא זקף את החזה, הרים את הראש, וההליכה שלו הפכה פתאום למלכותית ושקולה, כמו של אציל סיני. ההערכה העצמית
שלו התנפחה לממדי ענק. ליד דלת הכניסה לבניין הוא טפח על כתפי ואמר:
"תודה רבה לך, חביבי! בחברה שלכם יש שירות לקוחות מצוין."
בדרך הזו שירתי עוד שלושה לקוחות כמוהו. לקראת הצהריים הגיע החמישי. לא צעיר. די גבוה. עם זקן לבן ויפה, דומה לזקנו של ארנסט המינגוויי.
העור שלו העיד על כך שהוא אינו בנוי לחשיפה לשמש: הבחנתי על ידיו בגבשושיות אדומות קטנות ובכתמי פיגמנטים. גם לו סיפרתי על השירות
החדש. מבטו התמלא עד אין קץ בארשת של חשיבות עצמית, והוא כאילו אמר לי: "אם קיים אצלכם בחברה שירות כזה, אז תשרת אותי!"
לפני שנכנס לבניין, הוא זרק לעברי "תודה" והושיט לי שקל. כך התגלה לי מחיר השירות שהמצאתי — שקל אחד.
במשך שלושה חודשי קיץ חמים, שהפכו את תל אביב לסוג של גיהינום, רצתי עם מטרייה ילדותית הלוך וחזור על מגרש הבטון. הרעיון שלי התגלה
כפחות מבריק מכפי שחשבתי מלכתחילה. אמנם קיבלתי טיפים, אך בפרופורציה הבאה: מתוך עשרה לקוחות, רק שניים נתנו לי שקל. אבל גם זה
הספיק לי כדי לחסוך, לקראת סוף הקיץ, את הסכום הנדרש.
בסוף ספטמבר, לקראת ראש השנה, ארגנתי לעצמי מתנה: קניתי את הספר "אבולוציה יוצרת" של אנרי ברגסון. ביומיים הראשונים הסנפתי מנות
מופרזות של הסם. כלומר, קראתי בשקיקה. תחת הערפול המסמם נשכחו לגמרי ההתרוצצויות במגרש החניה הרותח והצעדות המשפילות עם מטרייה
ביד, כשמתחתיה מתנדנדים ראשי הלקוחות. ואיך אפשר לא לשכוח את זה, כשלמוחך הרגיש חודרת מנה חזקה כזאת, למשל:
"... ככל שהוא מתקדם במסלול הזמן, המצב הנפשי הולך ומתרחב, הודות לממד שהוא סופג: הוא כמו מתגלגל בתוך עצמו ככדור שלג..."
בקיץ הבא אני מתכוון לחזור על הניסיון המוצלח שלי, כדי לקנות שוב ספר בראש השנה. הפעם — את "שיחות גתה עם אקרמן", מאת יוהאן פטר
אקרמן.
נופר –
פרבולה של הצלחה
אם יש סופר שמגיעות לו מחמאות הוא ללא ספק לאוניד פקרובסקי,הוא סופר של הפרטים הקטנים, הוא חד עין ובעל יכולת חקירה וניתוח של מצבים, אנשים וספרים. מי שקראו את ספרו הראשון ייהנו גם מהשני שלו, ואלו שעדיין לא טעמו ממנו, יופתעו.
גדעון –
פרבולה של הצלחה לאוניד פקרובסקי
נהגתי לקרוא את סיפוריו הקצרים של לאוניד פקרובסקי בעיתון הארץ, וכבר אז היה בהם שילוב מוזר של מחשבה וסגנון רוסי עם דמויות ואווירה ישראלית מזיעה ועצבנית. זווית הראיה שלו, הכל כך שונה משלנו, שמה לנו מראה מול הפנים וגורמת למחשבות.